בתשובה לא. הראשון, 26/11/02 23:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זהו אמורא, הסיפור מופיע במסכת ברכות, התרגום הקצר שלי: "בנו של רבינא עשה חגיגה לבנו. ראה שהחכמים התבדחו יותר מדי, הביא כוס יקרה בת ארבע מאות זוזים ושבר לפניהם, והתעצבו. רב אשי עשה חגיגה לבנו, ראה שהחכמים התבדחו יותר מדי, הביא כוס של זכוכית לבנה ושבר לפניהם, והתעצבו". הסיפורים הם חלק מקטע שעניינו חינוך לכובד ראש. בימיהם לא היתה שבירת הכוס מנהג אבלות. זו הופגנה על ידי הנחת אפר מוקלה על ראש החתן, במקום הנחת התפילין. היום נוהגים כך בעיקר יוצאי תימן, אך יש שאימצו אותו גם מבני עדות אחרות, וכך נהגתי גם אני בחתונתי, אף על פי שאינני תימני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא במקרה עשיתי מחקר קטן על הנושא לפני שהתחתנתי. לצערי אני כבר לא ממש בטווח גישה לסיפריה של האוניברסיטה, ולכן אני לא יכולה לאתר מחדש את מראי המקום, אז תצטרכו לסמוך עלי (או לא. גם אפשרות.). בכל מקרה, ישנה תופעה שידועה בעיקר מתחילת דרכה של הנצרות (אבל קימת גם בדתות אחרות כמו ביהדות), של "הלבשת" נימוקי דוגמה (DOGMA) דתית על מנהגים טרום-מונותאיסטים, או שקדמו להשתלטותה של דת מאורגנת. למשל, הכנסיה המאורגנת מגיעה לחבל ארץ מסוים ומגלה פולחן מפותח מאוד לאל מקומי כלשהו, נקרא לו ג'ו אל האספרסו. אנשי הממסד הכנסיתי מבינים שאין להם סיכוי אם הם יגידו למקומים שג'ו לא היה ולא נברא, ועליהם לנטוש את פולחניו מאחור ולהשליך את אוסף הסיפלונים החינני שלהם. במקום זה הם ממציאים לג'ו ביוגרפיה מעורפלת, שתואמת פחות או יותר את דמותו וקוי אופיו כמקובל אצל מאמיניו, הופכת את כוחותיו האלוהיים למעשי נס בחסד האל, ומכריזה עליו כעל קדוש נוצרי למהדרין. כמה מן המאמרים שקראתי טוענים כי זהו מקורם של רוב הקדושים הנוצרים המוקדמים. ובחזרה לנושא שעל הפרק: האמונה העממית הקדומה במחוזותינו לגבי טכסי פריון (וטכס נישואין הוא טכס פריון לכל דבר), היא מענינת. מאחר והיא רואה באישה את הכל הפורה ובגבר את הכח המפרה, היא מניחה שבשיאם של טיכסי הפריון האשה במלוא עוצמתה והגבר במלא פגיעותו. מכאן גם נובע המנהג שלא להשאיר חתן (ובעדות מסוימות גם כלה) לבד בימים לפני החתונה, וגם המנהג שבו הכלה סובבת את החתן שבע פעמים לפני החופה על מנת להגן עליו ולאפוף אותו בכוחה המוגבר. ומי מסכן את החתן? השדים כמובן, שבאים לכל מקום שמחה בתקוה שזוהי שמחת חתונה והם יוכלו לגנוב מאונו של החתן, או שמחת לידה ויוכלו לגנוב את נשמת התינוק, או סתם הזדמנות להשבית שמחה באשר היא. מה עשו אבותינו הערמומיים? קבעו מנהג שלפיו בשיאה של השמחה נמצא אחד מהמאפינים האופינים ביותר לאבל - שבירת הכלים. השדים התמים שומעים את נפץ כוס, נבהלים על מאד, וגם מבינים שמדובר בטעות- זו לא חתונה אלא הלויה. באו חזל"נו, ראו מנהג פגאני נחמד, הזדעזעו עד מעמקי נשמתם הרכה ותיקנו תקנה חדשה - אפשר לשבור כוס, אבל שזה יהיה לזכר חורבן ירושלים. או במילים אחרות- הגן עלינו בחסדו של ישו, סיינט ג'ו של הג'אווה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בימים בהם אירוע המעשה המתואר לא היו שטופים היהודים בפגאניות. ב. מנהג שבירת הכוס החל להשתרש רק מאות שנים רבות אחרי המארוע המתואר בגמרא - אולי יותר מאלף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |