בתשובה להפונז, 19/01/22 9:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מבלי לזלזל בהשפעות הקורונה, אני חושב שמשפט כמו "בקרב תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים, כ-75% מרגישים חוסר עניין וקושי להירדם" יכול להיות נכון תמיד. אולי בשגרה זה רק 60%, אבל דרושה השוואה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק רציתי לכתוב שאני שמח לראות שיש שיפור במדדים האלה בעקבות הקורונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרושה השוואה, אבל למרות הזלזול שכולכם מפגינים, מי שיש לו ילדים בגילאים המתאימים ו/או חברים של ילדים בגילאים המתאימים יודע שהמציאות תואמת את הנתונים, וזה הרבה פחות משעשע אותו. הה הה, ילדים בני תשע בדכאון, איזה מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. זה באמת היה נגוע בחוסר רגישות. (למען האמת זאת היתה עקיצה עצמית, כי בדיוק לפני כמה ימים יצא לי לדבר על שנות הנעורים המופלאות שלי, ונזכרתי איך קראתי אז במעריב לנוער את הסופרלטיבים המוכרים על גיל 16 בתור התקופה היפה ביותר בחיים, ומה שזה עשה לצפי שלי לגבי המשך חיי. אני שמח לבשר שהתחזיות התאמתו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לגבי אכן גילאי 16-18 היו מהתקופות המופלאות בחיי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, כשאני כותב ''מבלי לזלזל'' אני מתכוון לזה. ממש לא בסגנון הקידומות ''עם כל הכבוד...'' וכד' שאחריהן מגיע קיתון חירופים. אם יש משהו שאני מזלזל בו זה רק כותרות בעיתון שמכילות אחוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה רע בכותרות בעיתון שמכילות אחוזים? לא עדיף על "המון נדבקו", המנייה "זינקה", או "מפץ גדול בין מגישי תוכנית הבוקר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, והטעויות בניסוח הכותרת יכולות להיות אפילו בלי לציין במפורש אחוזים. למשל - "מחקר בקליפורניה: הסיכוי להתאשפז בשל הדבקה באומיקרון נמוך בחצי מאשר בדלתא". מה שהכתב / עורך רצה להעביר זה שההסתברות המותנית של המאורע "אשפוז" בהינתן המאורע "הדבקה באומיקרון", היא חצי מההסתברות המותנית של המאורע "אשפוז" בהינתן המאורע "הדבקה בדלתא". במקום זה יצא לו שההסתברות של המאורע "הדבקה באומיקרון ואשפוז" היא חצי מההסתברות של המאורע "הדבקה בדלתא ואשפוז". עדיף היה לכתוב בכותרת "הסיכוי של נדבקים באומיקרון להתאשפז נמוכה בחצי מאשר של נדבקים בדלתא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל העיקרי שעיני הקהות רואות בין הכותרת שציטטת לבין הנוסח האלטרנטיבי שהצעת הוא שבהצעה שלך נפלה שגיאה לשונית. לדעתי כל אדם בר דעת (קרי: אני) מפרש את הכותרת כראוי. _____________ התגברתי על הרעיון להכניס שגיאה מכוונת בהודעה זאת כדי לרדת עוד רמה ביישום החוק מהכותרת ("כהות" במקום "קהות" ממש דגדג בקצות אצבעותי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רואים שלא לימדת עשר פעמים את הקורס "מבוא להסתברות". איזו שגיאה לשונית נפלה בהצעה שלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, מצאתי: נמוכה -> נמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני, כמו השוטה, קראתי ''בשל'' כ''בהינתן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לשאול אם במסגרת הקורס אתה חושף את תלמידיך לכל מיני "פרדוקסים" כמו חידת המעטפות שהביאה לך תהילת עולם או פרדוקס ברטרנד (בכוונה לא קישרתי לסנדרסון, כי ההדגמות הגרפיות שהוא מראה מוציאות את העוקץ וכדאי להשאירן לסוף). אני שואל מפני שלא פעם אני נתקל במשהו שמעורר אצלי את התמיהה למה כאשר למדתי משהו קשור המורה/מרצה לא השתמש באותו משהו אפילו רק כ-clickbait להגברת ההתעניינות הכללית בנושא השעור. חושבני שכבר הזכרתי את זה פעם בהקשר ההוכחה המופלאה לכך שמס' אירציונלי בחזקת מספר אירציונלי יכול לתת מספר רציונלי כתוצאה (למי שלא מכיר אני ממליץ בחום להתעניין. חוויית "אהה" אמיתית מובטחת), הוכחה שלא נאמרה עליה מילה בתיכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכותך (באמת), אני תמיד מלמד את ה"פרדוקס" של קלף אדום / קלף כחול. פעם הייתי מלמד גם את בעיית מונטי הול, אבל הפסקתי אחרי שהגעתי למסקנה שהיא נוטה יותר לבלבל סטודנטים טריים מאשר לתרום להם משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי הלקח העיקרי שצריך ללמוד ממונטי הול ודוגמאות דומות אחרות הוא איך לתרגם את השאלה לשפה פורמלית ולנתח את מה שמתקבל. לקח נוסף וספציפי יותר הוא ששכמנתחים הסתברות מותנית לא מספיק לדעת מה קרה בשביל לדעת במה להתנות, אלא צריך גם לדעת מה היה יכול לקרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט עם חשיבות הצורך ללמד איך לתרגם שאלה לשפה פורמלית, ולנתח את מה שמתקבל. אבל אם אפשר לעשות את זה עם דוגמאות פחות טריקיות, לא עדיף? ותוכל להבהיר את כוונתך במשפט השני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זו בהחלט לא הדוגמא היחידה או העיקרית, אבל אני חושב שזה נחמד להגיע לתשובה מתוך הפורמליזם שלומדים ולא לפי נימוקים אד-הוק שהתקפות שלהם לא ברורה. דרך אגב, מהסיבה הזו בדיוק (הטריקיות של הדוגמאות), בספר ההסתברות שאני כותב (יחד עם שותף) החלטנו לדחות את הטיפול בדוגמאות מהסוג הזה לתת-פרק נפרד, בסוף הפרק על הסתברות מותנית. לגבי המשפט השני: הכוונה היא שאנחנו יודעים מה קרה (המנחה פתח דלת וחשף עז), אבל זה לא מספיק בשביל הפורמליזציה (צריך לדעת לפי איזה כללים הוא מחליט מתי ואיזו דלת לפתוח כדי שנוכל לתאר את זה כהתניה במאורע במרחב הסתברות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, תודה. אין לך מושג מה זה עושה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העונג כולו שלי, ואנצל את ההזדמנות לקשר לשיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה! (על ההוכחה עם האי-רציונליים) (שאני לא בטוח אם לא נתקלתי בה פעם, אבל אם כן אז שכחתי מזמן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלת (אבל אני לא נעלב ששכחת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקוה שיורשה לי להגיב, למרות שלימדתי את הקורס "מבוא להסתברות" רק 7 פעמים. אני בהחלט חושף אותם לפרפראות המוזכרות ואחרות אבל אני לא יודע אם זה באמת מעלה את רמת ההתעניינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם יותר גם למי שבקושי למד בעצמו את הקורס של ההסתברות פעם או פעמיים להתערב, אוסיף שהבעיה אינה רמת העניין. הדוגמה של מונטי הול בודאי משעשעת ופופולרית. הבעיה היא שהעיסוק בה חושף את העומק שבו הכנת את הנושא ואת היקף יכולת ההסברה והשכנוע שלך. העובדה שגם אנשים עם רקע מתמטי ואפילו מתמטיקאים מקצועיים, נתפסים דוקא לתשובה הלא נכונה מלמדת על האתגר לשכנע שנוטל על עצמו המורה. למיטב הבנתי, הדרך לשכנע עוברת דרך תיאור פילוג ערכי ההסתברות כשדה הערכים המתקבל כאשר חוזרים על הניסוי/הגרלה שוב ושוב ואת ההסתברות המותנית כמיון של השדה הזה לפי ההתניות השונות. מכאן ואילך, זה תלוי ביכולת השכנוע שלך ובמידה שאתה עצמך משוכנע בתשובה שלך. במחשבה שנייה, יתכן שיובל צודק, מפני שהדוגמה של מונטי הול "מדגישה" חד-פעמיות "אנטי פרודוקטיבית" של אירוע הבחירה. זה עומד בניגוד למהות הרפטטיבית של מדידת ההסתברות ולכן היא יותר מטעה מאשר עוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק על עצמי לספר ידעתי (וגם זה בקושי): עבורי "רמת העניין" היתה הפרמטר הכי חשוב כשלמדתי כל דבר חדש. אנקדוטה: בחמישית בתיכון היתה לי מורה גרועה לפיזיקה, מאלה שפחות או יותר מדקלמות את ה"חומר" היבשושי כאילו הן מקריאות את רשימת הקניות מהמכולת. פיזיקה היתה עבורי מקצוע משעמם והתחרתה בזאת רק בתנ"ך (הכל מזוית הראיה שלי, כמובן), והציונים שקיבלתי שיקפו את זה במהימנות. בשישית זכינו למורה מצויין ולפתע הפיזיקה הפכה לאחד הדברים הכי מעניינים שהכרתי, עניין שנשאר איתי במידה זאת או אחרת עד היום. הציון בבגרות: 10. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פעם הצלחתי לשכנע חבר בגרסה פרקטית של התיאור שלך (אם הבנתי אותו) - הצעתי לבדוק מה יקרה אם יכתוב סימולציה ממוחשבת למונטי הול. מה שיפה בזה,לדעתי, הוא שברגע שאתה כותב את זה (או מתכנן מה לכתוב), מיד מובן מה תהיה התוצאה גם בלי לכתוב באמת את הקוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו דומה עשיתי עם חידת הקלפים שיובל הזכיר היום (מהפיסקה הרביעית ואילך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן דומה מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, ברגע שהמח המסויד נזכר שכל שורש אי-רציונלי (מהסוגים הכי נפוצים בטבע) מקיים את הדרישה, הפליאה פוחתת אקספוננציאלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אדם בר דעת מפרש את הכותרת כראוי בגלל שלכל אדם בר דעת יש את ההקשר ממנו ברור שהפרשנות המילולית1 לא הגיונית. 1 באוכלוסיה של 100 אנשים עם 40 נדבקים בדלתא, ו-20 באומיקרון, אם 20 מהנדבקים בדלתא מאושפזים אז האפשרות המילולית היא שמספר המאושפזים מתוך הנדבקים באומיקרון הוא 10 והאפשרות הסבירה היא שמספר המאושפזים מתוך הנדבקים באומיקרון הוא 5. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שום סקר לא יכול לקבוע ששני שליש מבני הנוער בדיכאון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. איש קש בניסוח שלך (לפחות לגבי הטיעון שלי). ב. כל הכתבה היא די קשקוש, החל מאמירות כלליות ולא מספריות וכלה בהמלצות הגרוש להורים איך להתמודד. בקיצור, הכותב לא רציני וגם הכתבה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיקר הוא מה שעליו גם אתה מסכים: לסקרים כאלה יש משמעות כלשהי רק אם אפשר להשוות אותם לסקרים זהים, או לפחות דומים מאד, בשנים שעברו (וגם אז צריך להזהר מהסקת מסקנות פזיזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומר זאת כך - הכתבה הקודמת (שאני הבאתי) הצביעה על מגמות שאין לי ספק שהן אמיתיות ומובהקות. ייתכן שהמתודולוגיה שלה והניסוחים שלה לקו בחסר. הכתבה שאליה את קישרת, שמסתיימת בפסקה שכותרתה ''הפתרון להורים - להתחיל להקשיב'', היא קשקוש מוחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבהרת הסיומת - כתבה על מגמות דכאון אצל בני נוער, שנכתבת על ידי מישהו שעל פי הטייטל הוא מומחה בתום (פסיכיאטר), ושמסתיימת בזה שהפתרון הוא שההורים יקשיבו לילדיהם (ועוד שטויות בפסקה האחרונה שלה), היא לא רק קשקוש, אלא כתבה חסרת אחריות ומזיקה ששקולה לזה שרופא מומחה יכתוב שהפתרון ללונג-קוביד זה לשתות תה עם לימון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לחובבי המספרים, כתבה היום בהארץ נותנת את הנתונים ההשוואתיים - עלייה של כ-70% בדכאון, הפרעות אכילה ותרופות אנטי-פסיכוטיות, 40 בתופעות של חרדה ו-30 בסטרס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקדמת אותי. האיש אוטוריטה ואני חושב שזה סוגר את הדיון הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כאן תמצא חומר קצת יותר רציני (אני עצמי לא קראתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, זה כבר גם יותר רציני וגם יותר מתאים למה שאני מכיר. עם מסקנות והמלצות ראויות לגבי דרכי הפעולה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |