בתשובה לעודד בן-דוד, 04/08/02 16:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושש כי אני מתקשה להבין את טענתך. התחלת בכך שאינך מסכים כי שיר מחויב לדובר שלו, כלומר שלא חייב להיות חיבור דובר - מבע בצורה שתהא אמינה, כלומר שהחיבור הזה יהי סביר ומציאותי. לאחר מכן כבר איבדתי אותך. טענתי כי שיר מחויב לדובר שלו הייתה די נמהרת ומקוצרת. לא פיתחתי אותה מספיק. קודם כל אמינות כזו אינה באה לשרת גישה מחקרית אלא כל נמען של טקסט. לכל טקסט יש דובר והקשר והללו באים בחבילה אחת בלתי ניתנת להפרדה, התחום העוסק בכך נקרא פרגמטיקה. הדרישה לדובר אינה של חוקר אלא של כל נמען. במחקר טקסט, כל טקסט ולכן גם שיר, אכן נעשה חיפוש ממוקד יותר אחר הנמען. בשיר זה תלוי במידת הצורך בו. היות שהשיר פה למעלה הוא פנייה לכן חשוב מי הדובר לא פחות ממה שיש לו לומר. עניין האמינות הוא בעייתי ולמעשה בהחלט יש ''מספר בלתי מהימן'' כך שחוסר אמינות אינו פגם כשלעצמו, ראה למשל המספר ב''לוליטה'' ואחרים. מאידך במרים כאלו מבוססים חוקי מציאות אחרים שמאפשרים מספר כזה וזה לא מעשה פה וכל שמושג הוא חוסר קוהרנטיות, דחיסות שאינה יכולה להיקלט בעצמה. אני מסכים כי שיר נמדד אכן בתמונה הכללית ולא לפי אלמנט אחד ובטח לא זה הלוגי (בטח לא בשירה) אולם עדיין, עניין חוסר האמינות הוא בעל ערך ולא ניתן להתעלם ממנו. העניין הלוגי הוא בעל משמעות אולם אינו היחיד, כמובן שעוד צריך להגדיר מהי הלוגיקה המדוברת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היית אתה שטען בתוקף כי "הטכסט עומד בזכות עצמו"? זה לא אתה שהגנת על עמדתך גם כאשר ה"דובר" סיפר על ההקשר של השיר שלא היה מוכר לך לפני כן? השיר ההוא נקרא "דוצ" ולאחר שדנו קצת במשמעות השם, ה"דובר" סיפר שזה שם חיבה של מישהי (וגם, למען האמת, הוסיף שהקשר לדו-צדדי לא מופרך לגמרי) - מה שהפך את ההתפלספות הקודמת לגבי השם לגרוטסקית בעיני, אך לא בעיניך. אם אפשר לענות בצורה שתהיה מובנת גם להדיוטות כמוני, שהמונחים "הסכמה משקלית" ו"פרוזודיה" לא אומרים להם כלום, מה טוב. אם אי אפשר, אני אניח שהפגם הוא בי ולא אציק לך עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בך שום פגם. כמה מונחים מסכנים עוד לא הגדירו שום דבר לגבי אדם. פרוזודיה היא התחום שעוסק בחקר המשקל בשירה. סכמה משקלית היא מעין תבנית מוגדרת מראש של הטעמות (מלעיל, מלרע) והשפלות (הברה לא מוטעמת) שבתוכה משובצות המילים. ממש לא סיפור גדול. נניח שאני קובע מראש שכל הברה שלישית תהייה מוטעמת, אז זו סכמה אחת, או כל הברה שנייה, אז זו סכמה אחרת. פשוט מאוד. קח למשל את שיר הילדים הידוע: רוח, רוח, רוח, רוח, בפרדס נפל תפוח. אם תשים לב (בהנחה שאתה מכיר את השיר ואת דרך ניגונו) את המילה "בפרדס" אתה אומר בצורה מוזרה: ב-פרדס. למה? כי הסכמה המשקלית היא כזו שמטעימה כל הברה ראשונה: מוטעם, לא מוטעם, מוטעם, לא מוטעם. ולכן ה-ב יצאה מודגשת אף שבלשון רגילה היא לא הייתה. פשוט הסכמה המשקלית מכתיבה את זה. לגבי בלבולך. הוא נובע מכך שאתה מבלבל בין "דובר" ל"יוצר". יוצר הוא המשורר בשר ודם שכתב את השיר ואין לו נגיעה לניתוח השיר ולהבנתו לפי תפיסתי. דובר הוא מי שאומר את הדברים בתוך השיר, כאילו מי שמצטטים אותו. לפעמים הדובר הזה מוגדר בשמו ולפעמים לא. בקיצור הדובר הוא "מי שאומר את השיר". זה הכול. מי שסיפר ששם השיר הוא שם חיבה של מישהי אינו הדובר כי אם המשורר. הדובר הוא מי שואמר את השיר מתוכו. לעתים, אין בשיר דובר כלל, או שאינו בעל ערך. נניח בשיר שהוא תאור טבע, כאשר השיר אינו אומר דבר לגבי המוסר אותו או לגבי עמדתו לעולם. ויש שירים, בעיקר בגוף ראשון, ששם יש לדובר חשיבות מרבית. כאשר השיר נכתב בלשון "אני" הרי הדובר הוא אותו "אני". נראה לי שחזרתי על עצמי מספיק פעמים כדי שיהיה ברור. אם לא, שאל שוב. מה שכן, אסור בתכלית האיסור, וזה כלל יסוד בניתוח ספרותי, להקביל את הדובר למשורר. כלומר אם בשיר של ביאליק כתוב "אני אומלל" אסור להניח שביאליק אומלל. זה הכול |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. ותודה לאייל שמאפשר לי מפגש עם אנשים כמוך, ופותח עבורי חלונות (הה הה, ביל גייטס) חדשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? מי קבע? מה הטעם? האם אין ערך לביקורת אוטוביוגרפית? - ראה דיון ואגנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ערך לדיון אוטוביוגרפי בשיר, אך לרוב הדיון הזה מפספס יותר משהוא מעניק. מאחר ולא כל קורא שירה מכיר את חייו ואהבותיו של המשורר שירה טובה לא יכולה להיבנות רק עליהם. הבנה אוטוביוגרפית של שירה תמיד נראית לי מציצנית משהו, וללא חשיבות אמיתית לחקר הספרות. כל זאת מבלי לבלבל עם הנסיון להבין פואטיקה של יוצר על פי סך כתביו, ולא סך חייו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מה אתה חוקר. אם אתה חוקר את חיי המשורר עצמו אתה יכול לנסות למצוא רמזים בשיריו שלו, אם כי אתה מסתכן בפספוס. ספרו של מירון על אלתרמן הוא כזה והוא אכן זכה לביקורות בעניין זה. אבל אם אתה חוקר את השיר - מה ערך יש לחיי המשורר? אמרו כבר הפורמליסטים הרוסים: כאשר משווים את השיר למשורר לעולם לא נוכל לדעת אם השיר מספר חוויה שהייתה, חווה שמתרחשת עכשיו או תקווה לחוויה שתבוא. השאלה היא גם איזה ערך אתה מייחס לשיר. מדע הספרות אינו סתם ניתוח אינסופי של שירים אלא מנסה לעמוד על החוקיות שבטקסטים, במבנה שלהם ובתחומים נוספים. במקרה כזה מידע על המשורר אינו שימושי כי אינו רלוונטי לטקסטים אחרים. הוא גורם מקומי בלבד ולכן מתנטרל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא יכולה להבנות רק עליהם" כתבת שזה מרחק עצום מ"אסור בתכלית האיסור". "נראה לי מציצנית" אז מה? האם אין ביקורת אוטוביוגרפית במדע, שמשתמשת בנטיותיו האוטוביוגרפיות של החוקר בנסיון לנגח או לבקר אותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכותרת בהודעתי, אם לא שמת לב, היא חזרה על כותרת הודעתו של אחר, ואינה מציגה את דעתי אלא חלק מהענף כולו. בעיני למדע השואף לכלליות, ומדע הספרות במיטבו הוא כזה (ואולי בחלק המוצא חן יותר בעיני), פרשנות אוטוביוגרפית של טקסט אינה במקומה. יתכן מאוד שדווקא פרשנות כזו תצלח לעלות על הקוד הנכון לצופן השירי, להבין את כוונת המשורר וגו', אבל שיר הוא תופעה שהיא מנותקת קונטקסט. הקורא נפגש עם השיר, ולא עם חיי המשורר, ולכן תיאוריה צריכה להיבנות מעל גבי השיר, בהתחשבות לקונוונציות קריאה ותהליכים קוגניטיביים, ולא מעל גבי משורר מת. אם לא ניתן להבין שיר מבלי להעזר באוטוביוגרפיות (האים בלייק באמת ראה נמר וכו'), אולי ערכו הכללי אינו חשוב כל כך. אם משורר משתמש בסמלים אישיים לגמרי, מבלי לטרוח להעניק להם משמעות בתוך הטקסט, הרי שהוא בלתי קריא. לי, כקורא נאיבי, אין יכולת לדעת ש"זאב" בשבילו מייצג טראגיות ולא אינידיווידואליות או אכזריות, מה שבד"כ מסמלת החיה הנ"ל. אם הוא ישתמש במטאפורה "ירוחם הוא זאב" אני אבין דבר אחד והוא יתכוון לאחר. למשורר כזה יש מעט מאוד ערך בעיני, ולכן איני רואה טעם בהכנת ביוגרפיות עליו בכדי להבין את יצירתו- שהרי היא פרטית במודע ומסרבת לתקשר עם התרבות בה היא נכתבה. משוררים ששפתם אינה פרטית לגמרי אינם דורשים ביוגרפיות לשם הבנתם, ולכן מראש מעוקרת הסיבה לפרשנות ביוגרפית. ניתוחם של שירים הוא רק ישום של תיאוריות ספרותיות מסויימות, ואינו מעניין, בעיני, כתאוריות עצמן, והחשיבות התרבותית/בלשנית שלהן. כפי שציין אור, ביוגרפיה היא לעד פרטית ולכן חסרה תוקף כללי שכל מדע מבקש לנכס לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, איתמר, אין דבר מעניין יותר מהתאוריה עצמה, אשר לה, בעיני לפחות, כוח כמעט בורא. היא אמנם לא מייצרת את הטקסט אבל מנסה להסבירו בצורה שתניב את ''המתכון'' ליצור. במקרים מסוימים, עצובים אולי, גילוי המתכון מפחית מעט מקסמו של התבשיל, אולם ברוב המקרים הוא רק מוסיף עליו וחושף את גאוניות הטבח. עם זאת, מדויק ככל שיהא המתכון לעולם אין די בו כדי להפיק מחדש את התבשיל. זה חד כיווני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרבה סימפטיה לטענה שאסור להתייחס לרקע האמיתי של היוצר בניתוח יצירה. אבל כדאי לשים לב למקרים שבהם היוצר מתייחס ביצירתו באופן די מכוון לביוגרפיה של עצמו. הדוגמה שלי היא מתחום הטלוויזיה: יצירת המופת של דניס פוטר "קריוקי". הגיבור בסדרה הוא תסריטאי טלוויזיה מוערך אך מזדקן, שכותב את סדרתו האחרונה אולי, על תסריטאי טלוויזיה מוערך ומזדקן. כל הסדרה מבוססת על משחקים וערבוב בין הרמות השונות של העלילה. אין כמעט צופה שלא יודע לזהות עוד רמה אחת, שנמצאת "מחוץ לסרט": העובדה שדניס פוטר, התסריטאי בשר ודם של "קריוקי", היה בעת יצירתה תסריטאי מוערך ומזדקן, ואכן זמן קצר לאחר השלמת המיני-סדרה הוא נפטר1. כל צופה כזה יודע להעריך את העושר שנוסף לסיפור מהרמה הנוספת הזו. השאלה אם זה "לגיטימי" להתייחס לזה בניתוח של היצירה. אם בכלל יש משמעות לשאלה הזו2, אני חושב שהתשובה היא "כן". אנו חיים בעולם של תקשורת המונים שמלווה יצירות בולטות. יוצרים מתראיינים, והתקשורת מטפלת בהם, כך שדמותם האמיתית מגיעה לידיעת הציבור. אני מניח שדניס פוטר ידע היטב שהצופים ידעו עליו, וידעו לקשר בין הדמות הטלוויזיונית לדמות האמיתית. והוא לא היסס להשתמש בזה. ומה עם חוקרי אמנות בעוד חמש מאות שנה (או מן המאדים) שיחקרו את היצירה, ויראו בה בעלת ערך, ולא יכירו את הביוגרפיה של פוטר? במחקר אמנות מרחוק יש הרבה בעיות (מושגים שמשתנים, וכו'), ואני לא בטוח שזו הגדולה שבהן. יצירות שנחשבות גדולות מלוות מראשיתן במטען של פרשנות וידע נלווה. הצופה הישראלי לא קרא אולי הרבה על דניס פוטר בזמן אמת, אך לפני שהסדרה הגיעה לארץ דאגו לספר לנו (בתקשורת - בעיתונות, בטלוויזיה עצמה) על הרקע הרלוונטי. וסביר שהמטען הזה ילווה את היצירה בכל אשר תפנה. ואם לא - מי אמר שקהל היעד הרחוק של הנצח הוא מטרה יותר חשובה מקהל היעד הקרוב? מזווית ראיה כזו, אם אנו עוסקים בפרשנות של יצירה ואנו יודעים משהו על היוצר שנראה לנו רלוונטי, אולי *חובתנו* המקצועית היא דווקא להתייחס לכך, כדי להעניק לדורות הבאים (ולקהל זר) קירוב יותר טוב לחוויה השלמה יותר שלנו? "קריוקי" היא מן הסתם דוגמה קיצונית ליצירה שהביוגרפיה של היוצר היא רלוונטית להבנתה, לניתוח שלה ולהנאה ממנה. מה באשר לדוגמאות פחות ברורות? האם עלינו להתחשב ב"רצון היוצר" - נניח, כן להתייחס לפרטים ידועים עליו, או פרטים שהוא פרסם על עצמו, אבל לא לנבור בחייו המוצנעים? אין לי תשובה על כך. 1 לא לפני שיצר, יחד עם "קריוקי", את ההמשך שלה "לזרוס הקר", החלש מאוד בעיני. 2זו שאלה גדולה בפני עצמה, אבל רק לצורך הדיון אני אניח ששאלת הלגיטימיות היא אפשרית וברורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחזה הבכינים של חנוך לוין מספר על אנשים זקנים הגוססים בית חולים והם צופים/לוקחים חלק בטרגדיה היונית "יסורי אגממנון ומותו" המועלית ע"י הסגל הרפואי במטרה להנעים את רגעיהם האחרונים . לקראת סיום המחזה, במהלך צפיה בטרגדיה שבה הכוכב העיקרי הוא המוות, אחד הזקנים הגוססים מרגיש כיצד מותו שלו נופל עליו, במילותיו האחרונות הוא מציג בפני ההסגל הרפואי שנוטש את הבמה שבתוך הבמה ורץ לחזות במוות ה"אמיתי", תובנה חדשה "אנחנו (הגוססים) ההצגה האמיתית". הרובד הבא הוא קומי, בעלון הפרסומת של תאטרון הקאמרי שבו מנסים לשכנע את המנויים לבוא ולראות את ההצגה היא מתוארת כמחזה האחרון שכתב חנוך לוין בחייו. מנויי הקמרי הגוססים (כולנו הרי גוססים, כמו שאמר אדם חכם, חיי אדם קצרים הם ומלאי יגון) באים להציץ לתוך מכמני נפשו של המחזאי הישראלי האניגמטי הגוסס המוצגים בצורת מחזה שבו גוססים צופים בטרגדיה שבה מת הגיבור היוני אגממנון. הצגה בתוך הצגה בתוך הצגה בתוך הצגה, וחנוך ממקום מושבו בחיקו של הקדוש ברוך הוא, צופה בקומדיה וצוחק. (מסך?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'וזף הלר עשה משהו דומה - הספר האחרון שלו, שפורסם זמן קצר לפני מותו (או אולי בעצם זמן קצר אחרי מותו, אני לא בטוח), מספר על סופר מזדקן שמעולם לא הצליח לחזור על ההצלחה האדירה של ספרו הראשון, ומנסה לכתוב את ספרו האחרון. לספר קוראים Portrait of the Artist as an Old Man. מומלץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מה אתה שואל לגבי היצירה. אם אתה שואל שאלות על מבנה או על טכניקת צילום או על לא יודע מה עוד שואלים בחקר הקולנוע ברור שהביוגרפיה האישית שלו לא לרוונטית. רק במקרה שהסרט בנוי כך שחסר בו מידע והמידע נמצא מחוצה לו אז המידע הזה נעשה רלוונטי. כלומר כאשר ידיעת הרקע חיונית להבנת התוכן ובלעדיה לא ניתן להבינו, אבל קשה לי להאמין שמישהו יכתוב דבר כזה. כלומר נניח שיכתוב שהוא התחתן ואז יכתוב שהתגרש מתוך הנחה שכולם יודעים למה. במקרה כזה גם מי שמכיר אותו יסבול כי אז יצטרך להתחיל לחשוב ולהיזכר למה ואיך ולא יהיה בטוח וזה בלגן. שלא לדבר על דעות שונות וידיעות שונות על חייו של הגיבור. מהדוגמה שהבאת עולה כי החשיבות צומחת לא רק לחקר הסרט אלא גם לחקר חייו של התסריטאי האמיתי, כלומר איך הוא תופס את חייו וכן הלאה. זה כבר דבר אחד לגמרי ולא קשור לעניין. שנית, אם ישנו שילוב בין חייו האמיתיים לבין הסרט. מה כוחו של שילוב כזה? האם הדמיון בין המוסרט לאמיתי מתסכם רק בקריאות "אהה!"? כלומר כאשר הסיבוך מוסיף איזה עושר לעולם המתואר בסדרה אולם לא משנה אותו ממש? אם זה המצב כלומר שנוצרות משמעויות שמעבר וכל מיני מטענים תרבותיים זה אל שונה בהרבה מהשאלה כיצד התקבלה היצירה הזו או אחרת בתקופה זו או אחרת וזה שוב חורג מחקר היצירה עצמה. בקיצור נראה לי שגם במקרה שהצגת אין לביוגרפיה של היוצר השפעה של ממש על הטקסט עצמו אלא רק הוספת מטענים שאינם שונים בהרבה מן העובדה שספר נכתב בעקבות מלחמה או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אז הרקע ההיסטורי לכתיבת יצירה - הוא כן רלוונטי לניתוחה או לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, זו שאלה של כיצד אתה מגדיר ניתוח של יצירה קודם כל הנושא חייב להיות היצירה עצמה. כל דבר אחר איננו ניתוח היצירה. למשל השפעתה של היצירה על החברה והיצירה כביטוי להלך רוח חברתי. בשני המקרים נושא המחקר הוא החברה. שנית, גם לאחר שבחרנו את היצירה כמרכז ישנן גישות שונות להתייחס אליה. ישנן גישות שהן אכן ניתוח אולם אינן מעניינות אותי ויש לי ביקורת עליהן למשל כגון אלו הרואות במציאות המיוצגת ביצירה מציאות אמיתית ואז מתחילים לשאול למה עשה הגיבור כך או אחרת ומיישמים עליו תיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות ופילוסופיות. גישות כאלו אכן עוסקות בניתוח היצירה אולם לדעתי הן שוגות. היצירה אינה אמת אלא בדויה וכל דמות עושה מה שהיא עושה כי כך המחבר קבע ולא משום סיבה אחרת. כפי שנאמר: ראסקולניקוב רצח את הזקנה כי ככה דוסטייבסקי אמר לו (או משהו בסגנון). אבל גם במקרים כאלו לדעתי מוסטת היצירה מן המרכז לטובת דברים אחרים ומשמשת רק כאילוסטרציה. גישות אחרות עוסקות בניתוח הדמויות או המציאות החברתית המתוארת או בביקורת או ביחס למציאות האמיתית. סמליות, פרודיה וכן הלאה. כלומר כל אלה יוצאים מן היצירה בראש ובראשונה והולכים למקומות אחרים. בכל מקרה, בשום מקרה אני לא מוצא שום רלוונטיות לביוגרפיה של היוצר. ניתו היצירה חייב לצאת קודם כל מן היצירה ולעשות שימוש רק במידע שביצירה כמידע קונקרטי. אני מתכוון לכך שמותר להשתמש כמובן בתאוריות של תורת הספרות או פילוסופיה אבל הנתונים צריכים להגיע מן היצירה. אולם הגישה האהובה עליי והיא עבורי האמת היחידה היא גישה היוצאת מן הטקסט וחוזרת אל הטקסט ונשארת בטקסט. פשוט מאוד: אם יצירת ספרות היא ייצוג לשוני של עולם הרי שעל חוקר הספרות לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה. חוקרים את ה"איך" ולא את ה"מה": את אופני הייצוג ולא את המיוצג. זה לא משנה למה הדמות עשתה כך או כך ומה נאמר ביצירה על העולם שלנו. חשוב איך, כלומר המבנה, הצורה, סדר הדברים, אפקטים סיפוריים, סמכויות המספר, הלשון וכן הלאה. כלומר על המחקר לדעתי להגביל עצמו כך: בקוטב אחד אופני הייצוג של העולם מבלי לגעת בעולם, בקוטב השני אפקטים על הקורא ה"אידיאלי" ולא "אני הרגשתי כך ואני לא הרגשתי כך", ובמרכז הטקסט עצמו. למחבר בשר ודם אין שום נגיעה לשום דבר. הרקע ההסטורי או ביוגרפיית המחבר מעניינים את מי שחוקר את היצירה בהקשרה ההסטורי וזה לא מחקר הספרות נטו. כל נתון שמעבר לגבולות הטקסט אינו רלוונטי לחקר הטקסט. נשמע לי פשוט וצלול. כמובן שניתן להוסיף ולעבות את הטקסט במידע חיצוני אבל זה אינו חלק מהמחקר נטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל פעמים רבות היוצר יוצר כדי להעביר מסר חברתי או פוליטי. אם אתה אומר ש''לא משנה... מה נאמר ביצירה על העולם שלנו'', אתה הופך את היצירה לחסרת תכלית, לפחות מבחינת היוצר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד. היא חסרת תכלית מבחינה זו. לביקורת חברתית אין חשיבות מבחינת מדע הספרות, לפחות כך לדעתי, אולם יש לה חשיבות אחרת, חשיבות פרשנית. וחשוב לעשות את ההבדלה הזו: מחקר, ביקורת, פרשנות. הראשון עומד על ה"סדירויות הפואטיות", המבנים. השני עומד על טוב ורע, מציגים שיפוטים לפי דעת המבקר. האחרון עומד על יחסה של היצירה כלפי העולם. כך לפחות לדעתי. אני לא מתבסס פה על שום דבר. נכון שמחקר מוחק את החשיבות המסר של היצירה אולם המחקר איננו הפן החשוב של היצירה מבחינת היוצר או מבחינת הקהל ולמעשה הוא הפן הפחות חשוב. ליצירות בעלות מסר יש את הכוח שלהן מבחינה זו. ההבדלה המשולשת שעשיתי למעלה דרך אגב משמשת בהבנת תהליך הקנוניזציה של טקסטים ספרותיים. יש טקסטים בעלי מבנה מרתק, גאוני, אולם מבחינות אחרות הן פחות טובות. ישנם טקסטים מצויינים מבחינת הביקורת אולם אין בהם חשיבות מחקרית מיוחדת. ישנם טקסטים בעלי חשיבות פרשנית מרובה אולם מבחינות אחרות אין להן חשיבות רבה. כמובן שישנם שילובים במידות שונות. עם זאת, גם ההבדלה בין 3 הסוגים אינה חדה. פרשנות נחשבת למחקר לכל דבר. אולי כדאי להחליף את "מחקר" ב"מדע הספרות". מחקר אינו נזקק לשניים האחרים אולם ביקורת טובה וודאי פרשנות טובה מן הראוי לדעתי שתתבסס על מחקר מדעי ראוי. אני אישית מקפיד לבצע את ההבדלה הזו בניתוחים. ניתוח מדעי תמיד רלוונטי ותמיד מתאים ולכן אני תמיד מוצא מה להגיד על כל שיר שמובא פה, גם אם ביקורתית הוא אינו לטעמי. כנ"ל לגבי פרשנות. אולם חשוב לבצע את ההבדלה הזו: בין מה ש"יש" לנגד עינינו ואינו נתון לויכוח לבין שמשתמע ממנו. זה חשוב כאשר כותבים מחקר. ככה אם לא מסכימים אם פרשנויותיך לפחות לא שוללים בדרך גם את המבנים שאיתרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמשיך לנגן על עוגבי1: מחקר - מתמטיקה פרשנות - פיזיקה ביקורת - פילוסופיה של המדע ---------------- 1 אם אדם מנגן על עוגב ואין איש שומע, האם הוא עדיין מזייף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקבלה מעניינת אולם זכור דבר אחד: היא מתבססת על חלוקה שאני עשיתי לפי דעתי וטעמי בלבד! אינה כתובה בשום מקום למיטב ידיעתי ואם היא כן אז זה בלי ידיעתי ואז היא בוודאי גם כתובה הרבה יותר טוב ממה שאני הצגתי אותה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוצא חן בעיני. זה נשמע לי קצת כמו שהמתמטיקאים התיאורטיים מדברים על המתמטיקה, דהיינו שהעניין היחיד שלהם הוא במבנים האבסטרקטיים בעולם המתמטי שלהם, בלי שום קשר לשאלות יישום או השלכות על העולם הפיזיקלי. מה שדובי מבקש זה למשוך את הניתוח לכיוון המציאות שעל הרקע שלה היצירה נכתבה - מזכיר את מה שהפיזיקאים עושים למתמטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקליימר: ההתנסות שלי בניתוח יצירות הוא דל ביותר. אני יותר מנסה לעשות ניחושים מושכלים איך זה. נניח שאני אכן מעוניין רק בניתוח המכוון אל הטקסט, כמו שאתה אומר: מטרתי להבין את היצירה עצמה, באופן "ספרותי" לחלוטין, "רק האיך", וכולי וכולי, ולא מעניין אותי ההשלכה על העולם. עדיין, אני לא רואה סיבה שהקלט שלי - מה שאני מתבסס עליו בניתוח - יהיה רק הטקסט ותיאוריות ספרותיות. מידע על היוצר יכול להיות רלוונטי גם ("קריוקי"). אם תשאל אותי איפה הגבול - אני לא רוצה לקבוע גבול. כל דבר שהחוקר מחשיב כרלוונטי, ויכול לשכנע אותי שהוא רלוונטי, יהיה בעיני לגיטימי. בעצם, אני לא חושב שאפשר אחרת: אני לא חושב שאפשר ללכת עד הסוף עם העקרון של "להישאר בתוך הטקסט". נניח שבשיר מסוים מוזכר נפוליאון. ברור שיש כאן התייחסות לדמות ההיסטורית. ואינך יכול לנתח את היצירה מבלי להשתמש במידה כזו או אחרת של ידע היסטורי - לפחות מה שניתן לקרוא לו "ידע אנושי כללי". אבל ברור ש"ידע אנושי כללי" הוא משהו פתוח וסובייקטיבי לחלוטין. כמה משוררים נחשבים בהיסטוריה השתמשו (ומשתמשים) בידע על התרבות הקלאסית שלעולם לא יהיה לי. ומצד שני, סביר שעדיין אף משורר נחשב לא הזכיר ביצירותיו היבטים של שפת התכנות ג'אווה, שאני מכיר די טוב. היכן תשים את הגבול איזה ידע "מותר" להכניס לניתוח יצירה, ואיזה אסור? ומדוע שהידע לא יכלול מידע על היוצר עצמו (שדי טבעי, בעצם, שהיוצר ישתמש בו - לפחות אם יש ליוצר סיבה לחשוב שגם קהל היעד ידע זאת)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע, רגע, אנחנו דיברנו על ביוגרפיית היוצר ולא ידע כללי. ידע כללי זה משהו אחר בעיקר אם השיר מכוון אליו, אבל ישנו הבדל אדיר בין מצב שבו אנו מכניסים לניתוח מידע חיצוני כרצוננו לבין מצב שבו הטקסט מתייחס למידע הזה, מפנה אליו ומתבסס עליו. במידה מסוימת תמיד הטקסט יתבסס על מידע חיצוני, החל בפירוש המילים וכלה בידע העולם שלנו. אולם הסוגיה שהועלתה פה היא שימוש בביוגרפיה של היוצר כדי לברר למה התכוון באומרו כך או אחרת. אלה הם שני מקרים שונים. בעצם, אין לי בעיה עם שימוש בביוגרפיה של המשורר כדי לברר למה כיוון בכותבו את השיר. אם חוקרים למה התכוון מן הראוי לעשות שימוש בביוגרפיה שלו אולם אני לא חוקר למה התכוון המשורר, אני חוקר למה התכוון השיר... דרך אגב, אני באופן אישי, פחות אוהב שירים העושים שימוש באיזה מידע שאינו ידע פשוט שכל אחד יודע. גם כי זה דורש ממני עוד מחקר כדי להבין ולעולם לא אדע שאכן חקרתי די ובעיקר כי זה הורס את הספונטניות שבהנאה מן השיר. למשל בשיר "לוטה" של יונה וולך כתוב "מקטרת מלחמה". מן המרצה נודע לי כי אין מקטרת מלחמה אלא רק מקטרת שלום. נו, לך תדע את זה עכשיו. משורר שמכוון לידע מיוחד שלא יתפלא אם אחר כך לא מבינים אותו כראוי. לגבי הגבול. לי נראה די ברור: בעת הניתוח מותר לעשות שימוש בכל ידע שהיצירה מכוונת אליו. אולם שוב, אם אני חוקר מבנה למשל או לשון או אפקטים על הקורא או את סמכויות המספר ותפקידיו ומעשיו אז המידע הזה לא ממש משנה לי. הוא אולי רלוונטי להבנה הבסיסית של הטקסט אבל לא מעבר לכך. כלומר, למידע שמוכנס יש חשיבות לא רק בעצם הכנסתו אלא גם בשימוש שנעשה בו. אם כדי להבין משהו באיליאדה אני פותח ספר על מיתולוגיה יוונית בכלל - מה רע בכך? להפך, טוב מאוד. אולם עלי לזכור מה כתוב ביצירה ומה לא. אבל שוב, הדברים הם כלליים וכל הסוגיה תיפתר בקלות אם מישהו יראה לי דוגמה שהוא עושה שימוש במידע חיצוני וכך תורם לניתוח. לדעתי אין דבר כזה. למשל בשיר "צנח לו זלזל" של ביאליק מדובר על חווית ניתוק מן המקור, של ניכור ובדידות. אז הולכים ואומרים כי ביאליק מדבר על עקרותו שמעולם לא היו לא ילדים. בסדר, אז אומרים. האם זה משנה משהו בהתייחסות לשיר? זה לא רלוונטי למשל לחקר הצורה שהדימוי לזלזל ולקורותיו מתפתח ומתארגן. באותה מידה היה יכול דוד המלך לכתוב את השיר כחווית ניתוק במערות כשברח משאול. מה זה משנה? המידע החיצוני על ביאליק בשיר הזה לא תורמת כלום להבנת השיר או למחקר שלו, אולי רק לקשר שלו לעולם, לסיבת כתיבתו. המידע החיצוני רלוונטי אולי לשלב הפרשנות. באמת אולי פה עובר הגבול. אולי הידע החיצוני רלוונטי לשלב הפרשנות: אם בכל מקרה פרשנות מתייחסת לעולם למה לא לעשות שימוש במידע מן העולם בחיפוש אחר משמעות השיר ומה שהוא אומר על העולם? אולי. אבל הדברים צריכים להיעשות בזהירות תוך הקפדה עד כמה הדברים באמת נוגעים. נניח שאורוול היה ידוע כאנטי קומוניסט (לא יודע באמת, נניח) ויצירתו היא גם כזו. אז מה? יש חשיבות לדעותיו האנטי קומוניסטיות? לא. נניח שהוא כותב יצירה פרו-קומוניסטית, האם יש חשיבות לדעותיו האנטי? גם לא. לא לחקר היצירה, כן לחקר הסופר אבל זה לא מענייננו. שוב, גם מבחינה תאורטית אבל גם מבחינה מעשית, אני לא מוצא שום רלוונטיות של הסופר ליצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מדבר על מקרים שבהם הטקסט מכוון אל ביוגרפית היוצר! או שלפחות זו פרשנות סבירה של הטקסט. כדי לא להגיד שוב "קריוקי", אלך אל הדוגמה הנדושה מבית הספר, "לא בא לי האור מן ההפקר" לביאליק. ניתוח בית-הספר של השיר מדבר על תסכולו של המשורר מהפיכתו למשורר לאומי, והפקעת שיריו מרשות היחיד שלו (סליחה ממך ומהקוראים על ההשטחה ואולי הסילוף שאני עושה כאן; זה רק לשם דוגמה). האם ניתן לומר "הטקסט של השיר מתייחס אל ביאליק האדם"? אני חושב שכן, לא פחות ממה ששיר יכול לדבר על יוליוס קיסר (והרי שיר יכול בבירור לדבר עליו גם בלי להזכיר אותו בשמו - נניח, להזכיר את הרוביקון). "ידע כללי" בהחלט יכול לכלול ידע על המשורר! יש, מן הסתם, מקרים שבהם השימוש בידע ביוגרפי על המשורר הוא פחות מחייב. אולי אתה תאמר אז שזהו המקרה הנפוץ, שבו הטקסט של השיר לא מתייחס אל הביוגרפיה של המשורר. אבל אם פרשן של השיר כן משתמש בזה (באופן שאני קורא לו "שימוש הוגן"), הרי שמה שהוא בעצם אומר זה שלדעתו הטקסט של השיר *כן* מתייחס אל הביוגרפיה של המשורר, באופן שאולי לא היה ברור לנו קודם אבל זה מה שהפרשנות שלו מנסה להוכיח. אנו יכולים להסכים או לא להסכים - כמו עם כל פרשנות. אתה עושה הבחנה מעניינת בין ניתוח או פרשנות של שיר, לבין חקר השירה בכלל. ולכאורה, באחרון אכן אין מקום לביוגרפיה של המשורר. אבל נדמה לי שאפילו שם יכול להיות לה מקום, לא פחות מלכל אלמנט אחר שמופיע בשיר כזה או אחר. אולי השתקפות של חיי המשורר בשיריו היא אלמנט עקבי בשירה בכלל? מה, למשל, אם תמצא אצל משוררים רבים התייחסות דומה למשולש הבעייתי משורר-שיר-ציבור כמו אצל ביאליק? האם לא ניתן להסתכל אז על הביוגרפיה של המשורר כעל "מבנה שירי" - משהו שיש בשיר התייחסות מבנית אליו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב קודם כול בוא נשיב לשיר את שמו האמתי: "לא זכיתי באור מן ההפקר". לפחות את זה אנו חייבים לביאליק. שנית, את הפרשנות שלך על השיר בזיקה לחיי ביאליק לא שמעתי מעודי ולא נתקלתי בה מעודי, לא בבית הספר ולא באוניברסיטה, אבל היא דוגמה טובה פה. כן מדובר על בעלות שהולכת ומתמסמסת. זה כתוב בטקסט. אז נניח שניתן להלביש על זה גם את תסכולו של ביאליק מהפיכתו למשורר הלאומי - תסכול שאני לא מצליח להבין את מקורו, בהנחה שביאליק אכן הביע אותו בהזדמנויות אחרות - במה הוא שונה מתסכולו של משורר רגיל על אבדן הבעלות או על אי הבנת קוראיו אותו? במה זה מוסיף לשיר? אז ביאליק כתב כך מסיבה כזו או אחרת. אז מה? איך זה רלוונטי לחקר השיר עצמו? איך זה מוסיף משהו למשהו? זה מסביר לנו על ביאליק אבל לא על השיר עצמו. ואם השיר היה אומר בדיוק ההפך? מה היית אומר אז על המידע הביוגרפי החיצוני? שהוא שגוי? שהוא לא רלוונטי? במקרה הזה המידע החיצוני לא נראה לי רלוונטי כלל. השיר לא מזמין אותו ולא מכוון אליו. אני יכול להבין מקרים שבהם השיר מתייחס ישירות למידע על חייו של המשורר. נניח עמיחי למשל ב"אל מלא רחמים" הוא כותב "אני שהבאתי גוויות מן הגבעות" ואכן עמיחי נלחם במלחמת העצמאות ורבים משיריו עוסקים בכך - אז מה? איך זה רלוונטי? מה זה תורם לשיר? לא תורם הדבר. כל המידע הרלוונטי נמצא בשיר עצמו. במקרים שבהם שירתו של משורר משקפת באורח עקבי ונרחב את חייו, ולא חסרים כאלה, אז יש מצב שונה שבו אתה יכול לשאוב מידע משירים אחרים אבל אז מידע זה רלוונטי לחקר פואטיקה של משורר ולא פואטיקה של שיר. אולי במקרים אחרים שיר מכוון לשיר ישירות וניתן להעביר מידע מאחד לשני. אבל שוב, כל אלה מספקים לנו מקסימום עוד קצת מידע על המתרחש בשיר. בסדר אז הם מספקים. איך זה מוסיף לשיר? לא יותר מדי לדעתי. במקרה הטוב אתה יכול לברר מה השיר אומר לגבי חייו של המשורר, או לברר את מקורות שירתו. שוב, זה לא אומר הרבה על השיר עצמו. לביאליק יש לא מעט שירים כאלה. ב"שירתי" למשל הוא מדבר על מקורות שירתו, על העוני בביתו, על הצרצר משורר הדלות וכן הלאה. מה זה מוסיף על השיר עצמו? שום דבר. השאלה היא גם מה אתה מחפש בשיר. אם אתה רואה בו ביטוי לחיי המשורר אז מידע חיצוני כן רלוונטי אבל אם אתה חוקר את הטקסט עצמו מידע כזה לא מוסיף דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ואני כבר חשבתי לזקוף לזכותו של ח.נ. גם את הביטוי ''לא בא לי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בא לי בירושה מאבי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים הייתי בטוחה שהשיר מתאר נאמנה את ילדותו העשוקה של משוררנו הלאומי, קומפלט עם האמא האלמנה, שחילקה ליתומיה הרעבים פת לחם דל וזנב דג מלוח... בסוף התברר שביאליק בכלל בא מבית אמיד, ואביו, לא רק שלא מת כשח''ן היה קטן, אלא גם היה סוחר עצים מצליח. בקיצור, לא צרצר ולא דג מלוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שידוע שלי הוא אכן העביר את ילדותו בעוני. כלומר מקורו בבית אמיד אבל המצב הדרדר או משהו, צריך באמת לבדוק את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאור המקובל הוא ילדות בכפר ראדי באוקראינה,אביו חכר פונדק אך לא הצליח בעסקיו,ולכן עברה המשפחה לז'יטומיר הסמוכה,שם התישבה בפרברי העיר. ביאליק היה בן 6 וזכה לחינוך התורני המקובל שעל נפלאותיו שורר, בתארו את האופן בו התגבר על הלימוד היבש של סימני הכתב, בהופכו את הגרפיקה המופשטת לציור, בעזרת דמיונו המחונן,(א' היא אסל ושני דליים). בהיותו בן 7 האב נפטר,האם נותרה בעוני,והפקידה את ילדיה אצל קרובים שונים,ביאליק גדל אצל הסבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מי היה סוחר העצים? הסבא? (לא, כי אני בטוחה שהיה שם סוחר עצים כלשהו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי משהו עם סוחר עצים,אך אולי אני מתבלבל עם מישהו אחר,הסבא מתואר כתלמיד חכם וחסיד אדוק,הגיוני יותר שמי שחכר פונדק( ששימש את האיכרים) מן הפריץ,חכר גם יער. על אמו כתב ביאליק: אמי זכרונה לברכה,היתה צדקת גמורה ובאלמנותה עניה מרודה. ויהי ערב שבת,החמה בראש האילנות- ובביתה לא נר ולא סעודה. בדקה ומצאה עוד,מעשה נסים,שתי פרוטות- "הלחם אם נרות?"-פסחה. רצה ותשב ובידה הצנומה...* *מפאת זכויות יוצרים עצרתי כאן,ואם אור צודק ,אפשר לנסות לפגוש את הטקסט לבדו,גם אם נגלה שהכל "אני שירי",האב בכלל היה סוחר עצים אמיד,והתאלמן מאשתו ולא להפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים פוקעות כעבור חמישים שנה ממות היוצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. 70 שנה (בעקבות שינוי בהשראת אותו חי ובועט) ב. מיקי מאוס אינו רשום על שם יוצרו אלא על שם החברה שהקים. בכלל, בלאגן, כל העסק הזה עם הניסיון (המוצלח, לצערנו) של ידידנו בדיסני להמשיך ולהחזיק בזכויות על העכבר המעצבן הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. סימוכין? ב. ומה אם ח"ן מכר את זכויותיו לאיזו הוצאה לאור? ומה לגבי יצירות שמראש היוצר שלהן הוא תאגיד (כמו מרבית סרטי הקולנוע)? 70 שנים מיום פירוק התאגיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם ביאליק יש סיכוי שאתה צודק.(אגב,נפטר ב-1934). בראשית המאה ה-20 הוא הקים באודסה את הוצאת הספרים מוריה,יחד עם רבניצקי שותפו לספר האגדה ועוד כמה חברים,ביניהם דומני, אביו של נ.גוטמן, שהיה סופר*. אח"כ הקים את הוצאת דביר ,גם כן באודיסה,וכשזו גוועה חידש אותה בראשית שנות ה-20 בברלין,לפני שעלה לארץ. דביר, אם אינני טועה, קיימת עד היום,יש להניח שכתבי ביאליק הם מרבי המכר שלה.(בתי"ס וכו'). *גוטמן תיאר פעם זכרון ילדות,כיצד היה יושב על ברכי ביאליק שהיה מבקר בביתם,והמשורר הגדול נהנה לראות את שרבוטיו ואמר לו שכאשר יגדל,יזמינו לאייר את ספריו,ואכן כך היה,שירי ביאליק לילדים,הוא דוגמא אחת לשיתוף הפעולה(בערוגת הגינה מסביב לחבית...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם מתוך סקרנות, מיץ, איך זה עובד? יש לך נורה אדומה על המחשב, שמהבהבת ומפעילה סירנה בכל פעם שמישהו באייל כותב "זכויות" או פוצח בציטוט (+מסד נתונים תואם עם כל הטקסטים המוגנים, כלומר הכול חוץ מ"בוקר טוב")? (ובקיצור, אין לי סימוכין. ואפילו לא תימוכין*) *התחנפות: מה יותר נכון?... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עברו 70 (למקלים: 50) שנה ממותו של שלונסקי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנת ברן, סעיף 7- 1, 2. נראה שלגבי יצירות ספרותיות זה חמישים שנה. ולגבי יצירות קולנועיות זה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדרבא, שמעו ותמהו, מה קרה למיקי-מהו, מעשה מאוד נועז, מעשה בבת-אוז...ומכאן לקטע החביב- הפלפל נכנס לחוטם (של העגור,לא חשוב) וקינטר לו: הריחותם?! ונחירים על הכביש מר הילילו: ע-עטישש! בא ינשוף עגול עינים (רפי רשף?) ונתן לו בשינים. האנקור הרתיח צויץ! ובאחוריו הרביץ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזהו מיקי מהו השלונסקאי? חשבתי כי זהיתי את השם. אכן ראו איזה סגנון נפלא, איזה משקול מקצועי, איזו שפה יצירתית ו... טוב אני אשתוק. רק אומר ששלונסקי, שאותו גיליתי רק לאחרונה, הוא אחד הגדולים מכולם. מיקי מהו הוא אמנם שיר ילדים אבל לשלונסקי יצירות גדולות באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שלונסקי,מתוך עותק משנת 1947 PRINTED IN PALESTINE הוצאת אנקורים,הוצאה בת של ה.פועלים. כיוון שחובב שלונסקי הנך,הנה כמה שורות המדגימות לדעתי את ההישג הגדול מכולם של הציונות-תחיית השפה. סיר נפוח בא לנוח על זנבו של דג מלוח, ובסדק שור הבר מתנגח עם עם עכבר. עכביש על זבוב קרח טס לתפוס את הירח. בר מצוה היום הברוש וקושר תפילין-של-ראש. בשמים כוכבי אלף גוזזים זנב של כלב. וחמור כותב שירים לקהל של חזירים. 1947 אמרנו? נכס צאן ברזל בתרבות האנגלית הם חרוזי אמא אווזה,שנוצרו במרוצת מאות שנים,יש להם רבדים תרבותיים שקשה להעביר לשפה אחרת. אורי סלע עשה עבודה יפה בתרגומי אמא אווזה,(אני גידלתי את בני הבכור על המקור,ואת השני על התרגום),ובכל זאת חרוזים אלו של שלונסקי הם התשובה הציונית (-: ההולמת ל: THREE LITTLE KITTENS LOST THEIR MITTENS
AND THEY BEGAN TO CRY... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילדותנו (לפני זמן רב) קנו הורי לי ולאחותי את הספר המקסים: "עלילות מיקי מהו", של אברהם שלונסקי.למדנו בע"פ חלק מהשירים. עד היום אני זוכר את כל מילות השיר "סיר נפוח בא לנוח על זנבו של דג מלוח..."השבוע לימדתי את נכדי בן ה-3 את השיר , והוא קלט לתדהמתי את כל מילותיו בזמן קצר, ואוהב לדקלמו , כאשר הוא מקפיד להגות את כל המילים כהלכה.הוא גם שואל שאלות כגון:מה זה "גוזזים"? התשובה :"מספרים שער" גוררת את השאלה:"למה חותכים לכלב את הזנב"? ("בשמיים כוכבי אלף גוזזים זנב של כלב")... החלטתי לקנות את הספר וללמד אותו שירים נוספים. האם ידוע לכם היכן ניתן לקנות ספר זה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך אתה עונה על שאלת זנב הכלב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה כאן : http://www.itamar-books.co.il | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקובץ השירים של ביאליק נכתב מעל השיר "משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק" ולכן ייתכן שזהו כלל לא שיר אוטוביוגרפי אף שהוא מדבר בגוף ראשון גם בשורה שצוטטה וגם בבבית האחרון: כמעט פקחה אמי עינה העששות וארא אור שבעת הימים שם יהל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אני יורד מהשיר של ביאליק, ומוסיף התנצלות בפני זכרו על השיבוש (אתה בטוח שזה "לא זכיתי"? בסדר, אני מאמין לך, אבל חייתי שנים בשקר). נותר לי רק דניס פוטר, אבל זה לא משנה. בהעדר דוגמה טובה (למרות שדניס פוטר...), כל מה שנותר לי לומר הוא שההסתייגות שלך מ"לערב הורים" יכולה להיות נכונה לכל השירים שבעולם, ועדיין איני רואה סיבה *עקרונית* לפסול *מראש* התייחסות ביוגרפית - ידע ביוגרפי יכול לדעתי להיות רלוונטי כמו כל ידע אחר, ומשורר *יכול*, אני מניח, להתייחס אל עצמו בטקסט של שירו, באופן כזה שהתעלמות ממנו תוריד מהותית מערכו של השיר. גם אם כל השימושים שעשו עד כה בידע ביוגרפי היו לא ענייניים, אפילו זה לא סיבה לפסילה עקרונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע מה, לא נפסול עקרונית. רק תראה לי דוגמה אחת שזה פועל ואז נוכל להתייחס אליה. ישנו מאמר מעניין, שמעולם לא הצלחתי לסיים, שבו דנים בעניין ומביאים כדוגמה פסק דין של שופט בבית המשפט האמריקאי מסוף המאה ה-19. השופט דן באיזו תביעה על מילוי לא נכון של חוזה. כלומר נכון לפי הטקסט אבל לא נכון לפי כוונת אחד הצדדים. מדובר במשולח של chikens ומסתבר שהמילה אינה חד משמעית מבחינת פירושה: ישנם כמה סוגים של עופות תחת ההגדרה הזו. השופט קבע שאין עילה לתביעה כי המ שקובע הוא הטקסט ולא כוונת המחברים. סתם מעניין לראות איך זה ישים גם בתחום שאינו ספרות. אמרתי שיע ביוגרפי יכול להיות רלוונטי כמו כל ידע אחר - שהאלה היא רלוונטי למה. לדעתי הוא אינו רלוונטי בהתייחסות ליצירה אבל אולי הוא רלוונטי לדברים אחרים. בעצם אפשר לדייק את ההגדרה: הוא אינו הכרחי להבנת היצירה עצמה. אבל אין זה אומר כלל שאינו יכול להוסיף עליה ולהעשיר אותנו. למען האמת, לדעתי הסיבה העיקרית לעיסוק או לפחות לידע של חוקרים בביוגרפיות של יוצרים נובעים מסיבה אחת פשוטה: זה יותר מעניין. חייו השערורייתיים של משורר זה או אחר הרבה יותר מעניינים מאיזה עיקרון מבני. יש שיר של גבריאל פרייל שנקרא "פרידה". שיר יפיפה ובו מתאר הדובר את מראה של אישה בעת שהיא מספרת לו על פרידה. כל הכיתה הייתה בטוחה שהיא זורקת אותו. בסוף המרצה שהכיר אישית את המשורר סיפר שזו בכלל ידידה של המשורר שחבר של עזב אותה. זה כוחה המתעמע של ביוגרפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "אולם הגישה האהובה עליי והיא עבורי האמת היחידה היא גישה היוצאת מן הטקסט וחוזרת אל הטקסט ונשארת בטקסט. פשוט מאוד: אם יצירת ספרות היא ייצוג לשוני של עולם הרי שעל חוקר הספרות לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה." ואני שואל: אתה רוצה לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה, אז איך אתה מוציא בצורה קטגורית ומוחלטת את היוצר מתוך העולם הזה? אני לא אומר שתמיד, עבור כל יצירה ובכל פרשות של יצירה צריך להתחשב ביוצר, אבל התעלמות ממנו בסך הפרשנויות האפשריות היא שגויה מלכתחילה. פעם גם אני חשבתי על היוצר כנביא, כצינור שצריך להצמצם את עצמו כדי ליוכל להעביר את דבר האל או מימזיס השירה מבלי לזהם אותה בפרטים האוטוביוגרפיים שלו. יש בדרך החקירה הרומנטית-משיחית הזו יופי לא מבוטל, ואפשר להפיק ממנה תובנות מענינות, אבל הקביעה שלך ש"אני לא מוצא שום רלוונטיות לביוגרפיה של היוצר" מנותקת מהמציאות. כמי שחוקר את היצירה בתוך העולם, העולם שאותו אתה חוקר מכיל את היוצרים והקוראים. יותר מזה, העולם שמשמש כר ובסיס לחקירה שלך נוצר על ידי האוטוביוגרפיות של כולנו וכדי להבין אותו אתה לא יכול להתעלם מהן, אלא אם אתה רותה להשאר תקוע לנצח בניתוח טכני (שגם ממנו לא תוכל להוציא התייחסות לביוגרפיה של היוצר, וזה מקום לדיון אחר). היצירה מאפשרת פרשנות מרובה שלא תמיד מתיישבת עם הכוונה המקורית של היצור (אם ניתן לאתר כוונה כזו), והפרשנות הרבה פעמים נובעת מהקורא - קרי דורשת חקירה של ביוגרפיית הקורא. זאת אומרת שהיצירה היא מפגש של ביוגרפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אמרתי שאני חוקר את היצירה בתוך עולם, כפי שמשתמע מדבריך. אני אמרתי שאני חוקר את היצירה כייצוג לשוני של עולם. העולם עצמו אינו רלוונטי ולא ביורפיית הקורא. אבל הבנתי את טענתך ואני עדיין חולק, אולי מהסיבה הפשוטה שטרם נתקלתי במצב שבו ביוגרפיית הקורא רלוונטית ואני אשמח אם תביא לי אחת כזו. עד אז אני אנסה להסביר שוב את טענתי תאורטית. ידע על היוצר רלוונטי להבנת כוונת היוצר וכוונת היוצר אינה רלוונטית לכוונת היצירה. אם הביע כוונתו הרי אין צורך במידע עליו ואם לא הביע כוונתו אז שום מידע עליו כבר לא יעזור כי היצירה פגומה מבחינה זו. אם היצירה לא מובנת לגמרי שום מידע עליו לא יתקן את הפגם ואם היצירה ברורה לגמרי הרי אין צורך במידע הזה. על יונה וולך אמרו שאווירת הסיוט בשיריה נובעת מן התקופה שהשתמשה בסמים או הייתה מאושפזת, לא זוכר בדיוק. אז מה? איך בדיוק זה מועיל לנו במשהו? איך מידע חיצוני על היוצר מועיל באיזה דבר שהוא בחקר היצירה? אני פשוט לא מבין את זה שוב, בחקר מבנה היצירה בטח שאין למידע על היוצר ערך. בעניין הביקורת, זה כבר טעם ולכן מידע כזה אינו רלוונטי. מבחינת המשמעות והפרשנות, אולייש למידע כזה ערך אבל גם אז. אם היצירה מספיק טובה, אז אין בו ערך ואם היא לא אז גם הוא כבר לא יעזור. אבל שוב, דוגמאות יעזרו פה הרבה יותר. ורק אשאל אתכם שאלה כקוראים: האם אתה הייתם מוכנים ללכת לחקור על היוצר רק כדי להבין יצירה שלו? לגבי יצירה שמאפשרת ריבוי פרשנויות - אין צורך בחקירת הקורא. הפרשנויות הרבות נובעות מאפשרויות שונות לארגן את הנתונים בטקסט, להשיג קוהרנטיות שונות וכן להעניק משמעות שוןנה לאותה צורת ארגון. לא נדרשת פה חקירת הקורא אלא רק בדיקת מידת הביסוס של טענתו על הטקסט. אין זה משנה למה הקורא מחזיק בדעה שהוא מחזיק כמו שאין זה משנה למה כתב היוצר את יצירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אני מקווה שאתה עדיין בסביבה. שאלת: "האם אתה הייתם מוכנים ללכת לחקור על היוצר רק כדי להבין יצירה שלו? " האם יש לך מה לאמר על מה שכתבתי בתגובה 120467 ובתגובה 121555 שבאה קצת אחריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיסוק במחבר יכול לתת לנו הבנה לא רק ליצירה אלא גם לשאלה מדוע בכלל אנחנו נהנים או מושפעים מהיצירה. לעניין פרשות והבנת היצירה לאור ביוגרפית המחבר: האם אפשר לוותר על התרומה שנובעת מידיעת מידיעת הביוגרפיה של למשל, ארתור רימבו? האם אתה חושב שאין חשיבות לידיעה שאת היצירה האדירה הזו כתב נער בין 16 שבגיל 18 הוא מיצה את יכולתו האמנותית ונדם. לבית הגידול שלו, לנצרות, ליחסיו הארוטיים והסדו-מזוכיסטיים עם משוררים בעלי שם אין שום משמעות כשבאים להבין רבדים פנימים בשירתו? מקריאה בשירתו, במנותק מהמחבר, אפשר ללמוד ולהבין הרבה מאד, אבל האם ידיעת הביוגרפיה שלו לא מוסיפה דבר מה משיכול להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו? אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי בהארץ סדרת מאמרים שמנתחים את "תמול שלשום" של עגנון ובהם הראה הכותב את הרבדים התלמודיים והשמוש המיוחד שעגנון עשה בהם (אולי למשהו יש העתק מהמאמרים האלה). מי שקורא עגנון ולא מכיר את הביוגרפיה שלו ויחסו לדת, למשל חוקר שבדי, האם הוא יעלה על דעתו לבדוק את הצדדים האלה בצורה עמוקה? האם אפשר בכלל לקרוא את עגנון במנותק מהידיעה שהוא יהודי שנולד בעירה באירופה וכו'? לקרוא ודאי וודאי שאפשר אבל לנסות לראות משמעויות נוספות אי אפשר יהיה בלי להתייחס לביוגרפיה שלו, ולו כנקודת מוצא. כמה מלים על היחס בין יוצר לקורא: אחת השאלות הגדולות שמטרידות אותנו, ובאה לידי ביטוי כל חודש עם פרסום שיר חדש באייל, היא - מה זאת אמנות בכלל ומה הופך סתם שיר ליצירה גדולה ומשמעותית, בפרט. כמו הרבה דיונים באייל בשנה האחרונה, גם השאלה הזו צריכה להיתכנס ולהיבחן תחת קטגוריה של הנפש או למעשה, המוח (רק שיר אחד ידעתי...). יצירה אמנותית, כמו מחקר מדעי, הם חלק מיכולת מאד ספציפית של המוח - רכישת ידע (ידע במובן הכללי ביותר של המלה). יצירת אמנות מביאה לידי שכלול יכולת קוגנטיבית מורכבת ביותר שקיימת אצל האדם - הכושר של נפש או תודעה של מוח אחד להשפיע של התודעה של מוחות אחרים. אמנות, כמו כל פעילות של האדם, אשר מעבר לצרכים בסיסיים של חילוף חומרים וכו', יכולה להתקיים רק בסביבה של אנשים אחרים. היכולת שלנו ללמוד חשבון נובעת מצד אחד מהתכונות המולדות והנרכשות שלנו - ביוגרפית "הלומד" - ומהתכונות של המורה, או ביוגרפית "המלמד". שתי הביוגרפיות הללו פועלות בסביבה תרבותית שמאפשרת לכאורה לנתק את ה"יצירה" או ה"חשבון" או ה"ידע" מהאנשים עצמם ולמקם אותה במסגרת של "תרבות" שכאילו מתקיימת בחלל מנותק. אבל גם המוח של היוצר וגם המוח של הקורא מנצלים יכולת מוחית יחודית אוניברסלית - יכולת המוח ליצור ולהכליל תופעות קונקרטיות לכלל רעיון מופשט מצד אחד והיכולת לפענח את ההפשטה הזו בחזרה תוך השוואה לתופעות ספציפיות. אולי הפער בין האבסטרקט לקונקרטי מהווה יצירה אמנותית, והיכולת ליצור על סמך הפער הזה היא ביוגרפית ה"יוצר" והיכולת לזהות את הפער הזה היא ביוגרפית ה"קורא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתך שבה ומעלה את השאלה מהו ניתוח של יצירה ומה אנו מחפשים ביצירה, מי נמצא במוקד. ניתוח יצירה, בעיניי, אינו "כל מה שניתן להגיד על היצירה", אלא עמידה על התכונות המבניות שלה אשר מייצרות משמעות. כפי שחוקי השפה הופכים אוסף צלילים למילה אז אני שואל מהם החוקים שהופכים אוסף מילים ומשפטים ליצירה אחת בעלת משמעות.במחקר כזה אין כל ערך לשאלה מי כתב את הדברים או מהיכן הוא בא. גם כשמדובר ברימבו או בעגנון. אם היצירה מכוונת לשדה חיצוני מסוים, כמו למשל התלמוד, אז הרי החיפוש שם הוא רלוונטי, ואם היא לא אז לא. תאר לך שעגנון היה רוצה לכתוב משהו שאינו קשור לאורח חייו אבל היו בכוח מדביקים לו את זה? זה היה סגנון הלימוד של לפני שנים רבות בבתי הספר. הרוח הציונית הנלהבת פירשה כל דבר לפי דרכה גם כשאין לו כל זיקה לעניין. זה המחיר של שימוש במידע חיצוני. ברגע שאתה "מערב הורים" (כפי שנאמר פה למעלה) אתה לעולם לא יודע היכן זה נגמר. מדבריך על רמבו עולה כי אתה מתכוון לפואטיקה של משורר: לא לזה כיוונתי אני. כוונתי הייתה להבנת דרכה של היצירה הבודדת ולא למכלול יציות ואם אני כן עוסק ב"פואטיקה" הרי אני מתייחס אליה כמכלול סגור של תכונות שאותן אני חוקר ולא כביטוי לחייו של אדם. ישנן מחקרים כאלו על שפתו של משורר, על מוטיבים חוזרים ביצירותיו אבל גם שם עוסקים ביצירה ולא בחייו והם לא רלוונטיים. שוב: לביוגרפיית היוצר אין רלוונטיות לסוג המחקר העוסק בתכונות המבניות של השיר ולאופן שהן מייצרות משמעות. לסוג אחר של מחקר הביוגרפיה כן יכולה להיות רלוונטית. אבל שוב, הכול באוויר. למה כונתך ב"להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו"? אני רוצה לראות ולו דוגמה אחת פשוטה כזו. איך זה מאיר באור חדש? יתירה מזאת: אם זה מאיר באור חדש אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא אם זה האור היחיד. הביוגרפיה של רמבו למשל עשויה להעשיר אותנו במובן של "תקשורת עם המשורר", הבנת חייו, כמו שכל ידיעה על כוונת הדובר תסייע לנו להבין טוב יותר את המסר הלשוני שלו. אבל לא תקשורת עם המשורר אני מבקש, אלא תקשורת עם השיר... דבריך על ביוגרפיית הקורא אכן ידועים. מחקר השיר הוא למעשה העצמה של יכולת האנושית ליצור ולהבין טקסטים חדשים. היכולת הזו נמדדת בכישורים קוגניטביים טהורים כגון החיפוש אחר קוהרנטיות, וביכולות יותר ספציפיות אחרות. זיהוי פערים ותרגום הכללי לספיציפי וכן תהליכים אחרים הם העומדים ביסוד ההבנה של השיר. תהליכי פיענוח אשר יש להם מקבילה פשוטה יותר בתהליכי ההבנה של שפה. אתה מקודד מידע במילים וזה מפוענח אצל הנמען. המשורר מקודד מידע בשיר וזה מפוענח אצל הקורא. חוקי הקידוד והפיענוח של השפה ידועים לכולנו ונקראים דקדוק. מהם חוקי הקידוד והפיענוח של השיר? ביוגרפיות הקורא והיוצר מצומצמות לכדי התכונות הקוגנטיביות או האנושיות של כל אחד מהם. לא ניתן להתיחס לכל אחד מהם באופן אישי ונפרד וקונקרטי כמו שלא ניתן לפתח חוקי דקדוק אישיים לכל אדם. האישי נבנה על הכללי. כל יוצר נשען על תכונות קיימות בשפה ובמוח. זהו המחקר. הנופך האישי שנוסף להם אינו יכול לעמוד למחקר כי אינו קבוע ואינו נשנה בכל יצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יצאתי כנגד הקביעה המוחלטת של "אסור בתכלית האיסור" להשתמש בביגרפיה של היוצר, ומסתבר שנסוגת מהנחרצות הזו. בנוסף לפרשנות שביוגרפית הקורא מביאה ליצירה (ואתה לא תתכחש לעובדה שאי אפשר לפרשן, לנתח, להבין או להתרגש מיצירה במנותק ממה שאתה עצמך מביא), ובנוסף לפרשנות שמנסה להתעלם מהיוצר, אפשר להעשיר את החוויה שלנו גם כשמוסיפים פרשנות על סמך ביוגרפית היוצר. כפי שכתבתי, יצירת אמנות היא סממן מאד מיוחד של היכולות שלנו, וזה הנסיון המודע והמתוכנן של נפש/תודעה/תבונה אחת להשפיע על נפש/תודעה/תבונה/רגש אחרת דרך מדיום של סמלים תרבותיים חיצוניים. לא שאני מתכוון לגרום לך לבכות על ידי זה שאני מחטיף לך מכות אלא על ידי זה שאני מלכלך בדיו שחורה נייר לבן ושנינו שותפים לתרבות סמלים שמאפשרת לנו לתת פירוש למדיום החיצוני הזה וכך להשפיע נפש על נפש (ואני לא מתכוון למטפורה פואטית אלא למשהו מאד קונקרטי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא לא, לא נסוגותי מטענתי, אני רק הבהרתי אותה על רקע הגישות לטקסט בכלל. הבהרתי כי השימוש במילה "ניתוח של טקסט" הוא רחב והוא הקובע את מידת הרלוונטיות של ביוגרפיית היוצר. אני עדיין נחרץ בדעתי שביוגרפיית היוצר אינה רלוונטית בשום פנים באופן אבל למה? היא רלוונטית לסוג המחקר שאני רואה כמחקר ה"נכון" ובכל מקרה לאותו סוג של מחקר גם אם אינו "נכון". מה שכן, אני לא שולל שימוש בביוגרפיית היוצר לסוג אחר של מחקר. לגבי מה שאני מביא ליצירה. במקרה אני קורא על זה עכשיו אבל אני רק באמצע. בקיצור מה שנאמר בטקסט הזה הוא שקיימת "כשירות פואטית". למה הכוונה? כמו שאדם הופך רצף של סימנים צליליים או גרפיים לבעלי משמעות על פי כשירות לשונית ועל פי כללי השפה - בלי שמשנה מי הוא ומה הוא - כך אדם הופך טקסט לשוני לטקסט ספרותי בהסתמך על כשירות פואטית: יכולת טבועה בו, מולדת או נרכשת והאחרונה סבירה יותר - להבין טקסט כספרות, לא משנה מי הוא ומה הוא. מכאן שמושא המחקר (המחקר הסטרוקטורליסטי שבו אני מאמין) הוא אותן קונבנציות, אותם מרכיבים שהופכים טקסט לשיר וגורמים לאדם לראותו כשיר וליוצר לראותו כשיר. אותן קונבנציות מוכתבות על פי תקופה, ז'אנר, ידע וניסיון נרכשים. אין שום רלוונטיות לאישיות הייחודית של הכותב או של היוצר (וכל יוצר הוא גם קורא) אלא לקונבנציות שהם נשענים עליהן. כלומר, הקורא והיוצר, במידה שהם רלוונטיים למחקר, הם קונסטרוקטים מופשטים בעלי המממשים קונבנציות פואטיות ואותן קונבנציות הן מושא המחקר. כן! נכון! אפשר מאוד להעשיר את החוויה שלנו (וגם להרוס אותה...) תוך ידיעת הביוגרפיה של היוצר או מידע נוסף (נכתב בכלא בצריח מבודד, בדגניה א' בימי העלייה השנייה...) אולם "אנחנו" או ה"חוויה שלנו" הם לא מושא המחקר! מושא המחקר הוא הרצף הלשוני לפנינו ואותן תכונות פנימיות ההופכות אותו לבעל משמעות בעינינו. דיברת על תרבות. הספרות היא קריאת סימנים ומתן פרשנות להם. הסמיולוגיה חוקר את הסימנים האלו ואת האופן שאנו מעניקים להם פרשנות. לא מי כתב, לא מה אני אישית מרגיש בעניין, אלא האופן שבו מוענקת משמעות. מהם הגורמים ומהן הצורות שמביאים להענקת משמעות כזו ולא אחרת. זו השאלה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציג ניתוח יצירה כתשובה יחידה לשאלה מוגדרת מראש, או כסדרה של תשובות לשאלות כאלו. לי נראה יותר שמרבית הניתוחים הם יותר "להגיד על היצירה מה שיש להגיד על היצירה" - לחשוף בה רבדים נסתרים, נניח, אבל באופן שיכול להיות שונה לכל יצירה. "קריוקי" היא בעיני יצירה בעלת ערך (עומק, יופי, הנאה) גם בלי לדעת כלום על פוטר; הידיעה על פוטר נותנת ליצירה עוד רובד, ולכן עוד עומק, יופי והנאה. לאור זאת, אני יכול להעלות בדעתי גם מקרה של יצירה שלא תהיה עמוקה, יפה ומהנה אם לא נדע כלום על היוצר, וכן תהיה כזו אם כן נדע. אני פשוט לא רואה סיבה לשלול אפריורית אפשרות כזו. ואני לא רואה סיבה לשלול אפריורית התייחסות להיבטים כאלו בניתוח יצירה, או בחקר שלה: אני חושב שניתוח של "קריוקי" שמתייחס להיבט הביוגרפי של פוטר יהיה עמוק, מחכים וקולע יותר מאשר ניתוח שלא מתייחס להיבט זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הדרישה לדובר אינה של חוקר אלא של כל נמען" ספיק פור יורסלף, אור. אני מכיר לפחות נמען אחד (http://www.anonymous-fish.com/page22.html) שדווקא אינו דורש דובר, אולי להפך אפילו. אני גם מהמר שרוב קוראיו של בורשטיין המשובח יצטרפו אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרשימתו של אלעד עולה לא כי אין דובר אלא כי יש ריבוי דוברים. שיר לא נחלץ ממלתעות הדובר אלא אולי ממלתעות דובר אחד, ה-דובר, דובר יחיד. לכל מבע לשוני יש דובר. העיסוק המרובה של אלעד ברשימתו בדוברים שונים בשירה רק ממחיש את זה. באמת איני מבין מדוע בחר כותרת זו לרשימתו. היא לא מתאימה גם מבחינה זו וגם כי אינו מדבר על הכורח של שיר להיות כפוף לדובר, כפי שאולי משתמע מכותרתו. בכל שיר "מישהו" אומר "משהו" על "משהו". לכל שיר יש סיטואציית מסירה וסיטואצייה נמסרת; אקט מסירה ועולם נמסר. לא יעזור בית דין. דובר---מבע---נמען. להמחשות ראה מאמרו של יעקובסון "בלשנות ופואטיקה", דווקא בחלקו הראשון שאינו קשור לעיקר המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "הדרישה לדובר אינה של חוקר אלא של כל נמען". 2. (לקוח מתוך תגובה שלך לעמר) "בכל שיר מישהו אומר משהו למישהו" (אני משחזר מהזיכרון, הניסוח המדוייק אולי שונה). מיצית את ההתייחסות לעיקר דברי ב"איבדתי אותך", ייתכן וכשלתי בנסיוני להסביר, אם כי אינני מוצא כשל תיאורי במה שכתבתי. ההתייחסות לשיר כאל משהו שמישהו אומר (למישהו?), הקביעה כי ישנו דובר מאחורי המילים, אינם אלא הנחת עבודה, לא יותר. הדרך אותה תיארתי בתגובתי הקודמת לתפישת השיר, לגריקת ה*משמעות* שלו, מאפשרת הנחות אחרות, שאינן דורשות דובר (לעיתים גם מאפשרת תפישה ללא הנחות מוקדמות). לשם הדגמה אשתמש בשיר קצר(צר) פרי עטי: (סימן ה"_" מייצג רווח, לא הצלחתי להכניס רווחים בראש שורה באופן אחר. איזה מזל שהכותב לא יכול לכעוס על ההתעללות הזו בשיר). א. שוכבת היא _חושבת על רועי __________לא-כלום, ורק מיד אחרי שהיא גומרת גם על אלוהים. (מתוך "רגעים", לא התפרסם בשומקום, אל תטרחו לחפש). תחת הנחת העבודה שלך, שמוכרח להיות דובר בשיר, אין אלא לקרוא את השיר מתוך הבנה שיש כאן מישהו שמספר משהו על מישהי למישהו אחר שקורא. יערב לך. אולם נסה לחשוב על השיר באופן שונה, לא כדבר מה שאי-מי מספר לך, אלא על המתואר, כמו היה תאור לא סובייקטיבי מפי דובר, אלא כ"מציאות" מתוארת. במידה רבה דומה הדבר לתפישה של תמונה, ציור או יוצר מכך - סרט. שים לב, הדובר בשיר הזה אינו משחק שום תפקיד, לא פעיל אף לא סביל, פרט לתיאור. ניתן אולי, תוך התבוננות מנקודת המבט החקרנית-מונחית-דובר שלך, לגזור מכך תובנות באשר לדובר, אולם ניתן גם, כפי שאני בוחר להתבונן, להתייחס לדובר כאל חלק מהמדיום. דבר נוסף - בהתייחסי לאמינות (או העדרה) לא כיוונתי ל"מספר בלתי מהימן", כוונתי היתה לחוסר קוהרנטיות (חובר אמינות בתוך עולם הכללים, לכאורה, של השיר). חוסר קוהרנטיות שכזה הוא מגרעת אך ורק אם הנחות העבודה שלך בקוראך את השיר דורשות קוהרנטיות ע"מ לאפשר תפישה. אופן התפישה שאני מנסה לתאר איננו דורש סדר או מחוייבות לכללים פנימיים כפי שאתה קובע במפגיע כי "כל נמען" נדרש להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטרם אתייחס לדבריך, במקרה שלא אובן, אומר כי ההבדלים בין טענותינו קטנים מאוד וניתנים ליישוב בקלות. לא טענתי כי לדובר בהכרח יש תפקיד. בשיר שהצגת ישנו דובר כפי שאמרת, מי שמתאר את המראה. האם יש לו תפקיד מיוחד? לא. האם יש לו חשיבות כלשהי לבד ממתאר? לא. אבל הוא שם. אם הייתי מנתח את השיר לא הייתי אומר גם חצי מילה על הדובר הזה. הוא היה חסר משמעות. גם בשיר הזה אתה מודה כי ישנו דובר "אבל הוא חלק מן המדיום" - במשפט זה הוכחת את טענתי. הדובר הוא חלק מן המבע הלשוני. חלק מן המדיום, חלק מן השפה. מה חשיבותו? תלוי בשיר. למה הדבר דומה? בכל תמונה ניתן לשחזר את מיקומו היחסי של המתאר. היכן עמד, מה ראה, באיזו זווית. לפי הצל ניתן לשחזר את מיקומו של מקור האור. ואכן גם בציור ישנן חריגות: תיאור מה שהמתאר לא יכול היה לראות. מכאן גם לקוח המונח "נקודת תצפית". החיפוש אחר הדובר בחקר השיר היא "הגברה" של מאפייני הלשון הרגילה. כך גם בעניין הקוהרנטיות: אנו מחפשים אחריה כחלק מתהליך ה"הבנה". למעשה הבנה היא מציאת קוהרנטיות, ארגון של הנתונים בקטגוריות ומציאת הקשר ביניהן. ניתן להתווכח על מהי קוהרנטיות וכיצד היא נקבעת ואם היא תלוית נורמה, אולם לא ניתן להתווכח על החיפוש אחריה. אין קוהרנטיות, אין הבנה. (במחילה על הטון הפסקני פה, אין כוונות יומרניות מאחוריו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמר האחד: בלי משקל וחרוז לא יהיה שיר מושלם, לא במאה אחוז אם אינו נאמן לדוברים או דובר משהו בו פשוט לא עובר. ורעו, נאנח כאסיר בכבליו, ביקש אך לעוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Roses are red,
Violets are blue, Some poems rhyme, This one doesn't. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדבריך למעלה, נדמה לי שזה היה אתה, אמרת כי אינך יודע מהי סכמה משקלית או מהי פרוזודיה, אולם שירך פה שקול בצורה לא רעה בכלל. רובו שקול באנפסט, כלומר, כל הברה שלישית מוטעמת. ואיך גיליתי את זה? האם חיפשתי? לא. פשוט התחלתי לקרוא והשיר פתאום ניגן את עצמו בקצב ופתאום במילה "אחוז" משהו נתקע לי, משהו נקטע בנגינה. בדקתי וראיתי כי חסרה שם הברה. "יה", "לם" ו-"אה" בשורה השנייה של השיר מוטעמות ולפתע "אחוז". "חוז" מוטעמת אולם חסרה לי הברה לפני ה"א" כדי לשמור שכל שלישית תהיה מוטעמת ולא כל שנייה. לכן אני אוסיף, ברשותך, "האחוז" ואז הכול מסתדר. נסה וראה אם כעת זה מתנגן טוב יותר. עם זאת, ישנן חריגות נוספות מן הסכמה פה. "משהו" מקבל הטעמה ב"הוא" שלו בניגוד לטבע המילה ושתי השורות האחרונות של שהיר, גם בהן ההברה השנייה מוטעמת ולא השלישית. זה לא שחיפשתי את המשקל הוא פשוט עולה לי כי אני רגיל לקרוא שירה כזאת. הוא לא מלאכותי, לא כפוי, לא מאומץ, אלא מתנגן לו בעליזות ברקע. פה גם מתגלה בעיה אחרת. ייתכן כי משורר לא ירצה לשקול שיריו אבל במקרה יצא לו חלק ממושקל קצת ואז זה מנגן את עצמו והשאר נראה צורם. מכאן, כפי שאמרתי פה לא פעם: על המשורר לא רק לוודא שכוונתו עוברת אלא גם שמה שלא התכוון לא עובר. גם כשזה נוגע למשקל ולכן טוב יעשה המשורר שאינו שוקל אם ילמד גם לשקול. אם כי לאחר שילמד, ספק אם יוכל למחוק זאת מתודעתו. לדברים טובים מתרגלים מהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי לקרוא לעצמי את יצירת המופת שלי עם התיקון שלך. "ה" לפני המילה "אחוז" הורס לי את כל המשקל. גם ה"משהו" נשמע לאוזני הערלות בסדר גמור. אני מניח שאני קורא אותו לעצמי אחרת ממך. חבל שאי אפשר לצרף קובץ wave. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מאוד: אתה קראת "מאה" מלעיל, ואור קרא מלרע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן מאד שאתה צודק. "לא בִּמְאַת האחוז" היה פותר את אי ההבנות (אבל לא נשמע מי יודע מה). מילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יה-*יה* שיר מוש-*לם*, לא ב-*מ*-אה א-*חוז* כל שלישי. מה הבעיה? לא הבנתי איך אפשר לקרוא את זה כשההברה השלישית ב"במאה" היא המוטעמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבי''ת במילה ''במאה'' מנוקדת בשווא נע. לפיכך היא אינה מהווה הברה בפני עצמה, אלא ''נחטפת'' קדימה ביחד עם המ''ם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה משנה מה היא מהווה? השאלה היא איך היא נשמעת, לא? זה הקטע של משקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת חבל שאי אפשר לצרף הקלטה... כאשר קוראים את הבי''ת בחטיפה, היא מצטרפת למ''ם, ולכן שתיהן יהיו כאחת במקצב המשקל. כדי להבין כיצד נשמע השיר באזני, נסה לקרוא ''במאה האחוז'' מלרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי. עשה לי כאב ראש. מצד שני, אולי זו האזעקה שפועלת כבר עשר דקות מחוץ למשרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הודעת למשטרה? לא כדאי שתואשם באי-מניעת פשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידעת? בעל הרכב מחוייב על פי חוק להשאיר פתק במקום גלוי ברכב ובו מספר טלפון שלו או אדם המוסמך מטעמו לכבות את האזעקה, וכל זאת תוך 30 דקות מרגע הקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חושבני שזה לא רלוונטי לאזעקות-רכב הנמכרות בשנים האחרונות, שממילא מפסיקות לפעול לאחר זמן קצר (ומן הסתם גם זאת לפי דרישת התקן או החוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפסיקות לזמן קצר *ואז ממשיכות*. זוועה לשמה. לחברות הביטוח יש את האפשרות לשפר את איכות חייהם של מיליוני אזרחים, אם רק יבטלו את הדרישה לאזעקה "מצפצפת" (ויחליפו אותה, למשל, באזעקה המחייגת למספר טלפון נתון). אחרי הכל, כמה מקרי גניבת רכב באמת נמנעו בשל האזעקה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום המשטרה השאירה לבוס שלי הודעה על הרכב שפרצו לו אותו משום שהוא היה חשוד. א-הא. רכב עם סימון מפה עד הודעה חדשה שהוא של עיתונאי, כולל של בעל הרכב ומספר הטלפון שלו. נכון. חשוד מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו בטח שהוא חשוד. הוא חשוד בזה שהוא אולי מלכלך על המשטרה. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן העיקר, לצערי. על קיומו של הדובר לא אתווכח איתך, על האפשרות שהוא חסר חשיבות אינך מתווכח איתי. ההקבלה לקיומו של המתאר (הנסתר) בתמונה מקובלת עלי דיה. אך הנקודה המשמעותית היא חוסר הצורך ב''אמינות'' (אולי מוטב קוהרנטיות). נקודות ההנחה שלך (היו שתיים שאני מצאתי) גררו את הצורך באמינות שכזו. בכדי שמישהו יאמר משהו למישהו עליו לכתוב באופן שאותו ה''מישהו'' יוכל להבין את אותו ה''משהו'' אותו הוא מנסה לאמר לו. הבנה זו יכולה להיות מושגת דרך מגוון של כלים, כפי שטרחת לציין, אולם בסופו של דבר ההבנה שאתה תיארת הינה ניתוח של השיר, שזירת כל מרכיביו לכדי משמעות אחת מאוחדת. על כך אני חולק. העיקר בתגובותי היה הנסיון להציג לך הנחות יסוד אחרות לקריאה, ללא הצורך בהבנה המאחדת הזו, ללא צורך בקוהרנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט תדגים כיצד קוראים ומבינים שיר בלא חיפוש אחר קוהרנטיות. קוהרנטיות היא תנאי יסוד להבנת לא רק מסר לשוני אלא כל מידע שהוא. המוח עושה תעלולים ושמיניות כדי להשיג קוהרנטיות כזו. אני נדהמתי לגלות זאת. כך למשל את המטפורה הדבילית: לב-הים. לים יש לב? לא. ישנה פה סתירה, סטייה מידע העולם שלנו. המבע אינו קוהרנטי. אבל המוח שלנו רב כוח וברשותו מנגנון רב עוצמה שישליט קוהרנטיות בכל אי סדר ובאורח פלא ה"לב" הופך להיות מטפורה ל"מרכז". ככה פועלת כל ההבנה, המוח לא ישלים עם חוסר קוהרנטיות והוא יעשה סלטות באוויר כדי להשיג אותה. אני אומר "איזה יום יפה לפיקניק". אנחנו מתחילים לארוז וכשיוצאים מן הבית, טראח, גשם. ואז אתה אומר: באמת יום יפה לפיקניק. האם זה יום יפה באמת? לא. סתירה בין טענתך למצב במציאות. התוצאה: חוסר קוהרנטיות. הפתרון: אירוניה: כנראה כיוונת למשהו אחר. לא יעזור, יש לנו איזה מנגנון שהוא פשוט אדיר עוצמה שמעקם דברים ומארגן אותם ככה שהכל יהיה קוהרנטי. אי אפשר לוותר על הקוהרנטיות אפילו עד כדי המצאת דברים כמו "אחדות הניגודים", או "אופוזיציות" (שזו תאוריה די דבילית לדעתי). אחת ממטרותיו של הניתוח היא ניסוח קוהרנטיות. כלומר, מציאתה לאחר שלא נראתה בקריאה ראשונה. לפעמים היא כן נקראת בקריאה כזו ואז הניתוח משיג דברים אחרים. אולם השגתה של ק' היא הכרחית. דרך אגב, קוהרנטיות ואמינות אינן היינו אך. השיר הזה הוא כן קוהרנטי - כן ניתן להבינו, כן ניתן לקשור את חלקיו באורח משביע רצון. אולם הקוהרנטיות הזו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, מה שמתואר בה אינו "סביר" ולכן נראה לי לא אמין. לא רק בגלל זה, ישנם הרבה דברים לא סבירים בספרות ובעיקר בשירה, אבל פה זה שונה.מדובר על מצה שאדם יכול או לא יכול לעשות, אדם רגיל כי לא הוגדר אחרת, מבחינת טבעו הפסיכולוגי. זה מה שלא מסתדר ולכן מקרין חוסר אמינות. כך לדעתי. אבל השאלה אם זה אמין די נתונה לטעם וכך גם השאלה אם אמינות הכרחית. לא כך לגבי קוהרנטיות שלדעתי כאמור היא בלתי ניתנת לוויתור. אבל, אם יש לך הצעה אחרת אשמח לשמוע. דוגמה תהיה מאוד יעילה פה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |