בתשובה לשוקי שמאל, 07/01/25 18:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
׳הבעייה של ישראל אינה הדת אלא הדתיים׳. ——— מיהו דתי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהמשך לשאלות הכלליות - מיהו יהודי/חילוני/דתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. התבטאות בעייתית אצלי. יש ויכוח קצת משונה עם אביב. יש בינינו הסכמה תמאטית שזה לא חכם לבוא בטענות לבני אדם שלוקחים מה שנותנים להם. ומכאן נובע סוג מסויים של חוסר עניין בדיאלוג חילוני-דתי. כתבתי שהבעיה אינה בדת אלא בדתיים. המחשבה שלי היתה בכיוון שהבעיה אינה עם איזושהי אידאולוגיה רליגיוזית או האמונות של אנשים מסויימים. יש בעיה עם דברים מסויימים שעשו אנשים דתיים, ששייכים (הדברים) יותר לתחום הפוליטי מאשר לתחום האמוני. צריך תמיד לזכור את פרופ' ליבוביץ שמעבר לקיום מצוות אין לו דבר עם הימין הדת"לי או החרדי של היום. במהלך התכתובת עם אביב עלו לי שתי טענות שיש לי מול "הדתיים": א. החמדנות שבהזרמת עוד ועוד כספים למגזר הדתי כאשר מגדילים את עומס המיסים על חילונים ומקצצים בשרותים שהם מקבלים. ב. ההתעקשות החרדית לפטור משרות צבאי כאשר עומס השרות הצבאי על חילונים גדל. אם אתה שואל לאיזה "דתיים" כיוונתי, אצביע על רעבא לייב דרעי שחושב שעכשיו בדיוק הזמן לכפות מועצות דתיות על ישובים חילוניים. ועוד תמאטית, שאלתך הצביעה על לקות שיש בהגדרת "דתיים" שלי. כתגובה לאריק חיפשתי הגדרה של דתיים שאינה מבדילה בין חרדים, דת"לים וסתם מסורתיים. המיטב שמצאתי היתה הגדרה של אנשים המעניקים עדיפות לחוק הדתי ע"פ חוק המדינה. ופה עליתי על מוקש גדול. אני מניח שלהרבה אנשים דתיים יש בעיה עם הסוגיה הזו. בתפיסתי, חז"ל פתרו את הסוגיה הזו בצורה מזהירה. אני קורא את פסיקת התלמוד הבבלי "דינא דמלכותא דינא" כצניעות, זהירות בשימוש בכוח ואזהרה של המחוקק הדתי להתרחק מן התחום של חקיקה פוליטית. הפסוק הזה מושלם ע"י המושג של "יהרג ובל יעבור". המושג הזה מצמצם למינימום את ההתנגשות בין דת למדינה. התפיסה הזו פוטרת את האדם הדתי מהתנגשות עם חוק המדינה למעט במספר קטן מאד של מקרים, בהם צריך לחפש בנרות את השלטון החילוני שירצה להכנס לפינות האלו. למרבה הצער, לפחות שלי, דתיים רבים (כולל מסורתיים) שכחו את הקונספט הרעיוני הזה ומתמסרים לסוג של עכו"ם המעדיף פסיקות של באבות ואדמו"רים ע"פ החוק החילוני. ובכן, עליי לתקן ולדייק ולומר שהבעייה שלי היא עם דתיים שמשום מה דחוף להם להתנגש עם חוק המדינה. אפילו בימי השיא של שלטון מפלגות הפועלים, קשה לטעון שהשלטון התעקש על חקיקה אנטי-דתית. לדעתי, בניגוד לכל מיני עלילות שמפיצים היום בחוגים המתאימים, גם אז השלטון החילוני חיפש את הפשרה והקונצנזוס עם החוגים הדתיים ולא את ההתנגשות איתם. משום מה דווקא בשנים האחרונות נכנסנו לדרך ללא מוצא של התעקשות על קוצו של יוד בחיכוך הזה (להט"ב, חמץ בבתי חולים, הפרדה מגדרית בציבור). ואני לגמרי לא בטוח למי זכות ההובלה בסכסוך הזה שכלל אינו מחוייב המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״לא חכם לבוא בטענות לבני אדם שלוקחים מה שנותנים להם״ אני אומר אפילו יותר מזה. עזוב אותי מה רוצים הדתיים. הלוואי והויכוח הפוליטי שלי היה איתם - היה אפשר להתרכז בדבר חשוב יותר שהוא להסביר להם למה דת-מדינה זה רע גם להם. הבעיה שלי היא עם החילונים. אתם החילונים מספרים לי שזה לא באג אלא פיצ׳ר לשים את מוסדות הדת כחלק אינטגרלי, פעיל, לא סמלי בשיטת המשטר1. כשקיצונים כמוני צעקו על הציבור החילוני ״מה אתם עושים?! השתגעתם?! אתם לא רואים לאיפה זה הולך?״ אמרו לנו שאנחנו קיצוניים, פסימיסטיים חסרי תקנה ושיהיה בסדר. עכשיו, כשקצת יותר ברור אפילו לתומכים באותו סטטוס קוו רע (לדעתי) ומקודש (לדעתם), גם אלה שרואים בכך פיצ׳ר מסכימים לתאר את הפיצ׳ר כ״שמירה על שיווי משקל שהוא כעמידה על להב הסכין״. לפחות התקדמנו והמציאות הצליחה להדגים את הסכנות (למי שלא הצליח לראות לאן זה הולך מראש). לשים יסודות שהם כבית קלפים ולהיות מופתע כשזה מתפרק, זה קצת מוזר בעיני. לצערי, זה שאנחנו עמוק בבור, אפילו זה לא מצליח לשכנע אנשים שאולי לא כדאי היה לחפור אותו. עדיין מנסים למצוא את הזווית המיוחדת שבה אפשר להמשיך לחפור כדי להחלץ מהבור. אולי קואליציה כזאת ואולי קואליציה אחרת - צריך רק לחפור יותר נכון ויהיה בסדר. זו לא קואליציה ספציפית זו או אחרת שדורשת תיקון, אנשים. זו שיטת המשטר שלכם שהיא עבודת פרטצ׳ לא יציבה עם (כנראה) זמן חיים קצר משרציתם. ________ 1 בניגוד למקובל במדינות סבירות בהן יש או הפרדה בין דת למדינה או סובלימציה מאוד חזקה לכוח הקלריקילי ע״י צמצום תפקידים לסמליים/קריצה להיסטוריה כשהכוח הפוליטי נשאר בידי המוסדות החילוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי אלא לחזור על מה שכתבתי. אני לא מתווכח אתך אם מהלך כזה או אחר היה נכון. אני טוען שהדרת היהודים שות"מ מן המערכת של המדינה הציונית מעולם לא היתה אופציה. כאשר קמה התנועה הציונית, רוב היהודים החילונים לא היו ציונים והתנועה קבלה כל מי שרצה להצטרף. חלק מן הרבנים האורתודוקסים היו ממש אנטי-ציונים (ראו בה סוג של שבתאות), אבל חלק אחר ראו עצמם כציונים דתיים. בערך ב-1911 היה משבר בגלל שהחילונים סרבו למסור לדתיים את החינוך בישוב העברי בא"י ורוב הדתיים פרשו מן התנועה והקימו את מה שנקרא היום 'אגודת ישראל'. בקום המדינה הנסיבות השתנו אבל שוב היו מעט מדי יהודים ויהודים מסורתיים עלו ארצה יותר מיהודים חילוניים לגמרי. לעומת ה'מזרחי' (בהמשך המפד"ל) שהיו חלק מן התנועה הציונית, אגודת ישראל לא היתה ציונית. אבל זה לא אומר שכולם שם היו קיצונים בנוסח נטורי קרתא והאדמו"ר מסאטמר. הרוב היו מתונים יותר (בנוסח הרב קוק) והיה אפילו זרם (פאג"י) שהיה מקורב למפא"י. אאל"ט היו אלו רבני פאג"י שחתמו על מגילת העצמאות ואח"כ גם אגודת ישראל השתתפה בממשלה הראשונה של מפא"י (שר הסעד היה יצחק מאיר לוין מנהיג אגו"י). (12 שרים יש לציין) בקיצור הרחקת היהודים שות"מ מן המדינה היהודית מעולם לא היתה אופציה. האם כל מה שהוסכם איתם כדי להכליל אותם בהסכמה החברתית הרחבה היה נכון, זו כבר שאלה אחרת. זה גם לא נכון שדב"ג מנע חקיקת חוקה. חברי האסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה) לא הצליחו להגיע להסכמות (בין היתר בגלל ויכוחים בין חילוניים ודתיים וגם מסיבות טכניות. חלקם היו נצורים בירושליים). לדב"ג שאכן לא בער לו הצורך בחוקה שתגביל את סמכויותיו, פיזר את הכנסת והכריז על בחירות חדשות (אוגוסט 1951). וכך נותרנו בלי חוקה. ב"ג לא פיזר את הכנסת כדי שלא תהיה חוקה, אלא מסיבות אחרות. האגו"י פרשה מן הקואליציה די מהר ובכלל היחסים בין דתיים לחילוניים היו קשים למן ההתחלה. כך שלתאר את האבות המייסדים כאילו המטירו חסדים וזכויות על החרדים, זה לא נכון. כרגיל היו ויכוחים קשים מאוד בעניין זרמי החינוך והאפשרות שהממשלה תיזום חקיקה שתרחיק את הממסד הדתי מן הכנסת (כאשר דתיים כאלו ואחרים היו חלק מן הקואליציה) בכלל לא היתה על הפרק. העיסוק היה בהפרדת זרמי החינוך ולא בהפרדת הדת מהמדינה. מה היו אמורים לעשות? לאסור את החינוך הדתי ולשנות את שם החודש לתרמידור, כמו במהפכה הצרפתית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שהדרת היהודים שות"מ מן המערכת של המדינה הציונית מעולם לא היתה אופציה היא איש קש. אף אחד לא טען שהיה צריך להדיר סוג זה או אחר של יהודים מן המערכת של המדינה הציונית. להדיר יהודי דתי מהשתתפות במשחק הדמוקרטי זה לא אותו דבר כמו אי הסכמה לקבל קיומו של חינוך מגזרי ללא פיקוח / ללא לימודי ליבה או לשזור לתוך שיטת המשטר את מוסדות הדת. אולי בהקמת המדינה היה צריך גם לאפשר למליציות שונות להמשיך להתנהל באופן עצמאי ולהשתמש בטיעון ש״אי אפשר היה להדיר את יהודי פלוני או יהודי אלמוני מההגנה על הארץ״? ״האם כל מה שהוסכם איתם כדי להכליל אותם בהסכמה החברתית הרחבה היה נכון, זו כבר שאלה אחרת״ זאת לא שאלה אחרת. זה העניין עצמו. אריק חושב שה-Ettin הדו ראשי שהוא מדינת ישראל והסטטוס קוו זה הדבר הנכון (לא רק כאילוץ, אלא ממש ברמה של נכון מבחינת המהות של מדינת ישראל1) ואני חושב שזה גם לא נכון מבחינת המהות וגם מוביל פרקטית לשבר שאי אפשר יהיה לתקן2. הכניעה הזאת להנהגה של המפלגות הדתיות לא היתה פגיעה רק בציבור החילוני. זאת בעצם ההפרה של החוזה שהיה ראוי שמדינת ישראל תחתום עם כל אזרחיה - כולנו אזרחים באותה המדינה. כולל האזרחים הדתיים. לתת למפלגות פוליטיות לנהל באופן עצמאי מערכות חינוך בלי פיקוח סביר זה לא רק מהלך שהוא אנטי חילוניים. זה מהלך שהוא לגמרי אנטי דתיים. סגירת קבוצה באוכלוסיה בתוך מערכת סגורה של כוח פוליטי אנטי דמוקרטי שמנהל את חיי הקהילה שלהם - נולדים לתוך השטעטל, מנוהלים ע״י הנהלת השטעטל, מכירים רק את ערכי השטעטל וגדלים כדי להצביע למה שנולדו וגודלו כדי להצביע לו. ככה מקבלים מדינה בתוך מדינה / אקס טריטוריות. את הסיפור/נרטיב הזה של מיעוט חילוני שמתקשה להתגונן מפני רצון הקונגלומרט הדתי, אני לא קונה. החילונים היו גם הרוב וגם הקבוצה עם ההגמוניה. אם היו רוצים, היו מצליחים. אבל לא באמת רצו. חילונים גמורים אפשר היה למצוא לאורך עשורים גם בקרב מצביעי הליכוד. חלק גדול מהם אפילו כינה את עצמו ליברלי (זוכרים את הימים בהם ערכי הליברליזם נחגגו מעל דפי המצע הליכודי?). הבעיה של הציבור החילוני היתה בפיצול הפוליטי בנושא המדיני ו/או בשייכות לאחת משתי מפלגות השלטון הגדולות. בשל רצונם לנצח את ״המחנה השני״ הם תמיד העבירו ביקורת על יחסי הדת-מדינה הלא תקינים כשהם ישבו באופוזיציה ומיהרו לעשות בדיוק את הדברים שהם העבירו עליהם ביקורת לאחר חילופי השלטון כאשר הרכיבו קואליציה ״הופה הולה״ משל עצמם. זה לא שהחילונים לא יכלו לנצח את הקרב הפוליטי הזה. זה פשוט היה קרב פוליטי פחות חשוב בעיניהם. לדעתי, הם טעו לחשוב כך (ואנשי ה״יש עדיין מגדלור, אבל לא אתנפץ על הגלים כדי להגיע אליו״ טועים בכך גם היום). ״לתאר את האבות המייסדים כאילו המטירו חסדים וזכויות על החרדים, זה לא נכון״ שוב איש קש. לא אני זה שהאשים את דב״ג בכל צרות הארץ. כתבתי במפורש בדיוק את ההיפך מכך. ״מה היו אמורים לעשות? לאסור את החינוך הדתי״ לאסור את החינוך הדתי? לא. לאסור את החינוך הדתי במתכונת זו ולדרוש משהו כמו ה-national curriculum או רמה כלשהי של פלורליזם בכפיה, כפי שנהוג ומקובל גם במדינות בהן קיים חינוך מגזרי? כן. גם אם לא על ההתחלה, בכלל איזה אילוץ פוליטי נקודתי, אפשר היה לפחות מתישהו במהלך הדרך. שנות ה-50, 60, 70, 80, 90 עברו להן. כל עשור והתירוץ החילוני שלו למה ״אי אפשר וזה פחות חשוב ו/או עזוב אותנו אתה מפיל לנו קואליציה״. ___________ 1 הפיצ׳ר. 2 הבאג. באג שלאורך השנים, בגלל שרבים (גם בקרב חילונים) שוכנעו מתאורו כ״פיצ׳ר״ (בין אם כי הם באמת מאמינים בזה ובין אם כי זה היה נוח להם פוליטית) והוסיפו לבאג הזה עוד ועוד קוד, יותר ויותר עם השפעות שליליות שפוררו את המערכת עד הגעתנו לכאוס שהוא ההווה (והעלטה שהיא העתיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוב הדברים אין ויכוח. סופהדבר שהביא לטירוף המערכות דהיום, מלמד שבודאי היו טעויות בדרך שהובילה לכאן ועכשיו. א. גם העניין של דב"ג הוא באשמתי (כי יותר מעניין אותי לעסוק בו מאשר בדמויות פחות לשובות כמו בגין וארליך). ב. מה שאתה מפספס בדבריי הוא עניין שהוא כנראה כן פיצ'ר של מערכות פוליטיות. הטענה שלי נוגעת ספציפית לנושא גיוס בני הישיבות. בעניין זה, אם אתה בודק כל החלטה פוליטית ו/או מנהלית לאורך תולדות המדינה בנושא גיוס החרדים, בפני עצמה ובהקשר לזמנה, אפאחת מהחלטות אלו לא היתה חסרת טעם או בלתי סבירה. רק צירוף כל ההחלטות החלקיות האלו למצב הנוכחי מבליט את השגיאה שבהן. ג. ברור שסך חובשי הכיפות בשנות ה-50 היה קטן מאד ביחס להיום. אלא שהרוב החילוני היה חילוני רק במובן הנכון של המילה היום (כל מי שאינו חובש כיפה). בתוכם היו רבים שהיו בעלי זיקה למסורת ורובם ככולם לא הצביעו למפלגות דתיות. הטעמה שלי אינה שהיו אז יהודים דתיים רבים. הטענה שלי היא שלא היו כאן מספיק יהודים חילונים כדי להתגבר על אימת הדמוגרפיה של ערביי ישראל, בלי השותפות עם חובשי הכיפות. ד. "יחסו של בן-גוריון ליהדות האורתודוקסית היה עוין ושלילי" ואני מצטט את הויקיפדיה. ה"מסורת" שלו נקטעה עם חורבן ביתר והתחדשה עם הרצל. במקביל ב"ג ובני דורו היו טרודים בשרשרת שלמה של חיכוכים בין דתיים לחילוניים (בעיקר בענייני חינוך, אבל לא רק). לכן, אל תאמין לסיפורי "מניית הזהב" וכו'. זה לא יעלה על הדעת לפחות עד שנות ה-70. ה. האמת הרבה יותר פשוטה והזכרת אותה בעצמך. היריבים של ב"ג, מפא"י ובני דורם היו בגין והרוויזיוניסטים, אח"כ השמאל של אחדות העבודה ומפ"ם ורק אח"כ הדתיים. (ע"ע הקמת המדינה 1949, ב"ג וה'מזרחי' בעד. נגד הרויזיוניסטים ומפ"ם). בעיני ב"ג ובני דורו, חובשי הכיפות היו מאגר לא גדול של מצביעים, שאם אי אפשר להביא אותם להצביע מפא"י לפחות אפשר למנוע את קולותיהם מן הרוויזיוניסטים ומפ"ם. ה. כדי להבין עד כמה מה שאתה מתאר הוא אנאכרוניסטי עד לשנות ה-80, נתמקד לרגע בזרם החינוך הממלכתי-דתי, ששם אין בעיה של לימודי ליבה או פיקוח. כאשר הזרם קם בשנות ה-50, הסוגיה כלל לא היתה אם לאפשר חינוך דתי או לא. בתי הספר הדתיים והישיבות לא תוקצבו מתקציב המדינה ואפאחד לא חשב לאסור אותם. חובשי הכיפות בעיקרון "זממו" להשתלט על החינוך הממלכתי החילוני (דרך נשליטה על לימוד התנ"ך והמסורת). החינוך הממ"ד הוקם גם כתשלום לדת"לים, אבל בעיקר כדי לאפשר לחובשי הכיפות, חינוך שלא יהיה אנטי-ממלכתי, אנטי-ציוני ואולטרה-אורתודוקסי. ו. שינוי המגמה הגדול קרה הרבה אח"כ. בשנות ה60-70 הדת"לים עברו טרנספורמציה אידאולוגית ממתינות מדינית לרדיקליזם לאומני משיחי. בעזרת האופוריה של מלחמת ששת הימים, הדת"לים המתונים אימצו את האידאולוגיה המיסטית-לאומנית של הרב קוק החרדי שתורתו מעולם לא הצליחה להכות שורש בציבור החרדי ממש. הגל השני הגיע בשנות ה-90. גלי העלייה של יהודי אתיופיה הציבה בפני הנהגת המפד"ל מוקש רעיוני מורכב שהתגלה כגדול עליהם. יהודי אתיופיה יכולים להשתלב בקלות בלאום היהודי, אבל הקשר בינם לבין יהדות ההלכה כפי שהתפתחה ב-2000 שנות גלות, קלוש. בשלב הראשון הדת"לים התנגדו לעלייה מכל וכל. אבל אז החילונים וש"ס תקעו סכין בגבם. ז. המפד"ל שנאלצה לקבל את עליית יהודי אתיופיה כ-Fait accompli ניצבה בין שתי אופציות. האפשרות הראשונה היתה לדחוף את האתיופים לחינוך החילוני ולהתיחס אליהם כפי שמתיחסים לשאר החילונים. האפשרות השנייה היתה ליצור עבורם מסגרת נוחה של גיור לקולא ואז ל"אלץ" את הילדים האתיופיים לחינוך הממ"די שיאפשר את המשך גיורם. הדת"לים בחרו באפשרות השנייה הקלה וזו התגלתה כקטסטרופה לאומית. ח. אביב יכול לומר שהסללת האתיופים לחינוך הממ"די מנוגדת לכל רעיון ליברלי ודמוקרטי שאפשר לחשוב עליו, אבל לזמנו נראה שהחילונים שמחו להטיל את הצרה הזו לחצר של מישהו אחר. לא ממש זכורה לי התנגדות ציבורית של ממש למהלך זה, מלבד אולי במר"ץ הקיצוני או בין האתיופים עצמם. ט. ההשלכות של ההחלטה בהיסח הדעת הציבורית הזאת, היו מפתיעות. לצד הבריחה של דת"לים למסגרות פריבילגיות בהתנחלויות (כפי שהיא מתוארת בסרטים של יוסי סידר), נוצר אפיק נוסף שבתורו הוליד הופעת זרם חדש בציבור הדתי, הזרם החרד"לי. הזרם הזה התבטא בהקמת מסגרות של תל"י (תגבור לימודי ישראל) שאפשרה לשכבה החזקה יותר בקרב הדת"לים לחמוק מן ההשלכות הלא נעימות של קליטת החילונים השחורים הקטנים. י. הזרם החרד"לי החדש על גווניו הכהניסטיים, יצר את הבסיס האלקטורלי לברית הלבבית שבין דת"לים לחרדים. הברית החרד"לית אפשרה לתעל את כל האויר הרעיל שנוצר בחיכוכים בין אשכנזים, מזרחיים ואתיופיים, בין דתיים לחרדים אל אסמול החילוני הכופר. והוא בעצם האתר המסתורי באויר שמחזיק את ברית ארבעת הפינות של הימין החדש. הדת"לים הקלאסיים שילמו את מחיר הברית השלטונית החדשה בחורבנה של מערכת החינוך הממ"די, אבל השמאל שילם באובדן הציר של חילוניים- דתיים מתונים. להטיל את הנזק של ההתפתחויות האחרונות האלו על החלטות שנעשו בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, זו סתם רשעות של חוכמה שלאחר מעשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אני נושף ומתאמץ להסביר למה לא נכון להטיל את כל האחריות לאסונות ההווה על החלטות האתמול והנה מתרגשת עלינו סערת יזמת סער-לוין. זו נחזית להיות לכל הפחות פשרה סבירה שבצוק העתים של מלחמת האזרחים בישראל היא בהחינת ההכרח לא יגונה. אני משפטן כל כך קטן (אמונה), שאפילו לי ברור שאין לי שום יכולת לשפוט אם ההצעה הזו בראייה פרגמטית היא בבחינת פחות רעה מהמשך המצב הקיים. מעניין מאד יהיה לשמוע איך מומחים אמיתיים מנתחים הצעה זו מעלותיה וחסרונותיה. בכל מקרה, הצעה זו היא בעיניי דוגמה מצויינת איך משהו שבראייה היסטורית הוא פתח לאסון, נראה, אמת לשעתה ומשהו סביר ואפילו רצוי. איני יודע לכתוב אם ההצעה החדשה קבילה או לא, אבל ברמת העיקרון אני יכול להצביע על הבעייתיות שלה. המנוולים נווטו את המחלוקת לשאלה הפרסונלית של מינוי יצחק עמית לנשיא ביה"מ העליון. לענ"ד, הענייה באמת, הוא נראה לי משפטן חסר משמעות בדיוק כמו קודמתו ובחירתו לנשיא ההרכב אינה מצדיקה אפילו ויתור שמשקלו כקליפת השום. לעומת זאת אני דווקא מבחין בקלות בנזק העקרוני של קבלת הפשרה. הרי הבעיה העקרונית של המחלוקת, היא הכפפת בחירת השופטים לאותה שיטה אלקטורלית הבוחרת את הח"כים והממשלה. אאל"ט, מאז כתבי מונטסקייה, מקובל שעקרון הפרדת הרשויות דורש את העצמאות הבלתי-תלוייה של השופטים, כך שיוכלו לשמש איזון ובלם של כוח הרשויות האחרות. כאשר אתה מכפיף את בחירת שופטי הבג"ץ לאותה שיטה הבוחרת את הכנסת והממשלה, אתה פוגע בשיווי המשקל של המערכת הדמוקרטית. את התוצאה אפשר לראות במערכת המשפט הפגומה של ארה"ב. שם, אדם, שבי"מ דמוקרטי-ליברלי אמיתי, היה זורק לכלא להרבה שנים, יכול להבחר שוב לראש הרשות המבצעת. הסכמה של האופוזיציה לפשרה זו, טומנת בחובה הטמעה של הרעיון הגרוע של בחירה פוליטית של השופטים. ושוב אדגיש, במבחן הרווח וההפסד, איני יודע לכתוב אם צריך לקבל את היזמה או לדחותה. אני כן יודע להגיד מהו התיקון המיטבי לשיטת בחירת השופטים: במקום להפוך מוסדי ארץ, אפשר להשאיר את השיטה הנוכחית ללא שינוי ולמצוא דרך מנהלית להכריח את כל עוה"ד להצביע בבחירות ללשכה שלהם. בשביל שהצעה זו תתקבל, אפשר מצידי למנות את השופט אלרון לנשיא העליון למשך כמה חודשים, עד למועד פרישתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לממשלת החורבן הכושלת בתולדותינו - לא מעט בזכות אותו לוין והמהפכה שלו שמנעה מהממשלה טיפול באתגרים הבטחוניים - אין שום מנדט לעשות שינויים משמעותיים בחוקי יסוד וקל וחומר במערכת המשפט. המנדט היחיד שלהם זה לשחרר את החטופים, להקים ועדת חקירה ממלכתית וללכת לבחירות. אם הן חושבים שמהפכה משפטית זה מה שחשוב להם - שילכו על זה לציבור בבחירות. זה כמו לתת לקמ''ן של אוגדת עזה לעצב את תפיסת המודיעין העתידית של מדינת ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש יותר מידי שאנחנו לא מסכימים עליו. כאמור, אני לא מאשים עשור ספציפי או צעד ספציפי או אדם ספציפי מההיסטוריה. אני מתלונן על העדר החזון, חוסר חשיבה לטווח רחוק והדרישה שלי לגבי העתיד שהיא שהגיע הזמן להודות ולהתיחס אל הבאג כאל באג ולא כאל פיצ׳ר1. בתשובה אתה מתאר לי את האלגוריתם החמדן והצעדים הקטנים בהם כל דמות או קבוצה בהיסטוריה הפעילה שיקול מקומי, שנמצע אי שם בציר בין ההכרח/רע במיעוטו לבין בחירה שהיא לכל היותר מפוקפקת2. אז כן, אפשר לנסות לספק הסבר מכניסטי לאירועים שהובילו אותנו עד המצב הנוכחי. אבל צריך פה עוד כמה הנחות פילוסופיות כדי להוסיף שמההסבר המכניסטי נובע שלא יכול היה להיות אחרת ולכן אי אפשר להעביר ביקורת על הבחירות של האנשים מהעבר. זאת התירוצולוגיה אותה הזכרתי קודם. לי זה נשמע כמו הסתכלות על המצב הקיים ולסכם את סיבת מצבנו כ״מן אללה״. במילים אחרות: סוג של פטאליזם. אם אי אפשר אפילו להודות בטעויות העבר, איך לא נמשיך לעשות בדיוק אותו סוג של טעויות גם בעתיד? אני מניח שה״נחמה״ היא שנראה שעקב הסידרה של הטעויות ה״קטנות״, העתיד של ישראל מתקצר, אז מתקרב הרגע בו ישראל תצליח להפסיק לעשות טעויות קטנות. __________________ 1 בעולם התוכנה יש קטגוריה של באגים, שמחליטים לפעמים לא לטפל בהם (אם אפשר לחיות איתם) והם מקוטלגים עם התוית ״מסיבות היסטוריות״. גם כשמחליטים לא לדעת בהם משיקולי עלות/תועלת, מומלץ להמשיך להתיחס אליהם כאל באגים ולא כאל פיצ׳רים. 2 תאור ההיסטוריה של ישראל בסגנון של סדרת טלביזיה של דייוויד סיימון כמו ״הסמויה״ או ״רצח מאדום לשחור״. מי אשם במצב הביש? כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזה שאחרי השנתיים האחרונות אתה עדיין מגדיר את טעויות העבר של ישראל כ'קטנות' - אני מוצא זיק של אופטימיות מצידך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכנה אותן קטנות בכנות. אני זורם עם ההתייחסות אליהן כאל כאלה. המרכאות שם בדיוק בגלל זה. צריך למצוא לתופעה הזאת איזה שם. ״החלטות נכונות לשעתן״ או בחירות שמתורצות ב-״בחירה ברע במיעוטו״, למרות שהן לא היו נכונות גם לשעתן והן אומנם רע, אבל ממש לא במיעוטו. דברים שנמצאים במגירה הזאת הם דברים כמו: ריפוד תשתית הטירור החמtסי בדולרים בשביל קצת שקט / פסאדה של הקניית ביטחון, קונצנזוס ישראלי סביב רעיון החלם שזה סביר לתת לחינוך מגזרי בניהול מפלגות פוליטיות (ועוד במימון המדינה) להמשיך להתקיים באופן אקס טריטוריאלי שכזה ו/או להבריג את מוסדות הדת לתוך שיטת המשטר. לדעתי, לא היה שום רגע בו הדברים האלה היו נכונים, סבירים או ״הרע במיעוטו״. אלו דברים שהיו נוחים לקואליציה זו או אחרת בטווח הקצר וזה הדבר הכי ״חיובי״ שאפשר להגיד עליהן. אלו החלטות שתמיד היו משהו בין החלטה גרועה לבין החלטה פסיכית. זרעו את זרעי הפורענות לאורך עשרות שנים וחשבו ש״יהיה בסדר״. הגיע זמן הקציר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילים אחרות: אף פעם, אבל אף פעם אל תאשים אותי באופטימיות. זה קצת פוגעני :-) אופטימיות היתה בי בימים בהם הייתי אידאליסט. אני כבר מזמן ציניקן מזדקן וחסר תקנה. “Scratch any cynic and you will find a disappointed idealist.”
-- George Carlin |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. המונח דתיים מבטא שם כולל של בני אדם בעלי אמונות לדת 1 כלשהי. בישראל המונח ׳דתיים׳ מאוד מעורפל ולא מזוהה, כי הוא בפירוש ממעט ישראלים אורתודוקסים שהם חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים וחרדים, דבר הגורם להכללה לא ברורה של כולם חוץ מכולם. מתוך אי הבהירות הזאת, עולה השאלה ׳מיהו דתי׳ (ולא מה הוא) במדינת ישראל. 2. הואיל והיהדות (ובאיסלאם) היא דת אורתופרקטית - חוקתית, כזאת המבוססת על חוקת האלוהים (בדומה לשריעה ובשונה מהנצרות הדוגמטית), היא זאת הגורמת לעיתים לחשוב שהאדם ׳הדתי׳ מבכר את חוקת האלוהים על פני חוקתו של בשר ודם. מחשבה זאת רחוקה מהמציאות המעשית ובפרט ההלכתית. בפרקי אבות (ג,ב) תנו רבנן : רבי חנניה סגן הכהנים אומר ׳הוי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו׳. אמירה זאת מיחסת לשלטון בשר ודם מעמד ייחודי ביהדות וממנה נובעת ההכרה שאין שלום לאזרחי המדינה/המלכות אם לא תובטח שלומה של המלכות/ממשלה 2. פועל יוצא מכך שהיהודים הסכימו באופן חריג בנוסף לתפילה לשלום המלכות 3 להקריב קורבן בבית המקדש לא רק לאלוהים אלא גם למלך בשר ודם, וכך הוקרב באופן קבוע מידי יום ביומו בבית המקדש השני החל מימי אוגוסטוס קורבן תמיד לכבודו של הקיסר הרומאי. התפילה והקרבת הקורבן בבית המקדש הופסקו בשנת 66 לספירה כמסר ברור לכך שהנאמנות לקיסר גם הסתיימה ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול. המקבילה הנוצרית-רומאית לפרקי אבות היא Com domino pax ista venit - עם האדון בא השלום (לוקאנוס). שנים רבות לאחר מכן השתכללה אמירתו של רבי חנניה לידי ביטוי גם הלכה למעשה וזאת לאור הדיונים בתלמוד הירושלמי 4 וקיבלה גושפנקא הלכתית מחייבת עד עצם היום הזה וזאת בהתאם לכלל שציטטת, ׳דינא דמלכותא דינא׳ הגורסת שהצווים המלכותיים/מדיניים המתייחסים ליחסים שבין האדם הפרטי לשלטון הם כמו היחסים בין האדם הפרטי להלכה. ——— 1 דת = חוקה/חוק. על האטימולוגיה בעניין, ראה כאן. 2 תומאס הובס מנסח את הפחד הנורא מחשכת ימי הביניים והכאוס החברתי לכלל מסקנה שיש לאזרח לייחל לשלטון האבסלוטי כדי לשרוד כאן בעולם. (לויתן) 3 התפילות למען המלך/הקיסר/המדינה לא הופסקו לאורך כל מאות השנים בפתיחת היכל ספר התורה עד עצם היום הזה. 4 השוני בין הבבלי לירושלמי בנושא מבוהר בערך הויקיפדי של דינא דמלכותא דינא [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון לסעיף 2 : במקום ׳ לאור הדיונים בתלמוד הירושלמי’, צ״ל ׳תלמוד בבלי’. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון ל׳מקבילה הנוצרית - רומאית לפרקי אבות׳ יש להשמיט את המילה ׳נוצרית׳. לוקאנוס היה משורר רומי ולא נוצרי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |