 |
א) אכן, אני לא מתקיף סוג מסויים של לקחי שואה, אלא את עצם ההנחה שהמקום המתאים לליבון לקחי השואה הוא ביה"ס התיכון.
ב) בהחלט לא מדובר בדאגות פדגוגיות. התרשמותי היא כי מדובר בעסקה ה"חינוכית" הבאה: אתם תתנו מצגת של רצינות וכבד ראש בנושא לאומי של השואה ותקבלו טיול שנתי "משופר" באירופה. ההרגשה שלי שזו תרומה נכבדה למעטה הכבד של צביעות היורד על החברה הישראלית, אכן יכולה להיות מתוארת כדאגה פדגוגית.
ג) לפני כמה שנים אני זוכר שראיתי בטלביזיה שני נערים אתיופיים שמישהו דחף אותם לחזית מצעד החיים. האמת שהם נראו די מבולבלים. לפי מה שנאמר, עולי אתיופיה השאירו לא מעט גופות במדבריות סודן ולא מעט משפחות מפורקות באתיופיה כחלק מהסיפור הציוני שלהם. העובדה שמישהו מכוון אותם להתאבל על זרים ולא על הקרובים להם, יש בה יותר משמץ של "זיוף".
ד) שולמית אלוני היתה מורה הרבה שנים. יתכן שהיא משלבת בביקורתה על "פסטיבל השואה" את תורתה המדינית, אבל אולי גם אצלה, בבסיס הדברים מקננת ההרגשה כי מטילים משא כבד מדי על האנשים הלא מתאימים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש