בתשובה לאלכסנדר מאן, 13/01/01 1:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ידידי מר מאן, נשגב מבינתי כיצד על בסיס תיאור נקודתי של שיחה אחת בתוך מכלול של אירועים שלא היית שותף להם, מצאת לנכון לשפוט את התנהגותי דאז, לקבוע - בהתנשאות שמקורה לא ברור - שהסיבה שאינני חבר בכת מסוג שתואר למעלה היא "מזלי" (ולא, נניח, תוצאה של אישיותי המורכבת שכאמור אינך מכיר), ולהשיא לי עצות. במהלך חיי היו לי חברים רבים שעברו לנגד עיני שינויים רדיקליים באורחות חייהם כתוצאה מהצטרפותם לכת, חזרה בתשובה, או סתם סדנת "שיפור אישיות" כזו או אחרת. עם זאת אני עצמי לא בחרתי ללכת בעקבותיהם גם אם משמעות הדבר במקרים מסוימים היתה ניתוק מוחלט של הקשר בינינו. כך או כך, אני לא הייתי נושא הסיפור ואין לי רצון להפוך לכזה גם עכשיו. המסר שלי עוסק בשתי תפיסות עולם שביטוי להן ניתן למצוא גם בפוליטיקה הישראלית. זו מתחלקת, אם תרצה, למחנה של שוטים ונאיבים שיאמין בריאליזם של הסכם שלום בר-קיימא בין שני העמים גם לנגד גל הגופות ההולך וגדל, מול מחנה של מטורפים ועובדי אלילים שמקדשים את האדמה ושמוות על החרב נתפס אצלם כפסגת החיים. כל צד רשאי להמשיך ולנסות לשכנע את הצד השני בצדקת דרכו ad nauseum, אך בסופו של היום, אם נסלק לרגע את האמונה, נישאר עם שתי צורות לנהל את חיי ההווה: האחת, זו של הימין הפוליטי, מכתיבה בעיקר את מילוי שקי החול, רענון המקלטים וניקוי הנשק, בעוד זו של השמאל מעדיפה את מאמצי ההידברות גם אם הצד השני רק יורק בפרצופך. התחושה שלי היא שהדרך השניה עדיפה עשרות מונים על הראשונה, שכן גם אם המדינה הזאת אכן נידונה לחורבן וכליה, אני מעדיף לבלות את הזמן שנותר בעשייה למען עתיד נורמלי שלעולם לא יגיע מאשר בהתכוננות אובססיבית לקראת אסון בלתי נמנע. שלך, אסף עמית |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, ראשית 3 התנצלויות: א. תגובתי אינה נוגעת לנושא המאמר. ב. נוגעת רק במשפט אחד ממכלול דבריך. ג. דברי הבאים נאמרו באייל בגירסה זו או אחרת לפחות חמש פעמים. אתה כותב: "(הגישה) של השמאל מעדיפה את מאמצי ההידברות גם אם הצד השני רק יורק בפרצופך". אני שייך לשמאל כביכול אבל לא ביריקות עסקינן אלא במטעני חבלה באוטובוסים, בפיגועי ירי ויריות על אוכלוסייה אזרחית. כנראה שחלק נכבד ממחנה השמאל, ואתה בתוכו, לא קלט שהשתנה דבר מה מהותי עם פרוץ "אנתיפדת אל-אקצה" (וגם השם מטעה). פקח עיניים, לא יורקים עלינו אלא יורים עלינו. ועוד הערה, שאלת שני המחנות, ימין ושמאל, מורכבת ביותר. חשוב, למשל, במונחים של שני קטבים מסוג קצת שונה: תומכי הגלובליזציה מול מתנגדיה. המפלגות החרדיות הן מתנגדות גלובליזיה במובהק אולם מפלגות הליכוד וישראל בעלייה לוקות בסכיזופרניה בעניין זה. כלומר, לא כל הימין עובד אלילים מקדש אדמה, כפי שיכול להשתמע מתאורך, חלקו אתאיסטי למהדרין אלא שהוא מאמין בתפיסת "קיר הברזל" כריאל- פוליטיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שבאייל לא משנה מה נושא המאמר, בסופו של דבר הדיון שיתפתח בעקבותיו יהיה תמיד על אותו נושא. :-) אז טוב, לעניין. אני לא מוצא בדבריך שום סתירה או טיעון נגד לטענה שניסיתי להביע. כאשר תיארתי את אותה "יריקה בפרצופנו", התייחסתי לעמדת הפלסטינאים במשא ומתן המדיני ולא על הפיגועים ומעשי האלימות מצידם. כשמאלן לא מהיום, אינני שותף לראייה החד-צדדית הנהוגה במקומותנו לפיה הצד הישראלי משדר רק מסרים של שלום ואחווה בעוד הצד השני רק יורה. בראייתו של פלסטינאי ממוצע, שחי כבר עשרות שנים בסביבה עתירת חיילים ומתנחלים עוינים, לא הפלסטינאים הם אלה שהציתו את האש. בראייתם, שקשה לשפוט עד שנהיה אנחנו במקומם, הפיגועים הם הצעד היחיד שהצליח לזעזע באופן אפקטיבי את מורל אזרחי ישראל ולכן הם נתפסים כמעשי גבורה ושחרור ולא כאלימות חד-צדדית מול מדינה שוחרת שלום. התקשורת הישראלית, מצידה, מציגה ראייה הפוכה כאילו פיגועי הטרור הם רעם ביום בהיר ואינם תוצאה צפויה של כל כיבוש שנמשך עשרות שנים. האמת שלי היא אי שם באמצע, ואינה מפרידה קטגורית בין "הפעולות הצבאיות" שלנו לבין "הפיגועים המרושעים" שלהם. גם אלה וגם אלה הם מעשים נפשעים המופנים כנגד אוכלוסיה אזרחית, והצגת הדברים באופן מעוות וחד-צדדי אינה תורמת דבר להפסקת מעגל האלימות. ואף על פי כן ולמרות הכל, ובמיוחד לאור זה ששני הצדדים נאחזים בכוח בעמדותיהם ומסרבים להביט על המציאות בראייתו של האחר, אני מעדיף להמשיך בנאיביות קדימה במאמצי ההידברות גם כשהפגזים שורקים ברקע, על פני האלטרנטיבה של היכנעות ליצר הנקמה ונקיטת פעולות שתוצאתם היא בהכרח הסלמת המצב והרחקת השלום המיוחל עוד יותר. גם אם יעמוד מולי חוזה עתידות מדופלם שישכנע אותי באמת ובתמים שלעולם לא יהיה פה שלום אמיתי, אמשיך לאחוז בעמדתי זו, שכן, וזו היתה כל הפואנטה שלי, השאיפה לשלום איננה רק אסטרטגיה ארוכת-טווח ואינה רק אמונה, היא גם דרך חיים יומיומית שאני לא מוכן להחליף בחיים שעיקרם צחצוח חרבות לקראת מלחמת גוג ומגוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם העדפתך בהינתן שתי הברירות דנן, אך כמובן שהן לאו דווקא שני הקטבים של דיכוטומיה. ובכובע הנוקדן שלי, אציין כי הביטוי הלאטיני נכתב כך: ad nauseam, ולא כפי שכתבת. צורה זו היא צורת המושא הישיר, המתאימה לביטוי. הצורה בה השתמשת היא צורת סמיכות. הטעות נפוצה מאוד (גם בפרסומים אקדמיים, למרבה הצער), ועל-כן אני מעיר על כך, להשכלת קוראי האייל. (למדו לאטינית בהמוניכם!) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |