בתשובה לירדן ניר, 25/12/00 1:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(סליחה וכו', כבר כתבתי בתגובה לדובי) אם אתה נכנס לסוגיות אמונה (בעצם בוא נשתמש במילה טעונה פחות, ביטחון בנכונות) אזי אתה מתקדם לעבר מדרון חלקלק. כלומר, אם אפשר לתרגם אותך: "נראה לנו שזה בסדר, אז אחלה, הולך!", השפה הוולגרית מופיעה כאן בכוונה כדי להדגים את המשמעות. ואז הגעתי למשפט המסכם את אותה פסקה:"אני כן טוען שנכונות התוצאה תלויה בנכונות האקסיומות, לא משנה אין לנו קריטריון לבחון את נכונות האקסיומות." אם כן, הכל שאלה של שכנוע? כלומר, אם אצליח לשכנע מספיק אנשים בנימוקים רטוריים מצויינים ובנויים היטב (כמו שהשתדלתי לתת לדובי בתגובה מעל) על ידי דוגמאות למכביר ומשפטים ארוכים לאין-קץ (כך בעצם אולי לא אצליח לשכנע אותם) בהנחות המטא-תיאוריה (פוליטיקאים הם אנשים מעשיים, פוליטיקאים לא טועים במשמעות "איוולת" וכו') אזי פתאום האקסיומות תהינה "נכונות יותר"? ההנחות הללו לא שונות כמעט מכל הנחה מדעית רציונלית באותו אופן שכל המדע הוא בחינת "שקר מועיל" ונראה לי שעיקר ההתנגדות לקבל אותן נובעת ממניעים ריגשיים/הומוצנטריים (קרי: מעצור הנובע מכך שקשה לנו להתייחס לעצמנו – אנשים – באובייקטיביות). כן, רובנו דווקא מאד רציונליים באמצעים – אתה כותב תגובה באייל מתוך הנחה שזו הדרך לקבל ממני תגובה בזמן סביר למשל. אני מגיב לך מעל דפי האייל ולא שולח יונת דואר או מבעיר מדורה ושולח אותות עשן אל דירתך. אני רציונלי בתחום האמצעים – וגם אתה. אשר לשאלות הקוגנטיביות. ובכן, בדוגמת האשליות האופטיות, המושג טעות משמש במשמעות אחרת – הטעות אינה *ההסבר* מדוע פירשנו בצורה לא שגויה אלא ישנה סיבה אחרת – שאותה אנו חוקרים – שהיא הגורם לזיהוי הלא-נכון. גם אצל הילדים יש לנו הסבר מדוע הילדים שוגים ואנו לא אומרים כי הילדים שגו – ועוצרים כאן, כלומר טוענים כי השגיאה היא-היא ההסבר לעצמה, או משלבים, כדרכם של אחרים בקודש, נושאים מתחום המחזות היוונים או היחסים שבין אדם לחברו (למי שלא הבין, היבריס או קינאה אישית או שגעון גדלות או קיבעון צבאי או השד-יודע-מה). לכן, זה לא נמהר לירות על כל מה שכתוב לידו "טעות" אם הטעות היא גם ההסבר. ובסוגיות פוליטיות זהו המצב – אנשים באופן טבעי מקבלים את הטעות כהסבר ולא שואלים שאלות. האם ניתן להסתפק בגישה חמורה פחות? אולי, אבל בזהירות, כיוון שאין בידי שום קריטריון שיכתיב מתי אני יכול להאחז בטעות כהסבר ומתי לא, ומכאן הדרך לתיאורית "נחום תקום" שבה אני משתמש בטעות כהסבר כדי להצדיק את מה שלא מתאים לי, כלומר תיאוריה שמתעלמת ממה שלא מוצא חן בעיני, היא קצרה. אשר לשאר התגובה, אשתדל להתייחס לזה בתגובה לטל במאמר "התקשורת אשמה" (נדמה לי שזה שם). אכן הלכתי לעודד כדי לקבל תשובות (צריך לתת לו קרדיט מדי פעם) ובמסגרת המגמה איטית של סגירת פערים אשתדל לענות גם לך ולו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |