בתשובה לניר יניב, 21/09/99 16:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קצת הגזמנו? יוני רכטר יוצר מוסיקה שהיא הן נעימה לאוזן והן מתוחכמת מבחינה מוסיקלית, לדעתי בעיקר ברובד ההרמוני. אני חש שאתה מחזיק עצמך מורם מעם בצורה קיצונית, אנחנו האליטות כותבים לנו פה ב"האייל הקורא" ומגרדים בביצים. נו באמת - מוסיקה טובה מצליחה. שווארמה טובה - נמכרת. פשוט |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מחזיק מעצמי מורם מעם, אולם יש לי נסיון אישי במגעים עם חברות תקליטים ואנשיהן. יכול הדבר להרגיז ולזעזע, אולם הוא האמת: חברות התקליטים מחפשות מוסיקה פופולארית נקודה. אין לאיכותה של המוסיקה כל קשר ולו הקלוש ביותר לכך. אנשי חברות התקליטים מדברים היום במונחים של "איך אני יכול למכור את זה?" - ותו לא. לא מזמן נכחתי בשיחה בין שני אנשי חברת תקליטים מסוימת, שדנו בפרוייקט זה או אחר שהוגש להם להאזנה ולחווי דעה. מסקנתם היתה מיידית ונחרצת: "זה טוב מדי, זה לא ילך ברדיו." בכך גם מסתיימת האשלייה הנעימה של "מוסיקה טובה מצליחה." עורה קומה, ידידי, הדלק הרדיו והאזין. ספר לי עד שיר חדש אחד עם "רובד הרמוני" (הרמוניה, בשפתם של פשוטי עם כמוני) דומה במורכבותו לכמה מיצירותיו של רכטר. או, לחילופין, ספר לי מתי שמעת בפעם האחרונה רכטר בגלגל"ץ. העובדות פשוטות, המסקנות עצובות, ואם אין ההגיון ממציא לך תשובה ראויה - סכור פיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחד - אני לא מכחיש שבחברות התקליטים ישנם שיקולים כאלה. אך לעומת זאת - לפעמים הציבור מוכיח אחרת. והמוסיקה האחרונה שהיתה מתוחכמת (לאו דווקא במובן ההרמוני, אלא מבחינות אחרות) היתה, אממ... דיסקו מנאייק, האחרון של טיפקס. (לא השיר, האלבום). עוד שאלות? ואגב, היום בצהריים ישבתי לי במשרד משמים בקיבוצי הקטן ושמעתי (לא בטוח אם ברדיו אזורי או בגלגל"צ) את "שירים פשוטים" של גרוניך ואת "נגיעה אחת רכה" במרווח זמן של עשרים דקות. אגב, "סכור פיך" זו הדרך העדינה שלך להגיד - "אין לך מושג על מה אתה מדבר אז סתום את הפה?". אני יודע הרבה על יהירות, ואני גם יודע לזהות אותה כשאני פוגש אותה אצל מישהו אחר. אז הנה, זיהיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקו מנאייק הוא, אכן, אחלה דיסק. אבל הוא אינו דוגמה טובה לנאורות חברות התקליטים בארץ. הוא הופק כולו באולפן הפרטי של טיפקס, כנראה ללא התערבות, פיננסית או אומנותית, מחברת התקליטים המפיצה (הד-ארצי) שקבלה מוצר מוגמר. בנוסף, טיפקס איננה להקה חדשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני בהחלט מסכים עם ניר באבחנתו המקורית, לדעתי אין חוסר ההשקעה המוסיקלית בשירה ענין של חולשה ישראלית, אלא פשוט, כמו תמיד, פיגור אחרי האופנות העולמיות. הרי בתחילת העשור, מאז שנירוונה פרצה את הדרך-לא-דרך הזו, עולם המוסיקה הוצף במוסיקאים חסרי ידע ויכולת, עד שלבסוף האופנה דעכה והלכה לה. כמעט עשר שנים לאחר מכן, ישראל מדביקה את הפער בעזרתה האדיבה של קרח תשע. אביב גפן נכנס בקטגוריה שונה לפי דעתי, של אמן בעל כישרון שרצה לקבל, בנוסף להערכה מקצועית על כתיבתו המצוינת, גם מכתבי אהבה מילדות בנות שתיים עשרה. נו טוב. ובנוגע לסוגית הסאונד המביך של המוסיקה הישראלית - בעתיד עוד נראה את שגשוג הסאונדמנים הוירטואוזים שיוציאו יצירות סאונד מופתיות דוגמת ''ארה'', כפי שהאופנה הזו משתלטת על העולם שבחוץ. ואגב, ניר, עד כמה שאני ראיתי בזמן האחרון (ובלי שום כוונה להכליל), גם בקטגורית הנגינה המוסיקה הישראלית הצעירה לא חזקה במיוחד, מלבד כמובן האמנים אשר כספם בידם להעסיק את סינגולדה וחבריו. למרות שאני אשמח, כמובן, לשמוע שאני טועה בנושא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי פתאום (ואני כנראה captain obvious) עד כמה השם "נירוונה" מנוגד למוזיקה של הלהקה ולרוח של מנהיגה. האם הם בחרו את השם באירוניה מכוונת? לפי ויקיפדיה לא: The group settled on Nirvana because, according to Cobain, "I wanted a name that was kind of beautiful or nice and pretty instead of a mean, raunchy punk name like the Angry Samoans." | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |