בתשובה לגלעד דנבום, 31/12/00 11:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רעיון העם הפלסטיני קדם לפלישת הציונות. ראה סיפרו של גורני על הציונות והבעיה הערבית. גורני מראה ששורשי תודעת הזהות הפלסטינית התחילו במחצית המאה ה 19, ונותן כדוגמא את ההשפעה שההתעוררות הפוליטית מודרנית בטורקיה על ערביי פלסתינה. האזור הגאוגרפי (פחווה) שכלל את פלסטינה נהיה מוגדר ונפרד אדמיניסטרטיבי תחת השלטון העותמני, מופרד ממצרים ומופרד מאזורי סוריה והלבנון ,כך שתחושת הזהות העצמית של ערביי ארץ ישראל נבטה לתוך ייחוד. כמובן שהעימות עם הציונות נתן לתנועה הפלסטינית תמריץ ויתכן שאפילו העלה אותה מדרגה, אך ההתחלה לא היתה קשורה כלל להגירה הציונית. אגב, ניתוח דומה אפשר למצוא אצל יעקב טלמון. אולם, אפילו אם לא נקבל את הניתוח הזה ,האם ישנה משמעות פרקטית לאורך החיים של תודעת זהות לאומית? לאחר כמה זמן ואילו הרפתקאות צריך ציבור לעבור כדי לקבל לגיטימציה לעצם עובדת היותו בעל זהות שכזו? אפילו אם היהודים לא עומדים בקריטריונים של "עם" הרי עצם העובדה שקיבוץ של אנשים טוען לזהות עצמית קולקטיבית נותנת להם לגיטימציה. מה עוד שכל בר בי רב יכול לראות שאכן ישנו מכנה משותף, אם כי רחב ורופף, בין יהודי השטעטל ליהודי צנעא, חארבין או אפילו אתיופיה. העובדה שכל אלו מגדירים עצמם "יהודים" עם כמה סממנים משותפים מאפשרת להכניסם תחת קורת גג זהותית אחת. אגב, הבעייה הציונית היא ההתעלמות המוחלטת במישור הפוליטי-פראקטי מכמות ההוכחות לקיומה של ישות ערבית בפלסטינה, אזהרות שהושמעו עוד על ידי "משבית השמחה המקצועי" כפי שאניטה שפירא קוראת לאחד העם ,שהתריע על כך במאמרו "אמת מארץ ישראל" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם קביעתך (וקביעתו המוקדמת של ירדן ניר, וסליחה שלא הגבתי לה) כי אלמנט חשוב בגיבוש קבוצה כלשהי, ובוודאי בגיבושו של עם, הוא אלמנט הזיקה הרגשית; ואכן, לבני הדת היהודית ישנה זיקה רגשית זה לזה (אך ישנם גם הבדלים דרמטיים וחוסר-עקביות ממשית בין התת-קבוצות השונות) שיכולה לזכות אותם בהכרה בתור קבוצה, אך מכאן להגיע לנתינת לגיטימציה להגדרה עצמית ריבונית אך-ורק (כפי שהדגמתי בתגובתי הקודמת) על סמך זיקה רגשית זו, ועוד לבוא בתביעות טריטוריאליות - רחוקה הדרך עד מאוד. השאלה שלך בנוגע ל"אורך החיים של תודעת זהות לאומית" במקומה, כמו גם עניין מספר האנשים המינימלי להגדרת עם (האם עשרה אנשים יכולים לטעון להיותם גוף לאומי מגובש?) - אך אלו שאלות כמותיות בעיקרן, שתשובה להן תהיה מן הסתם שרירותית ורטרוספקטית, ולכן חסרת משמעות ממשית עבור הדיון. אני מנסה לבחון את הטענות לקיומם של עמים (יהודי/פלשטינאי וכו') תוך הסתמכות על הגדרה מוסכמת ותפיסה רחבה בנוגע לאופן ההתקבצות האנושי, וגם כבחינה של תוצאותיה והשלכותיה על קבוצות שכנות. תודה על המקורות, אשתדל להכניס אותם לרשימת הקריאה שלי (את טלמון אני מכיר, את גורני אצטרך לחפש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי תתחיל בשאלה אחרת: נניח שיש קבוצה מסויימת של אנשים שהיא בלי ספק עם: אותה שפה, אותם אמונות, היסטוריה, צבע שער וטעם-גלידה אהוב. למה נובעות מזה זכויות כלשהן? האם "מגיעה" להם מדינה, ואם כן למה, ובאיזה מחיר ועל חשבון מי? כי כל עוד לא ענית על זה, מה הטעם לבדוק עד כמה היהודים או הפלשתינאים מתקרבים לאידיאל הזה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |