בתשובה לkozmo, 06/08/24 18:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמעט נביא. ---------- 'המפקד חייב לדעת, שכל המלאכה שהוא נאמן לה [...] שבלעדיה אין ערך לחינוך הצבאי המיוחד שייתן, היא לחנך את הצעיר שבא מארצות אלו [כאמור, רוב העולים באו מעיראק] לשבת בבית הכיסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית לאנוס אותה ולרצוח אותה - זה קודם לשאר הדברים [...] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף, היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש - גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי - זהו היסוד לצבאיות [...] צריך להקים קודם את המסד שעליו יבנה הכח שלנו [...] מסד של אנשים. ואנשים - זה אבק אנשים מארצות הכי מנודות, הכי דלות, הכי מושפלות ושפלות'1. אוריינטליזם כה בוטה, בהכרח דוחה את התרבות המוזיקלית. ענבל פרלסון ז"ל 2 חיפשה ומצאה (שנות ה-90) : 153 מאמרים על הפילהרמונית הישראלית, 38 תזמורת קול ישראל הקלאסית, 36 התזמורת הקאמרית, 31 תזמורת ראשון לציון, 28 תזמורת הבן-קיבוצית, 24 תזמורת חיפה, 3 תזמורת צה"ל. 0 מאמרים על קול ישראל בערבית ובכלל על המוזיקה המזרחית. בנוסף - המרות כפויות של ההגמוניה שהיוו חלק מאותו 'היתוך מוזיקלי' 3 להתיישר עם הישראליות ולא לנסות להזכיר אפילו לא ברמז על עובדת היותם 'ערבים יהודים', שכן הערבי הוא האויב האולטימטיבי של היהודי, ולכן הכינוי הנכון לצורך ההיתוך הוא : בני/יוצאי עדות 'המזרח', כמו ב'סצנת הלול' בסלאח שבתי. הצליל המזרחי המתויג כ'מוזיקת קסטות' עוד נסבל כל עוד מקומו בתחנות האוטובוס. אבל הצליל 'הערבי', מוקצה הוא מחמת מיאוס. פרלסון מצטטת : 'כאשר הגיעה לארץ אום כולתום, הגדולה בזמרות מצרים, כדי להופיע בקונצרט לרגל חנוכת אולם אלהמברה ביפו, הוזמנו מבקרי האומנות היהודים אל הקונצרט. מלבד אחד מהם, התעלמו כולם מן ההזמנה בזלזול שנתקבל כעלבון. בעלי קולנוע מוגרבי, לא אפשרו לקיים קונצרט באולמם בטענה שהיא אינה עומדת ברמה התרבותית הנדרשת אצלם' המוסדות המוזיקליים הלאומיים התפתחו מתקופת העלייה הראשונה כשהמגמה הברורה הייתה 'פזמונאות עברית' המובחנת מ'פזמונאות גלותית'. מוצאם של המוזיקאים והשכלתם הייתה מזרח - אירופאית שהושפעה 'במיוחד מהפזמונאות הרוסית ומהשירה העממית שמתאפיינת בסולם מינורי ומלודיה רחבה בפזמון. לפזמונאות זו חדרו יסודות רומניים ובלקניים, שהם הבסיס לתבנית ה'הורה', תבנית שסימן ההיכר המקצבי שלה, הוא הסינקופה, המופיעה בתחילתו של פסוק מוזיקלי'. היו מוזיקאים שניסו לשלב בין סולמות מינוריים ומיז'וריים ובין ההרמוניה המוזיקלית המערבית לבין המלודיה המזרחית המסולסלת. למשל, הלחנתו של דוד זהבי (1922) למילותיו של יעקב פיכמן, 'ימין ושמאל' וכן 'שדמתי' שהולחן ע"י ידידה אדמון (1927). ------------- 1 נאום בפני הפיקוד העליון. אפריל 1950, דוד בן-גוריון. 2 שמחה גדולה הלילה -מוזיקה יהודית ערבית וזהות מזרחית. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה ענבל פרלסון ז"ל 3 שילוב אלמנטים מוזיקליים קישוטיים אל תוך תבניות מוזיקליות אירופאיות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אותי מאיפה לקחת את הציטוט הראשון. לא המקור הראשון כביכול, אלא המקור השני ממנו העתקת את הציטוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באם התכוונת לקטע הבא שמתחיל ב'המפקד חייב לדעת...' : זה מצוטט מההקדמה 'כיצד הפכו היהודים הערבים ל'מזרחים'- מאת יהודה שנהב וחנן חבר לספרה של פרלסון 'שמחה גדולה הלילה. עמודים 9-10. הכותבים מציינים שצבי צמרת מביא את הציטוט הזה מאותו נאום באפריל 50'. ראה גם מקור ראשון מתאריך 19.02.06 (לא מוצא קישור) או כאן. יש הרחבה של הפרק ותוכל לעיין ממקור ראשון. מכל מקום, אין הכוונה להתנגח בדב"ג, או להתקרבנות מזרחית שנת 24 כאשר תגובה מעל אני מכנה אותו 'ענק'. גם ענקים לעיתים רבות דבריהם הם תכלית הפאתוס. מעשיו ומנהיגותו של דב"ג הם אלו אשר נשפטים ולא ציטוטיו הציוריים והבוטים. אבל לצורך הפתילון - המוזיקה היא זאת שמדברת. כלומר לשם אני חותר ולא לחפש מה אמרו לפני 70 שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שלא אמרו. את הפרק הראשון של פרלסון ראיתי ואין שם כלום. לדבריך הפברוק הגבלסי הזה הוא פרי עטם של יהודה שנהב וחנן חבר. לדיוקו של עניין, הייתי שמח לראות את הציטוט המלא במקור, אם כי אף אחד לא יפול מהכסא אם יתברר שהזיוף הזה יצא מהם. מדובר בציטוט סינתטי המחבר ציטוטים חלקיים ומגמתיים משני מקורות שאין קשר ביניהם. החלק השני של הזיוף נלקח מחוברת בשם "חינוך ומורל בצה"ל" בהוצאת המטכ"ל. הביאו אותו יהודים-ערבים שרצו להדגים את הגזענות כלפיהם בשנות ה-50. למשל ראיתי את זה אצל פרופ' אלברט שבות. במקור לא נטען שדב"ג כתב את זה, אלא רק שעצם העובדה שהוא (כשר ביטחון) איפשר פרסומים כאלו מוכיחה את הגזענות של הנהגת היישוב הוותיק. בהמשך איכשהו השתרשה ההנחה שדב"ג עצמו כתב את הדברים. שוב צריך לראות את המקור עצמו. החלק הראשון הוא ציטוט מכלי שני (של צבי צמרת לטענתך) מדברים שנאמרו בע"פ בהרצאה בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950. הדברים התיחסו לפרשת נירים הידועה לשמצה מ-49, שם חיילי צה"ל אנסו ורצחו ילדה בדווית. בלי ההקשר אי אפשר להבין את רוח הדברים. הדברים עצמם יכולים להעיד על רוח הזמן שרצתה להרחיק את הישוב הותיק מן הפשע וליחס אותו לעולים החדשים. החיילים במחלקה אכן היו עולים חדשים, אך לאו דוקא מזרחיים. בכל מקרה המ"מ והסמל שהורשעו כאחראים הראשיים בכלל לא היו עולים חדשים. כמקובל בחוגים האלו לוקחים כל מיני ציטוטים מפרשיות עגומות בראשית המדינה ורוקחים מהם כתבי אשמה נגד זקני ציון האשכנזים ורדיפתם את היהודים הערביים התמימים והטהורים כשמ"ז. אני רוצה להאמין שמי שחי את תיבת התהודה הזו, כאשר הוא נתקל בציטוטים כאלו, גם כשהם באים מפי "אוהבי ישראל" ידועים כמו פרופ יהודה שנהב, פרלסון, חתוכה ודומיהם, לא מעלים על דעתם שיש כאן משהו חריג ושצריך להתיחס לציטוטים כאלו בחשד ולבדוק אותם 7 פעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקישור הבא יש תקציר ויש גם פרק ראשון או הקדמה תחת הכותרת 'כיצד הפכו 'היהודים-הערבים' ל'מזרחים'?' מאת יהודה שנהב וחנן חבר. הקדמה מאוד מפורטת שמאירה את אותה תקופה. לפחות בעין חשדנית, לא מצאתי סיבה לחשוד במניעים של ההקדמה מלבד החיוב שיש בספר בבואו להסביר איך התרבות הערבית של העולים ממדינות ערב נעלמה ובמקומה נוצרה 'תרבות מזרחית' שמכנסת אנשים מתרבויות שונות תחת תגית ה'מזרחי'. יתמות תרבותית היא יתמות שמולידה את הצורך להיצמד לכל תרבות שתסכים לקבלם. הם מצביעים על הלאומיות שפרחה לאור יתמות זאת בקרב קבוצה ענקית של בני עדות המזרח. באם נכונים דבריך שיש בציטוט של דב"ג, מישמש של אירועים שאוחדו כדי לייצר אירוע אחד תוך מחיקת ההקשרים שבם הם נאמרו, אז חבל שהכותבים לא טרחו לאמת את הציטוט שהביא צמרת וטוב שאתה מבהיר זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. בניסיון ראשון, ראיתי רק את התקציר ולא את הפרק הראשון. ואכן, צריך לנקות את שנהב וחבר. ה"ציטוט" המלא (כפי שהבאת אותו) מופיע בפרק הראשון של גב' פרלסון והאנטישמית הזאת יכלה בשקט לעבוד במשרד של גבלס. אם תסתכל כאן תראה שהגב' עשתה היתוך של שני ציטוטים שאין ביניהם קשר. אתה יכול למצוא את הציטוטים המלאים גם במקומות אחרים. הגב' גם חתכה מן הציטוטים את מה שמתאים לתעמולת הארס שלה וכך שאי אפשר לראות שהקטעים במלואם קוראים לקליטת העלייה. הגב' גם לקחה כמה משפטים שצבי צמרת הביא מדברים שנשא ב"ג בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950 והינדסה אותם כך שיתאימו לתעמולת הארס שלה. א. היו שם משפטים בודדים שכיוונו לעניין אחר ולכן היא עבתה אותם במשפטים מציטוט ממקום אחר שלדעתי ספק אם נכתב ע"י ב"ג. ב. בנאום, ב"ג התייחס לפרשיית נירים המחרידה שהתרחשה בסוף מלחמת העצמאות: מחלקה של חיילי צה"ל התעללו, אנסו ולהידור מצווה גם רצחו ילדה בדווית אחרי שרצחו כנראה את אביה. החיילים היו באמת ערב רב של עולים חדשים. היתה זו מדינה אחרת שבה איש לא העלה על דעתו להזדהות עם ה"לוחמים הגיבורים" הללו. הנטייה היתה להרחיק את הסירחון מן היישוב הותיק ולהטיל אותו על ה"עולים חדשים". זה לא צל"ש ליישוב דאז, בפרט שהמ"מ וסגנו הסמל שניצחו על הארוע לא היו עולים חדשים. מה שב"ג אמר כנראה זה שצה"ל לא צריך להתנער מן האירוע מפני שתפקידו לחנך את העולים החדשים והוא אחראי למעשיהם. ג. הפרלסון לא טרחה לציין את ההקשר אבל הקפידה לפרשן במרחאות ש"[בזמן הנאום רוב העולים באו מעיראק]". שזה שקר תפור בתפרים גסים. הדברים נאמרו בזמן שהתנהל משפטם של החיילים ועליית עזרא ומנשה רק התחילה אז. כך שהחיילים המדוברים כנראה לא היו מעיראק. המקורות מספרים שהחיילים היו עולים מצפ' אפריקה, מטורקיה וגם מרומניה והונגריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך ולשם הסרת ספק, רצוי שוב להבהיר שהספר הפיזי מתחיל בהקדמתן של שנהב וחבר ואילו המבוא והפרקים מהראשון עד הרביעי כולל ׳אחרית דבר’, הם של פרלסון. כותרת הקישור בתגובה מטעה בכך שהיא מייחסת את הטקסט (בו מצוטט צמרת) בהקדמה של שנהב וחבר בטעות לפרק הראשון שפרלסון כתבה. עיינתי בעיון בכל הפרקים ולא מצאתי אזכור כלשהו לציטוטו של צמרת אודות דב״ג. ומכאן שאת ׳האשמה׳ על הלחם הציטוטים יש להטיל על שנהב וחבר שכתבו את ההקדמה לאחר מותה של פרלסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הקישור לפרק הראשון של הספר של פרלסון מוביל בעצם להקדמה של שנהב וחבר. התנצלותי לגב' פרלסון. אני רוצה להדגיש פרט היסטורי שנראה לכאורה שולי, אבל הוא חושף את מידת האמינות האקדמית שיש ליחס לפרופ' שנהב ןאת האג'נדה שלו כמסית עדתי. כותבים שנהב וחבר: "צבי צמרת מביא למשל ציטוט מנאום שנשא בן גוריון בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, בימי השיא של ההגירה הגדולה מעיראק". צא ולמד, אומרים שנהב וחבר, ב"ג מזהיר את קציני הצבא מפני מנהגי בית הכסא של יהודי עיראק. למעשה עליית עזרא ומנשה רק התחילה באפריל 1950 והדברים בכלל נאמרו בגלל משפטם של החיילים מפרשת נירים שהתנהל באותם ימים. הפרשה עצמה בכלל התרחשה בתחילת 1949. אבל למה להתפס לקטנות כשאפשר לעסוק בהסתה עדתית. ביחד ננצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריה היא ההיסטוריה, ואהוד ברק כבר התנצל עליה לפני, לא יודע, עשרים שנה? עכשיו המוזיקה הים תיכונית היא השלטת כבר עשור. אפילו בגל"ץ, מעוז הפיינשמקריות הלבנבנה. את שרשי הפיוז'ן בלקן-לבנט-סן רמו אפשר למצוא אצל צביקה פיק (שגם אותו הממסד דחה), והלחנתו של דני סנדרסון צחקה על הסינקופה של ההורה עוד מהתקליט הראשון של כוורת (פה קבור הכלב). יותר מההיפ הופ בארה"ב, מוזיקת הקסטות הפכה ללב המיינסטרים. "אלינור" של זהר ארגוב היה שיר הטירונות שלי כבר ב 82' למרות שאחר כך הקשבתי לקוטנר משמיע את קינג קרימזון דייויד בואי וג'ון לנון. ההצלחה של להקות הרוק בשנות התשעים (האמת מקצת קודם ועד קצת אחר כך, בוא נגיד מ"בנזין" ועד "משינה") היתה זמנית. אייל גולן וממשיכיו, משרית חדד ועד עומר אדם, הם המיינסטרים. כל מה שאתה צריך זה לעבור על רשימת ההופעות בהיכל נוקיה (היום - מנורה) מ 2011 עד היום. לא נראה לי ש"איפה הילד" סגרו אי פעם את נוקיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על המוזיקה הערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה משייך את המוזיקה הים תיכונית העכשווית למוזיקה מזרחית או כזאת שקשורה לערבית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קשר. זהבה בן, לדוגמה, שרה ממש ערבית עם רבעי טונים. ריטה חיברה קול שירה פרסי קלאסי עם מקומי. הסלסולים התימניים, הצפון אפריקאים והיווניים נמצאים בכל מקום. הפיוז'ן הבוטה ביותר, וגם מודע לעצמו, היה של טיפקס, ששילבו אקורדיון ולחן עממי מרוקאי ב"בתוך נייר עיתון". הכל נכנס למוזיקה העכשווית. השירה של הכוכב העולה אושר כהן נשמעת לי מאוד "ערבית" למרות שהלחנים ווודאי העיבודים שלו נשמעים מערביים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפורה של המוזיקה הישראלית-מזרחית לדורותיה. התחנה המרכזית. 17 פרקים. כל פרק מלמיליאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'מה מזכה שיר בתואר 'שיר מזרחי'? מוצאו של הזמר? ... אם בסוף הסדרה הזאת אני אדע להגיד לכם ששיר שאני מרגיש אותו כמזרחי הוא אכן שיר מזרחי, וואלה, זה יהיה שכרי'. כך נפתחת לה סדרת ההסכת 'התחנה מרכזית' [עומר בן רובי וערן ליטוין - כאן), מפרקת לראשי פרקים את הסיפור האמיתי של השיר המזרחי. 17 פרקים בהם התשובה לשאלה : 'מה הוא שיר מזרחי?' מקבלת משמעות היסטורית ומורכבת. הפרק הראשון מתמקד בניסיונות הראשונים להתמזג עם המרחב דרך המוזיקה, וזאת באמצעות עיצוב צליל ארץ ישראלי - כנעני ; נופי הלילות כנען ; צליל העמקים והגבעות ; רוחות המדבר, מנגינת החליל ; פעמי המזרח ; והתנ"ך ; אלו התיאורים עליהם הזכרון הלאומי נבנה ומתוכם בקעו הצלילים. יש והמילים הולבשו על לחן ערבי או בדואי, או שהלחנים הותאמו לטקסט הלא מקומי, או היתוך מוזיקלי - שילוב אלמנטים מוזיקליים קישוטיים אל תוך תבניות מוזיקליות אירופאיות'. ובכלל 'האלמנטים' המרכזיים, הוצבו בחזית הנשים - התימניות, המוחלשות. הן שליוו בתפקידי המשנה את בעלי התפקידים המרכזיים, מלחיני הלחנים, כותבי המילים, מבצעי העיבודים המזרח - אירופאיים. השימוש בנשים התמניות לדעת ענבל פרלסון היא הנמכה מכוונת של הממסד, שכן השימוש בגברים זמרים אצל התימנים היה מיועד לצרכי פיוט ושירה דתית, בעוד ששירת האישה הייתה מיועדת לצורכי חיי היום-יום או לצורכי עינוג ובכך ההגמוניה שוב מנציחה את מיקומה של האישה כדמות נלווית המוסללת לענג את האחרים, או את דמות האישה החלשה והמוחלשת שמוכנה להתחתן עם כל אחד ואפילו עם החמור גמליאל. המוזיקה המקומית - זאת שלימים תכונה גם 'המוזיקה המזרחית'- מגלמת בתחילת דרכה את דמות התימני, זאת הדמות שהחליפה את הבדואי/הערבי - האויב. זאת שהוצגה בהצגות בשנות ה-30 וה-40 כדמות סאטירית ונלעגת 1, שימשה בתפקיד הדמות שדרכה ניתן להביע ביקורת על הממסד. -------------- 1 'כמה מגדולי הסופרים יכלו להביע אמיתות בעלות חשיבות בכך ששמו אותן בפיהן של דמויות מפוקפקות ; הודות לתכסיס זה יכלו הסופרים להראות עד כמה סלדו מאמירתן. זה יכול להסביר יפה מדוע נתקלים בספרות העבר המעולה ביותר בכל כך הרבה בכורי שטן מעניינים, מטורפים, קבצנים, סופיסטים, שיכורים, הוללים ומוקיונים'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היא רומיה ואני יואל" שהלחין חיים אלכסנדר ז"ל (יקה אפלטוני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז׳וז׳ו בלאפה - התמנון האיטר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |