בתשובה לערן בילינסקי, 24/12/00 18:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(תגובה ארוכה; הקוראים שאינם ערן מוזמנים לדלג. בעצם, דורון יערי - אתה גם לא פטור. תראה לאן הכנסת את עצמך). היית תוקפני? לא שמתי לב. אבל יופי, בוודאי תסלח לי על תוקפנותי הקלה להלן. הנקודה המרכזית שלי, שוב: הנחות היסוד של הפיזיקה (מה שהיה הוא מה שיהיה) אמנם אינן ניתנות להפרכה/הוכחה, אבל רובנו *מאמינים* שהן אכן *נכונות*. שהן מתקיימות במציאות, ללא יוצא מן הכלל. ללא אמונה זו (ואפילו אם היא אמונה טפלה), ובוודאי אם אמונתנו היתה הפוכה ("במציאות יש מדי פעם יוצאים מהכלל, ואנו בוחרים להתעלם מכך") היינו יכולים להניח את ההנחות האלו ולחקור את העולם עד שיצא עשן לבן, אבל לא היה לזה טעם רב: לא היתה יכולה להיות לנו שום אמונה בנכונות של המסקנות. אני לא מבלבל בין התוצאות לבין האקסיומות; אני כן טוען שנכונות התוצאות תלויה בנכונות האקסיומות. לא משנה שאין לנו קריטריון לשפוט את נכונות האקסיומות. אם תגיד לי עכשיו שאתה *מאמין* שפוליטיקאים *באמת* לא טועים לעולם, אתה יוצא בסדר (עם בעיות אחרות, אבל לא חשוב); אבל לא זה מה שאמרת בעבר, ואני חושב שהיו לך סיבות. הטעות במדע: הדוגמה שלי מפעם עם העכבר היא בעייתית, אז בוא נלך ישר לבני אדם. קח את האשליות החזותיות המפורסמות, שבהם בני אדם נוטים לחשוב שקו אחד ארוך מרעהו, למרות שבאמת שניהם שווים. מה זה אם לא טעות? האם תחולל שערוריה אם פסיכולוג שחוקר את התופעה יגדיר את הממצא האמפירי כ"טעות של הנבדק"? (ואז, כמובן, יצא לחקור את המנגנונים הקוגניטיביים שגורמים לטעות). איפה כאן הערכים? או נניח, בדוגמה יותר מעשית, שאני פסיכולוג חינוכי, שמבקש לחקור את לימוד החשבון אצל ילדים בבית ספר יסודי. האם אסור לי לשלב במחקרי את התצפית לפיה ילדים רבים טועים בתרגילי חילוק ארוך? האם עלי להניח שהם *רצו* להגיע דווקא לתשובה שהם הגיעו אליה? מתחשק לי להגיד כאן משהו על רלטיוויזם, אבל אני אתאפק. זה לא ממש קשור לפוליטיקה. הנקודה שלי היא שזה נמהר קצת לירות מייד בכל דבר שמופיעה בו המילה "טעות". בסדר, אז אריסטו טען שאבנים טועות והוביל את המדע לפינה חשוכה; התגברנו על זה כבר. מול דורון יערי ציטטת אותי, בטענה שלי שלא סביר שפוליטיקאים טועים בכמויות השערורייתיות שאנו מייחסים להם; חן חן, אבל שים לב שזה טיעון שפונה לקומון-סנס. אז אולי תיתן קצת קרדיט לקומון סנס שאומר שעלול לקרות לפעמים שפוליטיקאי יטעה? ולעיקר: האם פרשנותך לפוליטיקה היא מדע כהילכתו. אכן, לא היו לי הרבה טיעוני נגד לפרופ' בלבן (היו לי קצת) - שוב, פשוט בגלל שהם נראו סבירים להפליא. אם הייתי מבקש לשפוט אותם לחומרה, זה לא קשה. בעיקר, יותר מדי נראה שהחלוקה לשני מחנות הפכה כבר לעוד איזו אקסיומה (והיא כמובן לא אמורה להיות כזו - היא אמורה להיות הכללה זהירה מן התצפיות הבודדות). האם נשקלת מחדש עבור כל פוליטיקאי האפשרות שהוא תומך בבדלנות מול הסורים, נאמר, ובהשתלבות עם הפלשתינאים? אבל יותר מכך מטרידה אותי ההתעלמות מהשגותיו של טל: מה אם המטרות של הפוליטיקאי במישור המדיני נמצאות בקונפליקט עם מטרותיו במישור הבין-מפלגתי, או אלו שבמישור הפנים-מפלגתי עם אלו שבמאבק על דעת הקהל? פרופ' בלבן לרוב נותן לכל התבטאות ולכל החלטה הסבר מופלא באחד מהמישורים האלו, ומתעלם באלגנטיות מההשלכות של אותה התבטאות והחלטה במישורים האחרים - זאת ללא שום קריטריון (ברור ומובחן!) שאני הצלחתי להבחין בו. יש לזה בדרך-כלל סיבה טובה: ההתבטאות/החלטה יוצאת מאוד ברורה ומובנת באותו המישור, ומאוד לא נוח להסביר אותה במישורים אחרים (ללא טעות...); הפלא ופלא, זה תמיד עובד נפלא עם הדיכוטומיה השתלבות/בדלנות. האם אתה כבר רואה שמה שאמור להיות הכללה של התוצאות האמפיריות, הופך בפועל, לפחות חלקית, להנחת יסוד שבעזרתה אנו מנתחים את התוצאות האמפיריות? שוב, אין לי בעיה עם זה; אדגיש בפעם המאה (רק כי בוודאי יש קוראים - יש עוד קוראים? - שעלולים להתבלבל) שההסברים של פרופ' בלבן ושלך נוטים לשכנע אותי עמוקות בסבירותם. יש גם מה לומר בזכות ה*סבירות* של חלוקה גורפת לשני מחנות הומוגניים (ולכן אני מוכן לקבל את המעמד שלהם בתיאוריה-כפי-שהיא-בפועל: על התפר בין הכללה מהממצאים לבין הנחה מוקדמת). אבל מדע? ללא בבית ספרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע להנחה היסודית של הפיזיקה. קל מאוד להפריך אותה. מספיק לבצע ניסוי כלשהו כמה פעמים באותם התנאים בדיוק ולראות שהוא נותן תוצאה שונה בכל פעם ואז, לשכנע את הממסד המדעי שלא מדובר בשגיאה שלך כמו גורם שלא נלקח בחשבון או טעות בחישוב.* ולענייננו. עיקר המחלוקת כמו שאני רואה היא הגדרת המושג טעות. אדם, ובכלל זה פוליטיקאי, פועל לרוב בתנאים של מידע חסר אותו הוא משלים על סמך ניסיון נצבר, דעות קדומות וניחושים אינטיליגנטים יותר או פחות.על סמך הידוע (שגם הוא לא תמיד נכון) והלא ידוע אדם צריך להחליט לבנות הערכת מצב שתנחה את הפעולות שלו. ערן לא מתייחס למקרים שבהם אדם בנה הערכת מצב שונה מהמציאות, והסתמך עליה לביצוע פעולה שהביאה לתוצאות שליליות עבורו כטעות. טעות על פי ערן היא פעולה מודעת ומכוונת נגד האינטרסים של עצמך, דבר כזה הוא באמת נדיר עד כדי הזנחה. *דוגמא לניסוי כזה: בנה מחסום פוטנציאלים בגובה h ורוחב l, שים בו אלקטרון עם אנרגיה E<h בדוק האם האלקטרון מצליח לקפוץ החוצה או לא. בחלק מהניסויים האלקטרון יצליח לצאת ובחלק לא. הפיזיקה ויתרה על הניסיון להצביע על גורם כלשהו שקובע אם האלקטרון יישאר בבור או יצא ממנו. לא "מה שהיה הוא שיהיה" אלא הכל יכול להיות, השאלה היא מה ההסתברות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה וכו', כבר כתבתי בתגובה לדובי) אם אתה נכנס לסוגיות אמונה (בעצם בוא נשתמש במילה טעונה פחות, ביטחון בנכונות) אזי אתה מתקדם לעבר מדרון חלקלק. כלומר, אם אפשר לתרגם אותך: "נראה לנו שזה בסדר, אז אחלה, הולך!", השפה הוולגרית מופיעה כאן בכוונה כדי להדגים את המשמעות. ואז הגעתי למשפט המסכם את אותה פסקה:"אני כן טוען שנכונות התוצאה תלויה בנכונות האקסיומות, לא משנה אין לנו קריטריון לבחון את נכונות האקסיומות." אם כן, הכל שאלה של שכנוע? כלומר, אם אצליח לשכנע מספיק אנשים בנימוקים רטוריים מצויינים ובנויים היטב (כמו שהשתדלתי לתת לדובי בתגובה מעל) על ידי דוגמאות למכביר ומשפטים ארוכים לאין-קץ (כך בעצם אולי לא אצליח לשכנע אותם) בהנחות המטא-תיאוריה (פוליטיקאים הם אנשים מעשיים, פוליטיקאים לא טועים במשמעות "איוולת" וכו') אזי פתאום האקסיומות תהינה "נכונות יותר"? ההנחות הללו לא שונות כמעט מכל הנחה מדעית רציונלית באותו אופן שכל המדע הוא בחינת "שקר מועיל" ונראה לי שעיקר ההתנגדות לקבל אותן נובעת ממניעים ריגשיים/הומוצנטריים (קרי: מעצור הנובע מכך שקשה לנו להתייחס לעצמנו – אנשים – באובייקטיביות). כן, רובנו דווקא מאד רציונליים באמצעים – אתה כותב תגובה באייל מתוך הנחה שזו הדרך לקבל ממני תגובה בזמן סביר למשל. אני מגיב לך מעל דפי האייל ולא שולח יונת דואר או מבעיר מדורה ושולח אותות עשן אל דירתך. אני רציונלי בתחום האמצעים – וגם אתה. אשר לשאלות הקוגנטיביות. ובכן, בדוגמת האשליות האופטיות, המושג טעות משמש במשמעות אחרת – הטעות אינה *ההסבר* מדוע פירשנו בצורה לא שגויה אלא ישנה סיבה אחרת – שאותה אנו חוקרים – שהיא הגורם לזיהוי הלא-נכון. גם אצל הילדים יש לנו הסבר מדוע הילדים שוגים ואנו לא אומרים כי הילדים שגו – ועוצרים כאן, כלומר טוענים כי השגיאה היא-היא ההסבר לעצמה, או משלבים, כדרכם של אחרים בקודש, נושאים מתחום המחזות היוונים או היחסים שבין אדם לחברו (למי שלא הבין, היבריס או קינאה אישית או שגעון גדלות או קיבעון צבאי או השד-יודע-מה). לכן, זה לא נמהר לירות על כל מה שכתוב לידו "טעות" אם הטעות היא גם ההסבר. ובסוגיות פוליטיות זהו המצב – אנשים באופן טבעי מקבלים את הטעות כהסבר ולא שואלים שאלות. האם ניתן להסתפק בגישה חמורה פחות? אולי, אבל בזהירות, כיוון שאין בידי שום קריטריון שיכתיב מתי אני יכול להאחז בטעות כהסבר ומתי לא, ומכאן הדרך לתיאורית "נחום תקום" שבה אני משתמש בטעות כהסבר כדי להצדיק את מה שלא מתאים לי, כלומר תיאוריה שמתעלמת ממה שלא מוצא חן בעיני, היא קצרה. אשר לשאר התגובה, אשתדל להתייחס לזה בתגובה לטל במאמר "התקשורת אשמה" (נדמה לי שזה שם). אכן הלכתי לעודד כדי לקבל תשובות (צריך לתת לו קרדיט מדי פעם) ובמסגרת המגמה איטית של סגירת פערים אשתדל לענות גם לך ולו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |