 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, אני מצטרף לברכות ל"אוקפי". ועכשיו לשיר. השיר מדבר על שתי מלחמות, שהן מלחמותיו של אדם אחד: המלחמה באויב הכללי - השתתפותו במלחמת הכלל, והמלחמה הפרטית, מלחמת הקיום האישית של בעל מטע האגסים החייב לטפל בסס הנמר כשם שטיפל בשיירה מצרית במדבר. במדבר, אגב, יש חוקים אחרים מחוקי המטע. לכאורה, המלחמה במדבר היא קשה יותר, ועוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שאיננה נזכרת בתודעת רובינו כמלחמת נצחון דווקא, ומספר ההרוגים בה היה רב ביותר. לאו דווקא כך היא משתקפת בשיר. הבית היחיד המוקדש לה במפורש, מתאר בעיקר את גבורתו של האבא, שירד (הוא לבדו!) על שיירה מצרית, ושב מנצח, כדי לימים ללמד את בנו להלחם בסס הנמר — כלומר, להמשיך את גבורתו המצ'ואיסטית במלחמה האחרת, המלחמה שבמטע. פעם האויב הוא שיירה מצרית גדולה, מלאה טנקים וגברים עם נשק, ופעם האויב הוא תולעת זעירה. מה קל יותר? יחסי הכוחות אמורים להיות ברורים. בכל זאת, לתולעת ההיא מוקדשים שני בתים של הוראות לחימה, בעוד למלחמה בשיירה המצרית לא נדרשו לשמשון הגיבור כל הוראות לחימה. הבית הראשון כולו בלשון עבר. העבר במדבר. הבית השני גם הוא עבר, מאוחר יותר, וגם הווה רבים. כבר לא האירוע החד פעמי ההירואי, אלא היומיום שבו נלחמים, כמו שעובדים, כמו שמגדלים מטעים. לשון הציווי "היה" מבטא הוראה שהיא ניתנה אמנם בעבר, אך היא אמורה להיות מתאימה לכל זמן, אמורה להתבצע בעתיד, כמו שהתבצעה בהווה ובעבר, בכל מקום שגידלו בו אגסים. יש דרך אחת, אין לסטות ממנה. "היה כורע אל הגזע/ סבלני/ ככפותיו המחדירות... אין כאן סתם הוראה של ביצוע כריעה, אלא איפיון שהוא לא רק חיצוני אלא גם פנימי נפשי: מינון סבלנות המושווה ל"סבלנותו של העץ", ואולי ה"סבלני" כאן הוא הערת סוגריים והדימוי הוא של הכריעה לכפותיו של הגזע? נראה לי ששתי התשובות נכונות, ואין זה מקרי. אנחנו עוד נחזור אל הוראת הלחימה בסס הנמר, אבל שימו לב - לא נאמר בשום מקום שהיא בוצעה! המשורר איננו מספר "איך נלחמתי בסס הנמר" אלא "איך אבא שלי אמר לי שצריך להלחם בסס הנמר". הבית הבא מדבר על מות המטע. המלחמה הזאת הסתיימה בתבוסה מוחלטת, דווקא זו שנראתה השקטה מכל, הקלה. מה בעצם הסיבות לתבוסה? האם סס הנמר הוא שהמית את המטע, ואולי בעצם התבוסה נמצאת במקום אחר. למשל במישור של יחסי אב ובנו. האב שגבר לבדו על שיירה מצרית, לא הצליח ללמד דבר מה את בנו, או שמא בנו לא הצליח ללמוד ממנו. את הפרות - כלומר הפרות המתים — נושאים שניהם, במקום היחיד שבו הם מתחברים, ב"תיארנו". בקצרה: הלוחם המנצח בשדה הצבאי, מובס במישור של התקשורת עם בנו, והמטע הוא רק ביטוי לתבוסה האמיתית, העמוקה שביחסים בין שני הדורות. ואפשר לראות זאת גם אחרת (ובדרך לא סותרת): הוראות הלחימה משוות את האדם אל הגזע, שאמור להיות בעל בריתו במלחמה עם סס הנמר, אם באופן הכריעה ובין אם ב"סבלנות" המיוחסת לעץ שתבנית כפות הגזע שלו המתוארת באוקסימורון "התנועה הקבועה" כמו בנויה לפעול בהרמוניה עם הקרס האנושי החודר פנימה כדי להשמיד את האויב המשותף: סס הנמר (זכרונות שעולים בי מ"שירות לאומי" בכיתה י"ב). אבל במקום שבו אנחנו רואים תבוסה בתקשורת אבות-בנים, אולי אנחנו מוזמנים לראות בעצם תבוסה בתקשורת האדם-טבע. באיזשהו מקום, לא יכול להיות באמת קשר בין האדם המודרני לטבע. אין סיכוי ש"האדם יבין את העץ", שלא התעלמתי מהרמיזה הדתית בכריעה אליו, ומי שרוצה מוזמן גם לראות כאן את "החוסר בשורשים" על כל המשתמע מכך. הכל כנראה באשמתו של האדם, היודע להשתמש בנשק מודרני ולנצח את האויב, אך את חכמת המחוברות לטבע (בו העץ הוא הכל- גם עץ החיים) הוא זנח, ואיתו את החכמה הקטנה של הסבלנות, שעזרה לאדם לגדל גם אגסים. ובאשמה קשה לדעת מי נושא יותר - האב שידע להלחם במצרים, אך רק "ניסה" ללמד את הבן ולא ידע איך, ואולי הבן שזלזל, וחשב שבסס הנמר נלחמים כמו במצרים. לא סס הנמר הביס את המטע, ואולי המלחמה בו הסתיימה בהצלחה. אולי סיבות חיצוניות הקשורות במצבה כיום של החקלאות (רק היום ראיתי את נתן זהבי מראיין את אלמנתו של חקלאי שהתאבד) הן שעשו את המלחמה של האדם הקטן כנגד סס הנמר הקטנטן לחסרת טעם. אבל כמו שאיננו יודעים את סיבתו האמיתית של אובדן "עץ החיים" המקראי, ומפילים את האשמה על עצמינו, כך גם במקרים אחרים אנחנו לוקחים אחריות על אסונות שאולי כלל אינם בידינו, וזאת דווקא משום רוח ההילחמות המשותפת לאב ולבן הטרגיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי לקרוא את הרחבתך לעניין, שכן השיר עצמו נידב קצת פחות מדי מידע, והאמירה שלו לא מספיק ברורה, לטעמי. אני הבנתי אחרת את השיר. אתה מתייחס לשתי מלחמות, ואני ראיתי בשיר אנלוגיה מאוד פשוטה וישירה בין שתיהן. ואם כך, הרי שהבעיה היא בחוסר הבהירות שמלווה אותי בשלב שבו אני מנסה להשליך מהמדמה למדומה ולהיפך, ולהבין מזה מה רצה הכותב לומר. מן הבן מצפים להילחם בססי-הנמר כפי שאביו נלחם במצרים. החוויה של האב כלוחם עוברת שטוחה מדי, מאופקת מדי. אף מילה על מוראות המלחמה? מיהו האב הנעלם הזה, שאיננו יודעים עליו דבר? מה שמוליך אותי לתמיהה, על מה מדבר השיר, בעצם? האם הוא מנסה לספר לנו על כשלונו של בן המנסה ללכת בדרכי אביו הטייס הלוחם הגיבור, מלח הארץ, ונכשל? האם זה הכל? האם זה באמת שיר על קצר בתקשורת הבין-דורית? או אולי (כפי שנדמה היה לי) השיר הוא בעצם על טראומת המלחמה של האב, (המונחלת לדור ההמשך). זו הפרשנות שאני נטיתי לאמץ, אולי בשל הפתיחה שנוגעת ישירות במלחמה, בטון פשוט ואינפורמטיבי מדי (שאפשר לייחס לתחכומו של הכותב או לאזלת ידו, וכאן נראה לי שנמצא את עיקר הבעיה של השיר. יש קצת פחות מדי תחושה של הכוונה מאת הדובר ויותר מדי דרגות חופש לקורא לשאול את עצמו אם הנתיב המחשבתי בו הוא פוסע הוא פרי דימיונו, או שהוא שביל דקיק ששורטט בקפידה ובמיומנות). ואם כך, כשלונו של הבן במלחמה כנגד ססי-הנמר במטע, הוא בעצם הפסדו של האב במלחמת יום הכיפורים. אבל הרי "ניצחנו" במלחמה, ומכאן אני מגיעה להסיק שהדובר עוסק בהפסד שאינו חיצוני, הפסד שמכרסם מבפנים, ולמעשה, על טראומת הקרב שמביאה לדעיכה הנפשית של האב (ואז הלקוניות של הפתיחה מובנת קצת יותר), כאותם זחלים בלתי נראים האוכלים את עצי האגס היפים מבפנים, עד מותם (של האחרונים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו מן מיומנות שרטטה את השביל אם את בכלל לא בטוחה שהוא שם ולא יציר דמיונך? כשאני נתקל במעין-שבילים כאלה אני לא חושב על מיומנות אלא מקלל את הקרן הקיימת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי "השיר עצמו נידב קצת פחות מדי מידע"- בעיניי זה שיר נפלא דווקא בכמות הרבה של מידע שהוא מעביר במעט מאוד מלים. בטוי מצומצם ורזה, שבמינימום מלים שנבחרו היטב מעביר סיטואציה שלמה, אך גם משאיר מספיק מקום לפרשנויות אחדות, מקבילות ו/או משלימות. האישי והלאומי מקופלים כאן יחד, ואפשר לראות רק את האחד, או את שניהם, ולהשליך מהאחד על השני... איזה כותב מוכשר. [ואני מקווה שמטע האגסים הלאומי יתגבר איכשהו על הרקב הפנימי, אחרת ינאי ייאלץ לכתוב בשפה אחרת, וזה לא יהיה אותו הדבר..] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שאינו ממש מומחה לשירה, אבל ההוויה המתוארת בשיר נשמעת לי מוכרת משהו (ומאד מתישבת לי עם שמו של המחבר - ישראלי), נראה לי כי השיר נפרש על פרק זמן ארוך הרבה יותר, ומתנהל בתחנות. המשורר מתחיל בתחנה הראשונה, היא יום כפור. הוא אינו מציין איזה יום כפור, ורק ההמשך (הירידה על השיירה המצרית) מבהיר לנו שלא מדובר (בהכרח) על י' בתשרי, כי אם על מתישהו באוקטובר 73'. התחנה השניה, גם לפי השורר, היא לימים - לאחר שובו של האב מן המלחמה. הוא הקים משפחה, גידל את בנו, ולימדו את עבודות המשק. גם תחנה זאת היתה בעבר, ומאז התקדמנו לתחנה השלישית, בה מת המטע. המשורר אינו מזכיר את סיבת המוות של המטע. הקוראים (לפחות אלו אשר הגיבו לנושא), מייחסים זאת לסס הנמר. אני, הקורא ממרחק 30 שנה מראשית השיר, מבין כאילו זאת גם התקופה בה מביא המשורר את סיפורו. מנקודת מבט זאת, של תחילת המאה ה21, אני רואה את מותו של (מטע) האגס, לא כקורבן של התקפת סס הנמר, אלא כחלק מחיסולה של החקלאות בכלל. בדמיוני אינני רואה שלדי עצים עומדים במקום בו עמד המטע, אלא בתי מגורים דו מפלסיים, עם חצר קטנה ורחובות "הולנדים", או אולי מחסני מכר לריהוט מהמזרח ובגדים מדרום אמריקה (או להיפך). אבל, באמת, זה רק אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פרק זמן ארוך יותר" ממה?1 גם אני, כמוך, חושבת שמדובר על תקופה של כשלושים שנה. גם אני חושבת שמדובר על יותר מאשר המטע הפרטי של אותה משפחה. אולי יש בבסיס השיר מטע פרטי שמת, אבל יש כוונה גם מעבר לזה, וגם מעבר לחיסול החקלאות. זה רקב פנימי כללי במדינה, שבו קשה יותר להילחם מאשר באוייב חיצוני. אבל כמו שאמרתי קודם, השיר נותן מספיק נתונים ליצירת תמונה, אך לא מכריח פרשנות כזו או אחרת אל תוך גרונך בכפית. 1 כשאמרתי שהשיר מעביר במלים ספורות סיטואציה שלמה לא התכוונתי שהמסר מתחיל ונגמר באותה סיטואציה.. ההפך הגמור הוא הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים עם אסתי במה שנוגע לשני רבדים שהשיר עוסק בהם. במישור האישי -המילולי- מדובר כאן על מטע משפחתי שמת, הדובר מתייחס למלחמה בסס הנמר בלשון עבר, מה שמכניס את הראייה הרטרוספקטיבית, המפוקחת. הזמן "היום" בשיר הוא כבר אחרי מותו של המטע, אולם הזמן שהשיר מתרחש בו הוא זמן אחר, שבו המטע עוד היה קיים, וכנראה גם הייתה תקווה. ברמה הזו, השיר עוסק בהתפקחות מהתפיסה הילדותית. ברמה הזו, זה שיר על ילד שמגלה שאביו אינו כל יכול. אם בבית הראשון דמות האב מוצגת ,כפי שנאמר, בצורה מאוד הירואית ונחרצת,כמעט מיתולוגית, הרי שבבית השני מדברים כבר על "ניסה" ולאו דווקא הצליח, ואילו בבית האחרון מדברים על הכישלון. בסופו של דבר מטע האגס מת. האם זה בגלל סס הנמר? אולי, אך יתכן שהיו גם סיבות אחרות. זה לא ממש משנה. מה שחשוב הוא התהליך שעוברת התפיסה הילדותית, שאגב ניתן להשוות אותה לדעיכתו של המטע. מישור נוסף בו פועל השיר הוא המישור הלא-אישי (לאומי? זאת מילה קצת בעייתית) הנקרא בין השורות. ההתייחסות למישור זה, שאגב נעדרת כמעט מכל התגובות הקודמות, היא מחוייבת בשל האיזכור של מלחמת יום כיפור. מלחמה זו שהיוותה נקודת מפנה בחברה, נקודת שבר שבעקבותיה נשברו מוסכמות רבות. האיזכור של המלחמה הספציפית מחייב התייחסות בתפיסת הקורא, שכן אם לא הייתה כוונה לכך לא היה מוזכר שם המלחמה. במישור זה מדבר השיר גם כן על התפקחות, על השתחררות מנאיביות מסויימת, ועל שבר הסולידריות. פעם הדברים היו ברורים מאליו, רוצה הדובר לומר, כל כך ברורים עד כדי יובש. האבא הלך,נלחם,ניצח, חזר. עד כדי כך! אחר כך התחילה המלחמה האמיתית. מלחמה שבסופו של דבר הפסדנו. מטע האגס, בקריאה זו, משמש מטפורה גם לחברה/מדינה אך מעבר לכך גם לתפיסה הנשברת. אם בעבר הצליח האב להילחם ולנצח, הרי שכעת המלחמה מסובכת יותר ומסתיימת בסופו של דבר בכישלון. דמותו של האב מוצגת כאן כמעט כדמות טרגית! להגן על גבולות המדינה הצליח, אולם בהגנה על מטע האגסים שלו הוא נכשל. למה הוא נכשל? שוב, זה לא משנה. מה שחשוב הוא הכישלון עצמו והתהליך שעובר על האב. נקודה נוספת להתייחסות, כפי שאכן עלה מן התגובות הקודמות , הוא סוג האויב שבו נלחמים. מצרים -אויב חיצוני המאיים מבחוץ ואיתו מצליחים להתמודד. סס נמר - אויב פנימי , שהמלחמה עימו כפי שמוצגה בשיר קשה יותר. את סס הנמר בקריאה זו ניתן להבין גם כמטפורה למלחמה פנימית. לא רק מה שמכרסם את המדינה מבפנים, אלא גם מה שמכרסם את האב. הקונפליקט הפנימי לגבי התרומה והיחס למדינה. פעם, במלחמת יום כיפור, צורת ההתייחסות הייתה ברורה, עיוורת כמעט.אחר כך היו ניסיונות לשמור על התפיסה הזו - על המטע - להילחם בזחלים. בסופו של דבר , המטע מת, מה שמעלה את השאלה בדבר תכלית ותועלת מלחמתו של האב. מהבחינה הזו מדובר כאן בשיר אקטואלי ביותר. האם הציונות מתה? האם הובסנו במלחמה על אופי החברה? למרות הרוח הפסימית הנושבת מהשיר, המשורר לא "עונה" לחלוטין על השאלה, אלא בעיקר מעמת אותנו עם הדילמה. שוב, הפרטים הקטנים אינם החשובים, אלא התהליך המתחולל בנפשם של האב והבן. שני תהליכי ההתפקחות - של האב ושל הבן - בשתי הקריאות השונות, באים בשיר זה לידי מיזוג. לא חייבים לבחור בפרשנות אחת או בשנייה, כי אם בשתיהן! הפרשנויות שזורות זו בזו, וזהו קסמו של השיר שמשאיר פתח לשתיהן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |