בתשובה לדובי קננגיסר, 14/12/02 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכניסה לשנה ראשונה ואו קורס ראשון תהיה לכלל מי שמעוניין ללמוד ומוכן לשלם על כך כסף. מי שיעבור בציון רף כל שהוא יהיה ראשי להמשיך ללמוד מי שלא יכול לנסות שוב מהתחלה. היתרון של השיטה אומר שאם לא רצית מסיבה זו או אחרת להשקיע בלימודים בגיל צעיר , יש לך הזדמנות להתחיל עכשיו. הציונים שלי מבית הספר מעולם לא הראו יכולת שלי כייון שמעולם לא בחרתי להקיע בלימודים הללו. מיבחנים שעשיתי אחרי הצבא הראו שינוי משמעותי ויכולות גבוהות הרבה יותר. (כיוון שבחרתי ללמוד ולא חויבתי ללמוד, דברים שכן עיניינו אותי) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיון המוצע ע"י רועי נכשל טוטאלית - הן ב"קדם משפטים" באונ' ת"א (נפסק ב-1990) והן בכלכלה (אונ' ת"א עד לפני 5-7 שנים, ואולי אונ' אחרות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאותה סיבה שנכשלה שיטת הציונים: השיטה מאפשרת למורה/מרצה להשקיע דקות מעטות בלבד בהערכת יכולתו של התלמיד/סטודנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיטת הציונים נכשלה?! לא מספרים לי כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שנכשל כמובן, זו הקבלה הלא סלקטיבית לשנה א' ועריכת הסלקציה לקראת המעבר לשנה ב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת לפי מה נכשל? אני לא מכיר את המקרים האם ניתן לפרט בנושא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכירה את המקרה של החוג למשפטים בת''א. אם הבנתי נכון (אין לי מקורות מוסמכים, רק מישהו שסיפר לי על זה פעם), התחרותיות בין הסטודנטים הגיעה לממדים מטורפים, והוחלט להפסיק את הניסוי. סטודנטים התנכלו זה לזה, ספרים נעלמו מהספריה, והאווירה בכלל היתה בלתי נסבלת. אני מקווה שקיימת אינפורמציה רשמית על הניסוי ולמה הוא הופסק, מעבר למה שסיפרתי כאן. גם אותי זה מאוד מעניין, אם למישהו יש יותר מידע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זאת באמת היתה היתה הסיבה להפסקת הנסוי, הרי שהוא הצליח מעבר למשוער, ולא נכשל. לפקולטות למשפטים נרשמים (בעיקר) אנשים שמעוניינים להיות עוכרי דין1 או עסקנים, ונדיר למצוא אנשים המעונינים במחקר משפטי אקדמי. האוירה המתוארת על ידך מתאימה בדיוק לברירת אנשים אלו. ____ 1 לא טעות הקלדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדתי עם בוגרי המחזור האחרון של "קדם משפטים" באונ' ת"א (1990).תשובתי מתבססת על שיחות עם אנשים אלה ואינה ממקור ראשון. שמעתי מהם את אותם horror stories המוזכרים ע"י נוגה למעלה. לא מפתיע, בהתחשב בכך שכולם ידעו מהיום הראשון ש-70 המדורגים הראשונים (מתוך בערך 300, למיטב זכרוני) "יעפילו" לשנה א' משפטים. שום אמצעי (כמעט...)לא היה פסול ע"מ להעניק יתרון במרוץ, לרבות החבאת ספרים, תלישת דפים וכו'. הסטודנטים למדו 8-10 קורסים, מיעוטן קשור לתחום (תורת משפט) ורובם לא. יש לציין שגם להתקבל לקדם משפטים לא היה קל, אך בודאי מחסום עביר יותר משנה א' משפטים, שם דרשו (ב 1990) בגרות משוקללת בסביבות 10.0 ופסכומטרי 700+. במה הוא נכשל? מנק' מבט של האונ' הענין לא נכשל - האונ' אהבה מאוד את הסידור - שכ"ל מלא ששולם על קורסים של "לוח וגיר". את הסטודנטים הנואשים ששילמו שכ"ל מלא (פי 3-4 מתשלום על קורס פסיכומטרי באותה תקופה), נדרשו בנוסף לבגרות ופסיכומטרי, ונקרעו בשנה לא אנושית - ממילא לא שאלו. אני טוען שהמסלול נכשל כי לא הניב סטודנטים טובים יותר (התרשמות אישית, אין לי מידע בדוק), וגם (לאחר ביטול המסלול) לא נטען מעולם אחרת. אבל בעיקר הוא נכשל כי היה שנוא על הסטודנטים (ולמיטב ידיעתי, גם על המרצים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראישת תודה על התובה. אולם מה שהראת הוא שהישראלי המכוער הוא שהיה פה. במידה ולכל סטודנט היה אופציה להשיג את חומר הלימוד האם אז השיטה הייתה עובדת? זה ש8-10 קורסים ברובם לא היו קשורים לתחום מתחיל להראות את הבעיה, כיוון שחלק מהרעיון הוא גם שסטודנט שמגיע למסקנה כי החומר לא מעניין אותו בנושא הלימוד יפרוש מרצון ולא יצתרך להמתין לחומר האמיתי. בסופו של דבר גם לקיחת סכום כסף שווה אינה דבר שלדעתי האוניברסיטה הייתה צריה לעשות. בל מקרה ניתן לקבוע לא ש70 המדורגים ראשונים עולים אלא שמי שמקבל ממוצע מעל 90 למשל או נימצא בממוצע של ה80 אחוז ומעלה ה עליונים הוא שימשיך, השיטה תמשיך גם לשנה ב כאשר תלמיד שלא יגיע לרף מסויים יצטרך לעשות את שנה ב פעם נוספת. מה שיתן הזדמנות לל מי שבוחר בפעם הראשונה בחייו ללמוד, ובוחן את היכולת האישית שלו בנושא הלימוד המדובר. אגב באוניברסיטה הפתוחה יש שיטה דומה שמחייבת לעבור קורסים מסויימים על מנת להמשיך לקורסים אחרים, ושם אין העלמת חומר וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האוניברסיטה הפתוחה דורשת, כמו כל אוניברסיטה, מעבר של קורסים מסויימים כדי להמשיך בתואר, אך אינה מגבילה את מספר התלמידים שיוכלו לעבור את הקורסים הללו. הבעיה בשיטה שנוסתה באונ' ת"א היא שהאוניברסיטה לא יכלה להכיל את כל הסטודנטים בשנה השניה של התואר, ולא משנה באיזה אופן תסנן אותם, חייב היה להתבצע סינון קטלני. אם קיימים, לפי הדוגמא שהבאת, 70 מקומות בשנה השניה, הרי שאכן 70 הראשונים ימלאו אותם. אם תאפשר לכל מי שמקבל מעל 90 להתקדם לשנה הבאה, עוד תמצא עצמה האוניברסיטה עם הרבה יותר מדי תלמידי שנה ב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אגב - מישהו כתב כאן לפני יומיים-שלושה על כך שהתחרות שגורמים לה הציונים היא בריאה ומעודדת למידה. בהתחשב בתוצאות הניסוי הנ"ל, האם אתם עדיין חושבים כך? לדעתי הניסוי מראה כמה תחרות היא מצב לא-בריא שבעצם לא מעודד למידה (ואני לא אכתוב "מעודד העתקה", למרות שבקולג'ים בארה"ב ההעתקה במבחנים היא מכה שממדיה מבהילים ממש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תחרות גורמת העתקה, והעתקה היא רעה בעינינו, האם יש לבטל את התחרות או לחנך ללימוד נכון והגון? אם רכב כלשהו נורא מפתה גנבים, צריך לטפל בהם או להפסיק לייצר אותו? והאם שיטה שאינה תחרותית לא תעודד רמאויות? חסרים אנשים שצריכים לרמות גם בשביל להישאר בינוניים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטאפורה רעה. צריכה היית לשאול אותי אם לולא תחרות היינו בכלל מגיעים למכוניות של ימינו, או שהיינו עדיין נוהגים ברכבים כמו אלה שלפני 50 שנה. ז"א, הטענה האמיתית נגד אנשים כמוני היא שבלי תחרותיות לא יהיו לנו תלמידים יוצאי דופן שיגלו אח"כ תרופות לסרטן ולאיידס. אני חושבת שהתחרות היא-היא שמוציאה מאיתנו את החשק ללמידה ולידע שמאפיין אותנו כילדים קטנים (וכבר היה כאן פתיל שלם על "זה יהיה במבחן?"). כשאני רואה ילדים מקבלים חזרה מבחנים ומיד מתחילים לשאול אחד את השני "כמה קיבלת?", נהיה לי ממש רע. איך זה שלפני גיל בי"ס אנחנו פשוט רוצים לדעת כדי לדעת, ובבי"ס פתאום הידע הוא שולי לדירוג שלי מול שאר הילדים? מתי התחרות נעלמת לגמרי שוב? במהלך עבודת המחקר לדוקטורט. ז"א, שיא הקריירה האקדמית, והנה אנשים יוצרים את היצירה האקדמית החשובה ביותר שלהם מזה 22 שנה (כתה א'-סיום דוקטורט), ולא זקוקים לתחרות כדי להצטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שאת יודעת על מה את מדברת, כי את מרצה.אבל בתור דוקטורונטית לעתיד הנראה לעין, התחרות שם היא עצומה.גם בדוקטורט (בעיקר, למעשה) צריך להצטיין,וגם שם אתה מושווה לאחרים ועבודתם. שלא לדבר על זה, שרק אם נמצאת ראוי ודורגת טוב מספיק תזכה לכתוב בכלל עבודה כזו, וקשה לבודד את הפרמטר הזה או לבטלו. היית רוצה לאפשר לכולם לכתוב דוקטורט? למה זה רע לשאול "כמה קיבלת"? זה יופי. מי שלומד יותר מקבל ציון טוב יותר. אתה מקנא בי? תלמד גם. האם בתור ילדה דרגת את עצמך לפי ציוניך וציוני אחרים? אני נותנת לך קרדיט שלא. היה מי שטוב בחשבון, מי שכותב חיבורים הכי יפים ומי שמעולה ב"מחניים". הרצון לדעת לא סותר ולא ניזוק, וילדים הם לא פסיכים. הרצון לדעת+הרצון להצטיין=הצלחה. שלא לדבר על זה, שילדים סקרנים בעיקר לגבי טלויזיה ולשחק בחוץ, כך שעל הנייר זה יופי לפתח את נטייתם הטבעית אבל בפועל בלי בחינות לא ילמדו מעבר למה שמוזרק להם לווריד, פנים מול פנים. כמה ילדים לפני, תוך כדי ואחרי בית הספר מתעניינים באופן טבעי בחומר המרכיב את תכנית הלימודים? מעטים כל כך. חייבים להכריח אותם לרכוש את הידע הזה, כדי שיוכלו ליצור לעצמם תחומי עניין. איך להכריח? מבחן, כמובן. המטאפורה, אם כך, היא טובה. את רואה בתחרות הבעיה עצמה, ומוכיחה זאת ע"י סימפטומים שלה. אני רואה בתחרות אמצעי יעיל, וכופרת בקורלציה בין תחרות להעתקה\חוסר סקרנות. הסימפטומים הם רעים, וצריך לטפל בהם. ציונים במבחן הם לא שורש הבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לדוקטורט: לא, אני לא מושווית לאחרים (למי?). ההצטיינות היחידה שלי היא מול עצמי והיועץ שלי. "רק אם נמצאת ראוי" - זה לא בדיוק ככה. הרבה ממחזיקי התארים השניים יכולים להתקבל ללימודי דוקטורט, אבל הם לא מעוניינים בזה, או לא חושבים שהם מסוגלים לבצע מחקר בהיקף שכזה. כבר כתבתי קודם שאני בספק גדול אם לציוני התואר השני שלי היה משקל בקבלה לדוקטורט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה לא קשור. גם הרבה מהם רצו ולא התקבלו. ע''מ לכתוב דוקטורט את חייבת ממוצע ציונים מסויים, וטוב שכך.אני תוהה איך ואיפה למדת, בכל האוניברסטאות בארץ ההרשמה לדוקטורט מותנית בציוני תואר שני. ב.עבודת הדוקטורט שלך מושווית לעבודות נוספות באותו התחום. את חייבת לחדש, את חייבת להתעלות, אחרת היא תוגדר ''בינונית'' (אם בכלל) ותחסום את המשך דרכך האקדמית. יש דוקטורנטים מצטיינים, והם עבדו קשה ומגיע להם. האוניברסיטה היא תחרותית, ומי שמבריק (טוב, או עם קשרים אבל לא הכל מושלם) מתוגמל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. NYU ב. כמובן שהיא חייבת לחדש - מה הטעם במחקר אם אני לא מחדשת כלום? כתבתי על החוויה האישית שלי. אולי דוקטורנטים אחרים מרגישים שהם בתחרות מתמדת. אני לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים הם לא פסיכים, אבל יש להם לעיתים נטיה להתאכזר לחריגים. וחריגים בכל תחום. גם הגאון של הכתה הוא חריג. ילד שמצטיין בלי כל קושי הוא חריג. ובתור שכזה הוא יכול לסבול סבל רב. לדוגמה, ילד כזה עשוי להדחות ע"י חבריו כשירצה ללמוד עמם למבחן, כי "אתה לא צריך ללמוד" או "אתה מהיר מדי בשבילנו". או לחילופין, הוא עשוי להיות מופצץ בתחינות מצד ילדים רבים מדי ללמוד עימם, בהכרח עליו לסרב למישהו ובהכרח מישהו יפגע. גם זו סוג של התמודדות והצלחתה תלויה בילד הספציפי, הוריו ותכונותיו. "אתה מקנא בי - תלמד גם" הוא המשפט האחרון שילד כזה יכול להגיד, אם הוא רוצה להמנע מהסתבכויות חברתיות. ואגב, לא רק ילדים. לדוגמא, אני מכירה אחות שכולם היו כל כך בטוחים שתעבור את הבחינה הממשלתית של סיום הלימודים, עד שכשבאמת עברה אף אחד לא התייחס. אני יכולה לתאר לעצמי את ההרגשה, להשקיע ארבע שנים מחייך ואז כשאתה מודיע לכולם את הדבר השמח ביותר שקרה לך - עברת - כולם רק אומרים "ברור, מה ציפית?" ועוברים נושא. למה לא לשאול על ציונים - זו בעיני הסיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים חריגים, מקבלים יחס חריג. נכון. גם מהמערכת עצמה. לא רק מהילדים בכיתה. אבל מה, בחיים ה"אמיתיים" זה לא ככה? התפקיד של הורה (או של כל דמות מחנכת אחרת) הוא בין השאר לתת לילד שלו כלים איך להתמודד עם קשיים. ולא משנה אם מדובר בביישנות, או בילדים מציקים או בעיוורון. _________ העלמה עפרונית, שאף פעם לא קיבלה אופניים בגלל הציונים שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ממחזרת תשובות?? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
________ העלמה עפרונית, ממחזרת בקבוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה יעשו הילדה הכי יפה, הילד הכי שמן, הספורטאי הכי מהיר והבת של עשירי הרחוב? ואם יהיו קריטריונים, כמו שהוצע פה, של חיבור שהמורה כותבת על כמה הילד סקרן ובעל פוטנציאל, האם הילד העצלן לא יהיה חריג באופן בולט? את שוב מעלה בעיה חינוכית כללית- אז צריך לחנך ילדים לדעת להתייחס לחריגים. אין צורך לבטל ציונים מסיבה זו ממש כשם שאין צורך לכער את הילדה הכי יפה כדי שלא תהיה חריגה. רגשות קנאה תמיד יהיו, וצריך ללמוד לתעל אותם. גם יחסים עם חברים צריך ללמוד לנהל. אגב, אצלנו לא הייתה "גאונית" אחת, היו כמה תלמידות טובות מאד, ולא זכור לי שמישהו התאכזר אליהן אלא להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה. כוונתי היתה בדיוק לזה, איני חושבת שיש לבטל ציונים. מה שבעייתי בעיני זו האמירה ''אתה רוצה - תלמד גם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי קטע שקרה לי פעם. במהלך התיכון הייתי תלמידה בינונית, ומעולם לא הפגנתי יכולות זכרון יוצאות-דופן. שנה אחרי סיום התיכון ביליתי חודשיים בקורס השלמה לקמב"ציות בח"א. היינו בערך 10 בנות, והקורס היה קורס עיוני רציני - הרבה שעות לימוד יומיות ומבחנים שהתבססו אך ורק על שינון ואשר נערכו פעם-פעמיים בשבוע. היתה זו הפעם היחידה בחיי בה תוייגתי כבעלת זכרון יוצא-דופן: הצטיינתי בכל המבחנים בקורס בלי ללמוד לאף אחד מהם. שאר הבנות פיתחו כל מיני תיאוריות על "זכרון פנומנלי" ושאר ירקות, ולא עזרו לי ההסברים והטענות. הייתי מציעה, למשל, שנלך בערב למועדון שבבסיס, והתשובה היתה לרוב "את בטח לא מבינה את זה, אבל *אנחנו* צריכות ללמוד למבחן בעוד יומיים, אז אנחנו לא יכולות לבלות כל ערב". אין לי, כמובן, זכרון פנומנלי, ואפילו לא סתם זכרון טוב. החומר פשוט עניין אותי, כך שגיליתי שאני זוכרת את מה שלמדנו בכתה גם בלי לרשום במחברת (במילא שרפו לנו את המחברות בסוף הקורס) ובלי לשנן. אם יכלתי לעשות את זה בצבא, איך זה ששום דבר במהלך כל שנות התיכון לא עניין אותי מספיק כדי שאזכור אותו? לזה כיוונתי כשכתבתי על הסקרנות הטבעית שלנו שנעלמת במהלך שנות ביה"ס. בקורס המדובר היו מבחנים בדיוק כמו בביה"ס, אבל הוא היה קורס שבחרתי ושעניין אותי. משהו במערכת הבית-ספרית גורם לנו לפתח אנטגוניזם ללמידה, ואני חושבת שכשהלמידה היא בשביל הציון, היא פחות אפקטיבית. לא היה לי ממש אכפת איזה ציונים אוציא באותו קורס צבאי, והלמידה שלי נבעה מעניין פנימי, בעוד שאר הקורסיסטיות למדו בשביל המבחנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. בתיכון בו למדתי הופעלה תכנית מיוחדת בה יכלו תלמידים לבחור בין לימודי הנושא הרגילים לבין לימוד אותו נושא, עם מורה אחרת, יותר לעומק יותר מעניין והרבה יותר מקיף, כמות גדולה יותר של חומר ובגרות קשה יותר, ומספר שעות רב יותר. הבחירה היתה של התלמידים בלבד. מתוך מחזור של שישים, כעשרים וחמש בחרו בתכנית הזו. כולל אותי. ואכן, כמו שאת מספרת, פתאום תלמידים שהיו בינוניים מינוס התגלו כבעלי יכולת מפליאה, קיבלו ציונים טובים, התמידו בנוכחות בשעורים וכו' - אין לי הסבר אחר לכך חוץ מאשר רמת עניין אישי בנושא שדחפה אותם. (גם המורה במסלול הרגיל היה מורה מעולה ואהוב על התלמידים, כך שקשה לי לתלות בו את ההבדל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחרות דורשת שאיפה להצטיינות מעבר להסגים של אחרים. זה שהישראלי המכוער בחר לפעול בצורה מכוערת אומר שיש למצוא פיתרון שהוא לא יעשה כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטען כי גברים מצליחים יותר בתנאי תחרות, בעוד נשים כושלות בתנאים אלו. תמיד ידעתי שההבדל הקטן הזה מאפשר לי להתמודד טוב יותר עם הלחצים היומיומיים במקום עבודתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחרות יכולה להיות טובה, אבל תלוי עד כמה היא קריטית. כלומר - בתחרות על ציונים כפי שהיא בד''כ, התמורה על ''נצחון'' היא פשוט הרגשה טובה, והעונש על כשלון (או כשלון בינוני - נגיד, לקבל ציון ממוצע) הוא אפסי. אבל כשהעונש על כשלון הוא איום (זורקים אותך מהאוניברסיטה) והתמורה לנצחון היא כל-כך קריטית, התחרות עלולה להעביר אנשים על דעתם ולגרום לתופעות מכוערות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאלת השאלה במידה ויש היום 70 מקומות פנויים בשיטה הרגילה אבל יש 300 איש שמביאים איתם נתוניים שאמורים לקבל אותם ללימודים איך הם ניבחרים? באותה צורה גם פה יפעלו. לא על ידי ציוני בית ספר אלא על ידי מי שהגיע ראשון לדוגמה, אופציה להרשם לשנה הבאה לפני אחרים שהיצליחו בשנה הבאה או דברים דומים אחרים. (להיות חבר מרכז בליכוד) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב הזה אינו סביר, אם יש 7-8 קורסים, בכל אחד מבחן ובחלקם בחנים. זה נותן 10 עד 15 נקודות בדיקה, תמיד אפשר לכייל את רמת הקושי של המבחנים במהלך הסמסטר כך שלא תיווצר הבעיה הזו ולא בעיה הפוכה (שזה כבר שיקול אחר, האם להוריד את רמת המתקבלים כדי למלא כיתות). השיטה הזו, למרות שהיא דומה במידה מסויימת לשיטה המקורית (קביעת מספר העוברים במקום רף המעבר) עובדת בכמה מסלולים באוניברסיטת ת"א ללא בעיות מהסוג שתואר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, סליחה, זה מה לא שמתואר במאמר - אתה מדבר על אדם שבא מתרבות של מבחנים, וממשיך לעבור מבחנים. אבל איך אדם שלא עבר מבחן עם ציון בחייו אמור פתאום להסתגל (ועוד יותר טוב מחבריו לכיתה) לנוהל של ציונים שיקבע, תוך שנה אחת, אם הוא יכול להמשיך או לא? זו פגיעה איומה בסטודנט המסכן. השיטה הנוכחית היא שאם לא למדת בתיכון, אתה יכול להשלים בגרויות במכינה למשך שנה אחת, ואז להמשיך ללמוד באוניברסיטה אם הציון שלך מספיק טוב. אני חושב שזה הרבה יותר סביר ממה שאתה תיארת, במיוחד אם בוחנים את המשאבים שעומדים לרשות האוניברסיטאות בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר אתה לומד במינה אתה לומד דברים שיכולים להיות חשובים בשביל הידעה האישית שלך או הרצון של המדינה י תהיה רמה מסויימת למי שלומד באוניברסיטה, אבל השאלה החשובה היא האם כל מה שאתה לומד במינה הינו חובה על מנת ללמוד את המקצוע שאתה הולך ללמוד באוניברסיטה. במידה והוא אכן חובה כי אחרת לא תבין את החומר הנילמד באוניברסיטה אני מקבל. במידה ואני לומד מקצוע שלימודי המינה אינם יותר מאשר קשורים אליו בצורה רופפת אני לא רואה את היתרון של השיטה. אני מעדיף שהתלמיד לא יבזבז שנה בלימוד דברים שא. לא ממש מעניינים אותו וב. לא ממש קשורים ואו מחויבי המציאות לגבי מה שהוא הולך ללמוד. אני ממש לא יודע בדיוק מה הם המקצועות שלומדים במינה, אולם אם מדובר במקצוע כמו למשל גאוגרפיה ואו ספרות כאשר האדם הולך למוד מדעי המחשב אני מעדיך לתת לו את האופציה לנסות שנה א. לבד ואז אם לא יצליח יפרוש, ואם כן יצליח יהיה אדם אם תואר במגעי המחשב אולם ללא ידיעת הארץ בצורה מספקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה לעזאזל "מינה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה היה פעם אחת, הייתי מנחש כמוך. אבל הוא חזר על המילה הזו מספר פעמים, מה שמלמד שלא מדובר פה בשגיאה סטנדרטית. אז חשבתי שאולי אני מפספס פה משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק אבל הפעם זו אינה הדיסגרפיה , הפעם זו המקלדת שלי שבוחרת להשמית את האות כ מידי פעם. אני מתנצל ומקווה להחליף את המקלדת במהירות. אגב הניחוש נכון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להשמיד אפס זה בדיוק אותו דבר כמו לשים אותו במכנה. בלתי אפשרי. מה שנשאר זה לחנך את הילדים למה שלא כל הוריהם הצליחו — להתעלם מהאלמוני עד שיתפוגג לו, כהד בודד במדבר. את תופעת האלמוני לא ניתן למגר, אך ניתן לשים אותה במקומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפעם אני בהחלט יכול להאשים את הדיסגרפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. מישהו פה למד במכינה? אגב, אני עדיין חשוב שיש רמה בסיסית כלשהי של ידע כללי שכל אדם, בכל תחום, צריך שיהיה לו - אם המכינה מקנה גם את הידע הזה, אני בעד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מקנה... אני למדתי במכינה. המקום בעיקר נועד לפתיחת השער לאקדמיה ולא לשם הקניית ידע (משחקים ''נדמה לי שאני בבית הספר'' למשך שנה בשביל מי שפספס את המשחק קודם - משחק שמכניס כמובן כסף לאונ' ולכן הציונים בד''כ גבוהים לרוב האנשים). למכינה יש את היתרון שהתלמידים הם אנשים מבוגרים ומתיחסים אליהם בהתאם (לא מחנכים אותם), אך זהו היתרון היחידי (כל השאר - בית ספר לכל דבר ולא במובן החיובי). אבל כל האמור מגיע ממני, מי שמפתח שנאה עזה לכל מה שקשור לאקדמיה, אז לא לסמוך על מה שאני אומר אפילו במילימטר. דרך אגב, אני לא מדבר על המכינה בטכניון. המכינה שם היא סיפור אחר לגמרי. שם כן דוחפים לך כמויות של חומר, אבל המטרה שם הוא הקניית חומר בסיסי ספציפי, בניגוד למכינות הכלליות של האונ'. שם גם הרבה יותר קל להכשל וליפול בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני למדתי במכינה (של הטכניון), Scond chance למי שבגיל תיכון היו לו דברים חשובים יותר בחיים, ואכן היא הקנתה לי את הידע הספציפי וההכרחי להמשך הלימודים. בערך 40% מתמטיקה, 40% פיזיקה, כ 15% אנגלית (בדגש חזק על אנגלית טכנית, מה שהעניק לי בהמשך פטור מלמודי אנגלית), והיתרה, כימיה, אשר מעבר בקורס מעל ציון מסוים (אני לא זוכר איזה, בכל זאת עברו למעלה מ20 שנה), העניק פטור מהקורס הטכניוני כימיה 1. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתייחס לעתים קרובות ל''נחיצות'' של קורסים שונים ללימודי התואר, ומציין שלא כל החומר הנלמד בהם הוא רלוונטי לנושא הנלמד. בכל מקצוע אקדמי (למעט, אולי, מחקר), אפשר לבנות רשימה של נושאים שבהם יש להתמחות, ולוותר על כל דבר שאינו ברשימה. אלא שחלק מהותי מהלמודים באקדמיה הוא הרחבת האופקים. השאלה הנצחית, ''בשביל מה צריך את זה'', אינה במקומה - סביב החלקים המהותיים של המקצוע יש מספיק תחומי מעטפת, ואם הסטודנט אינו מסתפק בתואר של ''טכנאי הוראה'', ''טכנאי עריכת דין'' או ''טכנאי תכנות'' אלא מבקש להיות מורה, או עורך-דין או מתכנת - הוא צריך ללמוד גם קצת מעבר לשלד היבש של המקצוע שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אן צריך ללמוד קצת מעבר, השאלה היא מה הוא קצת מעבר, אם ידרשו ממי שלומד הסטוריה לתואר לדעת גם ספת פסקל אני לא אקבל את זה , כנ"ל חדבא. (אני במכוון מקצין מעט) לכל מקרה נשאלת השאלה למה בה אדם ללמוד מקצוע, יש שבאים להרחיב אופקים ואני מאכל להם רק הצלחה . יש כאילו שבאים לצורך הידע של המקצוע שאותו בחרו ללמוד בלבד על מנת שיוכלו למצוע עבודה בו ואו כי הוא מעניין אותם ומה שמסביב לא ממש, וגם זו היא זכותם. הממסד רוצה שאנשים יצאו ממנו רחבי אופקים , ניפלא השאלה על מה משלם התלמיד ומה יש לחייב אותו ללמוד על מנת שיצא בעל תעודת הסמכה במקצוע אותו למד. אגב האם יש דבר כזה טכנאי עו"ד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה היא שהאוניברסיטה היא לא "תוכנית כבקשתך" (לכל הפחות, אינה צריכה להיות). רוצה תואר בהסטוריה? עלולים לדרוש ממך גם ללמוד שפה מודרנית נוספת, אפילו אם תוכיח באותות ומופתים שאתה מתעתד לעסוק בטקסטים הסטוריים של המזרח הרחוק. רוצה להיות ביולוג? על-כרחך תלמד לפתור סוגים מסויימים של משוואות דיפרנציאליות. וכן הלאה. שאלת המחץ: אז מי מחליט מה צריך ללמוד בכל מקצוע? תשובת המחץ: ועדת ההוראה של כל מחלקה ומחלקה, באישור סנט האוניברסיטה והמועצה להשכלה גבוהה. כשהועדה בוחרת את תכני הלימוד מסתכלים לה מעבר לכתף חוקרים ממוסדות אחרים מצד אחד, ומנהלני האוניברסיטה (שרוצים כמה-שיותר-סטודנטים כמה-שיותר-מהר) מצד שני. יש לקוות שהועדות האלה מוטרדות יותר מן הקבוצה הראשונה משהן חוששות מהשניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה אם זה שבודקים את הוועדה ושקיימת כזו, אני אומר מה לדעתי אמור להיות ועד שאני אפתח אוניברסיטה ככל הנראה זה לא יקרה. הגישה שלי היא מעין גישה עיקרונית שאומרת שאני הולך לשלם על מנת ללמוד מקצוע כל שהוא ולא משהו שלפחות למראית עין אינו קשור למקצוע. האוניברסיטה בדרך כלל תקבל מספיק נושאים לחלק מהקורסים כלל בלי קשר למה מלמדים ממש בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את הגישה העקרונית שלך, אלא שכאן בדיוק ההבדל בין אוניברסיטה לבית-ספר מקצועי. החברה מסבסדת את הלימודים באוניברסיטה מתוך תקווה שמי שעבר בה יוכל לתרום לסביבה בדרכים לא צפויות, ולא רק בתחומי המקצוע המיידי שלו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |