|
||||
|
||||
מגבלות כוחה של מדינת ישראל ידועים לכל. דבר לא השתנה בקשר לכך. מניעי הלחץ האמריקאי חשובים, מכיוון שהם מצביעים על כך שבכל מקרה היה מופעל עלינו לחץ לוותר על משהו בנושא הפלשתינאי. המבצע הגביר את ההרתעה הישראלית. קצת. זאת מילת המפתח. בטווח הארוך, פעולות תגובה ישראליות גורמות לפלשתינאים לשקול שוב את דרכם. גם למנהיגות וגם לציבור. ולסיום אני מניח שלמבצע היה גם ערך מודיעיני ואופרטיבי. (ולו בגלל ש-20 מחבלים היו במצור במשך שבוע). מילת המפתח היא שוב - קצת. |
|
||||
|
||||
יש הבדל בין "ידיעה" (בדרך ניתוח תיאורטי) של מגבלות הכח לבין המחשתן של מגבלות אלו. לגישתך, אין ולא היתה שום השפעה לנסיגת צה"ל מלבנון או (מהכיוון ההפוך) ליד החופשית יחסית שארה"ב נותנת לשרון עד כה, שהרי "מגבלות כוחה של ישראל ידועים לכל". אינני מסכים - לו אני פלשתינאי, הייתי מתעודד (קצת...) מתגובת ארה"ב. תן לי נימוק אחד שיתמוך בטיעון הגברת ההרתעה הישראלית ו/או בהכרחת הפלשתינאים לשקול שוב את דרכם. בתגובתי הקודמת, ניסיתי להעלות סיבות פוטנציאליות וכולן מופרכות (בעיני). אני מוכן לקבל את גישת ה"קצת" = עקב בצד אגודל. |
|
||||
|
||||
אני מסכים איתך שהמחשת המגבלות כשלעצמה אינה תורמת דבר למדינה. אבל אני טוען שלחץ אמריקאי היה מגיע בכל מקרה ומכופף את ישראל בנושא כלשהו, כך שעצם הפעולה לא גרמה נזק גדול בנושא. הדוגמא של לבנון לא רלוונטית. ישראל היה בכוחה להשאר בלבנון (זה לא דרש כל כך הרבה כח) ולמעשה עשינו את זה כמעט 20 שנה. ההחלטה לצאת (שלדעתי היתה שגויה) היתה החלטה פנימית, לא בגלל לחץ מיוחד. בקשר לפלשתינאים - יש היום יותר קולות בחברה הפלשתינאית שקוראים לחשיבה מחדש (אם תשווה ללפני שנה). תראה, זה לא מתמטיקה. אין לי הוכחה כמותית. אני חושב שבמקרים האלה צריך להשתמש בהגיון. וההגיון אומר שאם אחרי כל פיגוע תבוא תגובה שתפריע לפלשתינאים, אז מישהו שם יעשה את הקישור. מה זה הרתעה? הרתעה זה החשש בצד השני מתגובה שלנו. ככל שנגיב יותר החשש הזה יגבר. |
|
||||
|
||||
אם נמשיך את הקו לפיו "אם אחרי כל פיגוע תבוא תגובה שתפריע לפלשתינאים, אז מישהו שם יעשה את הקישור" ו"ככל שנגיב יותר החשש הזה יגבר", הרי שכל המרבה (להכות בפלשתינאים) הרי זה משובח. האמנם אין חסם עליון לעוצמת התגובה (בגבולות הסביר, הנמתחים תדיר ומוגדרים מחדש ע"י שרון)? טיעון זה הוא שגוי מאחר והשיקול הצבאי אינו השיקול היחיד. על ישראל לשמור בחיים (ולעודד) את האופציה המדינית. תגובות צבאיות חריפות, וכן פעולות שמטרתן להשפיל את ההנהגה הפלשתינאית (מתחם עראפאת, משפט ברגותי), מפחיתות את הסיכוי שבעתיד יוכלו הצדדים להגיע להסכם. אגב, צרות אופקים זו מתבטאת גם בתשובתך לענין לבנון - במידה ומרימים את העיניים מכוונת הרובה, מבינים ש"לחץ מיוחד" יכול לנבוע גם מדעת קהל, שיקולים אלקטורלים, חוסנו של עם ושאר מרכיבי עוצמה החורגים מעבר לכח האש של טנק המרכבה. לגבי שאר התגובה - לא ביקשתי הוכחה (כמותית או אחרת), רק הסבר - שים עצמך במקום פלשתינאי - בהנחה שעד כה לא תמכת בפשרה מדינית עם ישראל, מה בפעולות ישראל יגרום לך לשנות את דעתך ומדוע? |
|
||||
|
||||
נכון. על ישראל ישראל לשמור בחיים ולעודד את האופציה המדינית. איך עושים את זה ? האם הפגנת חולשה, ביצוע ויתורים בעקבות אלימות מעודדים אופציה מדינית? אני סבור שלא. מדיניות עקבית שלא מתגמלת אלימות, דווקא היא עשויה להביא את הפלשתינאים אל שולחן הדיונים. רוב הישראלים בשנות השמונים לא תמכו בפשרה טריטוריאלית גורפת ביש"ע. היום המצב הפוך. למה? כי הפלשתינאים הפעילו עלינו לחץ. הפעלת כוח, עד כמה פרימיטיבי שזה נשמע, עובדת. לפעמים זה הדבר היחיד שעובד. מלחה"ע ה-1 הסתימה לאחר שגרמניה הובסה. כך גם מלחה"ע ה-2. גם מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור הוכרעו בכח. לא בוויתורים. לגבי לבנון, לא כל החלטה פוליטית מבטאת מגבלות כח. ישנן החלטות שמדינאי מחליט בגלל שהוא חושב שכך יהיה יותר טוב למדינה (ולפעמים הוא טועה). או שזאת הדרך להביא הישגים בטווח הקצר. ברק יזם בעצמו את הנסיגה. זו החלטה שלו. זה לא מגבלות כח. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |