בתשובה לרון בן-יעקב, 22/06/03 16:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. מסכים, אלא שלא דיברתי על הרקע ליצירה כמהות, אלא כגורם שעשוי להשפיע על תוכנה. במקרה של אופרה, הוא בדרך כלל משפיע על התוכן, כי אופרה נתפסת בעיני רוב המאזינים (לא בהכרח המומחים ויודעי דבר) כחוויה בידורית, או כחוויה שהאלמנט הבידורי בה מודגש בהרבה מאשר בכל סוג אחר של יצירה קלאסית. נכון *שאפשר* לכתוב אופרות מופת אפילו מתוך כוונת מכוון ליצור יצירה שמיועדת במפורש להיות בעלת ערך בידורי. במציאות, בדרך כלל התוצר האופראי הוא למעשה גירסה ישנה של מחזה זמר, כלומר, כתוב בצורה 'פופולרית' הרבה יותר. כשגאון כמו ורדי עושה זאת, זה נפלא; כאשר זה פוצ'יני או רוסיני, התוצאה היא עילוי במקרים נדירים הרבה יותר. נכון שאין זיקה ישירה בין הרקע ליצירה ואיכות היצירה, אך אני סבור שכן ניתן להצביע על זיקה עקיפה: אמנם יוצר גאון יצליח להרשים כמעט ללא קשר לנסיבות היצירה, אולם יוצרים בעלי שיעור קומה נמוך יותר ירשימו פחות בסופו של דבר אם יבחרו ליצור בסגנון שנתפס, יש להניח שגם על ידיהם, כפופולרי - מאשר אילו היו בוחרים תחום יצירה שבו כן יביאו את היכולות שכן יש להם לידי מיצוי 'נשגב' יותר. כלומר - יש פה אלמנט סטטיסטי כלשהו. ב. אין שום בעיה עם עיבוד מקביל של מספר גירויים על ידי מספר חושים בעת ובעונה אחת. השאלה היא על מה אתה מעמיד את מכלול היצירה. אופרה היא חסרת ערך בלי המוסיקה; אינני סבור שקיימים חובבי אופרה שהיו מפיקים הנאה משמעותית מצפיה באופרה כאילו היא תיאטרון, ללא מוסיקה כלל. לעומת זאת, כל חובבי האופרה שאני מכיר מפיקים הנאה רבה מאוד מהאזנה לאופרה, מבלי שיצפו בה, ומבלי שאי פעם עשו זאת. ג+ד. החיפוש מגיע כאשר המאזין כבר פחות או יותר מיומן ומתמצא ופיתח לעצמו דפוסים כלשהם של טעם מוסיקלי אינדיבידואלי האופייני לו. ברור שתמיד אפשר 'למצוא' עוד בלי לחפש כלל, או בלי לחפש דבר מלבד עצם הגילוי - כל גילוי - כשלעצמו. אלא שבשלב מסוים מגיע הרגע שבו מאזין יודע מנסיונו האישי מה מעניין אותו ומה מרגש אותו, ולומד איפה כדאי לחפש את זה ואיפה סביר למצוא את זה. "הכל שאלה של לימוד והכנה" - אמת ויציב. אלא שבכל זאת החוויה מבוססת על החוש הגשמי, והחוש הזה באופן טבעי מגיב בצורה חיובית לגירויים מסוג מסוים, אלא אם כן למד בתהליך נרכש ובדרך כלל לא פשוט להגיב להם בצורה אחרת. זאת בעוד שכדי להפיק הנאה מצלילי חליל או כינור, גם מבלי להבין את מהות ההנאה הזאת דרך האינטלקט, בדרך כלל לא צריך הרבה יותר מאשר חוש שמיעה סטנדרטי. ה+ו. מבינים, מבינים (בקשר לצרפתים זה בעירבון מוגבל, אבל זה בגלל שהם צרפתים). התכוונתי לומר שזו גם הגישה שלי. זו בכל זאת שאלה של מה אתה מחפש ומה אתה מקדש, ואפשר לעשות זאת מבלי שזה יפריע לך להנות ממשהו שלא ידעת לחפש ולא התכוונת למצוא. ז. בתקופתו של ואגנר המנצח פחות או יותר הפך להיות מה שהוא כיום, אך התפקיד היה קיים עוד הרבה קודם לכן. כמו שהעיר איזי, בטהובן היה מנצח על יצירותיו, ואילו יכולות הניצוח שמנדלסון הפגין כבר בגיל צעיר מאוד נחשבו לפנומנליות. כלומר, באותו זמן כבר היה קיים גלגול יחסית פרימיטיבי כלשהו של אמנות הניצוח, היו קיימים סטנדרטים, ותפקיד המנצח לא הסתכם בסימנים טכניים טריוויאליים. בהיסח הדעת לא שמתי לב שציינת גם את שטראוס ברשימה שאת רוב המלחינים שהוזכרו בה לא הכרתי. שטראוס הוא בכלל סיפור מבלבל - לך תזכור מתי זה יוהאן האב, הבן, ומתי זה ריכארד. אמנם אופי היצירות שלהם שונה בתכלית, אבל עדיין. מדוע זה חשוב אם אני מגיב בשמי האמיתי או לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שנדע אם אתה חרדון רגיל או חרדון מכונף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה *זה* משנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כשאתה כותב "במציאות, בדרך כלל התוצר האופראי הוא למעשה גרסה ישנה ישנה של מחזה זמר" אז נראה לי שזה משקף דעות קדומות שליחם נס מזמן. זה לצייר עיגול במקום הפגיעה. במקור, הסימפוניות של מוצארט לא היו אלא מיוזאק של האצילים. אז מה? חוץ מזה, יש במשפט ההוא שלך התעלמות מאופרות המבוססות על מחזות קנוניים, של שיקספיר - אותלו, חולם ליל קיץ, פלסטף, בומרשה - קוזי פן טוטה (דה פונטה ומוצארט). אופרות שנכתבו במיוחד, כמו כרמן שעוררה סערה גדולה כשהועלתה בפעם הראשונה, בגלל הנועזות התמטית שלה, שלא לדבר על יצירות מופת שכתבו תוך הסתמכות על פילוסופיה-היסטוריה-מיתולוגיה, כמו ואגנר, פוצ'יני, מוסורסקי, הנדל (אובידיוס) וכיו"ב. ז. אשר לניצוח. כאן אני מסתמך על ידי מועט, אולם אני חייב להסתייג ממה שאיזי כתב. למלה "מנצח" ישנן משמעויות רבות - לנצח בתחרות, לנצח במלחמה, לשמש כמטרונום חי (מנצחים בתקופה הפרה-מנדלסונית), ומנצח כמוסיקאי. למשל, דניאל ברנבוים יודע לנגן על שני אינסטרומנטים. באחד הוא מנגן על ידי סידרה של מגעי אצבעות במקשי שנהב, בקצבים, תדירויות ועוצמות שונות. אם המלחין כתב "פיאניסימו" ברנבויים מחליט איך לתרגם את זה מבחינה טכנית, בהתאם לאופן בה הוא, ברנבוים, מפרש את הסונטה לפסנתר. האינסטרומנט השני מורכב מכמה עשרות בני אדם אשר מנגנים בכלים שונים, או משתמשים בקולם. את הפרשנות שלו להוראות המלחין ברנבוים מעביר בצורה מילולית ובסימנים מוסכמים בינו לבין הנגנים והזמרים. בשני המקרים - ברנבוים *מנגן*, ונותן אופי אישי לביצוע המסוים. בטהובן לא היה, עכש"י, מנצח במקצועו. הוא לא ניצח על יצירות של מלחינים אחרים תוך נסיון לתת להם פרשנות ביצועית ואומנותית. גם מוצארט ניצח על יצירותיו, וכמובן גם הרבה אחרים. מאז מנדלסון ווגנר התגבשה דמותו של המנצח כאומן שכשרונו טמון בהעברת תחושתיו, דרך נגינתם של "טכנאים" (לא למתוח את ההשוואה יותר מדי). מאז דרך כוכבו של המנצח כסולן שיחודו מביא לקהל השומעים תובנות חדשות. כך כיום מחפשים הקלטות של קלמפרר או בוהם ופחות של הפיל' הישראלית או הלונדונית וכו'. המנצח יכול לעבור מתזמורת לתזמורת, כפי שפסנתרן עובר מארץ לארץ בלי שיסחוב איתו את הפסנתר האישי (אלא אם קוראים לו גולד), ומכניס ליצירה מאופיו שלו. אשר לשם - אני חושב שאם הינו נפגשים פנים אל פנים, לא היתה מציג את עצמך כחרדון (לפחות, כך אני מקווה). כך אני מנסה להתייחס למגיבים באייל, לפחות אלא שאני ממעריך ונהנה לקרוא את תגובותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה אינן דעות קדומות. בוודאי שהאופרות של מוצרט היו בידור הערב של האצילים המגוחכים. אז מה? אתה מבין את הדברים שלי כאילו יש בהם ביקורת על מחזות זמר בגלל מה שהם. אין ביקורת כזו. יש התייחסות עניינית לקווים המנחים של כתיבת יצירה מז'אנר כזה: תיאטרליות (והרי גם סגנון השירה האופראי הוא הרבה יותר תיאטרלי ומוחצן מאשר סגנונות שירה אחרים, באופן מובהק), צורך לכתוב מוסיקה קליטה ו'פזמונית' ככל האפשר, והטמעת המוסיקה בתוך מכלול אמנותי וצורני שבה אין היא תופסת עוד מקום בלעדי כמלוא הנימה. כל זה, שוב, לא נאמר כהסבר למה אופרה זה דבר בזוי ונחות, אלא למה אני לא כל כך אוהב אותה. ובאשר לניצוח - קרא את שתי התגובות שלי לברקת - זה בדיוק מה שאמרתי שם. לכן הדגשתי שתפקיד המנצח אמנם היה קיים בזמנו של בטהובן, אבל עדיין היה גלגול יחסית פרימיטיבי שלו ביחס למה שקיים היום. על כל פנים, הרי גם כשאתה רק נותן קצב יש לך שליטה מסוימת על הפרשנות של היצירה, שיכולה להיות מאוד משמעותית לפעמים, ולעשות את ההבדל בין נגינה שגרתית של פראזה מסוימת לבין הדגשת תובנה מוסיקלית כלשהי הטמונה בה. כך שלא ברור לי איזו נקודה אתה מנסה להעביר או אילו חילוקי דעות קיימים בינינו על הנושא הזה, אלא אם כן אין כאלה בכלל ואתה פשוט אומר את אותם הדברים בדיוק בניסוח שונה (ומוצלח יותר, מן הסתם). אמת שלא הייתי מציג את עצמי כחרדון, אבל מה רע בשם המזוהה באופן חד ערכי עם מגיב מסוים ומדוע 'רון בן יעקב' או 'ירדן ניר' עדיפים על ברקת, שכ"ג, מיץ פטל או סמיילי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם עדיפים כי הם מתייצבים אחרי דיעותיהם, בעוד אני ודומי לא לוקחים אותה מידה של אחריות. אף אחד לא יזרוק *עלי* ביצים סרוחות בגלל דברים שאמרתי באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באתר 144 של בזק http://www.144.bezeq.com/ רשומים למעלה מ80 טל כהן'ים (לא כולל טלי, טליה וכו'). אתה חושב שיש 80 דורון'ים בגליל? ____ התשובה במהופך: לא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אף אחד לא יזרוק *עלי* ביצים סרוחות בגלל דברים שאמרתי באייל"... מה רע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שרע, הרי אני עצמי משתמש בשם בדוי ואף אחד לא יודע ששמי האמיתי הוא אבי בן-צבי ואני גר ברח' אימבר ברעננה. רק אמרתי שאלה שמוכנים להופיע כאן בשמם האמיתי לוקחים יותר אחריות על דבריהם, ועל כך הם ראויים להערכה מסויימת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בתור מי שכותב בעיקר שטויות, אני סבור שאפשר להסתדר בלעדיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי היום ברדיו איזה מומחה לקונדוליסה רייס בשם זה. לא חשדתי לרגע שאתם קשורים, מה גם שגב רייס רווקה(עכש''י) ואתה (היית) יועץ לענייני נישואין( ושופט צללים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה קופץ לפעמים לניו יורק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחח, קלמפרר ובוהם... ידידי, אנחנו צריכים להיפגש פעם ולבלות שעות ארוכות בהחלפת רשמים והאזנה ליצירות. אשמח ליצור קשר כשאהיה בסביבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבן אדם מנצח כמו צב. אני חושב שאף פעם לא שמעתי שום דבר בניצוח שלו שלא היה מבוצע כאדאג'יו איטי במיוחד. נתקלתי פעם בהסבר מניח את הדעת לענין - חשיפה של הפרטים הקטנים של היצירה וגילוי רבדים שבהאזנה רגילה חולפים ברפרוף על האוזן, אפילו אם מדובר על הרמוניה מחזקת פשוטה, אבל לא ברור לי למה ממש להקליט דבר כזה. הרי כשאתה בא להאזין למוסיקה, ולא במטרה ללמוד או להחכים, יכול להיות מעיק לשמוע פעם אחר פעם פרסטו מנוגן כאנדנטה. מה הקטע שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אני מזמין אותך להאזין ל"ההולנדי המעופף" של ואגנר בניצוחו, בהוצאת EMI, מסדרת ההקלטות הגדולות של המאה. גם בהם אוהב לנצח לאט. הרקוויאם של מוצארט בביצועו עם הפילהרמונית של וינה הוא האיטי ביותר שאני מכיר. אך גם הטוב ביותר. ענין של טעם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |