 |
|
 |
||
|
||||
 |
1 סקר? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או אולי דירוג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם Something במקום ה-19 ו-My sweet Lord במקום ה-57, זה לא דרוג, זו רשימה מבחינתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשרת הגדולים של הביטלס בעיני מסודרים כרונולוגית. יש לי הסבר מנומק לכל אחת מהבחירות חוץ מאשר I'm Only Sleeping שהוא בחירה אישית - פשוט חביב עלי במיוחד. She's a Woman
Ticket to Ride Yesterday Girl Nowhere Man Eleanor Rigby I'm Only Sleeping Strawberry Fields Lucy in the Sky with Diamonds She's Leaving Home A day in a Life Fool on the Hill I am the Walrus While My Guitar Gently Weeps Because Something |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) זה כמו חמשת ספרי טרילוגיית המוסד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אני מכיר שלושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וטוב שכך. מעיון בערך התברר לי שישנם שבעה ספרים בסדרה שאסימוב עצמו כתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והמדריך לטרמפיסט בגלקסיה שהוגדר כ''טרילוגיה בת ארבעה חלקים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי זכרוני גם לו היו בסופו של דבר 5 חלקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ובזכותך למדתי עכשיו על קיומו של הסיפור הקצר "Young Zaphod Plays it Safe" (Young_Zaphod_Plays_It_Safe [Wikipedia]). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאזיני "כאן 88" בחרו את השירים הגדולים ביותר של הלהקה האגדית "ג'ורג' הריסון וחיפושיות הקצב". למרבה ההפתעה, עד המקום הרביעי טיפסו שירים של שני החברים הזוטרים בלהקה, ג'ון לנון והבסיסט פול מקרטני! ברצינות: Something היה גם בעשיריה שלי, While my Guitar לא, אבל בהחלט יצירת מופת (עד כדי מקדם שחיקה גבוה). Here Comes the Sun? חביב מאוד, אבל אני בספק אם הוא אפילו בין המאה האהובים עלי שלהם. אולי הוא קלע לרוח הזמן של החודשים האחרונים. שלושה שירים בעשיריה שלי הם שירים שלא הכרתי לפני פרויקט הביטלס האישי שלי (תגובה 711611), ושיחק לטובתם אפקט החידוש המהמם, כלומר, לא יודע כמה אוהב אותם עוד עשר האזנות: I'm Only Sleeping (מצטרף אליך), Being for the Benefit of Mr. Kite, ו-Blue Jay Way1. נדמה לי שארבעה מהעשיריה שלי הם משלושת האלבומים האחרונים, שעוד לא הגעתי אליהם בכלל בפרויקט. 1 אני אוהב את הדמיון המתעתע שמצאתי בינו לבין Let there be More Light של הפינק פלויד (משלב כניסת השירה), שגרם לי גם לתחושה שהוא הקדים את זמנו בכמה שנים. אבל כבר עכשיו אני חושב שהגזמתי, והוא לא משתווה אפילו לשכנו לאלבום, הניבתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי נראה שחכמת ההמונים לא עובדת במצעדים. גם אחרי שזכינו למצעדי עשור שנעדרו מהם לחלוטין מאורות גדולים, אני עדיין מופתע ששדות תות לא מקבל כרטיס אוטומטי לעשיריה, שלא לומר החמישיה, הפותחת. אגב שדות תות, יש שם את ההוק של המונוטוניות של השירה שתמיד תופס אותי -Living is easy with eyes closed - שמונה הברות רצופות, בזמן שהלווי עושה את הירידה (שמופיעה גם בפתיחת השיר). דרך אגב, לרשימת השירים עם הוק של שירה מונוטונית שנתפסתי בו הצטרף By the way של רד הוט צ'ילי פפרס. הם עושים את זה הרבה, אבל בדרך כלל במעין ראפ (Scar tissue לדוגמה, שיש בו שני קטעים שונים של שירה מונוטונית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Here Comes the Sun, מסתבר, הוא לא רק גחמה של מאזיני כאן 88, הוא מוביל את שירי הביטלס בסטרימינג (לא ברור לי אם עולמי, או בבריטניה, או מה). גם ערכו באוזניי עלה כששמעתי אותו עכשיו בתשומת לב ובאיכות סאונד סבירה, וגיליתי את כל נפלאות העיבוד והצליל שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז קבל את הגירסה היפה של ג'ייקוב קולייר (הגאון) לשיר: https://youtu.be/dXf1nUVdVuM | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יפה, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גאון, ללא ספק. אני לא אוהב את הביצועים שלו. חסרה לי נשמה. יוטיוב הציע לי את הביצוע שלו ל Moon River, חשבתי שיתאים לו יותר, וגם התאכזבתי. אבל הדהקונסטרוקציה שהוא עשה לסר דיוק של סטיבי וונדר היתה מאלפת. הוא מסביר נהדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי השיר הכי טוב של הרביעיה הוא Because. למה? ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעיני הוא אחד היפים שלהם, אבל שני השירים האהובים עלי ביותר מתוצרתם הם When I'm 64 ו-She's leaving home. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקארתניזם! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב! ושאלה- איך אני יודע איזה שיר אני הכי אוהב? הרי בבוקר אני יכול לאהוב יותר את "היא באה השמש", בצהרים את "ל.ס.ד" ובערב את "שדות תות". אם אני מנסה להזכר איזה שיר שמעתי הכי הרבה פעמים לפני שיצא לי מהאף, אפילו זה קשה לי. זה היה לפי תקופות. פחחח... הרי אני אפילו לא מסוגל לבחור את עשרה השירים הכי טובים שלהם. תגובה 687404 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא באה השמש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שבלול" יצא ב 1970. אין ספק שהיתה השפעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצעד השירים הכי ביטלס לא של הביטלס: 1. תראה מה עשית של להקה אוסטרלית בשם Jet. לא רק שהם גנבו את המלים של Sexy Sadie, גם העיבוד והנגינה מאוד ביטלסים. המתופף ממש עושה רינגו, וישנו קטע המעבר שמזכיר כל כך הרבה שירים של הביטלס עם מעבר התופים, צבע הגיטרה, ומהלך בס מקארטני קלאסי (כמו באובלדי אובלדה) שמבוצע על הגיטרה. 2. זורעים את זרעי האהבה של Tears for Fears. כל השיר באווירת התקופה הפסיכדלית של הביטלס (I am the Walrus) ויש בו אפילו סולו קרן יער 3. מר שמיים כחולים של ELO. ג'ף לין הוא אוהד גדול של הביטלס, והיה גם חבר של ג'ורג' הריסון. השיר כולו (למעט ה outro הארוך אחרי שהשיר "נגמר", שחוזר להיות ELO) ספוג באווירה ביטלסית. מקצב הפתיחה מזכיר את קטע המעבר מ A day in a life ויש כמה רפרורים שנראים לי מכוונים לגמרי- צליל הפטיש המכה, ההתנשפויות והטרומבון. ובעברית? לדעתי המקום הראשון הוא של "מי מפחד מגברת לוין" של השלושרים (הלחין שלום חנוך). הפזמון מזכיר את צוללת צהובה, וככל שהשיר מתקדם הוא נכנס יותר לאווירה ביטלסית עם החצוצרה ובסוף קצת Hey Jude. מעניין שהאווירה הביטלסית הזו שאני מדבר עליה שייכת לא מעט לביטל החמישי ג'ורג' מרטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסולו ב- Sowing the seeds of love נשמע לי כמו חצוצרה, ולא קרן יער (וגם זה ביטלסי, ע"ע Penny Lane). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הסולואים הם חצוצרה ואורגן המונד. זה רק אני או שמעבר הגיטרה כאן מזכיר מאוד את Ticket to ride? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לדעתי יש דמיון מסוים. נחמד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולרשימה שלך אני מוסיף את In My Own Time, שיר מוקדם של הבי-ג'יז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה, לא הכרתי. אם היית אומר לי שזה טייק מוקדם ולא מוצלח של taxman הייתי מאמין.האוסטרלים האלה אפילו אימצו מבטא ליברפולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3א. גם סולו הגיטרה המוצלח באמצע מר שמיים כחולים מאד האריסוני באופיו. 3ב. לחובבי הז'אנר - השיר כולו מתנגן על סצינת הפתיחה של שומרי הגלקסיה Vol2, וכיוון שזהו החלק הכי מוצלח בסרט, אני אשים אותו כאן. כי עצים רוקדים על שמיים כחולים, כמה רע זה כבר יכול להיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> סולו הגיטרה המוצלח באמצע מר שמיים כחולים מאד האריסוני באופיו. דווקא לי הסולו הזה לא נשמע האריסוני במיוחד. בפרט, הפראזה האחרונה בסולו היא ב"שני קולות" עם סאונד דיסטורשן, שזאת פרקטיקה שהפכה לפופולרית מתישהו בשנות השבעים, ולא זכורה לי מאף שיר של הביטלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השלושרים באופן כללי, ובפרט, חוץ מגברת לוין, גם ''האוהבים את האביב'', קומפלט עם מעבר הודי כדי לא לקפח את הריסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר על הביטלס המוקדמים, אז זו כמעט שאלה חסרת משמעות כי מרחב הצליל של כלל הרוקנרול של התקופה היה מצומצם. אבל שיר אחד בכל זאת הצליח לבלבל ציבורים רחבים לחשוב שהוא של הביטלס, המוקדמים אני מניח. פעם היתה בגל"צ התוכנית "נכון לעכשיו", ובה החידון "תו השעה", שבה מאזינים היו צריכים לזהות שיר על סמך קטע קצרצר מתחילתו, שהלך והתארך ככל שהתארכו הימים ללא פיתרון. היו מעלים חמישה מאזינים ליום, אאז"נ, והיו כמובן תמיד כאלו שבזבזו את הזמן עם ניחושים של שירים מפורסמים הרבה יותר מדי. שיר אחד בלט כשיר זיקית: לא משנה מה היו הצלילים, פעם ביומיים-שלושה מישהו היה מנחש שזה "Umbrella של הביטלס", כשהכוונה כמובן ל-Bus Stop של ההוליז (ההוליס?). אני צריך להודות שהנער שהייתי גם חשב שזה של הביטלס, עד שהתגלחתי על זקנם של אותם מאזינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יו, איך אני זוכר את "תו השעה" (בהתחלה עם דובי לנץ ובהמשך יואב קוטנר). נדמה שגם כשסכומי הזכייה תפחו עקב חוסר זיהוי, הם היו לא יותר מכמה אלפי שקלים, והיום בטח היו מעוררים הרבה פחות התרגשות. הייתי מתחרפן ממאזינים שמתקשרים ואומרים משהו כמו "יש פתיחה של פסנתר, אז אני מנחש שהשיר הוא 'עוף גוזל' ". כאילו שאם יש 8% דימיון במוזיקה, אז הם יקבלו 8% מהפרס. ובחזרה לענייננו: לדעתי השיר הישראלי ההכי מושפע-ביטלס, נדמה לי שאפילו במוצהר, זה "מה איתי" - קומפלט עם ה"נה נה נה" סטייל היי ג'וד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד חשבתי שהלחן של ''מה אתי'' הוא של שמוליק קראוס. עכשיו ראיתי שהקרדיט משותף לו, לג'וזי כץ ולשלום חנוך. כשאני מזמזם לעצמי את השיר אני יכול לנחש למי מגיע הקרדיט על כמה מהפראזות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה ג'וזי כץ מספרת על הלחנת "מה אתי", ועל הקרדיט שהיא קיבלה באיחור גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלו גם שני השירים שנחשפתי אליהם לראשונה כשמורתי הדגולה לאנגלית בתיכון הביאה אותם כעזרי לימוד - מוצלחים ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק אתמול הגעתי לשיר הזה בחפירתי הסדרתית בויקיפדיה (וספוטיפיי) על שירי הביטלס. אנקדוטה נחמדה מפי ג'ורג' מרטין: למרות שבשיר בבירור אין תופים, רינגו ניגן תפקיד חשוב בהקלטה. הוא עשה מטרונום בהיי-האט, מוזרם לאוזניות של מרטין ושל לנון, כדי לסנכרן את הנגינה שלהם - לדברי מרטין בגלל שהוא (מרטין) חסר חוש קצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה זה "עשה מטרונום בהיי-האט" אבל מטרונום מכני לא היה יכול להשיג אותו אפקט בפחות מאמץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הסיפור הרבה יותר שווה ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אומר שזה השיר הכי יפה של הביטלס, ואז מציע לקצץ בהשקעה בו? (-: (ואז המטרונום הזה היה מסתובב עשורים במועדונים של מטרונומים1 ומספר שהוא החיפושית החמישית, מצטרף למועדון הלא קטן של "חיפושיות חמישיות" שמרטין הוא חבר כבוד בו? לא תודה. 1 מה עושים במועדונים של מטרונומים? רוקדים טכנו!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה. הצחוק הראשון (וככל הנראה האחרון) של היום! תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד למטרונום (ויש כבוד) נגינה עם מטרונום מכני נשמעת מכנית. אני בטוח שכשרינגו עשה “מטרונום” לחבריו הקצב שהוא נתן לא היה באמת אחיד אלא הגיב בזמן אמת לנגינה של האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי. לא הכנסתי את Hey Jude | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא לא אוי. המנוני ופשטני מדי בעיני. נחמד מאד וכיפי להופעות (של מקרטני), אבל לא בליגה הלאומית שלהם1. 1 ובכלל עוף קצת מוזר יחסית לפורטפוליו - ה'נה-נה-נה-נ-נ-נ-נה' המיתולוגי הוא כל כך לא ביטלסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נו. אגב, באחד הסרטונים של ריק ביאטו, לא זוכר איזה, הוא דיבר על התיפוף של רינגו ב A Day In A Life, אז הקשבתי מחדש לשיר כשאני מתרכז בתופים ו- וואו. כאילו שמעתי את השיר בפעם הראשונה. הרי שמעתי אותו עשרות פעמים, ואהבתי מאוד את המעברים, אבל כשמתרכזים רק בתיפוף מרגישים את הגאוניות של רינגו. ללהקות הרוק הגדולות באמת כמעט תמיד היה גם מתופף גדול באמת- לד זפלין1, נירוונה, פוליס, יו 22. לרינגו יש את ה feel לשיר יותר מכל מתופף, ואולי גם את החתימה הכי מובהקת, שמסתבר שהיתה שם כבר מההתחלה. במעברים נראה כאילו יש חשיבות יותר גדולה למכות שהוא לא היכה. וכל יום אתה לומד משהו חדש: ב The End השיר ה(כמעט) אחרון באלבום האחרון של הביטלס יש כמין פרידה, בפעם היחידה, סולואים של כל חברי הלהקה. אחרי סולו התופים המפורסם (שדרש שכנוע רציני של רינגו, הוא שנא סולו תופים) שלוש הגיטרות שמתחרות הן של שאר שלשת החברים (ובדיעבד, לא קשה לזהות מי הוא מי). _________ 1 בונזו היה הגדול מכולם בעיני רבים וגם בעיניי. נראה לי שהוא מככב בראש הרשימות כמו הנדריקס בגיטרה. אבל אצלי, להבדיל משאר עורכי הרשימות, רינגו יושב לבטח במקום השני. 2 לא רק הפתיח המפורסם של Sunday Bloody Sunday. שמעתי במקרה בגלגל"צ פירוק של Where the streets have no name והטראק של התופים, שהוא מאוד ברקע במיקס, פשוט יוצא מהכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה שווה ולו בשביל האזכור - למי שפספס - של הסרטונים של Rick Beato. מעבר לזה שהוא יכול לגרום לך להקשיב מחדש לקלסיקות רוק של הסיקסטיז והסבנטיז, הוא לא סולד משום ז'אנר אחר של מוזיקה ומוצא גם שם פנינים בשירים שהייתי פוסל מראש כפופ טראשי. האמת, לפעמים אחרי סרטון שלו אני מרגיש שאני לא מבין כלום במוזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל אותו אפקט בלי צורך להאזין לשום ריק ביאטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי הרבה (באופן יחסי לכמות שהוא ייצר) סרטונים שלו, בעיקר את הרשימות כדי להשוות עם הרשימות שאני עושה לי בראש ולגלות הפתעות. הסרטון שלו שהכי אהבתי היה דווקא על שיר הפופ הכי מורכב בעולם. הסיפור היה מאוד אנושי וגם כשהוא מסביר את המורכבות של השיר זה לא יוצא טכני בגלל הבעות הפנים שלו ששוות זהב, ואז לא אכפת לי שהחומר הטכני עובר לי ברובו מעל הראש. פשוט רואים כמה הוא עצמו נהנה לחיות מחדש את הסיפור, והרי כל מה שאנחנו רוצים מרשתות חברתיות זה סיפור טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באנחת רווחה גיליתי עכשיו שג'ון לנון לא אמר על רינגו "הוא לא המתופף הכי טוב בעולם. הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תפס כי זה נשמע ממש כמו משהו מרושע שג'ון היה אומר בצחוק. אבל הוא לא היה אומר את זה. ג'ון פול וג'ורג רצו את רינגו עוד בזמן המבורג, לא רק בגלל שהוא התחבר איתם אלא גם בגלל שהוא היה המתופף הכי טוב בלהקות הרוק של ליברפול. פיט בסט רק נראה טוב והיה חביב הבנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לזה שרינגו מתופף נהדר ועם סגנון חד-פעמי משלו שאין דומה לו, אני רוצה להציע תיאוריה נוספת למה הוא היה כל כך מושלם בתור המתופף של הביטלס. מתופפים מיתולוגיים בתולדות הרוק נודעו לשמצה במופרעות רבתי אפילו יחסית לנגני רוק ככלל. רבים מהם לא שרדו, ואפילו ב'ספיינל טאפ' יש בדיחה רצה על הענין הזה. רינגו הוא האנטי-תיזה למיתוס הזה, וזה היה חיוני ליציבות של הלהקה. כמו שכבר אמרתי כאן פעם לגבי הריסון - הביטלס יכלה להכיל שני אגו-מניאקים מפוארים, ועוד אחד כזה היה מפרק את הלהקה הרבה קודם. לכן המתופף - והגיטריסט - אולי הכי פחות מוחצנים בתולדות הרוק, ודאי יחסית למעמדם, היו חיוניים להשלמת הרביעייה הזו למשך עשור שלם ופורה. רינגו - אפשר לראות בראיונות איתו - הוא כל כך קול, שאפילו אם לנון היה אומר את השטות הזו, הוא היה מחליק על זה ומתופף הלאה בדרכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. אורך הרוח שלו היה יוצא מהכלל. בתקופת האולפן של הביטלס היו שירים שהוא ישב ותופף עשרות טייקים. למשל 21 הטייקים של הלטר סקלטר, שבסופו של האחרון, הגרסה שנכנסה לתקליט, הוא צועק- יש לי יבלות על הידיים. אבל גם הוא בסוף התעצבן על השתלטנות של מקרטני ועזב את הביטלס לשבועיים בזמן ההקלות של האלבום הלבן. בזכות הפתיל הזה ראיתי כמה סרטונים על רינגו. מסתבר שהיתה לו ילדות קשה. גדל בשכונת עוני באווירה דיקנסית, בילה שנה בבית חולים בגיל 7 ועוד שנתיים בבית הבראה בגלל שחפת שחטף בגיל 13. בשיקום שם גילה את התופים. בגיל 15 עזב את בית הספר ועבד בעבודות מזדמנות. בגיל 16 ניגן עם חברים כלהקת סקיפל, אבל עוד לא היו לו תופים, אז הוא השתמש באצבעון וכלי שנקרא לוח כביסה. היה חבר בכנופיה (זה היה או לחטוף מכות מהכנופיה המקומית, או להצטרף אליה ולחטוף מכות מכנופיות אחרות, הוא אמר). בגיל 17 קיבל מאביו החורג סט תופים משומש (בס וסנייר, ומצילה שעשויה ממכסה של פח זבל) שהוא היה לוקח איתו להופעות הלוך וחזור באוטובוס. עבד במפעל וניגן בערבים בלהקה עם החברים שזכתה להצלחה בזכות הצלחת הסקיפל בליברפול. ב 1959 כבר רכש לו שם בליברפול כמתופף והצטרף ללהקה הליברפולית המובילה- רורי סטורם וההוריקנס. ב 1960, אחרי ארבע שנים של התמחות במפעל היה צריך לקבל החלטה לצאת לסיבוב הופעות בן 3 חדשים עם הלהקה בווילס או להשלים את ההתמחות (שנה חמישית מתוך חמש). ההורים שלו היו כמובן בעד השלמת ההתמחות, וגם ארוסתו לא התלהבה, אבל הוא בחר במוזיקה (וזה גם שילם קצת יותר- על ההופעות בקיץ 60' עם רורי סטורם וההוריקנס, הלהקה הליברפולית המובילה באותה עת, הוא קיבל 16 פאונד לשבוע במקום 14 במפעל). באוקטובר 1960 הרורי סטורם וההוריקנס חתמו עם המועדון בהמבורג שבו הופיעו גם הביטלס, ההורינקס המצליחים קיבלו את השורה העליונה במודעות וגם יותר שכר מהביטלס. והנה פריט טריוויה מעניין שגיליתי עכשיו- באותו חודש נכנסו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לראשונה ביחד לאולפן הקלטות. זה היה בהמבורג, והם התכנסו כדי ללוות את הבסיסט של ההוריקנס שרצה להקליט כמה שירים. לא פיט בסט, לא סטיוארט סת'קליף ולא אף אחד אחר מחברי ההוריקנס. רק ארבעת המופלאים (וכמובן יוזם הארוע לו וולטרס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג על מה אתם מדברים, אבל אאז''נ היה בשעתו קונצנסוס שרינגו הוא מתופף גרוע, החוליה החלשה ברביעיה, ושאהרל'ה קמינסקי יותר טוב ממנו. אני לא יודע אם זה כמו לטעון שערן זהבי יכול להחליף את מסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו כזה. רינגו תמיד נחשב המתופף הכי underrated בעולם. הכי העריכו אותו דווקא המתופפים. הוא השפיע על דור שלם של מתופפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן טיפחתי הגיג מקביל, על "כוורת". כידוע מבין ששת הנגנים שלה, חמישה הוכיחו עצמם כמוזיקאי-על בקריירות סולו. נשאלת השאלה, כמו שאנפף מאיר פניגשטיין, מה רמתו של השישי, מאיר פניגשטיין עצמו, כמתופף, מה תרומתו לצליל של כוורת (לצד תרומתו הבלתי מעורערת לצד ההווי והצחוקים של הלהקה), והאם הם היו יכולים להיות עוד יותר טובים, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה, עם מתופף אחר1. בזיכרון שלי לא זכורים אצלם רגעי תופים מרשימים במיוחד. בחנתי את ההגיג בהאזנה לשלושת אלבומיהם בתשומת לב מיוחדת לתופים. אכן, ברוב מכריע של השירים יש לתופים תפקיד בנאלי ואף נרפה משהו. ברגעים מפורסמים של קצב שנותן בראש ("טנגו צפרדעים", המכות המודגשות ברגעי מפתח ב"שיר המכולת") נראה שמי שעושה את רוב עבודת הקצב זה גיטרות (מצרך שהיה זמין בשפע ב"כוורת", כמובן). אבל דווקא בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים מתגלה תיפוף נהדר, חזק יצירתי ומוביל. דוגמה בולטת: הפתיחה של "למרות הכל". עם עד כאן אני לא מדבר שטויות (ברור שכן), אז נראה לי שהאשמה בחוורונם הכללי של התופים בכוורת היא לא בפניגשטיין, אלא אולי בסנדרסון, בכובעו כאדריכל הצליל של כוורת, שלא השכיל לנצל אותם. או שמא העניין הוא אופן ההקלטה. מחפירותיי בויקיפדיה על הביטלס אני למד שהקלטות שירים החלו אז בערוץ תופים שנתן את הקצב, ועל רקעו הוקלטו הכלים והקולות האחרים בהדרגה. אם רצו אפקטים יצירתיים יותר של תופים, היה צריך להקליט ולהוסיף אותם לחוד אחר כך. יכול להיות שבכוורת לא טרחו על החלק הזה. ומה בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים? ניחוש פרוע, הם הוקלטו מייד כשכל הלהקה מנגנת יחד. 1 מאיר ישראל, לפי ויקיפדיה, סירב להזמנת סנדרסון להצטרף ל"כוורת", "כי הם ניגנו כמו להקה צבאית"! מי עוד היה אז? לזוהר לוי, אומרת ההיסטוריה, היה אגו אמנותי כל כך ענק, שברור שלא היה לו מקום באותה להקה עם סנדרסון. מועמד: עמי טרייביטש! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פניגשטיין מתופף טוב. יש לו feel ויש לו חותמת. זה יותר מורגש בקטעים הפרוגיים כמו למרות הכל. לא מי יודע מה יצירתי, אבל מה אפשר כבר לעשות עם המקצבים של גוליית ומדינה קטנה? אני חושב שלכוורת לא היה שיר אחד של Hard Rock מתחילתו ועד סופו, תמיד הם נמסים באמצע לאיזה אומ-צה. בכל זאת באומ-צה של המגפיים של ברוך פניגשטיין מצליח להיות דומיננטי ויצירתי. וכשנתנו לו לדחוף הוא דחף יפה, כמו בסוף של הבלדה על ארי ודרצ'י. בהופעות הוא היה מתפרע בסולו תופים ארוך ומספק (מה ידעתי אז) ביו-יה. הכי חלש שלו לטעמי- העולם שמח: שיר שמתחנן להרבה תופים שמחים ויצירתיים ומקבל תה פושר. הכי מוצלחים לטעמי- המגפיים של ברוך ושיר מלחים. אם אתה רוצה מישהו שישלים את חמשת הגאונים ויתן מאצ' לאולארצ'יק בחטיבת הקצב אני חושב על פיל קולינס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עם עד כאן" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לגמרי היה אומר את זה. ג'ון לנון היה המעמיק והפילוסופי בין חברי הביטלס, אבל היו בו גם עורקים לא סמויים של ציניות ורשעות. אם מישהו מן הרביעיה צפוי לומר דברים מרושעים על האחרים, זה לגמרי הוא. לנון נמנה על אוהבי האנושות המתקשים לאהוב בני אנוש סתם. למען הדיוק כדאי שאדייק ואומר שלנון היה אוהב אדם אמיתי, אבל כלפי בני אדם ספציפיים היו לו לא מעט התבטאויות פחות מלבבות. (למשל יחסיו עם אביו שאותו פגש רק בבגרותו. הוא לא התנכר אליו, אבל השתדל לראות אותו מעט ככל האפשר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הכי מטלטל של לנון יכול להסביר: Mother, you had me but I never had you
I wanted you, You didn't want me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Father, you left me but I never left you I needed you, You didn't need me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Children, don't do what I have done I couldn't walk and I tried to run So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Mama don't go |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו לגבי המעמיק ופילוסופי אני מעלה הסתייגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הסתייגות שנכונה תמיד למפורסמים: אנו מדברים על תדמיות ולא על אנשים שאנו מכירים באמת. ג'ון לנון הוא קרבן צפוי של תדמיתו כנציג האולטימטיבי של נוער הפרחים ההיפים ותרבות הנגד. ידוע גם שהוא לא היה מה שנקרא אדם "נחמד". לנון היה אלים, בוגדני ומרושע. אבל גם אדם רדוף חרטה על מעלליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט חשבתי על הריסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין. אבל התרשמותי ממנו היא שהוא דוקא מתאים לטיפוס ה''נחמד'' וההתעניינות שלו בעניינים רוחניים כמו פילוסופיה ומוסיקה הודית וסרטי מונטי פייטון היא חלק ממין תמהונות חביבה ולא מעבר לכך. אבל שוב, אנו לא באמת מכירים אותו. מידת העוינות שתגלה אצל רבים כלפי לנון ודברים שאמר, מעידה שהוא ככל הנראה נגע בהרבה עניינים רגישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנון, שבין שאר מעלותיו גם היה פרובוקטור לא קטן, ידע היטב איך לעשות גלים תקשורתיים ורבי השפעה. אני לא בטוח שזה מעיד על רוחניות יתירה. כבר אמרתי שאני לא מומחה ללנון, וברור שבזמן אמיתי לא הייתי חשוף לתקשורת על ארבעת המופלאים. אבל באשר לטוהר כוונותיו אחלוק אנקדוטה אישית. זכורני שכבר בשנות השבעים המאוחרות, אבי - שהיה רחוק מאד מלהיות מעורב בתרבות הפופולרית, וודאי מלהגיב עליה בעוקצנות - העיר שזה יפה מאד לשיר על שלום עולמי ושיוויון בין כולם, כשאתה גר בבנין הכי יקר בניו-יורק. דווקא בגלל שאמירה כזו כל כך לא אופיינית לו, היא נחקקה בזכרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה בדיוק סוג הביקורת שאותו תארתי. האם מי שתומך בפמיניזם ושלום עכשיו גלובלי, אינו יכול לגור בכל מקום שהוא יכול לאפשר לעצמו? מה הקשר בין הדברים? בתחילה חשבתי שאתה מתכוון לאלימות ולזדוניות שלנון גילה כלפי סביבתו (כפי הנראה היה גבר מכה) ולריחוק שגילה כלפי בנו ג'וליאן. ולכן ציינתי שלנון בניגוד לביטלס האחרים לא היה אדם נחמד. אבל הוא היה אדם שקורות חייו המעניינים הפכו אותו במקום לאדם מקופח בעיני עצמו, אנוכי ומרוכז בעצמו, לאדם נדיב ובעל דעות מעניינות ואנושיות. פרובוקטור? אולי, אבל בשם אלו ערכים ותקוות נפלאות. כאשר לנון ובת זוגו הפגינו בישיבה במיטה למען שלום עולמי, למי מפריעה הפרובוקציה הזו ואיזו דרך מקסימה וחכמה להדגים, לממש ולהפיץ את הרעיונות שהפגינו בשמם. בעידן בו הציויליזציה שלנו שועטת אל קצה וזאת בשל העדר הזדהות ואחדות אוניברסלית, אפשר להיווכח כמה חבל, שתקוותיו לא אומצו ע"י יותר אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללנון היה מעמד די מיוחד בשנות השבעים. האבל כשהוא נרצח היה חסר תקדים עבור מוזיקאי. בונו נכנס למשבצת הזו בשנות התשעים אבל לנון יצר אותה. תקופה ארוכה הוא היה די מסוכסך עם עצמו, ואכן פול מקרטני היה קרוב יותר לג'וליאן מאשר ג'ון עצמו. עוד בתקופה המוקדמת של הביטלס השלשה שיחקו תפקיד של "ילדים טובים" וג'ון היה "הילד הרע"1. אבל יוקו הצליחה ליישר אותו בסוף, ובשנים האחרונות לפני מותו היה שלם יותר עם עצמו. מרגישים את זה גם באווירה של התקליט האחרון שהוציא, שהיא הפוכה לגמרי מזו של תקליט הסולו הראשון שלו מ 1970. ________ 1 1963 מול המלכה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. חשבתי בהתחלה שהפוז מתכוון ליחסים הקשים בין ג'ון לנון לג'וליאן ואמו (שכללו גם אלימות כלפי האם). לנון בחייו האישיים היה רחוק מאד מדמות נער הפרחים שוחר השלום והאהבה שהציג. אבל דוקא השניות הזו, שלנון היה מודע לה, הפכה את דעותיו למורכבות יותר ופחות פשטניות ממה שאלו שאינם מחובביו נוטים להציג. לנון היה חוליה בשרשרת שמתחילה מטולסטוי ונמשכת בגנדי. אלו הן דעות שנויות במחלוקת ומעוררות התנגדות רבה (אפילו של אדם כמו ג'ורג' אורוול), אבל הן ממש לא שטחיות או חסרות חשיבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחת רווחה? אני מצטער על עוד מיתוס יפה שהעוּבדות הורסות בברוטליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך הכתבה הזאת של בן שלו גיליתי את הקינה "שיר לג'והן לנון" (ה-ה' המיותרת במקור), של צביקה פיק. גם אם נשים בצד את העובדה שבערך חצי מהשירים שמצוטטים הם של מקרטני נטו, מדובר בזוועה יוצאת דופן - המילים, הלחן, העיבוד, השירה, ואפילו המיקס הם לא סתם גרועים עד חלשים, אלא גם ב-180 מעלות ממה שלנון היה וסימל. להשוואה: מקרטני, הריסון, אלטון ג'ון, פול סיימון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר בזמנו היה אולי השיר המושמץ ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ולהבדיל משאר הביקורת אז על פיק- ממש בצדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמתחיל עם "ג'ון" יגמור עם "ברמס" ו"מלר". (סתם, באמת היה צריך מזמן לעבור ל״בראמס" ו"מאלר", רק שחובבי המוזיקה הקלאסית לא בקלות נפרדים משגיאות העבר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה עם "אפגהניסטן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפע’ניסתן או אפר’ניסתן. או אפעניסתן (כמו עזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, מאז גאליבר, יושב בפינה ושותק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, באמת תהיתי, מה שורשי ההחלטה המוזרה על-פניה לתעתק את העיצור הערבי הזה (غ) כ-gh או g באלפבית לטיני (מה שגורם לדוברי אנגלית, ובטח דוברי הרבה שפות שמשתמשות באלפבית, הלטיני להגות "אפגניסטן" ו"גאזה"), וממתי כותבים היהודים את השם "בגדד" באות ג', והאם ייתכן שזה בהשפעת האנגלית (יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן). אחרי שלושת רבעי שעה של נבירה אין לי תשובות מלאות, אבל הגעתי לזה: 1. ביוונית עתיקה האות גאמה נהגתה /g/ (כמו גימל שלנו), אבל ביוונית מודרנית אחת ההגיות שלה קרובה מאוד (זהה?) ל-غ. אז אולי התעתיק הלטיני מושפע מיוונית. 2. בגדד נוסדה על-ידי חליף מוסלמי, אבל לקחה את שמה מישוב קיים סמוך, שנקרא כך כנראה ממקור פרסי - גם שם היה קיים העיצור غ - אבל יש גם אסכולות אחרות על מקור השם (חפירה די ארוכה בBaghdad#Name [Wikipedia]). בתלמוד הבבלי, מלפני אותו חליף, מוזכר רב חנא בגדתאה [ויקיפדיה], כלומר מהעיר "בגדת". רש"י חשב שזו בגדד, וזה באמת סביר אבל יש שחושבים אחרת. אם זה נכן, אז יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן, ואנחנו הקדמנו את האנגלית בגדול. (2 א'. הפירוש בפרסית הוא "ניתנה על-ידי האל". בגלגול הודו-אירופי מאוחר יותר, זה השם הסלבי "בוגדן". אפשר לעברת את שם העיר ל"יונתן".) 3. שתי האנקדוטות האלו גורמות לי לחשוב שאולי העיצורים /g/ ו-غ בעצם לא כל כך רחוקים בהתגלגלות של שפות. 4. אם נראה לנו עיוות שאירופאים אומרים "גאזה" ו"אפגניסטן", היו ערבים שהחזירו בכיוון ההפוך: יש מדינות ערביות שבהן מתעתקים /g/ משפות אחרות ל-غ, ומן הסתם הוגים בהתאם, למשל הונغ קונغ והמכשף غـנדלף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הג’ הזו של בגדת היא כנראה ג’ רפויה (בכתב לא הבדילו בין שתי הצורות) שבוטאה כמו غ הערבית, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! שכחתי שהיתה ג' רפויה. (כמה חזקה ההשערה שהיא נהגתה כמו غ? אם זה נכון, זה סוגר לגמרי את נקודה 3 שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמינות של רש''י צנחה בעיני אחרי שגיליתי שבנוגע לשמות חיות וצמחים לרוב הוא סתם ניחש ולא היה לו מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאפשר לקחת אותו כסמכות בשום פירוש שלו; מעצם היותו כל כך חלוצי, ועם אמצעים כל כך דלים למחקר, אין ספק שהוא פספס בכמויות. אני יכול גם להבין למה הוא לא החצין את מידת הודאות/ניחוש שלו בכל פירוש: אולי החצנה כזו לא עלתה על הדעת אז, וממילא הוא היה רשאי לסמוך על הקורא הנבון שישפוט את פירושו בכליו הוא (של הקורא) - הרי לא היו לרש"י מקורות שלא היו לקוראיו. אפשר רק להעריץ אותו על כל המקומות שבהם צדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל לתת כמה דוגמאות למקומות שבהם הוא צדק, ומקומות שלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, גדול עלי. אני בעיקר נחשף לזה בטורים של אילון גלעד ב"הארץ", שם מופיעים פירושי רש"י פעמים רבות, אבל תמיד כפרט מידע קטן, ואני שוכח מיד. גוגל בצירוף מנוי דיגיטלי יספקו לך דוגמאות די בקלות. משהו אחד אני כן זוכר, בזכות המצגת מתגובה 760342: בתורה כתוב "מצות על מרורים יאכלהו". עד תקופת המשנה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "מרור", והתנאים פסקו על חמישה ירקות שרשאים להיחשב למרור, אחד מהם "חזרת". עד תקופת התלמוד כבר לא ידעו מה זה בדיוק אף אחד מאותם חמישה שמות של ירקות, והאמוראים פסקו ש"חזרת" של התנאים היא "חסא". במאה ה-11 במערב אירופה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "חסא". רש"י פסק ש"חסא" של האמוראים היא "ליטוגא". "ליטוגא", אנחנו יודעים היום בודאות, היא הירק שאנחנו היום קוראים לו "חסה", ברציפות מאז רש"י (לפחות) ובזכותו. היום מסכימים גם החוקרים הביקורתיים שהוא צדק בזה, אני מניח שלפי שפות שמיות אחרות ששימרו את השם. (אבל, אתם רוצים לצעוק, חזרת היא בכלל שורש חריף! או, זה סיפור משעשע (עניין של טעם) כשלעצמו, אבל בפעם אחרת.) (וגם, חסה זה בכלל לא מר! גם כאן יש לי תיאוריה, אבל לפעם אחרת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וסרטון שמסביר יפה איך (אינטרפרטציה שלי) רינגו בעצם הפך לביטל הרביעי עוד בהמבורג, ומדוע כשג'ורג' מרטין הגאון זרק את פיט בסט זה היה מתבקש. עדיין בהקלטה של הסינגל הראשון (Love me do) ג'ורג' מרטין לא היה מבסוט מהטייקים עם רינגו ולקח מתופף אולפן (אנדי ווייט). הגרסה המפורסמת (עם אנדי ווייט המדוייק) הגרסה עם רינגו (איכות מופחתת, כי הסליל המקורי אבד והמאסטרינג הוא מתוך תקליט 45 שהודפס ב 600 ומשהו עותקים נדירים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה ששני הסנט שלי שווים בעניין זה- אני חושב שסיבה חשובה שהקינקס לא הפכו לאחת מהלהקות הגדולות היא חטיבת הקצב הפושרת שלהם, בעיקר התיפוף הדלוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטלס עשו כל כך הרבה דברים חד-פעמיים, שאני מתקשה להבין איך אפשר לומר שה''נה נה נה נה'' הוא לא ביטלסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מסוג ההיגדים שמנטרלים גנרית כל טענה ש-"X הוא בלתי אופייני למוזיקה של הביטלס". עדיין, אני חושב שבמרחב הדברים שלהקות עשו (בלוז 12 תיבות, חליל צד על רגל אחת, ושחיטת עז על הבמה למשל), יש כאלה שיותר רחוקים מהמרחב המוזיקלי שלהם ויש כאלה שפחות רחוקים. לגבי הנה-נה-נה דנן, הטיעון שלי הוא שהביטלס - באופן די מפתיע הייתי אומר לאור מעמדם האייקוני - לא סיפקו ולו רגעים של המנוני רוק איצטדיוניים. פינק פלויד כן, הסטונס בוודאי, לד זפלין גם לדעתי, אפילו הבאנד - כולל נה-נה-נה משלהם באחד הטובים שלהם (מוזמנים למצוא איזה) ועוד רבים וטובים. אפילו הריסון תרם משל עצמו - אבל כבר בתקליט הסולו. ואם זה נראה לך מספיק קרוב כמו יציאות חד פעמיות שלהם מסוגים אחרים - אשמח לשמוע על מה חשבת אפילו סתם בשביל הכיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהיי ג'וד הוא השיר הכי מקרטני בכל ההיסטוריה של הביטלס1. ככזה, הנה נה נה הוא במקום. זה אולי המנון האצטדיונים היחיד של הביטלס (ולכן גם השיר הכי מושמע שלהם בפער ניכר ברדיו האמריקאי) אבל כבודו במקומו מונח. והמלים? פול כותב לבנו של ג'ון כדי לנחם אותו על גירושי הוריו. מאוד לא ביטלס, אבל אייקוני. אז כן, אני מסכים שזה לא שיר ביטלס אופייני, ואני גם לא יודע איזה מעשרת (הקסא) הגדולים הייתי מוציא כדי להכניס אותו, אבל עדיין קשה לי עם זה שהוא בחוץ. ______ 1 הלחן המז'ורי, אין בכלל טונים חוזרים בלחן למעט הכפלות מאוד מקרטניות, לווי פסנתר דומיננטי, ואריאציות על הרמוניות של אצטדיוני כדורגל אנגליים. וכמובן המלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתוך השיר הזה הנה-נה-נה בהחלט במקום, אין לנו ויכוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, אף פעם לא חשבתי על ה"ננה נה נה" בתור רוק איצטדיונים. הוא יכול לעבוד ככזה, אבל לדעתי הוא סתם נועד להיות כיף עממי שלא נגמר, אולי יותר שירה בציבור. אני באמת חושב שהטענה "X הוא בלתי אופייני למוזיקה של הביטלס" כמעט לא יכולה להיות נכונה. אולי אם יש קלישאה שהרבה להקות לפניהן עשו אז אפשר לומר שזה לא ביטלסי, אבל זה בוודאי לא נכון לביטלס המוקדמים ואני מניח שגם לביטלס היותר בשלים היו לא מעט כאלה. יציאות חד פעמיות אחרות שקופצות לראש שלי מיד: * שני ה Honey Pie באלבום הלבן, כל אחד הוא יחיד מסוגו (למדתי מויקיפדיה שמקובל לבוז לזה הפראי, אבל בעיני הוא ממש נחמד). * הפרוטו-רוק-כבד של "הלטר סקלטר" (שאם הוא בישר את הרוק הכבד, לטעמי הוא לא עומד היטב במבחן איך הוא נשמע אחרי הרוק הכבד). * בגלל * אני רוצה אותך (היא כל כך כבדה) * שַׁחרור |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות הרשימה שלך: * הלכתי לשמוע (שוב?) את הלטר סקלטר בעקבות הרשימה שלך ועכשיו אני יודע מי מככב אצלי בראש רשימת הגרועים של הביטלס. השיר הראשון שאני מכיר שלהם שהוא פשוט בלתי נסבל לשמיעה. לא שרדתי עד הסוף1. * בגלל - הוא נהדר, ומכיל הרבה דברים מעניינים והשילוב שלהם אולי חד פעמי, אבל לדעתי1 כשמקשיבים לחלקים בעצמם, הם מאד 'ביטלסי-ים'. ההרמוניות הקוליות מופיעות בהרבה שירים שלהם, וגם הנגינה דמוית-הסיטאר ברקע2 קיימת אצלם בעוד מקומות, למשל ב: * אר"א(הככ) - סאונד רקע דומה נמצא למשל כאן. 1 גילוי נאות - אני בכלל לא ביטלמן מומחה. אז נא להתייחס כך להערותי הנאיביות בתחום. 2 בטח יתברר שאלו בכלל קלידים עם אפקט. _____ מהו המנון אצטדיונים אם לא שירה בציבור מוגברת ל-11? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הדלתא בין המנון אצטדיונים לבין שירה בציבור הוא צרחה בגרון ניחר: Born in the USA קופץ לי לראש, ואצלנו הדוגמה הכי טובה לדעתי היא הפזמון של "הולך נגד הרוח". בליווי של "בגלל", גוגל לשירותך: צ'מבלו חשמלי, באוניסונו עם גיטרה-דרך-רמקול-לזלי. אל תסגור את התחרות על ראשות רשימת השירים הגרועים בלי להיזכר ב-The Long and Winding Road. בתור מי שקרא הרבה ביטלס בויקיפדיה, אני יודע שמקובל להאשים את העיבוד המגוחך של פיל ספקטור, אבל בעיני השיר בלתי נסבל גם בבסיסו. בדוק גם את Good Night, שלא נחשב לשיר גרוע במיוחד אבל לדעתי הוא לא מוערך מספיק (כשיר גרוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא TLWR פחות מעצבן אותי, גם אם הוא בהחלט מתאים יותר לאלבומי הסולו של מקרטני מאשר לביטלס10. אם אתה רוצה, מסתבר שיש גרסה נטולת ספקטור. אבל הרשמת עם good night, ממש שיר בינוני של סרט נסיכות דיסני ושיר שראוי לרצפת חדר העריכה של הביטלס, עכשיו אני קצת מצטער ששמעתי אותו2. הסוף שלו כאב כמעט כמו הלטר סקלטר (שעדיין בראש הרשימה שלי, פשוט פיזית הסאונד שלו בלתי נסבל בעיני). 0 מה שנכון לכמה וכמה משירי האלבום הלבן, שמתאימים יותר לאחד המופלאים מאשר ללהקה כיישות הומוגנית בפני עצמה. 1 לולא הייתי יודע שהוא אכן שלהם, זה היה הניחוש שלי. 2 עם כל החיבה שאני רוכש לרינגו שנתנו לו סוף סוף לשיר משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם שמאלצי אבל עדיין מנצח את אד שירן בקלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Abbey Road, בתור תקליט פרידה, מלא בכל מיני דברים חד פעמיים כמו הסולואים העוקבים שציינתי ב The end. Because הוא חד פעמי בגלל שהלחן של ג'ון הגיע מסונטת אור ירח של בטהובן (מנוגנת לאחור). הקלידים לפי ויקיפדיה הם פסנתר חשמלי שמנוגן דרך לזלי ספיקר. חתיכת אפקט! ואם אנחנו כבר כאן, אז יצאה העלאה חדשה "גרסת הבמאי" עם סאונד הרבה יותר טוב של "While My Guitar Gently Weeps" בכיכובו של פרינס. זה השיר שאני הכי אוהב בעולם12, ומלבד המקור זה הביצוע שאני הכי אוהב ביו טיוב. יש הרבה ביצועים עתירי כוכבים אבל בכל אחד מהם אני מוצא משהו "off" שמפריע לי, למשל שהורסים את הפתיחה המופלאה דמויית המורס בפסנתר. בביצוע הזה ג'ף לין, טום פטי ושאר הנגנים מכבדים את השיר ביראת קודש, ופרינס מתחרע עליו, ואני אוהב את זה :) _____________ 1 כי אני אוהב אותו כבר המווון זמן והוא מעולם לא נמאס. 2 יצא לי פעם לשיר אותו על במה מול קהל, וזו חוויה שאנצור לנצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש גם את הגרסה האמריקאית, עם דייב גרוהל על התופים וג'ק וולש על גיטרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'ו, לא ג'ק (ואפשר גם להתווכח אם צריך ל' ב''וולש''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר אותו הרבה זמן :) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |