 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני נפעם ונרגש. מאז הפעם הראשונה בה נכנסתי בשערי האוניברסיט העברית ביום הראשון ללימודי, לא ניתקלתי בכל כך הרבה עומק וחוכמה במקום אחד. ממש אתר נהדר. הסיפור הזה לבדו עם התגובות אליו השאירו אותי עם פה פעור : מה שעובר לי בראש בחצי השנה האחרונה ואני נלחם בכל כוחי רק כדי שחבריי יבינו, נפתח פה ליריעה מעמיקה ומפורטת עפ נגיעה במקומות שבכלל לא חשבתי על קיומם. נהדר. רק חבל שבמקום שיש כל כך הרבה שכל שוב מגיעים למסקנה העצובה שלשאלות הקשות באמת של החיים, כמו האם יש לחיים משמעות, אין תשובה. אפשר רק להתפלסף בלי סוף, להעלות השערות ולא להצליח להוכיח אך אחת מהן. מדכא, לא ? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה בשמי ובשם דובי. ולענייננו: לכשעצמי, כל מחשבה על המוות מכניסה אותי למצב של חוסר אונים הנובע מחוסר המשמעות שאני מייחסת גם לחיים וגם למוות, ואני נותרת לא רק בלי תשובות, אלא גם בלי שאלות. הבעיה שלי היא לא החיפוש אחר תשובה, כי אני לא מניחה את קיום השאלה הראשונית. דהיינו, אין משמעות לחיים או למוות שפשוט עדיין לא גיליתי; אלא אין להם משמעות, נקודה. ובניגוד לכיוון שהדיון כאן תפס, זה לא מביא אותי למחשבות התאבדותיות, אלא להיפך, לחרדה עמוקה מסוף הקיום האישי שלי. קראתי עכשיו שוב את מה שכתבתי, ומשתמע מהפסקה הנ"ל שאני מונעת על-ידי יצר מאוד בסיסי של שרידה - אחרת איך אפשר להסביר את הרצון להמשך החיים לאחר כפירה בהיותם בעלי משמעות? אולי אני סתם נהנית ולא רוצה שזה ייגמר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |