 |
לא לא לא, לא נסוגותי מטענתי, אני רק הבהרתי אותה על רקע הגישות לטקסט בכלל. הבהרתי כי השימוש במילה "ניתוח של טקסט" הוא רחב והוא הקובע את מידת הרלוונטיות של ביוגרפיית היוצר. אני עדיין נחרץ בדעתי שביוגרפיית היוצר אינה רלוונטית בשום פנים באופן אבל למה? היא רלוונטית לסוג המחקר שאני רואה כמחקר ה"נכון" ובכל מקרה לאותו סוג של מחקר גם אם אינו "נכון". מה שכן, אני לא שולל שימוש בביוגרפיית היוצר לסוג אחר של מחקר.
לגבי מה שאני מביא ליצירה. במקרה אני קורא על זה עכשיו אבל אני רק באמצע. בקיצור מה שנאמר בטקסט הזה הוא שקיימת "כשירות פואטית". למה הכוונה? כמו שאדם הופך רצף של סימנים צליליים או גרפיים לבעלי משמעות על פי כשירות לשונית ועל פי כללי השפה - בלי שמשנה מי הוא ומה הוא - כך אדם הופך טקסט לשוני לטקסט ספרותי בהסתמך על כשירות פואטית: יכולת טבועה בו, מולדת או נרכשת והאחרונה סבירה יותר - להבין טקסט כספרות, לא משנה מי הוא ומה הוא.
מכאן שמושא המחקר (המחקר הסטרוקטורליסטי שבו אני מאמין) הוא אותן קונבנציות, אותם מרכיבים שהופכים טקסט לשיר וגורמים לאדם לראותו כשיר וליוצר לראותו כשיר. אותן קונבנציות מוכתבות על פי תקופה, ז'אנר, ידע וניסיון נרכשים. אין שום רלוונטיות לאישיות הייחודית של הכותב או של היוצר (וכל יוצר הוא גם קורא) אלא לקונבנציות שהם נשענים עליהן. כלומר, הקורא והיוצר, במידה שהם רלוונטיים למחקר, הם קונסטרוקטים מופשטים בעלי המממשים קונבנציות פואטיות ואותן קונבנציות הן מושא המחקר.
כן! נכון! אפשר מאוד להעשיר את החוויה שלנו (וגם להרוס אותה...) תוך ידיעת הביוגרפיה של היוצר או מידע נוסף (נכתב בכלא בצריח מבודד, בדגניה א' בימי העלייה השנייה...) אולם "אנחנו" או ה"חוויה שלנו" הם לא מושא המחקר! מושא המחקר הוא הרצף הלשוני לפנינו ואותן תכונות פנימיות ההופכות אותו לבעל משמעות בעינינו.
דיברת על תרבות. הספרות היא קריאת סימנים ומתן פרשנות להם. הסמיולוגיה חוקר את הסימנים האלו ואת האופן שאנו מעניקים להם פרשנות. לא מי כתב, לא מה אני אישית מרגיש בעניין, אלא האופן שבו מוענקת משמעות. מהם הגורמים ומהן הצורות שמביאים להענקת משמעות כזו ולא אחרת. זו השאלה!
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש