 |
|
 |
||
|
||||
 |
טלה, ראשית, ברכותיי על המאמר. ציינת כי "בדרך כלל מכסה המסכה את הפנים, כי זהו חלק הגוף האנושי המייצג בצורה בולטת ביותר את אישיותו של האדם", וברצוני להדגיש כי הפנים מייצגים גם את רב-גוניות אישיותו והבעתו של האדם, זה חלק הגוף היחיד המשתנה ללא הרף. משחק תווי הפנים של האדם הוא עשיר מזה של כל בעל חיים אחר. בפני האדם מתחוללים בשעה קצרה שינויים רבים, הארשת שלו מחליפה צורה כל העת ומביעה שלל רגשות (עד כי דומה שהטענה כי יש לנו אישיות קבועה היא במובן ידוע פיקציה; ואכן ניטשה טען כי האני שלנו הוא למעשה מדומיין, אנחנו רוצים להיאחז בזהות שלמעשה אינה בת-קיימא). מה שהמסיכה עושה היא קיבוע הזהות, שכן למסכה יש ארשת שאינה מתחלפת. יש תרבויות שבהן מוגבל חופש ההבעה של הפנים; בתרבות האנגלו-סקסית הפרוטסטנטית, למשל, די מקובל שלא נאה להפגין כאב ועונג בגלוי, יש לכלוא את הרגשות ולהשאר בפנים שלווים וחתומים. הדבר נובע מהתביעה לאוטונומיה אישית - אסורה החדירה לרשות הפרט, והפנים החתומות מסמנות את הגבול. אפשר שהביטוי העברי "העמדת פנים" (ובאנגלית putting on a face) מרמז שעצם הנוקשות בהבעת הפנים הקבועה היא הסוואה, מסכה. כזהו, למשל, החיוך שאינו מש מפניהם של אנשי מכירות מסוג מסוים - הן מסכה. המסכה מפגינה רק הבעה אחת, חד-משמעית, בעוד שפני האדם הכנה והמשוחרר עוברות כל העת שינויי צורה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"הכנה והמשוחרר" = האותנטי? בהקשר הזה שווה להזכיר את ספרו הנהדר של יגאל בורשטיין, "פנים כשדה קרב". שם הוא מנתח את הבעות הפנים והקלוז-אפים של דמויות בקולנוע ישראלי. אבל הקו אצלו נמתח בין הבעות מחפיצות או מנכסות (למשל, ארשת הזחיחות על הפרצוף של אורי זוהר ב"מציצים", בסצינה עם דינה וצינור המים), מול הפנים האותנטיים (האמת, אני לא זוכרת מה היו הדוגמאות הרלוונטיות). בורשטיין קובע שהישראלי, כפי שהוא משתקף בקולנוע לפחות, מציג הבעה בוטה, כמעט לא אישית, של בעלות ואדנות - גם על חפצים כסחורה וגם על אנשים כחפצים. את המבט הלא מחפיץ והאמפתי, הוא אומר, כמעט שאין למצוא - וזה נגזר גם מהיות החברה חומרנית וצרכנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, דווקא נדמה היה לי שהמבט האמפתי רווח מאוד בקולנוע הישראלי. מהשרוול - ''חסד מופלא'', ''חתונה מאוחרת'', ''השוטר אזולאי'', ואפילו בסרט נעורים כמו ''בלוז לחופש הגדול''. בכולם קיימת דמות גברית שנותנת למסכות ליפול וחושפת פנים פגיעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר יצא לאור לפני עשר שנים בערך, כך שהוא לא מתייחס ל"חתונה מאוחרת" 1. כאמור, אני לא זוכרת את הדוגמאות החיוביות, אבל הגיוני מאוד ש"השוטר אזולאי" ו"בלוז לחופש הגדול" יוכלו להיכלל בהן. אבל הם כמעט הולכים לאיבוד בין שפע הסרטים שמציגים את ההפך - רובם סרטי מלחמה ו"ישראליות חדשה", שמציגים את הצבר השחצן והבעלתני. אה, ועוד מושג מפתח שם, מעבר לאמפתיה, הוא ה"תום", המבט הלא מתוחכם, שאינו דורש דבר. 1 ואפשר לכלול גם את "החברים של יאנה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז שפשו בקולנוע הישראלי אותן ''שתיקות מלאות משמעות'' מעיקות, אין לבמאים הישראלים מספיק זמן מסך כדי להציג את כל ההבעות מלאות האמפתיה שהיו רוצים להראות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ההשפעה של אנטוניוני וברגמן על הקולנוע הישראלי בשנות השבעים היתה בעיקר אומללה, בערך כמו ההשפעה של הריאליזם הסוציאליסטי בשנות החמישים. השתיקות האירופיות האלה, שהיו יפות לזמנן, פשוט לא עוברות מסך בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התוספת המעניינת. דרך אגב, אני רואה בתנועות הגוף תוספת משמעותית ביותר להבעות הפנים, ולמעשה לפעמים אני מכירה אנשים טוב יותר לפי תנועת גופם מאשר מתווי פניהם. אולי באמת מפני שהם משתנים יותר. אבל תנועת גוף מסוגלת להביע גם רגשות שונים, אפילו כאשר הפנים נשארים קפואים, ואני לא בטוחה שלא קשה יותר לשלוט בגוף מאשר בפנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בפני האדם מתחוללים בשעה קצרה שינויים רבים, הארשת שלו מחליפה צורה כל העת ומביעה שלל רגשות (עד כי דומה שהטענה כי יש לנו אישיות קבועה היא במובן ידוע פיקציה ...)" - אבל לדעתי עצם שינוי הארשת הוא-הוא האישיות (הקבועה). ארשת שאינה משתנה אינה מגדירה אישיות: היא מגדירה רגעיות. אישיותו של אדם אומרת, למשל, מתי יתחיל לכעוס אם מרגיזים אותו, מה יצליח לשעשע אותו, וכן הלאה. ארשת קבועה פרושה שהפנים לעולם לא יביעו כעס (ולא משנה כמה ירגיזו אותו), לעולם לא יגיע חיוך (ולא חשוב כמה ינסו להצחיק אותו), וכו' - כלומר, חוסר אישיות מוחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, כמובן, עם הסיפא של דבריך, שארשת קבועה, מסיכתית היא חוסר אישיות מוחלט, שכן, זה בדיוק מה שרציתי להדגיש, שהאישיות היא תמיד רב-פנית. לא בכדי ההערה, שהזכירה את ניטשה ואליה התייחסת, היתה בסוגריים ונפתחה בהסתייגות ("דומה ש.."), שכן אני לא סגור בעניין זה. החכמה המקובלת היא שיש לנו אישיות קבועה שמשתנה לפי הנסיבות, כפי שתיארת: ירגיזו אותנו נתרגז, ישעשעו אותנו נשתעשע (זה מזכיר קצת את האסכולה הביהוויוריסטית ז"ל). ניטשה כשהתבונן לתוך עצמו לא הגיע כדקרט למסקנה שהוא קיים, במובן שיש לו "אני" קבוע. הוא גילה רגשות ורצונות מסוכסכים שכל אחד מושך לכיוון אחר, וכל אחד רוצה להשתלט על האחרים, והגיע למסקנה שה"אני" הוא אשליה, שכן מתוך כאוס וחוסר יציבות שכזה לא יכול להיוולד דבר קבוע. אשליית ה"אני", לפי ניטשה, נתמכת וניבנית על ידי השפה. הדקדוק שלנו שולט בדרכים שבהן אנו מארגנים את מחשבותינו, והוא גם קובע מהם סוגי המחשבות האפשריים לנו. דקדוק הנושא-נשוא, שבאמצעותו אנו חושבים מביא לכפיית מסגרת של סובייקט-אובייקט על העולם, וזה מה שמעודד אותנו להאמין שיש "אני" (סובייקט), הקיים בתוכנו כיישות קארטזיאנית טרנסצנדנטית, בנפרד מקיומינו הפיזי. פרויד (שהכיר את ניטשה) החזיר ל"אני" מידה מסוימת של "ממשות" בכך שחילק את האישיות ל-3: אני עליון, אני, איד (החלק הלא מודע באישיות), ואת כל המכלול הכאוטי, שעליו דיבר ניטשה, סילק אל האיד, וכך השאיר לנו "אני" מגובש ויציב יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |