 |
|
 |
||
|
||||
 |
נקבע ע"י האפיפיור ליבריוס, בשנת 353 או 354 לספירה (כנראה כדי לנכס לנצרות את חג יום הולדתו של מיתרה). ויש בתנך גיבורות שאינן בנות או אחיות שנאנסו- דבורה, ויעל. (דבורה במיוחד יוצאת דופן- שופטת את העם, ועומדת בראש הכוח הצבאי). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
21 לדצמבר - היפוך החורף או היום הארוך ביותר בשנה היה מאז ומעולם בתרבויות הפגניות האירופיות, עוד טרם הנצרות - תאריך שציין לידת מלך אלוהי. אצל הקלטים מדובר בלידת מלך הצינית, אצל הטבטונים והגרמאנים מודראנכט, אמא לילה, יולדת את האל, שמסמל את השנה החדשה ואת האור. זה היה חג בן שנים עשר יום מה-21 לדצמבר ועד 1 בינואר.החג היה אחד החגים החשובים והנפוצים ביותר ביבשת ואחד הקשים ביותר לעקירה. לכן הפתרון הכי פשוט היה להחליף את שמו של המלך האלוהי שנולד - לישוע הנוצרי ואת שם אמו - למריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שעד היום מדברים על "שנים-עשר הימים של כריסמס", מה-25 לדצמבר עד ה-5 לינואר. ויש מנהגים ושירים שקשורים לזה. גם "הלילה ה-12" של שייקספיר נקרא כך כי הוא יועד במקור להצגה בתום 12 ימי הכריסמס. את צודקת שכל הדתות ציינו את התאריך החשוב הזה. אבל ברומא בתקופה ההיא המיתראיזם היה חזק במיוחד, ועשה לו נפשות רבות בקרב הרומאים, כך שזו כנראה היתה הבעיה הספציפית של ליבריוס. כמובן, זה לא סותר את דברייך, רק מחדד מעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר מתייחס לספרות, לא להיסטוריה, והוא קצר כדי להתאים למסגרת של האייל. קשה לדעת, כמובן, איך להתייחס לדבורה וליעל - כגיבורות ספרותיות או היסטוריות. באמת חשבתי על יעל (דבורה לא עשתה הרבה מלבד לדבר - היא היתה מנהיגה, לא גיבורה מבחינת ההגדרה), אבל בסופו של דבר לא ידעתי עד כמה סיכנה את עצמה למען העם, וזהו אחד מעקרונות הגבורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון לא רק זה אלא שהיא ביקשה גם גבר לעזרתה ולא האמינה בכוחה שלה. ברק? אם זכרוני אנו מטעה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס נכון מה שהגיל עושה לזיכרון , או שאולי זה הסמים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבורה היתה ה''שופטת'', כלומר מנהיגת השבט של אותה תקופה. ברק ביקש את עזרתה במלחמתו נגד סיסרא, לא להיפך. יעל לא ביקשה את עזרתו של איש. סיסרא בא אל אוהלה כי בעלה חבר היה בן בריתו, והיא הרגה אותו בשנתו - למען העם, כמובן, אבל מבחינת הסיפור לא נשמעת כאן גבורה גדולה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבורה היתה אכן גיבורה. אולם לקרוא ליעל גיבורה זהו עיוות. יעל אשת חבר הקיני היתה רוצחת בדם קר שרוצצה את גולגולתו של אורחה לאחר שפיתתה אותו בשלל מטעמיה, וזאת למרות שלא היתה כלל צד במאבק שבין שבטי ישראל לממלכת חצור. העובדה שהרצח הזה עזר לדבורה ולברק אינו הופך את יעל לגיבורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא היתה פוליטיקאית נבונה שידעה לאן נושבת הרוח. במילים אחרות, מאקיווליסטית. (כן דובי, לא לקפוץ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את צודקת שכשבוחנים את מעשיה של יעל במשקפיים מודרניים היא יוצאת רוצחת קרת לב. אבל באותם משקפיים מודרניים, גם גיבורים אחרים לא יוצאים כ"כ טוב- שמשון למשל, תפס 300 שועלים, קשר אותם בזוגות, זנב אל זנב, הצית את הזנבות באש ושילח את השועלים האומללים בשדות הפלישתים. במה חטאו השועלים שככה נעשה להם? והאיכר הפלשתי הפשוט, שלא קובע את מדיניות עירו, ואין לו השפעה עליה- למה לחסל לו את היבול? אין ספק שגם הישראלים התנכיים וגם שכניהם לא הצטיינו במיוחד בתחום זכויות האדם, והתנך מלא דוגמאות מזעזעות. השאלה היא אם נכון לשפוט מעשים מהעבר הרחוק לפי כללי התנהגות ומוסר עכשוויים. אני אישית משתדלת להחיל את הדרישות המוסריות המודרניות רק על העבר הקרוב- נניח המאה האחרונה. ובהדרגה, ככל שהולכים אחורה בזמן אני גם מצמצמת את השיפוט המוסרי המודרני, עד שבשלב מסויים- אני רק מקשיבה, בלי לשפוט בכלל. התנך בהחלט שייך אצלי לשלב הזה, של אי-שפיטה מוחלטת. אבל זאת אני. אגב לגבי יעל, יש לי הרגשה שהאירוח באוהלה כלל יותר מאשר אוכל. שופטים ה כ"ז: "בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד". [אבל אולי זה לא מה שזה נשמע...] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק מה שהיה שם. סיסרא ברח אל המקום שהאמין ששם יוכל למצוא מחסה, אל בית אהובתו. אלא שאז התעוררה בה כנראה, השבשבת, ראתה לאן נושבת הרוח ו... בין רגליה כרע וגו' | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |