בתשובה לשירה סקרנית, 29/12/02 2:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני שאתחיל לענות אחד אחד לסעיפים, רק אציין שהטעויות שאת עושה כאן הן נפוצות ונגרמות מתוכנית הלימודים הנחותה של ישראל בתחום האזרחות. הגיע הזמן לטפל בזה, להרחיב את הנושא ולהתחיל ללמד אותו כבר בחטיבת הביניים. זה מגוחך שאנשים מפתחים תודעה פוליטית עוד לפני שהבינו את מבנה המשטר בישראל. 1. הפרדת רשויות: סיסמא נאה שנכונה, בד"כ, רק לארצות הברית. בדמוקרטיה פרלמנטרית (מה שיש בארץ, בניגוד לנשיאותית אצל האחות הגדולה) אין הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת למבצעת. באנגליה המפלגה הגדולה בפרלמנט בד"כ שולטת על למעלה מחציו, והיא שמרכיבה, לבדה, את הממשלה. בדמוקרטיות אירופאיות אחרות המודל דומה בד"כ לזה שבישראל, למיטב ידיעתי. 2. למה לפקידים יש יותר מדי סמכות? ומה קשורה המשכורת של חברי הכנסת לעניין? 3. מבנה הממשל בארץ הוא שקוף מאין כמוהו. חוקי היסוד שמסדירים את מבנה השלטון בארץ (חוק יסוד הממשלה, הכנסת, בתי המשפט) הם מאוד ברורים וקריאים גם ללא-משפטנים כמו עבדך הנאמן, וזמינים לכל באתר האינטרנט של הכנסת, למשל. מה לא ברור במבנה השלטון בישראל? 4. מי חבר הכנסת שלך? אין לך. באופן כמעט יחודי בעולם (למרות שלא לגמרי. יש עוד מדינה או שתיים כמונו), לישראל אין שיטת בחירות איזורית. הדבר נובע מכמה גורמים, אבל נסתפק כאן בסוגיית הגודל - ישראל כולה היא בגודל של חצי מחוזון ברוב הדמוקרטיות האחרות בעולם. מכיוון שאין שיטה איזורית, חברי הכנסת שלך לא מייצגים אותך ישירות, אלא שהאלקטורט שלהם (constituency, גוף הבוחרים הפוטנציאלי) הוא כלל המדינה כולה. במפלגות הקטנות, את מוזמנת לפנות לחבר הכנסת החביב עלייך. המפלגות הגדולות מנסות לשריין מקומות לנציגי אזורים, שהופכים אז לחברי-הכנסת של אותם אזורים, אליהם, תיאורטית, ניתן לפנות לכל צורך שהוא. השיטה, כמובן, היא בעייתית ורוב הזמן יש נתק בין הציבור לבין נבחריו. אני אישית חושב שהמגרעות של הפעלת שיטה אזורית בישראל גדולות מהיתרונות שהיא תיתן לנו. חוקה, בכל מקרה, אינה קשורה לנושא זה. אם מה שמפריע לך זה שאת לא מכירה את סדרי השלטון במדינה - כאמור, חוקי היסוד הם קריאים למדי. אם מה שמפריע לך זה שאין לך חבר כנסת פרטי בכיס, אני ממליץ לך לשנות את שיטת הבחירות. או להבחר כחברת מרכז הליכוד. 5. קוורום, קוראים למינימום של חברי כנסת שנדרש לפני שאפשר לגשת להצבעה. אני אישית בעד. חברי הכנסת, מסיבות ברורות, נגד. ראי גם הסעיף הבא. 6. למעשה, הצעות חוק פרטיות צריכות 4 הצבעות: טרומית (אחריה תקופה בועדת הכנסת הרלוונטית), ראשונה (שוב לוועדה לניסוח החוק עצמו) ואז שניה ושלישית ברצף, כאשר השניה כוללת הצבעה על סעיפים והסתייגויות, והשלישית על החוק כולו בגרסתו הסופית. הצעות חוק ממשלתיות זקוקות רק לשלוש ההצבעות הרגילות, אבל הן גם זקוקות לאישור הממשלה לפני שתובאנה לאישור הכנסת, כך שגם כאן יש מעין "הצבעה טרומית" קטנה יותר. לאור כל זאת, קשה למדי לעשות מחטפים אם הממשלה לא נרדמת יותר מדי. יש דוגמאות לא מעטות למחטפים שנעשו (ובראשם חוקי היסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, על שיריוניהם), אבל רבים מהם נעשו מתוך עצימת עין מכוונת של הממשלה. מלבד הכוח שיש לרוב של הממשלה בכנסת לבטל חוקים שעברו בקריאה טרומית, יש גם לועדות אפשרות לקבור את החוקים ולא להביא אותם להצבעה. חוקים עם פרופיל גבוה קשה יותר לקבור, אבל בד"כ הם הפחות חשובים. 7. לשם מה דרושים לנו שני בתים? הרי בתחילת התגובה התלוננת על המשכורות הגבוהות. עכשיו את רוצה להכפיל את עלות הכנסת? שני בתים דרושים כדי לייצג שני סוגי אינטרסים. בדמוקרטיה האמריקאית, למשל, הבית התחתון מייצג אנשים בעוד העליון מייצג מדינות (כלומר, בבית התחתון כמות הנציגים מוכתבת באופן תיאורטי לפי גודלה של המדינה. בבית העליון כל מדינה מיוצגת באופן שווה על-ידי שני נציגים). איזה שני אינטרסים ייוצגו בבית העליון הישראלי? לדעתי יווצר לנו העתק נוסף וחסר ערך של הכנסת הנוכחית. אני לא רואה סיבה להכניס את הראש שלנו לזה. 8. לישראל יש חוקי יסוד, יש את חוק האזרחות (הכולל את חוק השבות), ומיהו אזרח ואיך אפשר להתאזרח מוגדרים היטב בחוק. אפשר להתווכח על הצדק שבחוק הקיים, ואני אישית מתנגד לו, אך אי אפשר לומר שישראל חסרה בתחום הזה. 9. נכון, ישנם חוקים רבים שהם ירושה ממשטרים קודמים. בגין, אני חושב, הבטיח בזמנו להפטר מהם. ראינו מה יצא מההבטחה הזאת... החוקים המנדטוריים נותנים המון כוח (גם אם וירטואלי, רוב הזמן) בידי הרשות המבצעת, ולכן כל הממשלות המכהנות נמנעות מלבטלם. זה מעגל שקשה לשבור. 10. חוקה אינה ערובה לסדר ויציבות. כשנסיון הפוטש של היטלר נכשל (הפוטש של מרתפי הבירה, קוראים לזה, או משהו כזה), הוא נידון לתקופת מאסר מגוחכת, משום שבית המשפט לא ייחס חשיבות גדולה לעבירה שלו. חוקה תלויה, בראש ובראשונה, בנכונות של הציבור לקבל אותה. אם הציבור, ובוודאי אם האליטה, אינם מקבלים את החוקה כערכים מחייבים (וראי לאיזו קדושה זוכה החוקה האמריקאית בקרב הציבור שם), אין לה כל ערך. כאן אני מסכים עם כותב המאמר לגמרי. יש לעגן זכויות אדם בחוקי יסוד במדינה, ויש להגן על הזכויות הללו. אבל אין לצפות מחוקה להציל את המדינה מהציבור האנטי-דמוקרטי הגדול שקיים בה, ומאי ההסכמה רבתי בנושאים שרבים רואים בהם את ציפור נפשם ובגדר יהרג ובל יעבור. 11. למרבית המדינות יש איזשהו גוף עליון שהוא תואר של כבוד. המלכה באנגליה היא דווקא דוגמא טובה, כמו גם נשיאים בכל מיני מדינות (לא כולל ארה"ב וצרפת, למשל, למרות שבצרפת הנשיא איבד לא מעט מכוחו, שעבר לראש הממשלה עם השנים). אנחנו לא זקוקים לנשיא. אנחנו לא זקוקים לשני בתי פרלמנט. אנחנו זקוקים לחוקה, אך לא כמהלך יחיד או כתרופת פלא, אלא כחלק מסדרת מהלכים שתביא לדמוקרטיזציה של *הציבור*, ולא לדמוקרטיזציה של המדינה, שהיא כבר דמוקרטית לעילא. בראשם של הצעדים הללו עומד, כמובן, החינוך לדמוקרטיה, ועל כך כבר הערתי בראשית דברי. סליחה על התגובה הארוכה... |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |