 |
אני מסכים, כמובן, עם הסיפא של דבריך, שארשת קבועה, מסיכתית היא חוסר אישיות מוחלט, שכן, זה בדיוק מה שרציתי להדגיש, שהאישיות היא תמיד רב-פנית.
לא בכדי ההערה, שהזכירה את ניטשה ואליה התייחסת, היתה בסוגריים ונפתחה בהסתייגות ("דומה ש.."), שכן אני לא סגור בעניין זה. החכמה המקובלת היא שיש לנו אישיות קבועה שמשתנה לפי הנסיבות, כפי שתיארת: ירגיזו אותנו נתרגז, ישעשעו אותנו נשתעשע (זה מזכיר קצת את האסכולה הביהוויוריסטית ז"ל). ניטשה כשהתבונן לתוך עצמו לא הגיע כדקרט למסקנה שהוא קיים, במובן שיש לו "אני" קבוע. הוא גילה רגשות ורצונות מסוכסכים שכל אחד מושך לכיוון אחר, וכל אחד רוצה להשתלט על האחרים, והגיע למסקנה שה"אני" הוא אשליה, שכן מתוך כאוס וחוסר יציבות שכזה לא יכול להיוולד דבר קבוע.
אשליית ה"אני", לפי ניטשה, נתמכת וניבנית על ידי השפה. הדקדוק שלנו שולט בדרכים שבהן אנו מארגנים את מחשבותינו, והוא גם קובע מהם סוגי המחשבות האפשריים לנו. דקדוק הנושא-נשוא, שבאמצעותו אנו חושבים מביא לכפיית מסגרת של סובייקט-אובייקט על העולם, וזה מה שמעודד אותנו להאמין שיש "אני" (סובייקט), הקיים בתוכנו כיישות קארטזיאנית טרנסצנדנטית, בנפרד מקיומינו הפיזי.
פרויד (שהכיר את ניטשה) החזיר ל"אני" מידה מסוימת של "ממשות" בכך שחילק את האישיות ל-3: אני עליון, אני, איד (החלק הלא מודע באישיות), ואת כל המכלול הכאוטי, שעליו דיבר ניטשה, סילק אל האיד, וכך השאיר לנו "אני" מגובש ויציב יותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש