|
||||
|
||||
ממש לא. זה מראה לך כיצד התנהל הלימוד בחבורה וכיצד שיקול דעתם של הרבים נחשב יותר משל היחיד. כיצד פסקו הלכה וקבעו תקנות ועד כמה מגעת סמכותו של נשיא או אב בית הדין. |
|
||||
|
||||
שיקול דעתם של הרבים גובר על שיקול הדעת של היחיד- זה פשוט ולא לשם כך בא 'תנורו של עכנאי',אפשר היה להסתפק הן בהיגיון החברתי ש2 יותר גדול והן מפשוטו של מקרא ש-אחרי רבים ל. להטות. לפחות ממה שהבנתי מהגותו של פרופ' ליבוביץ בעניין ש- 'רבים' גוברים על האלוהים בבחינת 'לא בשמים היא'. כוונתו המקורית הייתה להסביר למה תורה שבעל פה גוברת על התורה שבכתב.ולמה כשחז"ל פסקו הרי שפסיקתם גוברת על מעמד הר-סיני לרבות 'הלכה למשה בסיני'. פרשנויות אחרות מטבען יובילו לכפירה בעיקר ובאי הבהרתו את עניין זה פסל את עצמו באורתודוקסיה הרבנית. |
|
||||
|
||||
אל תיקח את ליבוביץ כבר סמכא להסביר ולפרשן את הדת. כפי שהסברתי והראיתי בהרחבה בפתיל הנובע מתגובה 676797, ליבוביץ' מסלף ומשבש ומתיימר לכתוב בשם גדולים ממנו בדיוק ההיפך ממה שהם אמרו וכתבו. תורה שבעל פה לא "גוברת" על תורה שבכתב, אלא היא המסורת כיצד לקרוא ולהבין את התורה שבכתב. לאמר: התורה שבעל פה "גוברת" על הפרשנות האישית שלך שאיננה מעוגנת בכוונתו הראשונית של הכותב. לאור כל זאת, חכמים "הזכירו" לאלוהים שהוא עצמו כתב בתורה: אחרי רבים להטות. ואם כן, כשהוא מטה משפט וקובע כי הלכה כרבי אליעזר "בכל מקום", הוא סותר את עצמו. |
|
||||
|
||||
לא בשמיים היא, כפשוטו. ספרי נבואה נכתבו עד סוף ימי בית שני. כמובן שאף אחד מהם (למעט דניאל) לא נכנס לתנך. אבל זו לא הייתה דעתם של החכמים שכתבו את המשנה (וגם החליטו מה יהיו הספרים שיכנסו לתנך). |
|
||||
|
||||
לא בטוח שנכתבו ספרי נבואה. היתה תופעה של נביאים עד לסוף ימי בית שני ולאחריו דיכאו אותה הרבנים. זו משמעות הביטוי ''מאז שחרב הבית ניתנה נבואה לשוטים'' ולא השימוש המעצבן שעושים בו בכל הזדמנות כדי לנבא משהו. |
|
||||
|
||||
לא נבואה בסגנון בית ראשון. הנביאים של בית ראשון קיבלו מסרים ישירות מפי הגבורה. בספרים של בית שני דמותו של אל קרובה הרבה יותר לזו שמצטיירת לנו היום: מרוחקת ונשגבת הרבה יותר. לכן חייבים מתווכים: לא רק שנדרשים חלומות (כמו אצל יחזקאל ושות': חלומות אינם חידוש) אלא שמדברים עם שליחיו של האל, מלאכים. מלאכי האל מוזכרים כבר בתנך, אבל בתנך אין למילה הזו משמעות מיוחדת. בימי בית שני גם מלאכים שונים (מיכאל, חנוך, וכדומה) מקבלים נוכחות ומהות משל עצמם. אפשר להבין את הדגש בהגדה שמי שהוציא את בני ישראל ממצריים הוא "אני ולא מלאך" על רקע הגידול שחל במעמדם של כל אותם מלאכים. דרך אגב, אותם אנשי חז"ל שיכתבו, כמובן, את ההיסטוריה. לא רק שהנבואה לא פסקה (אלא שהזרם שלהם הפסיק להתייחס לנבואה הזו) אלא שהם גם שיכתבו את שרשרת המסורה: „משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״. בפועל התורה נכתבה בעיקרה על ידי כהנים1. בהמשך ענף המסורת ביהדות שתוחזק על ידי הכהנים נמחה כמעט לחלוטין. 1 כן, אני יודע שאני כותב מתוך פוזיציה. |
|
||||
|
||||
מי שאינו מאמין בכוחות עליונים יודע שהנביאים בכל התקופות קיבלו נבואה מחזיונות עצמם (וזה לא גורע מתוקפה). |
|
||||
|
||||
אתה טוען שספרי נבואה נכתבו עד סוף ימי בית שני. אבל החכמים שכתבו את מעשה תנורו של עכנאי קבעו כי הנביא האחרון היה הנביא מלאכי והנבואה פסקה זמן קצר לאחר בניין בית שני. אם כן, אתה בא לפרש את סיפור תנורו של עכנאי בדיוק ההיפך מאלה שכתבו אותו - שזה מאוד יומרני מצידך. מעבר לזה, על מה אתה מסתמך כשאתה קובע שאותם ספרים שנכתבו עד סוף ימי בית שני, הם ספרי נבואה? על סמך טענותיהם של הנוצרים? |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |