בתשובה לעודד בן-דוד, 05/08/02 20:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בטרם אתייחס לדבריך, במקרה שלא אובן, אומר כי ההבדלים בין טענותינו קטנים מאוד וניתנים ליישוב בקלות. לא טענתי כי לדובר בהכרח יש תפקיד. בשיר שהצגת ישנו דובר כפי שאמרת, מי שמתאר את המראה. האם יש לו תפקיד מיוחד? לא. האם יש לו חשיבות כלשהי לבד ממתאר? לא. אבל הוא שם. אם הייתי מנתח את השיר לא הייתי אומר גם חצי מילה על הדובר הזה. הוא היה חסר משמעות. גם בשיר הזה אתה מודה כי ישנו דובר "אבל הוא חלק מן המדיום" - במשפט זה הוכחת את טענתי. הדובר הוא חלק מן המבע הלשוני. חלק מן המדיום, חלק מן השפה. מה חשיבותו? תלוי בשיר. למה הדבר דומה? בכל תמונה ניתן לשחזר את מיקומו היחסי של המתאר. היכן עמד, מה ראה, באיזו זווית. לפי הצל ניתן לשחזר את מיקומו של מקור האור. ואכן גם בציור ישנן חריגות: תיאור מה שהמתאר לא יכול היה לראות. מכאן גם לקוח המונח "נקודת תצפית". החיפוש אחר הדובר בחקר השיר היא "הגברה" של מאפייני הלשון הרגילה. כך גם בעניין הקוהרנטיות: אנו מחפשים אחריה כחלק מתהליך ה"הבנה". למעשה הבנה היא מציאת קוהרנטיות, ארגון של הנתונים בקטגוריות ומציאת הקשר ביניהן. ניתן להתווכח על מהי קוהרנטיות וכיצד היא נקבעת ואם היא תלוית נורמה, אולם לא ניתן להתווכח על החיפוש אחריה. אין קוהרנטיות, אין הבנה. (במחילה על הטון הפסקני פה, אין כוונות יומרניות מאחוריו). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אמר האחד: בלי משקל וחרוז לא יהיה שיר מושלם, לא במאה אחוז אם אינו נאמן לדוברים או דובר משהו בו פשוט לא עובר. ורעו, נאנח כאסיר בכבליו, ביקש אך לעוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Roses are red,
Violets are blue, Some poems rhyme, This one doesn't. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדבריך למעלה, נדמה לי שזה היה אתה, אמרת כי אינך יודע מהי סכמה משקלית או מהי פרוזודיה, אולם שירך פה שקול בצורה לא רעה בכלל. רובו שקול באנפסט, כלומר, כל הברה שלישית מוטעמת. ואיך גיליתי את זה? האם חיפשתי? לא. פשוט התחלתי לקרוא והשיר פתאום ניגן את עצמו בקצב ופתאום במילה "אחוז" משהו נתקע לי, משהו נקטע בנגינה. בדקתי וראיתי כי חסרה שם הברה. "יה", "לם" ו-"אה" בשורה השנייה של השיר מוטעמות ולפתע "אחוז". "חוז" מוטעמת אולם חסרה לי הברה לפני ה"א" כדי לשמור שכל שלישית תהיה מוטעמת ולא כל שנייה. לכן אני אוסיף, ברשותך, "האחוז" ואז הכול מסתדר. נסה וראה אם כעת זה מתנגן טוב יותר. עם זאת, ישנן חריגות נוספות מן הסכמה פה. "משהו" מקבל הטעמה ב"הוא" שלו בניגוד לטבע המילה ושתי השורות האחרונות של שהיר, גם בהן ההברה השנייה מוטעמת ולא השלישית. זה לא שחיפשתי את המשקל הוא פשוט עולה לי כי אני רגיל לקרוא שירה כזאת. הוא לא מלאכותי, לא כפוי, לא מאומץ, אלא מתנגן לו בעליזות ברקע. פה גם מתגלה בעיה אחרת. ייתכן כי משורר לא ירצה לשקול שיריו אבל במקרה יצא לו חלק ממושקל קצת ואז זה מנגן את עצמו והשאר נראה צורם. מכאן, כפי שאמרתי פה לא פעם: על המשורר לא רק לוודא שכוונתו עוברת אלא גם שמה שלא התכוון לא עובר. גם כשזה נוגע למשקל ולכן טוב יעשה המשורר שאינו שוקל אם ילמד גם לשקול. אם כי לאחר שילמד, ספק אם יוכל למחוק זאת מתודעתו. לדברים טובים מתרגלים מהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי לקרוא לעצמי את יצירת המופת שלי עם התיקון שלך. "ה" לפני המילה "אחוז" הורס לי את כל המשקל. גם ה"משהו" נשמע לאוזני הערלות בסדר גמור. אני מניח שאני קורא אותו לעצמי אחרת ממך. חבל שאי אפשר לצרף קובץ wave. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מאוד: אתה קראת "מאה" מלעיל, ואור קרא מלרע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן מאד שאתה צודק. "לא בִּמְאַת האחוז" היה פותר את אי ההבנות (אבל לא נשמע מי יודע מה). מילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יה-*יה* שיר מוש-*לם*, לא ב-*מ*-אה א-*חוז* כל שלישי. מה הבעיה? לא הבנתי איך אפשר לקרוא את זה כשההברה השלישית ב"במאה" היא המוטעמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבי''ת במילה ''במאה'' מנוקדת בשווא נע. לפיכך היא אינה מהווה הברה בפני עצמה, אלא ''נחטפת'' קדימה ביחד עם המ''ם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה משנה מה היא מהווה? השאלה היא איך היא נשמעת, לא? זה הקטע של משקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת חבל שאי אפשר לצרף הקלטה... כאשר קוראים את הבי''ת בחטיפה, היא מצטרפת למ''ם, ולכן שתיהן יהיו כאחת במקצב המשקל. כדי להבין כיצד נשמע השיר באזני, נסה לקרוא ''במאה האחוז'' מלרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי. עשה לי כאב ראש. מצד שני, אולי זו האזעקה שפועלת כבר עשר דקות מחוץ למשרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הודעת למשטרה? לא כדאי שתואשם באי-מניעת פשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידעת? בעל הרכב מחוייב על פי חוק להשאיר פתק במקום גלוי ברכב ובו מספר טלפון שלו או אדם המוסמך מטעמו לכבות את האזעקה, וכל זאת תוך 30 דקות מרגע הקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חושבני שזה לא רלוונטי לאזעקות-רכב הנמכרות בשנים האחרונות, שממילא מפסיקות לפעול לאחר זמן קצר (ומן הסתם גם זאת לפי דרישת התקן או החוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפסיקות לזמן קצר *ואז ממשיכות*. זוועה לשמה. לחברות הביטוח יש את האפשרות לשפר את איכות חייהם של מיליוני אזרחים, אם רק יבטלו את הדרישה לאזעקה "מצפצפת" (ויחליפו אותה, למשל, באזעקה המחייגת למספר טלפון נתון). אחרי הכל, כמה מקרי גניבת רכב באמת נמנעו בשל האזעקה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום המשטרה השאירה לבוס שלי הודעה על הרכב שפרצו לו אותו משום שהוא היה חשוד. א-הא. רכב עם סימון מפה עד הודעה חדשה שהוא של עיתונאי, כולל של בעל הרכב ומספר הטלפון שלו. נכון. חשוד מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו בטח שהוא חשוד. הוא חשוד בזה שהוא אולי מלכלך על המשטרה. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן העיקר, לצערי. על קיומו של הדובר לא אתווכח איתך, על האפשרות שהוא חסר חשיבות אינך מתווכח איתי. ההקבלה לקיומו של המתאר (הנסתר) בתמונה מקובלת עלי דיה. אך הנקודה המשמעותית היא חוסר הצורך ב''אמינות'' (אולי מוטב קוהרנטיות). נקודות ההנחה שלך (היו שתיים שאני מצאתי) גררו את הצורך באמינות שכזו. בכדי שמישהו יאמר משהו למישהו עליו לכתוב באופן שאותו ה''מישהו'' יוכל להבין את אותו ה''משהו'' אותו הוא מנסה לאמר לו. הבנה זו יכולה להיות מושגת דרך מגוון של כלים, כפי שטרחת לציין, אולם בסופו של דבר ההבנה שאתה תיארת הינה ניתוח של השיר, שזירת כל מרכיביו לכדי משמעות אחת מאוחדת. על כך אני חולק. העיקר בתגובותי היה הנסיון להציג לך הנחות יסוד אחרות לקריאה, ללא הצורך בהבנה המאחדת הזו, ללא צורך בקוהרנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט תדגים כיצד קוראים ומבינים שיר בלא חיפוש אחר קוהרנטיות. קוהרנטיות היא תנאי יסוד להבנת לא רק מסר לשוני אלא כל מידע שהוא. המוח עושה תעלולים ושמיניות כדי להשיג קוהרנטיות כזו. אני נדהמתי לגלות זאת. כך למשל את המטפורה הדבילית: לב-הים. לים יש לב? לא. ישנה פה סתירה, סטייה מידע העולם שלנו. המבע אינו קוהרנטי. אבל המוח שלנו רב כוח וברשותו מנגנון רב עוצמה שישליט קוהרנטיות בכל אי סדר ובאורח פלא ה"לב" הופך להיות מטפורה ל"מרכז". ככה פועלת כל ההבנה, המוח לא ישלים עם חוסר קוהרנטיות והוא יעשה סלטות באוויר כדי להשיג אותה. אני אומר "איזה יום יפה לפיקניק". אנחנו מתחילים לארוז וכשיוצאים מן הבית, טראח, גשם. ואז אתה אומר: באמת יום יפה לפיקניק. האם זה יום יפה באמת? לא. סתירה בין טענתך למצב במציאות. התוצאה: חוסר קוהרנטיות. הפתרון: אירוניה: כנראה כיוונת למשהו אחר. לא יעזור, יש לנו איזה מנגנון שהוא פשוט אדיר עוצמה שמעקם דברים ומארגן אותם ככה שהכל יהיה קוהרנטי. אי אפשר לוותר על הקוהרנטיות אפילו עד כדי המצאת דברים כמו "אחדות הניגודים", או "אופוזיציות" (שזו תאוריה די דבילית לדעתי). אחת ממטרותיו של הניתוח היא ניסוח קוהרנטיות. כלומר, מציאתה לאחר שלא נראתה בקריאה ראשונה. לפעמים היא כן נקראת בקריאה כזו ואז הניתוח משיג דברים אחרים. אולם השגתה של ק' היא הכרחית. דרך אגב, קוהרנטיות ואמינות אינן היינו אך. השיר הזה הוא כן קוהרנטי - כן ניתן להבינו, כן ניתן לקשור את חלקיו באורח משביע רצון. אולם הקוהרנטיות הזו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, מה שמתואר בה אינו "סביר" ולכן נראה לי לא אמין. לא רק בגלל זה, ישנם הרבה דברים לא סבירים בספרות ובעיקר בשירה, אבל פה זה שונה.מדובר על מצה שאדם יכול או לא יכול לעשות, אדם רגיל כי לא הוגדר אחרת, מבחינת טבעו הפסיכולוגי. זה מה שלא מסתדר ולכן מקרין חוסר אמינות. כך לדעתי. אבל השאלה אם זה אמין די נתונה לטעם וכך גם השאלה אם אמינות הכרחית. לא כך לגבי קוהרנטיות שלדעתי כאמור היא בלתי ניתנת לוויתור. אבל, אם יש לך הצעה אחרת אשמח לשמוע. דוגמה תהיה מאוד יעילה פה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |