 |
דוקא במקרה עשיתי מחקר קטן על הנושא לפני שהתחתנתי. לצערי אני כבר לא ממש בטווח גישה לסיפריה של האוניברסיטה, ולכן אני לא יכולה לאתר מחדש את מראי המקום, אז תצטרכו לסמוך עלי (או לא. גם אפשרות.).
בכל מקרה, ישנה תופעה שידועה בעיקר מתחילת דרכה של הנצרות (אבל קימת גם בדתות אחרות כמו ביהדות), של "הלבשת" נימוקי דוגמה (DOGMA) דתית על מנהגים טרום-מונותאיסטים, או שקדמו להשתלטותה של דת מאורגנת.
למשל, הכנסיה המאורגנת מגיעה לחבל ארץ מסוים ומגלה פולחן מפותח מאוד לאל מקומי כלשהו, נקרא לו ג'ו אל האספרסו. אנשי הממסד הכנסיתי מבינים שאין להם סיכוי אם הם יגידו למקומים שג'ו לא היה ולא נברא, ועליהם לנטוש את פולחניו מאחור ולהשליך את אוסף הסיפלונים החינני שלהם.
במקום זה הם ממציאים לג'ו ביוגרפיה מעורפלת, שתואמת פחות או יותר את דמותו וקוי אופיו כמקובל אצל מאמיניו, הופכת את כוחותיו האלוהיים למעשי נס בחסד האל, ומכריזה עליו כעל קדוש נוצרי למהדרין.
כמה מן המאמרים שקראתי טוענים כי זהו מקורם של רוב הקדושים הנוצרים המוקדמים.
ובחזרה לנושא שעל הפרק:
האמונה העממית הקדומה במחוזותינו לגבי טכסי פריון (וטכס נישואין הוא טכס פריון לכל דבר), היא מענינת. מאחר והיא רואה באישה את הכל הפורה ובגבר את הכח המפרה, היא מניחה שבשיאם של טיכסי הפריון האשה במלוא עוצמתה והגבר במלא פגיעותו.
מכאן גם נובע המנהג שלא להשאיר חתן (ובעדות מסוימות גם כלה) לבד בימים לפני החתונה, וגם המנהג שבו הכלה סובבת את החתן שבע פעמים לפני החופה על מנת להגן עליו ולאפוף אותו בכוחה המוגבר.
ומי מסכן את החתן? השדים כמובן, שבאים לכל מקום שמחה בתקוה שזוהי שמחת חתונה והם יוכלו לגנוב מאונו של החתן, או שמחת לידה ויוכלו לגנוב את נשמת התינוק, או סתם הזדמנות להשבית שמחה באשר היא.
מה עשו אבותינו הערמומיים? קבעו מנהג שלפיו בשיאה של השמחה נמצא אחד מהמאפינים האופינים ביותר לאבל - שבירת הכלים. השדים התמים שומעים את נפץ כוס, נבהלים על מאד, וגם מבינים שמדובר בטעות- זו לא חתונה אלא הלויה.
באו חזל"נו, ראו מנהג פגאני נחמד, הזדעזעו עד מעמקי נשמתם הרכה ותיקנו תקנה חדשה - אפשר לשבור כוס, אבל שזה יהיה לזכר חורבן ירושלים. או במילים אחרות- הגן עלינו בחסדו של ישו, סיינט ג'ו של הג'אווה!
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש