 |
|
 |
||
|
||||
 |
קשה לי להבין כאן את אלו המניחים, אפילו יודעים, כי אנו איננו אלא גופנו הפיסי. הרי נתונים לי גופי, פעולותיו, התהליכים המתרחשים במוח ללא הפסק ומווסתים את הגוף הזה ותגובותיו, אך מזה לא נובע כלל ש'אני' קיים. מדוע שיהיה קיים עוד משהו בנוסף לכך? שתהיה קיימת המערכת הפיסיקלית הזאת הנקראת גוף ותו לא! אך למרות זאת ידוע לי שאני קיים: תחושותי, מחשבותי, אהבותי, פחדי וכו'. מכאן אני נוטה לחשוב כי לא ניתן להניח דבר לחיוב או לשלילה ביחס למה שקורה אחרי מותנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קיום של תודעת ה"אני" לאחר המוות מבוטאת בד"כ ע"י המושג "נשמה" או "רוח". מאחר וכנראה לא ניתן להוכיח בשלב זה את קיומה (ואולי לא בשום שלב), הרי שמדובר באמונה. חובת ההוכחה חלה על המאמינים. עד אז, זכותם של הלא-מאמינים *לדעת* שאין שום קיום תודעתי לאחר המוות, כמו שזכותם לדעת שכל המציאות היא בעצם לא חלום של מישהו וכיו"ב. כמובן, ייתכן ובסוף יתברר שיש נשמה כישות נפרדת מהגוף הפיזי, אבל לאנושות שתוכל להוכיח דבר כזה יהיה מעמד של אלוהות, והיא תזכה לחיי נצח... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שניסיתי לומר הוא שהדבר שאתה מכנה רוח קיים כבר עכשיו, ואין הוא זהה לגוף עצמו. הגוף עצמו אין לו שום סיבה עקרונית שלא יתקיים, על כל מגוון פעולותיו היום-יומיות, מבלעדי ה'רוח' הזאת. אך למרות זאת אנו יודעים ש'אנו' ומצבינו הנפשיים קיימים גם כן. אכן זכותם של הלא מאמינים להאמין במה שהם רוצים, אך לא נראה לי לכנות אמונתם זו כ'ידיעה', שכן אם אני יודע כי עכשיו אני קיים, ואינני זהה לגוף שלי, מאין אשאב את הידע על מה הולך לקרות לי לכשתיפסק האינטראקציה הנוכחית ביני לבין הגוף? כולנו רק משערים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתונים לך 2 דברים: 1) ה"אני" (הנפש) 2) פעילות למוח (טעות לזהות פעילות מערכתית עם החומר שמבצע פעילות זאת, כמו שהדואליסטים קשי ההבנה תופסים זאת) לא נתון לך אפריורית שום קשר בין 1 ל-2. כלומר, בהחלט יתכן ש 1 זהה ל-2. ויותר הגיוני לחשוב כך לאור הממצאים האחרונים מתחומי הפסיכו-נוירולוגיה והביו-פסיכולוגיה. נתונים 2 דברים: 1)דואליסט 2)היגיון כנראה שלא קיים שום קשר בינהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זכותם של הלא מאמינים להאמין במה שהם רוצים" גם אני רוצה לשחק במשחק הזה: "זכותם של הלבנים להיות שחורים כמה שמתחשמק להם" איך אתה *יודע* שאתה זה לא הגוף שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתנתק לחלוטין ממה שאמרתי לשבי, יש לי באמת מצבים שאני סבור שגופי ואני הם ישויות נפרדות: אני רוצה לישון והוא מחליט ששנתו נודדת; אני רוצה לבלות והוא פתאום מתעייף ו... you get the picture. ולך, פילוסוף יקר שלי, שיודע כמוני שאין נשמה, אני רק רוצה להגיד שכולי תקווה ששנינו טועים. העולם (הבא) נשמע לי כמשהו מרתק למדי (אפילו אם מדובר בלהיצלות ביחד עם ארז לנדוור בגהינום, ולהמשיך להתווכח מי נשרף יותר - אני בגלל דעותי או הוא בגלל דיעותיו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את מה שאתה אומר וסביר שהרוב המוחלט יהיה שותף להרגשתך זו, אבל אני ממש לא מזדהה. אף פעם לא הרגשתי שאני וגופי נפרדים זה מזה. אני רוצה לישון ושנתי נודדת;אני רוצה לבלות אבל אני עייף ו... גם אתה מקבל את התמונה. כולי תקווה שאני לא טועה בעניין זה. בכל המיתוסים והדתות עליהם קראתי, העולם הבא נשמע תמיד כמו קריקטורה חיוורת של העולם הזה. לאכול לוויתן עם עוד כמה מתרוממים על איזה ענן פריפרילי או להיות אורח כבוד במסיבת המנגל הנצחית של לוציפר, לא נשמע לי כמו משהו מרתק במיוחד. אם בכל זאת אני טועה ויש "עולם הבא", אני מקווה שגם החבר'ה של הגילגול נשמות צודקים. אני חוזר עם הרכבת הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה כשלוקחים נפש בריאה של אדם חולה ומעבירים אותה לגוף ביוני לחלוטין? מה קורה אם ניתן לחקות את ה"רוח" הזו וליצור משהו חדש ? כל זאת ועוד בסרט היפני המדובר: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |