 |
למרבה הצער, חשיבה רגשנית במוצהר (המתבטאת בתגובה של טל) לא תביא אותנו לשום מקום. הטיעונים אותם מביא דובי בתגובתו נראים הגיוניים בהרבה (אם כי אופטימיסטים במקצת). חשיבה בקוים של "הבה נקל על החלשים" תגרום ליותר ויותר אנשים לחדול להתאמץ להיות "חזקים". כבר היום פושה המנהג של אנשים (ולאו דוקא מפשוטי העם) המבקרים בלשכות התעסוקה במקום לעבוד, היות וזה הרבה יותר קל. הקשיחו את קריטריוני האבטלה, ומחצית מהם ילכו לעבוד ברינה. כנ"ל לגבי עידוד קנייה מתוצרת מקומית: אם התוצרת המקומית תתמודד עם תוצרת החוץ בתנאים שוויוניים יותר, היא תאלץ לעלות ברמתה, ובכך תהיה נתנת גם לייצוא, והרווח למדינה (ובכך גם לאזרחיה) מובן. כמו כן העליה ברמה תחייב התמקצעות של העובדים, ומכאן עלייה ברמת כח העבודה, במשכורות, ובאופן עקיף גם ברמת החינוך במקצועי. בתנאים של העדפה מוצהרת לשוק המקומי, אין היצרן חייב להפיק מוצר טוב על מנת להתקיים, וכך כל המעורבים מפסידים, פרט ליצרן עצמו: הפועלים מקבלים שכר רעב (שלא לדבר על מפגע הפועלים הזרים), הרוכש מקבל מוצר רע אותו יאלץ להחליף לאחר תקופת שימוש מוגבלת, ועל יצוא אין מה לדבר.
אינני רואה מדוע על המדינה "לדאוג בטווח הקצר לאנשים ש'אבוד עליהם' כדי שתוכל להשקיע באנשים שעתידם לפניהם" - למיטב הבנתי אין כל קשר בין הדברים. הקצאת משאבים עודפים לסעד תגרום רק לעלייה במספר ה-"נזקקים" לו, וכתוצאה מכך לדרישה לכספי סעד נוספים. הקצאת משאבים בחינוך, בהכשרה מקצועית ובעיור ומיזוג של מקומות טעוני טיפוח תגרום לתוצאה ההפוכה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש