 |
מסתבר שבאייל לא משנה מה נושא המאמר, בסופו של דבר הדיון שיתפתח בעקבותיו יהיה תמיד על אותו נושא. :-)
אז טוב, לעניין. אני לא מוצא בדבריך שום סתירה או טיעון נגד לטענה שניסיתי להביע. כאשר תיארתי את אותה "יריקה בפרצופנו", התייחסתי לעמדת הפלסטינאים במשא ומתן המדיני ולא על הפיגועים ומעשי האלימות מצידם. כשמאלן לא מהיום, אינני שותף לראייה החד-צדדית הנהוגה במקומותנו לפיה הצד הישראלי משדר רק מסרים של שלום ואחווה בעוד הצד השני רק יורה. בראייתו של פלסטינאי ממוצע, שחי כבר עשרות שנים בסביבה עתירת חיילים ומתנחלים עוינים, לא הפלסטינאים הם אלה שהציתו את האש. בראייתם, שקשה לשפוט עד שנהיה אנחנו במקומם, הפיגועים הם הצעד היחיד שהצליח לזעזע באופן אפקטיבי את מורל אזרחי ישראל ולכן הם נתפסים כמעשי גבורה ושחרור ולא כאלימות חד-צדדית מול מדינה שוחרת שלום. התקשורת הישראלית, מצידה, מציגה ראייה הפוכה כאילו פיגועי הטרור הם רעם ביום בהיר ואינם תוצאה צפויה של כל כיבוש שנמשך עשרות שנים. האמת שלי היא אי שם באמצע, ואינה מפרידה קטגורית בין "הפעולות הצבאיות" שלנו לבין "הפיגועים המרושעים" שלהם. גם אלה וגם אלה הם מעשים נפשעים המופנים כנגד אוכלוסיה אזרחית, והצגת הדברים באופן מעוות וחד-צדדי אינה תורמת דבר להפסקת מעגל האלימות.
ואף על פי כן ולמרות הכל, ובמיוחד לאור זה ששני הצדדים נאחזים בכוח בעמדותיהם ומסרבים להביט על המציאות בראייתו של האחר, אני מעדיף להמשיך בנאיביות קדימה במאמצי ההידברות גם כשהפגזים שורקים ברקע, על פני האלטרנטיבה של היכנעות ליצר הנקמה ונקיטת פעולות שתוצאתם היא בהכרח הסלמת המצב והרחקת השלום המיוחל עוד יותר. גם אם יעמוד מולי חוזה עתידות מדופלם שישכנע אותי באמת ובתמים שלעולם לא יהיה פה שלום אמיתי, אמשיך לאחוז בעמדתי זו, שכן, וזו היתה כל הפואנטה שלי, השאיפה לשלום איננה רק אסטרטגיה ארוכת-טווח ואינה רק אמונה, היא גם דרך חיים יומיומית שאני לא מוכן להחליף בחיים שעיקרם צחצוח חרבות לקראת מלחמת גוג ומגוג.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש