בתשובה לחבקוק, 29/10/02 3:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם נמשיך את הקו לפיו "אם אחרי כל פיגוע תבוא תגובה שתפריע לפלשתינאים, אז מישהו שם יעשה את הקישור" ו"ככל שנגיב יותר החשש הזה יגבר", הרי שכל המרבה (להכות בפלשתינאים) הרי זה משובח. האמנם אין חסם עליון לעוצמת התגובה (בגבולות הסביר, הנמתחים תדיר ומוגדרים מחדש ע"י שרון)? טיעון זה הוא שגוי מאחר והשיקול הצבאי אינו השיקול היחיד. על ישראל לשמור בחיים (ולעודד) את האופציה המדינית. תגובות צבאיות חריפות, וכן פעולות שמטרתן להשפיל את ההנהגה הפלשתינאית (מתחם עראפאת, משפט ברגותי), מפחיתות את הסיכוי שבעתיד יוכלו הצדדים להגיע להסכם. אגב, צרות אופקים זו מתבטאת גם בתשובתך לענין לבנון - במידה ומרימים את העיניים מכוונת הרובה, מבינים ש"לחץ מיוחד" יכול לנבוע גם מדעת קהל, שיקולים אלקטורלים, חוסנו של עם ושאר מרכיבי עוצמה החורגים מעבר לכח האש של טנק המרכבה. לגבי שאר התגובה - לא ביקשתי הוכחה (כמותית או אחרת), רק הסבר - שים עצמך במקום פלשתינאי - בהנחה שעד כה לא תמכת בפשרה מדינית עם ישראל, מה בפעולות ישראל יגרום לך לשנות את דעתך ומדוע? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. על ישראל ישראל לשמור בחיים ולעודד את האופציה המדינית. איך עושים את זה ? האם הפגנת חולשה, ביצוע ויתורים בעקבות אלימות מעודדים אופציה מדינית? אני סבור שלא. מדיניות עקבית שלא מתגמלת אלימות, דווקא היא עשויה להביא את הפלשתינאים אל שולחן הדיונים. רוב הישראלים בשנות השמונים לא תמכו בפשרה טריטוריאלית גורפת ביש"ע. היום המצב הפוך. למה? כי הפלשתינאים הפעילו עלינו לחץ. הפעלת כוח, עד כמה פרימיטיבי שזה נשמע, עובדת. לפעמים זה הדבר היחיד שעובד. מלחה"ע ה-1 הסתימה לאחר שגרמניה הובסה. כך גם מלחה"ע ה-2. גם מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור הוכרעו בכח. לא בוויתורים. לגבי לבנון, לא כל החלטה פוליטית מבטאת מגבלות כח. ישנן החלטות שמדינאי מחליט בגלל שהוא חושב שכך יהיה יותר טוב למדינה (ולפעמים הוא טועה). או שזאת הדרך להביא הישגים בטווח הקצר. ברק יזם בעצמו את הנסיגה. זו החלטה שלו. זה לא מגבלות כח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |