בתשובה לנועה ו, 14/03/12 13:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשתי הפעמים האחרונות שהחלפתי עבודה, קיבלתי בדואל את טיוטת החוזה כמסמך word לעיוני ולהשגותי. מובן שגם התיחסו ברצינות להערותי וחלקן אף זכו להכנס לחוזה הסופי. מצד שני, חלק מהסעיפים (למשל NDA) היו קשיחים ולא נתונים למשא ומתן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשריך וטוב לך. ככה צריך. _______ מנסיוני, ה-NDA הוא תמיד מסמך נפרד, ואין לי איתו בעיות פרט לאחת: מדוע, כמעט תמיד, ה-NDA הוא באנגלית, באותיות בגודל 8-9, ובריווח מינימלי בין השורות? אתם רוצים להחתים עובד על מסמך, יהא אשר יהא תוכנו? או רוצים שהעובד ידע ממה הוא צריך להמנע, על מנת שלא יסב לחברה נזק? ה-NDA הוא באמת מסמך אחיד שאין מקובל להרהר בו ולערער עליו, ומחתימים עליו עובדים, פרילנסרים, יועצים - בכמויות. לא כדאי להשקיע פעם אחת ולתרגם אותו לעברית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-NDA?! לא התעסקתי עם זה אף פעם, אבל נראה לי שלכל מקום יש NDA משלו. (ומה שאת צריכה בשביל לקבל יחס כזה, זה למצוא שוק לא רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו? ובכל מקום, מחתימים על המסמך הזה עשרות אם לא מאות אנשים (ובמקומות גדולים - מן הסתם אלפי). יצא לי לחתום על NDAים גם בפגישות עבודה סתם, בטרם בכלל היה ברור אם נעבוד יחדיו אם לאו. לא שווה להשקיע ולתרגם? (זה הקטע המעניין: כשמדובר בעבודות איור פרופר שהן משאת נפשי, בפרוייקטים מעניינים וכו', אני נאלצת להתפשר - ודווקא שם מדובר בהתמחות ייחודית שלי, נניח. כי אם מישהו מחפש את הקו שלי - הוא צריך לשכור אותי. או נניח - עוד כמה שיש להם קו דומה. אבל באותו הפרוייקט של דף הנחיתה והחוזה הדראקוני, היה מדובר בעבודת גרפיקה פשוטה ומעט קוד. משהו שכל אחד יכול לעשות. או לחילופין - כל אחד שיש לו רקע בעיצוב ויודע קצת קוד, או שיש לו ידע בתכנות פלאש וטביעת עין עיצובית. כלומר - לא כל אחד, אבל הרבה אנשים יכולים. ויכולתי לעשות שרירים, ולנצח, פשוט משום שהעבודה לא עניינה אותי במיוחד, והיו לי מספיק פרוייקטים גם בלעדיהם. מכאן, שבאופן פרדוקסלי, דווקא כשהתועלת ממך נמוכה למעסיק, אתה מנצח. אגב, קח בחשבון שיום אחד גם שוק ההייטק עלול להיות רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הגיוני. באמת מפתיע שהחברה נותנת מסמך אחד גם בעברית ואחד רק באנגלית. לא הבנתי מה כתבת על התועלת למעסיק, העניין כאן הוא לא התועלת, אלא זה שיש לך ביקוש גדול. בגלל זה יכולת לסרב. האם המעסיק היה מנסה לרצות אותך? אם התועלת נמוכה, אולי היה מוותר על הפרוייקט, אם יש לך מחליפים היה מנסה אחרים. (זה כבר קרה, אבל האסטרטגיה שלי לעניין היא לא לבכות כמה המעסיקים רעים, אלא להבין שאין בי כל כך צורך, וכבר מעכשיו לצבור נסיון בשווקים שאינם הייטק, בגלל זה לא עבדתי רק בהייטק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, אני טוענת שגם בשוק רווי, לטובת המעסיק הוא ללכת לקראת העובד, במיוחד כשמדובר בדברים שלא עולים לו כסף. מה מפריע לחברה שהחוזה פתוח למשא ומתן? הרי כך העובד יותר מרוצה. יחס של "לא טוב לך - לך, יש הרבה כמוך!" חוזר אל המעסיק כמו בומרנג, בסופו של דבר. עובדים ממורמרים לא עובדים היטב, ותפוקתם נמוכה משהיתה יכולה להיות. הם לא מעלים רעיונות והצעות יעול, שהיו עשויים להצעיד את העסק קדימה. הם נוטים לעזוב מהר, כך שיש תחלופה גבוהה של עובדים. ואז צריך לחפש חדשים, ולראיין ולמיין ולחפוף ולהכשיר. זה בעייתי למעסיק גם אם יש שפע של עובדים אחרים במקומם. מעסיקים היו צריכים להבין את זה, והרבה מאוד לא מבינים. ________________ והדבר נכון גם לפרילנסרים. עם השנים הפכתי למומחית בקריאת חוזים. ולמדתי לעמוד על שלי. אבל קצת מעייף לעשות את זה כל פעם. למי בדיוק מועיל, הסעיף הזה בדבר הגבלת התעסוקה במשך או לאחר תום העבודה (מעבר לזה שזו חוצפה, הרי לא מבטיחים לי הכנסה בזמן הזה)? לכמה סודות בדיוק אני נחשפת, כשאני מבצעת דף נחיתה, שאני עלולה לגלות אותם למתחרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהסברתי, החוזה הלא-אחיד כן עולה לו כסף, ואני חושב שהוא מעדיף אפילו לשלם קצת יותר ולקבל חוזה אחיד. גם לרב האנשים זה לא מפריע. השאלה היא, האם בעל העסק צריך מאיירים לא ממורמרים, או צריך איורים איכותיים. יכול להיות שלא, ואז משתלם לו להחליף עובדים באופן תדירי. האם באמת גם מקום שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, מתייחס לעובדים בצורה לא הולמת? זה באמת מפליא. באופן כללי, גם אם היחס במקומות שאינם הייטק, הוא איך אומרים, לא הייטק, הוא הוגן וסביר, ובוודאי שמנסים להשאיר את העובד שמח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקומות רבים יש מחלקה משפטית. ואז עורך הדין מקבל משכורת ממילא. ושינוי סעיפים יכול להתבצע היטב גם בלא עורך דין. במיוחד כשמדובר על מחיקת סעיפים לא רלוונטיים, או אדפטציה של סעיפים למקרה ספציפי. עם לקוחות שלי אני עושה את זה בלי לערב עורך דין כלל. במפתיע, מאיירים צריך בכל מיני עסקים, כולל לומדות וכולל אתרים. תראה, אני את הבעייתיות רואה בשורה ארוכה של מקצועות, לא רק מאיירים ולא רק עורכי דין. _________________ עסק שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, על אחת כמה וכמה שיתייחס לעובדיו בצורה לא הולמת. רווחים בקושי יש, הבעלים הם אנשי מקצוע שפתחו עסק ולא אנשי עסקים מדופלמים, ולכן מישהו צריך לשלם את המחיר (אני עושה כאן אדפטציה מחברות האנימציה בארץ). אבל מאיירים, כאמור, יש גם בכל מיני מקומות, וגם במקומות שדורשים מהעובדים גם יכולת איור, בנוסף לעוד כמה דרישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיש ממילא מחלקה משפטית, לא חוסך את הטרחה של המנהל להבין את השינויים והשלכותיהם, ושל המנהל שלו לדאוג, שלמשל יהיה אפשר להזיז את המשרדים לעיר אחרת עוד שנתיים בלי הרבה בעיות. את עושה את זה בלי עורך דין, כי אין לך הרבה מה להפסיד. מקסימום את מפוטרת, ותפסידי עד חודש עבודה. מי שיש לו עסק שהוא השקיע בו רבות, חושש הרבה יותר לעסק שלו. במיוחד בעסק גדול שקשה לנהל, גם ככה הבעלים איננו עורך דין וקשה לו להבין את ההשלכות. באיזה עוד מקצוע לדוגמא יש יחס עד כדי כך קיצוני? במכירות (בכלל, לא רק בהייטק, גם באוסם), זה ממש לא המצב. _________ נראה לי אם ככה, שאת במקצוע הלא נכון. אנשים בארץ לא מעוניינים באיורים, וגם אם בכל זאת ממש חייבים, לא אכפת להם אם הם טובים או לא. אז למה לטרוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אין לי מה להפסיד? אם אני שכירה - הרי יכולתי לעבוד במקום אחר. במיוחד אם אני אני לא מובטלת אלא עוברת ממקום עבודה אחד לאחר. ואם אני עצמאית - ובכן, גם לי יש עסק לנהל, ובמקום לעבוד איתם יכולתי לעבוד אם אנשים אחרים... אגב, מה על הטרחה שלי להבין חוזים, בלי עורך דין לצידי? אני הרי לא לוקחת עו"ד שייעץ לי על כל חוזה וחוזה. כשזה אני עם יכולות הבנת הנקרא שלי מול עו"ד של החברה זה בסדר, וכשאני מבקשת לשנות סעיפים, כבר לא? _ לא מדוייק. כל הסמארטפונים והטאבלטים למיניהם פותחים ים אפשרויות. וחוץ מזה, עשיתי חצי-הסבה לעיצוב. אתרים וGUI וכו'. בשביל זה יכולתי להרשות לעצמי לעשות שרירים. אבל מה, אתה חושב שבתחומים האלה אין חוזים דראקוניים כשאתה עובד מול גורמים יותר גדולים ממך? יש ויש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי אין לך מה להפסיד, אמרתי יש לך עד חודש של עבודה להפסיד, שזה לא כל כך הרבה. הטרחה שלך להבין את החוזה זהה, גם אם את משנה את החוזה. הרי את לא מצפה שתבואי למקום עבודה ואת(!) תנסחי את החוזה, לא? (למה לא בעצם, אולי תתחילי לטעון כך). _____ בעיצוב אתרים ההסכם של החברות שעבדתי איתם והיו צריכות אתר מפרילאנסר היה עמוד שאמר בערך: "אני מאשר שאני לא עובד חברה". אז אני לא יודע למה יש לך נסיון כל כך מר. רוצה לעשות הסבה למכירות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. הרי אם עזבתי מקום עבודה, ויש בעיות במקום החדש, לא הפסדתי חודש עבודה בלבד: הפסדתי מקום עבודה! הפסדתי את כל חודשי העבודה הבאים, ואת האפשרות למצוא מקום עבודה בעודי עובדת! והמעסיק? הוא הפסיד תשלום על חודש עבודה, שמן הסתם לא היה לשוא כי בכ"ז הועלתי לו במשהו... לא, אבל אני מצפה שאוכל לדון על החוזה. השיטה שלך מוזרה למדי. כשיש חוזה קיבוצי הוא אחיד ואין מה להרהר בו - משא ומתן כבר נוהל בשם העובדים. כשיש חוזה אישי, הוא (אמור להיות) נתון למשא ומתן. ולשיטתך - יש חוזה אישי, אבא'לה הבוס, יודע נפש עובדיו וכבר דאג לרווחתם, אין מה להרהר בו, אין מה לערער עליו, ובוודאי שאין מה לשאת ולתת לגביו. _________________ חלילה וחס. מכירות?! שמע, הדיון בינינו ריק. אני טוענת, מנסיוני, שהמצב בעייתי. אתה טוען, מנסיונך, שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, כי לך ולזוגתך שתחיה מעולם לא היו בעיות. אשריך וטוב לך. מי יתן ולעולם לא תתקל בסעיף "מוסכם כי העובד לא יעסוק בכל עסק מתחרה במשך חצי שנה מתום עבודתו, אך אנו מצידנו איננו מתחייבים לספק לו עבודה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעסיק מחוייב לעובד הרבה, ולכן הוא מסכן את עצמו בתשלומי פיצויים, אבדן מוניטין ללקוחות, אבדן הכנסות וכו'. ההבדל בינך לבינו זה שלו יש עסק שהוא אולי השקיע בו את חסכונותיו, ולך לא, אז לו יש הרבה מה להפסיד עם העסק מתקלקל. זו הנקודה הבסיסית שנראה לי שאת לא מבינה. לשיטתי, אם אתה בעל עסק ויש לך הרבה עובדים - נסח חוזה אחיד והוגן, ואל תתעסק עם עובד שרוצה שינויים. זו אסטרטגיה טובה והוגנת. כמו שכבר הזכרתי (נראה לי שגם את לא בדיוק מצטט אותי באופן הוגן...), אכן כדאי לך לבדוק את החוזה, אם הוא סביר, קבל אותו כמות שהוא, כי יכול היה להיות טוב יותר. אם הוא נצלני - לא כדאי לך להתעסק עם בעל הבית שכנראה ינסה לחפש אותך בסיבוב אם תשנה או אם לא תשנה את החוזה. _____ שאלתי איפה עוד חוץ מאיור (מקצוע בעייתי בגלל חוסר ביקוש) נתקלת במקרים האלה, ואנחנו עוד מצפים לתשובה. אם את משנה את עמדתך ואומרת, "בתחום האיור, יש הרבה מעסיקים נצלנים, למעשה לא נתקלתי במעסיק, הוגן" אני מקבל את דברייך. ממה שכתבת נשמע שעובד הגון בארץ לא יכול להסתדר, כי כל המעסיקים מנסים לחפש אותו בסיבוב. כשבפועל הרבה מעסיקים דואגים היטב לעובדים שלהם, והדיאלוג הוא בכלל לא ברמה שאת מתארת "לעשות שרירים" וכדו', אלא עובדים ביחד. כנראה שזה נשמע לך מוזר בגלל שנים של ניצול. אני אומר, שבהרבה מקרים (ולא, לא רק בהיטק), המצב טוב יותר, ואין ניצול ברמה שאת מתארת. (דווקא בהייטק מקובל סעיף האי-תחרות, למרות שאני לא מבין למה הוא בכלל חוקי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חישוב המשתנה ''כמה יש לך להפסיד'' במספרים מוחלטים הוא קצת לא רציונלי. אדם מהמעמד הבינוני נמוך ומטה, שמפסיד את עבודתו בשוק של מחסור במקומות עבודה, מסתכן בלמצוא את עצמו לא מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. המשמעות עלולה להיות שלא יהיה לו ולמשפחתו מה לאכול. לי זה נשמע קצת יותר מסוכן מאשר להפסיד את המליון השלישי שלך. אדם שמפסיד את חסכונותיו בשל עסק כושל, לא הפסיד את היכולת שלו לקנות למחרת לחם במכולת (אלא אם הוא באמת איש עסקים לא רציונלי והוא השקיע בעסק את כל מה שהיה לו). סביר להניח שהוא ימצא את המשאבים שיעזרו לו לעמוד על הרגלים ולמצוא עיסוק אחר. את הטענה ''תמיד תוכלי למצוא עבודה אחרת'' אפשר לטעון גם לגבי בעל העסק. אם העסק שלו יכשל, הרי גם הוא תמיד יכול למצוא עבודה כשכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אני לא מסכימה. הרבה מאוד עצמאים, גם עצמאים שמעסיקים עובדים, אינם עשירים גדולים, בלשון המעטה. חלק מהם בקושי גומרים את החודש, ומוסר התשלומים הרעוע בארץ לא מוסיף לזה. מעסיק צריך גם בחודש חלש לשלם משכורות לעובדים. ואם הוא סוגר את העסק הוא לא זכאי לדמי אבטלה, אף על פי שכעצמאי הוא משלם לביטוח לאומי אחוזים גבוהים יותר משכיר1. ועדיין, הסכנה שמסתכן מעסיק שמסכים, אבוי, לדון על החוזה מינימלית אם בכלל קיימת: הרי את העובד הוא הסכים לקבל לעבודה, לפני שעלה נושא החוזה. ______________ 1 וזה באמת עיוות, ומתנהל מאבק בנושא, והפתרון הגאוני שהממשלה מצאה, זה ליסד קרן אליה עצמאים יפקידו מדי חודש אחוזים משכרם על מנת שישמשו להם כדמי אבטלה אם יסגרו את העסק, בנוסף לתשלום הביטוח הלאומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם העבודה הזו היא מטה לחמו היחיד של העובד, ובלעדיו לא יהיה מסוגל לפרנס את משפחתו, אז איזה הגיון יש לו להתווכח באיזה בית משפט ידונו בויכוחים ביניהם. אם החוזה סביר שיקבל אותו ודי. המעסיק יוכל לפתוח עסק אחר, אבל את הכסף שכבר השקיע בעסק הנוכחי (וזה הרבה פעמים קרנות ההשתלמות והחסכונות של המשפחה, אם תקח למשל קרוב שלי שפוטר ופתח עסק בגיל מבוגר) הוא יפסיד, והרבה פעמים כבר לא יהיו לו משאבים לפתוח עסק אחר. גם אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קו דק בין הצורך לפרנס את עצמך וילדיך (שלפעמים באמת דוחק) לבין הצורך לשמור על כבודך האישי כאדם וכבעל מקצוע. אצל כל אדם הקו הזה עובר במקום שונה מעט. אבל נועה מדברת בדיוק על המקרים שבהם לא תופס העיקרון "אם הוא צריך כסף והחוזה סביר, שיקבל אותו ודי", מפני שהחוזה ה"סביר" פוגע בכבוד המועסק בצורה זו או אחרת. לא פגיעה בכבוד הסיציליאני שלו או באיזה אגו מנופח, אלא בתחושת הערך הבסיסית שלו. שמירה על התחושה הזו היא אגב אחת מהסיבות לעבודה כפרילאנס (שבשבילה המציאו אנשים כמוני את הסיסמא "עדיף לאכול חסכונות מאשר לאכול #$@%#$%"). ולגבי "אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל" - אני מאחלת לך המשך חיים שלווים ונוחים. בשנות העשרים המוקדמות שלי היה לי ולחברותיי שעשוע, לצבור סיפורי התפטרות מוזרים. כל אחת היתה מתחילה באיזה ג'וב אזוטרי בחור כלשהו, ומתפטרת אחרי חצי שעה, ואז מספרת על זה וכולן היו צוחקות נורא. כולנו גרנו בשכר דירה ופרנסנו את עצמנו, ובכל זאת איכשהו יכולנו להרשות לעצמנו את השעשוע הזה. היום, עשרים שנה, שני ילדים, כמה וכמה ג'ובים שנואים, מאה גזירות כלכליות ו-700 הוראות קבע אחרי, זה ממש ממש לא מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, אם החוזה סביר, למה הוא פוגע בכבוד המקצועי? כמו שאמרתי, סעיפים הזויים כמו "אסור לדבר עם עובדים בחברה מתחרה" אכן לא צריך לקבל (בעיקר כי זה רומז שבעל הבית הוא לא נופת צופים, ואתה תסבול ממנו גם אם תשנה את החוזה), אבל אם החוזה אכן סביר, רק שבמקום דיון בביהמ"ש בתל-אביב, אתה רוצה דיון בביהמ"ש בחיפה, למה לוותר על זה פוגע בכבוד המקצועי שלך. אני לא נכנס לך לכיס, ויכול להיות לך שאת בכל אופן במצוקה כלכלית אמיתית הרבה זמן, אבל אדם שמתנהל נכון ומרוויח סביר, אמור לחסוך קצת בצד כל חודש, ואחרי 20 שנה, הוא צריך לצבור שומן של לפחות שנתיים של משכורות (וההוצאות גדלות, אבל כשהן היו קטנות יותר חסכת יותר). שוב, זה נכון באופן כללי, ויש אנשים שבאמת במעגל עוני, בו קשה לחסוך ולכן קשה למצוא עבודה טובה יותר, ולכן אי אפשר לחסוך וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי שההתייחסות היא בדיוק למקרים שבהם לא תופסת הטענה ''החוזה סביר''. אני לא במצוקה כלכלית וגם לא שוחה בשמנת. משהו באמצע. אני חוסכת כל חודש בהוראת קבע מאז שנכנסתי לשוק העבודה. אבל מאז שנולדו הילדים (ההוצאות גדלו וכושר העבודה נפגם), השימוש בחסכונות הללו היה כדי לסגור מינוסים. ואני ממש מקווה שאתה לא הולך להגיד עכשיו משהו על דרכים לגדל ילדים בצורה חסכונית, כי בנושא הזה אני מבינה מעט יותר ממך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להכנס למינוסים זו התנהלות חסכונית חכמה? אבא שלי הגיע לארץ כשרק בגדיו לעורו, גידל את כולנו כשעבד בחקלאות, (לא היה אז את ההייטק הקסום שרק הוא בסדר, ושאר המקצועות נאחס לטענת חלק מהאנשים), ונחשי מה? בחיים לא היה במינוס. כששאלתי אותו איך התשובה פשוטה, "כשלא היה - אז לא קונים". לא מבין למה את בטוח מבינה יותר טוב ממני, אבל, אפילו אם לא הגעתי לרמה של אבי שלא היה באוברדרפט, גם כשהייתי במצוקה כלכלית יחסית (5000 ש"ח, בת זוג מובטלת, 2 ילדים), לא אכלתי חסכונות ברמה כזו ששניים עד ארבע חודשי אבטלה יכניסו אותי לברוך. (אגב, אם את יודעת שזה המצב בתחום הקופירייטינג והעיתונות, לא חשבת לעבוד למקצוע אחר? אני מכיר בכך שכל תחום העיתונות בעייתי, כי המון ילדי גל"צ וכדו' רוצים להכנס, ומוכנים לעבוד בתת-שכר רק בשביל להכנס ל"בראנז'ה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מאיירים צריכים לעבור לתחום שיש בו יותר ביקוש, ואנשים שכתיבתם אומנותם צריכים לעבור לתחום שיש בו פחות היצע, ועל הדרך כדאי שגם עורכי דין יעשו את זה כי יש הצפה. אם בכל כך הרבה תחומים אי אפשר להתפרנס כמו שצריך, אולי הבעיה יותר רחבה מאשר מקצוע כזה או אחר? סתם, הרהור משונה שכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אם השוק מוצף (כי אין ביקוש או כי יש היצע), כנראה שלא כדאי לך להשאר. זו עובדה די בסיסית, לא? אבל למה נראה לך שהתחומים האלה הם הרוב? בוא ואתן לך רשימה קטנה של מקצועות שאינם בעייתיים מבחינת היצע וביקוש. אני לא אומר שאין קשיים, אבל הם בכלל לא ברמה של איור ושל עיתונות. תחומים שמאז ומעולם היו בעייתיים בארץ. בכל המקצועות האלו אפשר למצוא עבודה לטווח ארוך. באף אחד מהם אין חוזים דרקוניים (אסור לדבר עם החברה המתחרה). לא כולם דורשים השכלה אקדמאית. אורך הרשימה מוגבל לכמות החברים שלי. 1. רואה חשבון. 2. גנן. 3. מורה (משרד החינוך). 4. עובד רכבת. 5. רופא. 6. חשמלאי. 7. מלגזאי. 8. בנקאי (יש צורך בתואר ראשון בכלכלה, ואז יש מגוון עבודות). 9. עובד סוציאלי. 10. עובד מעבדה (תואר שני לפחות בביולוגיה\כימיה). 11. מכונאי רכב (נגיד, במוסך מורשה). 12. פקיד במשרד ממשלתי (דרוש תואר ראשון במשהו בדרך כלל). 13. מהנדס מכונות במפעל\תעשיות בטחוניות (תואר מהנדס). 14. מהנדס אזרחי בבניה (תואר מהנדס, יש ים עבודה, מזמין אותך להצטרף). 15. כלכלן במשרד ממשלתי. 16. נהג משאית. 17. נהג אוטובוס. 18. טכנאי מחשבים (אין צורך בתואר, יש צורך בקורס. לא, זה לא הייטק, צריך אחד כזה בכל ארגון גדול). 19. גננת\מטפלת במעון. (וסליחה על השוביניזם) 20. טבח (יש צורך בקורס, אם אתה לא רוצה דווקא מסעדה, אלא מוכן לבשל גם בקייטרינג וכדו', יש עבודה). 21. אבטחה. 22. מהנדס מזון (כן, יש חיה כזו, אין לי מושג מה עושים שם בדיוק, אבל כל מי שסיים את התואר מצא עבודה במשהו כמו אוסם). צריך עוד? יש מקצועות שמשלמים בהם מעט, יש מקצועות שלא נעים לעבוד בהם, אבל אף חבר שעבד במקצועות האלו לא נתקל בחוזים דרקוניים (יוצא מהכלל הוא אבטחת גני ילדים, שם החוזה איננו דרקוני, אבל החברות מפטרות אותך כל שנה. אם אתה מאבטח במודיעין אזרחי - זה כבר לא קורה, ויש לי חבר שעובד שם יותר מ-10 שנים). ההבעיה היא, שאת השניים שמתלוננים שומעים הרבה יותר מכל אלו שאין להם בעיות מוזרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רק אני, או שהתעלמת לחלוטין מכל מקצוע שקשור ברוח ובתרבות? כמו כן, אחותי בוגרת התואר בעבודה סוציאלית תשמח לשמוע שמדובר בתחום שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד, כי כרגע היא עושה הסבה למקצוע משיק. כמו כן, כמה מחבריי הטובים ישמחו לגלות שכל כך קל להתקבל לתפקיד במגזר הציבורי. הנסיון שלי (ושלהם) מדבר על תהליכי קבלה ארוכים ומפרכים, אליהם ניגשים מועמדים רבים. כמו כן, המאבטחים שאני מכירה (למעט אלו שעובדים במקומות כמו משרד ראש הממשלה ואבטחת אישים) ישמחו לשמוע שמדובר בעבודה בעלת יציבות תעסוקתית שאפשר להסתמך עליה לטווח ארוך. כנ"ל שלל מורי הקבלן שמפגינים מדי שבוע מול ביתו של שר החינוך (והרי לא תגיד לי שמורי הקבלן הם מיעוט, לא לאור העובדה שמגמת ההעסקה הנוכחית נוטה להעביר כמה שיותר מורים לאופק תעסוקה כזה. בדיוק כמו, מפתיע!, העובדות הסוציאליות). אני שמחה לשמוע (באמת) שחברייך לא נתקלים בבעיות תעסוקה ופרנסה. הנסיון לגזור מכך מסקנות רחבות יותר הוא מעט, איך לומר, בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאין לי הרבה חברים שעוסקים ברוח ובתרבות. אבל גם אין כל כך הרבה עבודה ברוח או בתרבות לא? מורה זה אופציה אחת, וכמה שחקני תיאטרון כבר יש? (את עניין המאבטחים סייגתי. יש חברות כמו מודיעין אזרחי שמאפשרות פרנסה לשנים ארוכות). עניין המורי קבלן פשוט לא נכון. אי אפשר להעסיק מורה, אפילו אם מפטרים אותה כל שנה, יותר מכמה שנים בלי לתת לה קביעות. ועם קביעות במשרד החינוך לא אמרתי שקל להתקבל, לא אמרתי שהשכר הולם, לא אמרתי שהעבודה קלה. אפילו לא אמרתי שקל להתפרנס בארץ הזו. מה שכן אמרתי, שבאף אחת מהמקצועות הנ"ל אין חוזים דרקוניים וחוסר הוגנות ביחס המעסיק מהסוג שתואר בדיון. השכר של מורים נמוך, נכון, אבל אף בית ספר לא יבקש ממך לחתום שזכויות היוצרים של מערכי השיעור שהעברת יהיו שייכים לאורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שמישהו טען שבכל תחומי העבודה נתקלים באותן הבעיות. אבל מה עוזר לי שיש לי חוזה עם תנאים הוגנים, אם אני לא מצליחה להתפרנס מעבודתי בכבוד? למה חוזה הוגן צריך לעמוד בניגוד לשכר הוגן, או לתנאי העסקה/עבודה הגונים? מציעה לך לקרוא חומר על מורי היל"ה וקרב. יכול להיות שאין לך חברים שעוסקים בתחומי הרוח והתרבות, אני מקווה להאמין שאתה כן צורך את שירותיהם ותוצריהם של אנשי רוח ותרבות. החיים הם יותר מהנדסה וממספרים. רוח ותרבות זה לא רק הוראה ותאטרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה תחומי תרבות - בבקשה, נגנים בחתונות או דיג'יים. הם אפילו מרוויחים לא רע. אני חושב שגם סטנדאפיסטים יכולים להסתדר (להופיע בבתי אבות, בתי ספר וכדו' לא כולם יהיו נאור ציון כמובן), אבל את זה אני פחות מכיר. קראתי. לא מדובר במורים של משרד החינוך. אני מבטיח לך שאף מורה של משרד החינוך לא מסתמך רק על קרן קרב. מי שעבד שם עשה זאת כהשלמת הכנסה, אז קשה להציג בעיה עם מורי היל"ה וקרב כ"יש בעיה להיות מורה". היו מורים לפני שהקרנות היו קיימות ואפשר להתפרנס. הבעיה בתחומי התרבות, שצריך מעט מאד אנשים בשביל לספק את הצרכים התרבותיים של הרבה אחרים, אז נתח השוק שם קטן. כי נניח, אני מתפטם מתרבות הרבה דרך ספרים וקולנוע ומוסיקה בדיסקים. מספיקים במאי אחד בשביל לפטם מאות אלפי אנשים כמוני. אבל אם מלכתחילה הייתם אומרים "יש בעיה קשה בתחום התרבות בארץ", לא הייתי נזעק. אני לא מכיר אנשים שמתפרנסים מזה, אז אולי זה נכון. ממילא השוק בעייתי בגלל חוסר בביקוש ועודף היצע. אבל הבעיה הוצגה כבעיה בשוק העבודה הישראלי בכלל. אבל למה להתעקש שתרבותך אומנותך? אוהב לכתוב? עבוד בהוראה, תרוויח פחות, וכתוב בחופש הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. היו מורים גם לפני שהיו קרנות, ואז הם היו עובדים של משרד החינוך. אבל היום יש קרנות, בדיוק בשביל שהמורים לא יהיו עובדים של משרד החינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעשות רוח זה לא מקצוע, זה תחביב לשעות הפנאי. אף אחד לא הבטיח לך שלעסוק בתחביב האהוב עליך יביא לך פרנסה. רק המוכשרים ביותר יכולים להתפרנס ממה שהם באמת אוהבים לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לגזור מסקנות רחבות יותר מהחברים שלך, זה לא בעייתי? אפשר לפחות להסכים ש"יש בארץ אנשים מרוצים מהעסקתם, ויש שלא. קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שאני גוזרת מסקנות לפי מצבם של החברים שלי? אני מודעת היטב לכך שהחברים שלי לא משקפים את מצב השוק - יש נוכחות גבוהה למדי של אנשי תקשורת, מחשבים ועורכי דין, הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסיה. מבין חברי אין גננות (או גננים), אין רופאות (אם כי יש, בהיקף נמוך, נציגות למקצועות הפרה-רפואיים), אין פועלי בניין, אין כלכלנים ואין נהגים. גם אין לי חברים בעלי משפחה גדולה (כלומר, שיש להם יותר משני ילדים); אין לי חברים שאינם משכילים (אלו מהם שלא מחזיקים בתואר ראשון (לכל הפחות) או המקבילה לו, הם בעלי השכלה אוטודידקטית ועובדים בד"כ עם מחשבים או בעבודה יצירתית אחרת שלא דורשת השכלה פורמלית, ולא בעבודות דחק); רוב רובם של חבריי גרים כרגע בערים גדולות ואינם נעזרים בקצבאות או תמיכה פיננסית דומה מטעם המדינה. רוב מכריע מבין החברים שלי אינם בני מיעוטים, רובם הגדול יליד הארץ. אין לי שום יסוד להניח שהחברים שלי משקפים יותר מאשר את קבוצת האוכלוסיה שאני שייכת לה. אז לא, לשאלתך - אני לא מניחה הנחות ומסיקה מסקנות על בסיס היכולות (הגבוהות) של האנשים הקרובים לי. אני לא מסכימה עם הטענה ש"קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה". יש מספיק מחקרים, נתונים וסטטיסטיקות בנושא, כך שאולי אי אפשר לקבל תמונה מדויקת ומהימנה במאה אחוז, אבל אפשר לקבל תמונה ברורה על מגמות והיקפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז בואי ותביאי את המחקרים שאומרים שהמצב של רוב האוכלוסיה, בארץ הוא בכי רע. באמת, אני לא טוען שאין, פשוט במקום להביא מחקרים שמענו בדיון "חברים שלי רואי חשבון ועובדים חצי שנה 12 שעות ביום (שזה כמובן שטויות, בשום משרד רואי חשבון אין מצב כזה, יש מקצועות שאין את התופעה בכלל, יש שמדובר ביומיים בשנה, ויש שזה אפילו שבועיים. נורמה פסולה, אבל קצת איזון). כי דווקא במדדים אבסולוטים של תל"ג, ימי חופשה, מחירי מזון, וכו', המצב שלנו לא רע, אולי בהרבה מדינות המצב הרבה יותר טוב (ואני עדיין לא משוכנע), אבל באופן כללי המצב לא רע. בטוח טוב בהרבה מבשנים עברו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת שזה עלול להפתיע אותך, אבל אני לא מחזיקה באמתחתי מאמרים בעניין כלכלת ישראל. אני קוראת אותם, מקטלגת בראשי הקטן יחד עם מידע קודם שאני מכירה, בודקת אם הם תואמים את הדעה שלי או לא (ואם צריך, משנה אותה בהתאם), וממשיכה הלאה בחיי. למרבה השמחה, בשנה האחרונה הנושאים הללו דווקא הפכו ליותר פופולרים בעיתונות בכלל ובעיתונות הכלכלית בפרט. גם אם נתייחס לדברים שכתובים שם בספקנות בריאה, קשה לי לראות איך אפשר לטעון שכולם כולם מציגים תמונה שגויה, שאינה משקפת ולו כמגמה את הקיים. אגב, ימי עבודה של 11 שעות ביום מאד מקובלים במשרדי עו"ד ובמשרדי רו"ח גדולים כעניין שבשגרה, כך ש-12 שעות לא נראים לי כמו עניין חריג (אם כי אין ספק שראוי שהם יהיו). לגבי מחירי המזון בישראל, אולי אתה שמחזיק בנתונים תוכל להראות לי איך הם ביחס למחירי המזון בעולם. מהמדינות המערביות שאני מכירה, באופן אנקדוטלי, המצב לא מזהיר (וכמובן שתלוי באיזה מזון מדובר ובאיזה עונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לקבל את הקטלוג בראשך הקטן כ"מחקרים מוכיחים". אולי בכל זאת נתפשר על "הדיעות חלוקות עד כמה קל לחיות בארץ הזאת"? תלוי אילו מזונות. ירקות פירות פירות ולחם באופן כללי יותר זולים מהרבה מקומות בארה"ב ואנגליה. כוונתי היא, שאם אתה מתעקש על רמה בסיסית של מחיה (לחם ירקות וגבינות), אתה יכול להתקיים בארץ בקלות לפחות כמו במקומות אחרים. אבל נכון, קלוגס יותר מבאנגליה. אני לא מתרגש מזה. עבר זמן מאז ביקורי האחרון שם, אבל אני יכול לשאול למחירים המדוייקים מחברים לעבודה תושבי אנגליה. התמונה שנראת בעיתונות תלויה בכותב, גם אני קראתי בעיני הקטנות מאמרים, יש שהציגו את המגמה באופן שאת הצגת, ויש (לא רק עובדי הייטק!) שהציגו את המגמה בצורה הפוכה. ברור שיש בעיות בארץ, אבל ברור לכולם (גם למתלוננים), שבאופן השוואתי לשנים הקודמות המצב טוב. http://www.israelhayom.com/site/newsletter_article.p...
The only silver lining can be found in two product categories: Israelis pay less for fruit and vegetables (13%) and for communications products (4%). But both OECD and Bank of Israel statistics show food prices spiked by as much 20% in 2010 compared with the European and U.S. average, with an additional 10% price hike in 2011. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שאדם עובד יצטרך לחיות לאורך זמן על רמה בסיסית של מחיה? רמה בסיסית של מחייה צריכה להיות נחלתם של העניים (ומבחינתי, "רמה בסיסית" היא מה שמעבר להשרדות), ואיזשהו רף תחתון. לא הממוצע שצריך לשאוף לו. אני לא מתרגשת ממחיר גבוה של עגבניות או תותים מחוץ לעונה, אבל מנת בשר אחת לשבוע לא צריכה להחשב כפריבילגיה.1 יכול להיות שנקודת ההנחה שלנו פשוט שונה מדי. אני לא חושבת שחברה צריכה לשאוף לכך שחבריה "יתקיימו" בלבד (כלומר, היא צריכה לשאוף לכך ולפעול למען קיום בכבוד כרף מינימום, לא כחציון ובטח שלא כממוצע). 1 אני לא מדברת כרגע על מי שנמנע מבשר מטעמים אחרים. גם אני לא אוכלת בשר בכל שבוע, אבל לא מטעמים כלכליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שצריך לשאוף לכך שכולם יחיו ברמה בסיסית. אמרתי שיש יתרונות למגורים בארץ יחסית למקומות אחרים. למשל, אתה יודע שגם מי שמאד מאד עני בחברה יכולים לקנות ירקות ופירות. מה שלא נכון למקומות אחרים. גם אם תסתכלי אפילו על זוג עם משכורות מינימום, הוא יכול לחיות ברמה יותר מבסיסית מבחינת אוכל. ברור שעדיף שכולם יהיו עשירים. אבל בינתיים זה לא המצב, והמצב האובייקטיבי הוא בסדר. אני לא מבין למה קשה להודות בזה, המדינה היא יחסית סוציאליסטית, יש סעדים לעניים, המשכורות סבירות, אקדמאי יכול להתקיים בכבוד, וגם לא אקדמאים יכולים למצוא הרבה משרות יפות. באופן כללי היחס של המעסיקים הגון, ולא עובדים יותר מדי קשה. עם משכורת ממוצעת ושני בני זוג עובדים אפשר להתקיים בכבוד, ועם משכורת מינימום אפשר להתקיים איכשהו עם ויתורים. זה מצב יפה ונחמד, וזה לא היה טון הדברים, לפחות של נועה. כמו בכל מקום, יש מקצועות זוועה, ויש מקצועות עם יחס גרוע, ויש כאלה מאד מאד נוחים, שבקושי עובדים מקבלים משכורת יפה וקביעות. אולי יותר טוב בחו"ל? מבחינות מסויימות כן, אני לא בטוח שבאופן כללי בכל מדינה אירופאית יותר טוב מבארץ, אבל גם אם כן, מצויין. כאן טוב, שם אולי קצת יותר. (אגב, קראי את הספר "המורה" בו הוא מספר על חייו כמהגר עובד נמל בארה"ב. תאמיני לי שעדיף היה לו בארץ). אחרי שמקבלים את העובדות הנ"ל, אני מוכן לקבל ולדון בביקורת על התנהלות הממשלה, על סדרי עדיפויות, ועל זה שהיה צריך להשקיע יותר במאיירים\\לוודא שתהיה דירה בגוש דן גם לזוג צעיר\\לשלם לכל פועל ניקיון 7000 ש"ח לחודש. חלק מהטענות מוצדקות לדעתי, אבל מה שמפריע לי הוא לא עצם הטענות, אלא הטון שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל מי שעני בארץ יכול לקנות פירות וירקות. אבל אני לא מדברת על העניים בארץ כרגע, וגם לא על מהגרים שיש להם מאפיינים משלהם. זוג עם משכורות מינימום, שניהם במשרה מלאה, נניח - עם שני ילדים, יכול לחיות ברמה יותר בסיסית מבחינת אוכל? אולי, אבל אני לא מדברת על אוכל בלבד. מה עם בריאות, ניידות, חינוך? שכר מינימום חודשי, במשרה מלאה, נכון להחודש, הוא 4,100 שקלים. נניח ששניהם עובדים במשרה מלאה, זה נותן לנו 8,200 ש"ח למשפחה בת ארבע נפשות. אני לא מצפה ש"כולם יהיו עשירים". אני כן מצפה שבמשק בית "רגיל" ועובד, יהיה בטחון ויציבות כלכלית. אני לא יודעת מי הם האנשים ש"לא עובדים יותר מדי קשה" ומקבלים משכורת יפה. או שההגדרה שלנו ל"יותר מדי קשה" או "יפה" שונה בתכלית, או שאחד מאיתנו לא מכיר את המציאות כמו שהיא. הייתי שמחה מאד לגלות שזו אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
8,200 ש"ח לחודש, אם אתה לא גר בגוש דן, ומוותר על הרבה מותרות, יכולים להספיק לחיות עם בריאות ניידות וחינוך ברמה נמוכה. בהנחה למשל שאתה חוסך יותר לפני הילדים. כן, החיים לא יהיו לונה-פארק, אבל כנראה שיותר טובים מזוג עם משכורת מינימום במקומות מסויימים בארה"ב. אבל למה שכר המינימום הוא משק בית "רגיל", הוא מינימום בגלל שמי שמרוויח אותו יחיה בעניות. לעומת זאת שני בני זוג שמרוויחים את השכר הממוצע (7,500 בערך), יכולים לחיות די בסדר, לא? נגיד, מזכירות באוניברסיטה? הן מקבלות משכורת פחות מהממוצעת (אבל ממש לא מינימום), אבל לא נדרשות לתואר מתקדם, המשכורת עולה עם הותק. נגיד מצילים, שיש להם הרבה חופש ועבודה פיסית לא קשה מאד. נגיד מנהל מחסן שמקבל משכורת סבירה, ועובד מספר קבוע של שעות. נגיד עובדי העיריה שאחראים על שיפוצים, שיש להם משכורת סבירה, בטחון תעסוקתי גבוה, שעות עבודה קבועות, וגמישות (כי הם נוסעים תוך כדי עבודתם, אז יכולים לעשות סידורים על הדרך). נגיד פיסיותרפסטית שמקבלת משכורת סבירה, עובדת מספר קבוע של שעות, ויכולה לעבוד אחר כך בפרטי. נגיד טכנאי מחשבים, שלא צריך תואר אקדמאי, עובד מספר קבוע של שעות (טכנאי, לא הייטק), ומקבל משכורת סבירה. יש עוד המון דוגמאות, צריך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה "יותר" צריך לחסוך לפני שמגיעים הילדים? בהנחה שסיימת את שירותך הצבאי בגיל 21, עבדת כדי ללמוד (והצלחת להתקבל לאוניברסיטה), התחלת ללמוד בגיל 22 ובגיל 25 אתה עם תואר ראשון (שהוא לא רפואה, ראיית חשבון, משפטים, אדריכלות או תואר אחר שדורש התמחות או לימודים ארוכים יותר) ובת זוג. ילד ראשון בגיל 28 זה לא פינוק שאין כדוגמתו, נכון? אז בשלוש השנים האלה אתה אמור לחסוך מספיק כדי לבנות את רשת הבטחון הכלכלית שלך? כלומר, בדיוק בשנים בהן אתה בתחילת דרכך ולכן מרוויח מעט יחסית? אגב, אם שני בני הזוג מרוויחים שכר חציוני, ושניהם עובדים במשרה מלאה, מישהו צריך לטפל בינתיים בשני הילדים. תוסיף גם את זה להוצאות של משק הבית. לא לכולם יש סבתא פנויה שרוצה (או יכולה) לפתוח בקריירה שנייה כמטפלת במשרה מלאה. זוג שמרוויח (שניהם!) את השכר הממוצע במשק נשחב כמי שנמצא במצב טוב מאד. השכר החציוני, שיותר רלוונטי לדיונים מהסוג הזה, קרוב יותר לשכר המינימום מאשר לממוצע (אם אני זוכרת נכון את הנתונים, השכר החציוני הוא חמש ומשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך, השכר החציוני הוא 5,800 ב2010. שני בני הזוג ירוויחו נטו כ10,000 ש"ח. ניקח את הזמן הלחוץ ביותר - שני הילדים במעון. אם גרים במקום לא יקר, הוצאות מגורים 4,000, גנים 4,000, מחיה 2,000, ואתה סוגר את החודש. אם תפחית לפחות בחצי את ההוצאות על הגנים לשאר הזמנים בהם רק ילד אחד במעון, תקבל שומן של 20% מהמשכורת. זה אומר, שתוך 5 שנים בני הזוג יכולים לחסוך שנה של משכורת. אם ניקח את שלושת השנים שאתה אמור לחסוך בהם, ועוד נניח ארבע שנים בהם אחד מהילדים כבר בגן עיריה, כבר סגרנו שנה של משכורת בצד. אפילו אם בשלוש השנים בהם הילדים במעון ביחד אתה בהפסד של 1,000 ש"ח בחודש, אם חסכת רק 12,000 ש"ח בשלושת השנים לפני הילדים - אתה עדיין לא תכנס למינוס. אגב, ההורים לא תמיד יכולים לשמור על הילד, אבל בהרבה מקומות (במיוחד אצל יוצאי ברית המועצות) מקובל להשאר אצל ההורים בשנים הראשונות אחרי שמתחתנים, חסכון ענק בהוצאות (וכן, גם אחת מהמהנדסות בהייטק הזה עושה בדיוק את זה). הגברת שספרה שהיא חייבת לגור בתל-אביב, כי אמא שלה גרה שם וזה בכלל חוסך לה כסף לא חשבה על האפשרות הזו... נכון, זה לא אופנתי, לא מגניב, ובכלל, יותר נוח להתלונן, אבל מה לעשות שאם רוצים - אפשר להתנהל כלכלית נכון, גם אם מרוויחים לא המון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגלה לך משהו שלא ידעת: במקרה ברקת כותבת טור על חסכנות. כך שאתה מטיף לבדואי שהוא יכול לחסוך במים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברים שלא נמצאים ברשימה שלך: טיפול שיניים פתאומי, טסט לרכב1, חתונה של בת דודה קרובה, חשבון סלולרי, ביקור עם הילדות פעם אחת בספארי, פעם אחת בקולנוע (רק עם הגדולה), פעמיים בג'ימבורי, שלוש פעמים בייביסיטר לערב שלם, הוצאות אשפוז לקטנה שחלתה באופן פתאומי (הכל בסדר, שוחררה אחרי כמה ימים), וטיפול דחוף של שרברב אחרי שהצינור התפוצץ, הוצאות חימום כי החשמל עלה והיה חורף קשה השנה (הוצאות מחיה 2,000 שקל לארבעה אנשים, באמת?). מה אין פה? מחלה רצינית, טיפולים מתמשכים, כלב, הלוואה שצריך להחזיר, הורים שצריך לתמוך בהם, חופשה, ילד שלישי, מספרה פעם בארבעה חודשים, מנוי לתאטרון, קפה בחוץ אחת לחודש, מסעדה אחת לשלוש. 1 מה זאת אומרת "לא חייבים אוטו"? הרי סיכמנו שלא חייבים לגור בלב העיר,ואוטובוסים אין בסוף השבוע ובלילות (שלא לדבר על כך שככל שמרחקים בירושלים/תל אביב התחב"צ נעשית יותר ויותר מחורבנת), ואי אפשר להתקין כסא ישיבה לפעוט במונית. אז מכונית. אחת. ישנה. שעם קצת מזל לא צורכת הרבה דלק ולא דורשת טיפולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המותרות ברשימה שלך לא מוסיפים הרבה לעלות החודשית (מספרה פעם בארבעה חודשים=50 ש"ח לחודש, לא?). אם לא בוחרים לעשות את כל הדברים שמנית, אפשר עדיין להסתדר ולחסוך אולי 500 ש"ח פחות. עדיין המצב הכלכלי סביר. את מרגישה שאת צריכה את כל הדברים ביחד? אין בעיה, קחי דירה מאד קטנה בשכונה עניה יותר, וזה יפנה לך 1,000 ש"ח בחודש לדברים האלה. הכל עניין של איזון וסדרי עדיפויות. ההוצאות הבלת"ם - בשביל זה אתה חוסך, ואז אתה יכול להוציא כל שנה 2,000-4,000 ש"ח על בלת"ם. אבל כל העניין בבלת"ם שהוא לא קורה כל שנה, ויש הרבה שנים בהם תצליח לחסוך. ראי מה שכתבתי לנועה על הוצאות מחיה (לשני הורים ושני פעוטות). אני נסעתי עם שני ילדים באוטובוסים יופי. מסתדרים ונוסעים פחות. אין אוטובוסים בסוף שבוע ובלילות, אז לא חייבים לנסוע בסוף שבוע ובלילות (ואת באמת רוצה להסחב עם שני קטנים אחרי 11 בלילה? אני מהמר שאין לך ילדים... סוף השבוע זה יותר בעייתי, אבל מסתדרים, אם נוסעים להורים - לוקחים ומחזירים להם את הרכב, או שנוסעים עד מוצאי שבת, או שנוסעים בתדרירות מאד נמוכה ולוקחים מונית ספיישל). אני לא ממציא את הדברים האלה, עשיתי אותם בעצמי, וחברים אחרים עשו אותם גם. זה לא לכל החיים, אתה מתקדם במשכורת, וחוסך, והילדים גודלים אז ההוצאות עליהם נהיות פחות גדולת, ואז אתה יכול להרשות לעצמך רכב וכו'. אה, ואפשר להתקין כסא תינוק במונית יופי. אם את רוצה אני אראה לך איך עושים את זה, זה לוקח גג חמש דקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספרה לא עולה 50 ש"ח לביקור, אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה ביקרת במספרה1. שנה בלי אף הוצאה בלתי צפויה? באמת? נכון שלא בכל שנה צריך טיפול שינים כולל (עניין שיכול לנוע בקלות בין כמה אלפים לעשרות אלפים2) או תיקון גדול לרכב, אבל בכל שנה קורה *משהו*. שכונה מאד ענייה בד"כ (לא תמיד, אבל בד"כ) היא לא המקום הכי נעים ובטוח לאשה צעירה, ולמרבה הצער גם המסגרות החינוכיות נוטות להיות ברמה יותר נמוכה (כי מי סופר את העניים?). אז זו הבחירה שמשק בית שמרוויח שכר חציוני צריך לקבל? יציבות כלכלית או בטחון? *אני* לא רוצה "להסחב" עם ילדים באמצע הלילה, אני רוצה לדעת שאם יש מקרה חירום אני יכולה לקחת אותם למיון בלי לספור את השקל למונית, אני רוצה לדעת שאני יכולה לנסוע להורים שלי לארוחת ערב או לבקר את אחותי בסוף השבוע. שלא להגיד - לנסוע לעבודה שברוב רובם של המקרים לא נמצאת בשכונה הענייה שאני גרה בה בדירת חדר וחצי. לכל אחד מדברים שאני מציינת יש פתרון3, אבל כשבוחנים את התמונה הכללית רואים שבסופו של דבר, הפתרון שלך הוא שזוג מבוגרים שעובדים במשרה מלאה, מרוויחים את השכר החציוני במשק, מגדלים שני ילדים וזכו שלא צריכים לשלם חובות עבר ושאין להם הוצאות הכרחיות גדולות (מזון מיוחד בגלל אלרגיות, כדורים למחלה כרונית, נסיעה שבועית להורה בודד) יחיו ברמת חיים נמוכה. נדמה לי שמיציתי את הדיון הזה. 1אגב, אני דווקא יודעת היטב מתי בפעם האחרונה ביקרתי במספרה. זה היה בפברואר 2010. 2 גם ביטוח מושלם עולה כסף, וכשצריך לחשב כל הוצאה, נוטים לוותר על כאלה בשם התקווה ש"יהיה בסדר". 3 למרות שברוב המקרים הפתרון הוא "אז תוותרי על זה, זה לא כל כך חשוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
50 שקל זה בערך-בדיוק מה שלוקחים על "סיבוב" במכונת תספורת, במספרת גברים שקיימת מאז הפיפטיז. כנראה שהמגיב שמעלייך חובב של הז'אנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבר כן, אבל את דיברת על מספרה על ארבע חודשים, חלקי 200 בארבע וקבלי חמישים. אני אישית מסתפר לבד עם מכונת תספורת שעולה 100 ש"ח, פחות מתספורת לאשה. וכמו שאמרתי, אם קורה משהו עד 500 ש"ח לשנה, החישוב עדיין תקף. וגם לפעמים קורים דברים טובים. אני לא אמרתי שצריך לגור בשכונה עניה, אפשר לגור בשכונה סבירה, ולוותר על חלק מהדברים, ואפשר לגור בשכונה עניה ולא לוותר על כלום. סקופ, אפשר לגור בשכונה העניה ולשלוח את הילד לגן בשכונה הסבירה. המרחק ביניהם הוא הרבה פעמים מטרים בודדים. זה מכל הדברים? שלא לקחת מונית למקרה חירום? כמו שאמרתי, אפשר לבקר את אחותך בסוף שבוע גם אם אין אוטו, זה קצת יותר מסובך אבל אפשרי. הפתרון הוא בהחלט לא לוותר על הכל, פשוט גם לא לקחת את הכל. יש הרבה מותרות שאפשר להכניס ב-2000 ש"ח הנותרים. ההצגה שלך מגמתית "זוג מבוגרים שעובדים במשרה מלאה" יחיו ברמת חיים נמוכה יותר רק כל עוד הילדים בפעוטונים, כשהם לא מתפנים להם עוד 4000 ש"ח בחודש. רוב החיים הם יוכלו להרשות לעצמם הרבה מותרות. כן, בהתחלה הם יחיו בצורה יותר חסכונית. יש כאלה בתרבות ה"מגיע לי", שלא מוכנים לקבל את זה. הם רוצים גם ילדים, גם לגור בתל אביב, גם אוטו כי אין תחבורה במוצ"ש, גם הצגה פעם בשבועיים, גם קולנוע פעם בחודש, גם קפה פעם בשבוע. ושאת כל זה יוכלו לממן בלי עזרה מההורים, בלי לחסוך לפני, ובלי לוותר על שום דבר. מצטער, זה אף פעם לא היה, וזה אף פעם לא יהיה. למי שהוריו אמידים יהיו חיים נוחים יותר בתקופות כלכליות לחוצות (כמו למשל כשהילדים קטנים), מי שהוריו עניים, או שלא חסכו עבורו, יהיה לו יותר קשה והוא יצטרך, תחזיקי את הנשימה, לוותר, כן רבותיי, לוותר, על חלק מרמת החיים שלו בשביל להחזיק את הילדים, לחיות בדירה במקום שחשוב לו. זה חלק מהחיים, אני מאד מצטער שקשה לך לשמוע ולקבל את זה. בשביל שזה לא יקרה לך תחסכי מעכשיו עבורך ועבור ילדייך, ואז יהיה להם קל יותר, גם אם תוותרי על ביקור שבועי בבית הקפה. (הוצאות של מזון בגלל אלרגיה גוררות הרבה פעמים הטבות מהביטוח לאומי, בוודאי שמחלות נותנות סיוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי, הדיון הזה מיצה את עצמו עבורי. לכל בעיה קונקרטית אפשר למצוא פתרון כשלעצמה, לפעמים הפתרונות אפילו הגיוניים וסבירים. הבעיה היא לא בשאלה קונקרטית (נורא קל להגחיך ולומר "אז אל תשבי בבית קפה" וכך למצב את הבעיה כבעייתם של אנשים מפונקים) אלא בסך הכל הכללי. אולי "יש כאלה בתרבות ה"מגיע לי", שלא מוכנים לקבל את זה. הם רוצים גם ילדים, גם לגור בתל אביב, גם אוטו כי אין תחבורה במוצ"ש, גם הצגה פעם בשבועיים, גם קולנוע פעם בחודש, גם קפה פעם בשבוע. ושאת כל זה יוכלו לממן בלי עזרה מההורים, בלי לחסוך לפני, ובלי לוותר על שום דבר" - אני (באמת) לא מכירה אותם. זו לא בעיה תל אביבית, ולא בעיה של מפונקים שורצי בתי קפה (קפה! לא וויסקי בן ארבעים!). ואגב1, כשילדים עוברים את גיל 3 כבר לא צריך להוציא כסף על פעוטונים, אבל צריך להוציא כסף על דברים אחרים - צהרון אחרי שהלימודים מסתיימים (כי ההורים עובדים במשרה מלאה, או במשרה מלאה פלוס), שיעורים פרטיים, אורטודנט, חוג פעם בשבוע, טיול בתנועה - לא מותרות של ילדי שמנת עשירים. 1 אני באמת חייבת ללמוד להתאפק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הנקודה. לא הבנתי מה הבעיה בסך הכל הכללי. הסכמנו שנינו שאפשר להתקיים בארץ בלי עזרה מאף אחד, עם וויתורים, ברמת חיים פחות מהממוצעת, גם עם משכורת חציונית, נכון? יש בעיה עם העובדים בשולי החברה שמרוויחים מינימום ומתקשים להתקיים בכבוד, יש בעיה עם זקנים שלא יכולים להתפרנס והביטוח לאומי לא מספיק להם (בעיות שבהרבה מדינות אחרות קיימות בצורה הרבה יותר חריפה). אבל איזו בעיה יש לזוג נורמאלי באופן כללי בארץ? בארץ אפשר לחיות בכבוד, אם יש לך הורים שעוזרים אפשר לחיות טוב, וגם אם לא, אפשר לחיות טוב אחרי תקופה מסויימת של חסכנות. על כל זה אני חושב שהסכמנו. עכשיו איפה הבעיה? מה נראה לך בעייתי? 1 (ברור, אבל זה הרבה הרבה פחות מ-4,000 ש"ח מדי חודש בחודשו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכימה עם ההנחה לפיה ''אפשר להתקיים בארץ בלי עזרה מאף אחד, עם וויתורים, ברמת חיים פחות מהממוצעת, גם עם משכורת חציונית''. כלומר, אפשר, אבל רק בנסיבות מאד ספיציפיות ועם הרבה מזל. ובעיקר, ואולי בניגוד אלייך, אני לא חושבת שמצב בו מחצית האוכלוסיה חיה בעוני (או בקירבה לכך) הוא מצב בריא שמעיד על כך ש''הכל בסדר'' ו''אין תלונות''. אתה מוזמן לקבל את זכות התגובה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחצית מהאוכלוסיה חיה בעוני זה פשוט לא נכון. למחצית מהאוכלוסיה יש עזרה מההורים, כספית בשמירה על הילדים ברכב וכו'. אלה שאין להם עזרה מההורים הם הרבה פחות מחצי. וגם הם, חשוב להדגיש, מחצית מהאוכלוסיה חיה בעוני לשנים ספורות! מדובר בעיקר בתקופה שהילדים במעונות, לאחר מכן ההוצאות קטנות והרבה יותר קל לחיות. אז כן, אני מוכן לקבל שאלה שמתחילים את הקמת המשפחה בגיל מוקדם, לא חוסכים לפני, ואין להם מעטפת תומכת, יחיו ברמת חיים יותר נמוכה. איכשהו זה נראה לי הגיוני, ואפילו לא עוול. נכון, אם היה אפשר הייתי נותן להם לחיות יותר טוב, אבל כמו שאת יודעת, תמיד על משהו צריך לוותר. את לא תרצי לשלם עוד 10% מס בשביל ששפרה מדימונה תוכל לשכור דירה במרכז ולא תהיה תקועה בדימונה. קשה לי להגיד מה יותר מוצדק. יש גבול מסויים בו עודף סוציאליזם מזיק לחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שזו תהיה התגובה האחרונה שלי, אבל קשה לי לראות איפה מצאת בדברים שלי את ההנחה לפיה אני מאמינה שמגורים במרכז הם זכות יסוד כלשהי, או שאני חושבת שדימונה היא ''שכונת עוני''. למגורים בפריפיה יש יתרונות (שכ''ד זול, לדוגמא) וחסרונות (ניידות בעייתית, מיעוט מקומות חניה, לעתים מרחק מהמשפחה) ויש מחיר שגם אותו צריך לקחת בחשבון (לעתים מחיר פיננסי שמתאזן עם המחיר הנמוך יותר של מטפלת ודירה ולעתים מחירים אחרים כמו פיתוח מוגבל של קריירה). יש עוד כמה דברים בתגובות שלך שמייחסים לי (ולאחרות שהתדיינו איתך בנושא) דברים שלא אמרתי, אבל אאלץ להסתפק בתבונת העדר שמצליחים לקרוא בתגובות שלי את מה שאני מתכוונת לכתוב בהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי שאת מאמינה שמגורים במרכז היא זכות יסוד? הדוגמא נועדה להעביר שהרמת איכות החיים של האוכלוסיה במעמד הנמוך תפגע באיכות החיים שלך, הדירה במרכז היה סתם דוגמא ללוקסוס. לא הכנסתי דבר לפיך. אני מסכים בגדול עם הניתוח שלך, אלא שיש הרבה מקומות בהם המחיר סביר והקרבה למרכז זהה לערים אחרות בגוש דן, (למשל, אור יהודה) ואנשים, גם במצב כלכלי בעייתי, נמנעים מלשכור שם דירה. פיתוח קריירה זו לא בעיה, המונים נוסעים למרכז מהרבה פריפריות, אולי הבעיה היא איכות חיים פחותה, בגלל נסיעות ארוכות לעבודה. גם את וגם המדיינת האחרת כל הזמן מקצינות את עמדתי, כאילו אני אומר שחצי מהאוכלוסיה צריכה כל החיים לחיות בזבל, ולא היא. אמרתי כמה פעמים, אפשר לחית בכבוד, צריך להצטמצם לתקופה מוגבלת. ותמיד תמיד צריך לוותר, חייבים להפנים את העובדה, שלא כל מה שחשוב לי יהיה, גם אם אני מאמינה שזה ממש קריטי, ושמגיע לי לקבל את זה, ולכל השאר יש. זו נראת לי נקודת המפתח במחלוקת ביננו. אני לא מבין אז על מה אנחנו לא מסכימים. שנינו מסכימים שאפשר בוויתורים מסויימים לחיות בכבוד. מה בדיוק את טוענת שמאד בעייתי, איפה עובר הקו שמתחתיו יש בעיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר בגן עירוני, יש מה שנקרא אזורי רישום. אתה לא יכול לשלוח את הילד לגן שנמצא 2 רחובות ממך, אם יש לך גן אחר קרוב יותר שאליו אתה אמור לשלוח אליו את הילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 10 שנים חשבתי כמוך. באותה התקופה סברתי שאדם בודד יכול לחיות יופי מ-2,500 ש"ח בחודש: 1,000-1,100 ש"ח שכ"ד בדירת שותפים (במרכז העיר!) 500 ש"ח חשבונות 500 ש"ח אוכל 500 ש"ח שונות: נסיעות, ביגוד מדי פעם, בידור, בילויים. יוצא מזה, שגם מי שמשתכר מינימום יכול לחסוך לא מעט. מאז, מדד יוקר המחיה עלה משהו. 2,000 ש"ח ל-4 נפשות לא ממש מספיק למחיה, ואין בחישוב שלך חשבונות בכלל, שזה לא מעט כסף, נסיעות (גם באוטובוס זה יוצא לא מעט), ביגוד לילדים, בלת"מים... הזוג החביב מהדוגמא שלך, נכנס כל חודש לאוברדראפט רק על הארנונה, המים והחשמל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שהזוג החביב נכנס כל חודש לאוברדראפט רק על הארנונה, המים והחשמל, אבל למה הגישה השלילית: אף אחד לא בא לקצור לו כליה כדי לכסות את החוב. או כמו שאמרו הבילויים: נפלא פה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיק למחיה? לי זה הספיק בהחלט. תעשי ככה, תחלקי את הכסף לקניות שבועיות, קחי את הכסף במזומן לסופר, ואם קנית יותר מדי - פשוט תצטרכי להוריד מהעגלה. תנסי, זה עבד לי כשאשתי לא עבדה, ועובד לעוד המון אנשים שבוחרים לא להשאר במינוס. אתה לא קונה מה שבא לך, אבל אתה בפירוש לא ניזון משמן ואטריות בלבד, אכלנו די טוב אז, גם אם לא קנינו קורנפלקס ויוגורטים לצריכה יומית. הילד השלישי יכול להגיע כששני הגדולים כבר בגני עיריה. וכל העניין של השומן הוא שתהיה עמיד בפני בלת"מים. אבל אין בלת"מים כל שנה, אז בגדול אתה יכול לחסוך. שימי לב שבחישוב שלי, הנחתי שאתה לא חוסך את כל ה-2,000 העודפים. נתתי יותר מ-5 שנים בשביל להגיע לחסכון של משכורת לשנה. גם 4,000 על הוצאות דירה זה קצת הרבה. אם אתה לא בגוש דן, אפשר לשכור דירת חדר ב-2000 ש"ח, מה שמעמיד את ההוצאה הממוצעת על הדירה ב3,000 ש"ח לחודש, אם לא פחות. אגב, אתם גם לא מחשבים בלת"מים "טובים", כמו מתנות לחג, הורים שעוזרים, מענק לידה, ביטוח לאומי לילדים, וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דירת חדר לשני הורים ושני ילדים? (אגב, תודה על ההצעה לעבור לגור אצל הוריי. 6 נפשות בדירת 2.5 חדרים. ועוד בלי בוידעם, כך שלא יהיה חדר ילדים. אולי נפלוש ללובי של חדר המדרגות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. גרתי באחת, והעולים לארץ בקיבוצים הסתפקו בפחות מזה. אתה נלחץ כמה שנים, ואז יש לך כסף לקנות דירה. (שניים משש הנפשות הן תינוקות או ילדים קטנים. זה לא לכל החיים, רק כמה שנים בשביל לחסוך. אנשים עושים את זה, אני לא ממציא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לגיטימי וקביל לגמרי, ותמיכה משפחתית זה בכלל נהדר. אבל אם זה הפתרון שלך לרוב המעמד הבינוני בישראל, סימן שמשהו לא עובד בשיטה הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הפתרון שלי למי שחייב לגור בתל-אביב ליד ההורים כמוך. מי שלא חייב לגור בתל-אביב, חוסך לעצמו לפחות 2,000 ש"ח לחודש בשכר הדירה ובילדים. תראי את החישוב שעשיתי לעפרונית, אפשר לחיות כך יפה, ואחרי שהילדים גודלים קצת אפשר אפילו לחסוך. אבל כן, אני בהחלט מצפה שמי שאין לו עזרה בכלל מההורים יהיה לו יותר קשה. מצטער. אם אתה יכול לחיות בכבוד בלי עזרה מההורים, אבל עם עזרה מההורים אתה יכול לחיות הרבה יותר טוב זה מצב סביר בעיני. אחרי הכל לרוב האנשים יש איזושהי תמיכה מהמשפחה, ואפשר בהחלט להסתמך על זה, כל עוד אתה דואג לכך שגם בלי עזרה מההורים אפשר להתקיים, אך יותר קשה. גם בצבא ד"א בונים על זה שהחייל גר אצל ההורים. למה? למה לא לתת לכל חייל אפשרות להתקיים בעצמו בלי לחייב את ההורים שלו להחזיק אותו בבית? למה בשביל לקבל עזרה בתור חייל אני צריך הצהרה מהאבא שהוא לא מוכן לעזור לי? אגב, את לא בעד שמשפחות חרדיות שרוצות 10 ילדים ישאו בתוצאות, ולכל הילדים יהיה יותר קשה להתפרנס? נשמע לך הגיוני להשוות את התנאים שלהם לתנאים של משפחה בה ההורים חסכו (כן, חיו בתנאים שהם לא אוהבים בשביל לחסוך לעתיד. סקופ) עבור הילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב "אפשר לחיות כך יפה" אבל מהתיאור שלך בכלל לא עולים חיים יפים. טוב, בסדר, בהחלט אפשר לשרוד, אפשר להתקיים, אפשר להצטמצם, כפי שאתה מתאר. אבל אנשים רוצים גם איכות חיים מסוימת. ו"איכות חיים" זה לא בהכרח דשא רחב ליד הבית הדו-קומתי, ג'יפ בחניה או מסעדה כל יום. זה מושג מאוד סובייקטיבי, אבל הוא בא לתאר את ההרגשה של אדם עובד, שהוא לא רק שורד אלא מצליח פה ושם טיפה ליהנות מחייו. כאשר "ליהנות" לא נמדד בכסף, אבל אין להכחיש שכסף עוזר. אני (וכנראה גם העפרונית) באות לומר שהאדם הסביר מהמעמד הבינוני בישראל שואף לתחושה הזו, לא רק של קיום בכבוד אלא של חיים בכבוד. והוא שואף אליה לאורך שנים, *בפרט* בשנים שהוא צעיר ומגדל ילדים, ולא רק אחרי 10 או 20 שנה של חסכונות והצטמצמות. ויותר מזה, שהמדינה אמורה להבטיח לו לפחות רמה מינימלית של השגת התחושה הזו, ולא רק של התקיימות, אחרת אין לה זכות מוסרית לצפות שיגדל בה ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שיש לי משהו נגד העמדה שאת מייצגת - נהפוך הוא, אבל אם וכאשר המדינה תיקח על עצמה את הבטחת התחושה של חיים בכבוד לכל אדם ואדם במדינה1 אזי תהיה למדינה זכות מוסרית לצפות מהאדם שיגדל בה ילדים? מה אנחנו, יצרני ילדים למען המדינה? _____ 1 זה אוטוטו קורה. רק מוצאים חניה לחמור ומיד מטפלים בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי, אנחנו יצרני בשר תותחים בתגובת שרשרת. מאכילים אותם בבשר ששחטנו, כדי שיהיו גדולים וחזקים ויישלחו בבוא היום לשחוט ולהישחט. ולשאלתך: צודק. באמת ניסחתי באופן שקצת מנכס את הילדים לחברה. אבל אני ממש ממהרת כרגע אז לא יכולה לחשוב כעת על ניסוח מדויק יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל את המותרות האלה אפשר לקבל, גם בלי עזרה של הורים. אז אתה לא יכול ללדת עשר ילדים, זה נכון, ובתקופות לחוצות כלכלית לא יהיו לך מותרות כאלו, אבל בהחלט יהיו זמנים שתוכל להרשות לעצמך הרבה דברים. כשהילדים גדולים יותר - אתה יותר גמיש כלכלית, ויכול להרשות לעצמך יותר. כשהילדים יצאו מהבית - אתה מאד גמיש, גם המשכורת עלתה, וגם חסכת, ואני מקווה כבר יש לך 50% מדירה שלך. אתה לא תגור כל החיים אצל ההורים, אבל אם תבלע את הצפרדע, ותגור בצפיפות חמש שנים - אחר כך יהיה לך קל יותר. אני מבהיר שוב, סגנון החיים החסכני הזה הוא לא עד הקבר (שגם ממומן דרך אגב מכספי הביטוח הלאומי), הוא לשנים לחוצות כלכלית בהם הילדים קטנים וההוצאות מרובות. האם שבע (נגיד) שנים לחוצות כלכלית הם עוול כל כך נורא? אני לא בטוח. במיוחד שאם אתה מתחיל מאוחר כשאתה כבר מבוסס, אז אפילו אפשר לא להיות לחוצים בשנים האלה. שימי לב שאנחנו לא מדברים על "מעמד הביניים", אלא על פלח נדיר של האוכלוסיה שלא מקבל כמעט שום(!) עזרה מההורים. רוב מוחלט מקבל עזרה, כספית או פיסית או שניה. זה מוסרי והגיוני לדאוג לכך שיהיה לך כסף לעזור לילדים - למה שתלד ילדים ותזרוק את המעמסה על הציבור. אם אתה מוליד ילד - תחסוך כסף שיהיה לו קל לקנות דירה. לא חסכת - החיים שלו יהיו קשים יותר לעומת האחרים שהוריהם כן חסכו להם. השקפת עולם "לכולם צריך להיות נוח, לא צריך לחייב הורים לחסוך לילדיהם", מזכירה לי את השקפת העולם החרדים "תלדי הרבה ילדים מותק, הברוך-הוא יעזור". אני אומר - תלדי כמה שאת רוצה, נדאג להם לקיום מינימאלי באופן סביר, אבל לא נדאג אם יהיה להם יותר קשה מלאחרים. (אגב, בכלל לא דיברנו על המלגות והפרוייקטים שיש למשפחות בעלות הכנסה כלכלית נמוכה. מפר"ח, ועד מימון לימודים פלוס מחיה באוניברסיטה. אבל אפילו אם לא לוקחים את זה בחשבון - המצב סביר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור איך הגעת מכל הדיון העקרוני הזה לנושא של חיסכון לילדים. אפשר ורצוי לחסוך לילדים. אני כותבת על צנון ואתה עונה בחמור ואתון. לא נורא, שיהיה בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כותבת "לא הגיוני שלמשפחה בלי עזרה מההורים יהיה קשה להסתדר". אני אומר "למה לא? לרוב המשפחות יש עזרה, והעובדה שאם אין לך עזרה מההורים יהיה לך קשה מעודדת אותם לחסוך לך". ברור יותר עכשיו? (כמו על בקשות לשולם, אפשר לוותר על איחולים להצלחה אם לא באמת מתכוונים אליהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי "בלי עזרה מההורים"? דיברנו על מגורים בבית ההורים. האם לא עולים על דעתך אופני עזרה אחרים מההורים לבד מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזכיר שוב. אמרת "יש מצבים בהם שווה לגור במקום יקר בשביל להיות ליד ההורים. איך נחסוך אז?" עניתי "יש הרבה שגרים עם ההורים כמה שנים, כמו ההייטקיסטית שעבדה איתי, רצתה דירה גדולה, אז גרה כמה שנים עם ההורים והילד הראשון עד שהיה לה כסף לדירה שרצת". כמו שהראתי קודם, אם אפשר לגור במקום קצת פחות פופולרי - גם אז אפשר לחסוך ולגמור את החודש, עם משכורת חציונית, למרות שצריך להצטמצם. אחרי זה העלת טענה "רגע, אז אתה אומר שכל מעמד הביניים יצטמצם ויחיה בחסכנות?", ועניתי "לא, אם יש עזרה מההורים, אפשר אפילו לחיות ברווח כל החיים. אם אין בכלל, אפשר לחיות בכבוד, אבל בחסכנות למספר שנים מוגבל". שאלת "אז זה אומר שהמדינה בונה על זה שההורים יממנו לך רמת חיים גבוהה?!" ואני אמרתי "כן, הגיוני, לא?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בודה דיאלוג מדמיונך. אין לי מושג איפה קראת את זה. אתה הצעת מעבר דירה להורים למספר שנים, ואני העליתי טענות נגד הדרך הספציפית הזו של היעזרות בהורים/הצטמצמות. אמרתי שהיא (יחד עם צורות נוספות של הצטמצמות, למשל לא לצאת לבלות בכלל, נניח) לא עולה בקנה אחד עם איכות חיים סבירה כפי שמשפחה ישראלית של ימינו שואפת (וזכאית) לקיים לאורך שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אתווכח על מה בדיוק היה, כי זה לא משנה ולא מקדם את הדיון. בפעם הלא יודע כמה, ההצטמצמות\\העזרות בהורים לא נדרשת לכל החיים, היא לתקופה של כמה שנים לחוצות כלכלית, ולא נדרשת בכלל אם חוסכים קודם. יש אחרי שהילדים קטנים תקופות ארוכות בהן אין לחץ כלכלי, ואפשר לבלות חופשי. כן, אני לא חושב שנגיד, 8 שנים בהם או שאתה נעזר בהורים או שאתה מצטמצם או שאתה במקצוע רווחי יותר הן גזרה כל כך נוראה. יכול אפילו להיות שזה מעודד אותנו כחברה לחסוך לילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפינה הזו כבר היינו. אז נראה לי שהגענו למבוי סתום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תפסיקי לומר שאני טוען שכל מעמד הביניים צריך כל החיים לחיות בדוחק - אפשר לסגור את הדיון. כל פעם שאמרתי משהו, החזרת לי תשובה כאילו כולם חייבים לחיות בדוחק כל החיים, וכמו שכבר כתבתי, זו לא המציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבנתי שדיברת על כמה שנים, כשיש כבר ילדים ומשפחה. הבנתי ולא הסכמתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיבוצים השיטה היתה חדר לזוג! לא כולל הילדים. הילדים היו בבית הילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה של הדיון הזה, אני מתקשה להחליט אם אתה אופטימי חסר תקנה, או פשוט לא חי באותה הארץ כמו יתר המתדיינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה זוכר שב"המורה" הוא היה כולה בן 17 ונטול השכלה תיכונית? תשווה אותו, בבקשה, לצעירים אחרי צבא שעובדים בארץ בתדלוק. לא לאנשים שעובדים בעבודה מקצועית. אגב, כך או כך, מצבו היה טוב בהרבה מבאירלנד, גם כפועל נמל. _ כמי שקורא משפטים שלא היו ולא נבראו, לא ברור לי איך אתה יכול לקרוא טון בתגובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זו הנקודה שלי. מצבו היה פחות טוב מצעירים בארץ שעובדים בתדלוק למשל. היתה לו עבודה פיסית קשה מאד, בשכר נמוך, עם יחס גרוע מההנהלה ומחבריו הפרולטריונים, ולא היתה לו ברירה אחרת. ____ אוהו בוודאי שיש טון לטקסט. הטון נובע, מהכללה (לא טרחת להביא דוגמאות של משרות טובות, את ביקורתך על מצב המאיירים כתבת כביקורת כללית על מצב העבודה בשוק), ביקורת לא עניינית בעטיפה צינית קנטרנית ("לעשות שרירים", במקום לדון בחוזה, "בהתאם להשפרצת האגו שלך בראיון" כשברור גם לך שזה לא הקרטריון היחיד...). אני לא מתייחס להאשמון האישיות, כי נראה לי שזה לא יקדם את הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעירים בארץ שעובדים בתדלוק מקבלים שכר מינימום, והורסים את בריאותם כי אדי דלק זה ממש לא בריא. למרבה המזל, רוב האנשים לא עושים את זה הרבה זמן. להגיד שלהיות פועל נמל בארה"ב זה יותר גרוע? הוא לא ציין שהוא קיבל פחות ממינימום. אגב, תן דעתך, שלהיות מתדלק בארץ לא בא בילד-אין עם יחס טוב מההנהלה ועם יחסי חברות טובים עם המתדלקים האחרים, מה גם שאיש אחר במקום מק'קורט אולי היה מקבל יחס יותר טוב מההנהלה והחבר'ה היו אוהבים אותו יותר. ______________ הבעיה שאתה קורא משפטים שלא נכתבו, ועל סמך זה מדמיין טון. אגב, לעשות שרירים = לא להכנע לתכתיב, ולהתעקש. אם לא הבנת, במקרה שהבאתי לא היה ניתן לדון כלל. הם לא דנים בחוזה. החוזה אחיד. ממש כמו שאתה אוהב. אבל אולי באמת נפסיק. עליך שפר גורלך, אתה תמיד נורא מרוצה ומעריץ את מעסיקיך, חבריך גם הם אף פעם לא מתלוננים1. אני מאחלת לך שלעולם לא תצטרך לגייס את כישורי עריכת הדין שלך לפני כל פרוייקט, ושתמיד תתקל במעסיקים הוגנים. אשריך וטוב לך. 1 אולי כי הם גברים? אני לא יודעת כמה מקובל אצלכם לקטר על מקום העבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, דווקא אין לי חברים בתחנות דלק, אבל לא ידעתי שיש שם קטטות בשגרה... כדאי אולי שתקראי את הספר שוב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, פשוט זה הגיע אחרי האשמה שאני קורא דברים שלא נכתבו. אני לא אמרתי שהם לא מתלוננים. לא אמתרי שהכל טוב, ובטח לא אמרתי שאני מעריץ את מעסיקי. אפילו לא שאני נורא מרוצה. גם לא אמרתי שהמעסיקים הוגנים. אמרתי דבר אחד. באופן כללי, מצב העובדים בארץ הוא די טוב. יש בעיות, אבל בגדול, טוב לחיות כאן. עובדה פשוטה שלא טרחת להזכיר, בניגוד למקרי קצה פחות מייצגים שאותם טרחת להציג כמקרה מייצג (קרן קרב והיל"ה, בתור מורים בארץ למשל, רואי חשבון, ועוד היד נטויה). ___ "לעשות שרירים" זה אותו דבר כמו "להתמקח", או "אני הצד החזק בחוזה", רק בטון שמתבכיין על המצב שהגעת אליו, ושרומז שהמעסיק רוצה את רעתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_______________ סליחה, מי שמבקש לשעבד אותי לשירותיו בלבד, מבלי להבטיח לי פרנסה, ומבקש למנוע ממני הכנסות חצי שנה לאחר שאסיים את התקשרותי איתו - רוצה בטובתי? ואגב, כשזה אני עם כישורי הבנת הנקרא שלי, מול עו"ד שכיר של חברה גדולה, אני בעליל לא "הצד החזק". לו הייתי "הצד החזק" היו עובדים עם החוזה שלי, הקצר וההוגן מאוד לשני הצדדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכמנו כבר שלחוזים דרקוניים אסור להכנס, לא? למה את ממשיכה להביא את הדוגמא. אני שוב חוזר, מי שנותן לך חוזה לא הוגן - המנע מלעשות איתו עסקים, בסוף רק תפסיד מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה נתקלתי הבוקר במסמך עדכני1 של מרכז המידע של הכנסת, שמתייחס למחירי הפירות והירקות בישראל (ביחס לשנים קודמות וביחס למדינות מערביות אחרות). לא התעמקתי בו אבל אני מצרפת לטובת מי שיש לו זמן ורצון להתעמק. הוא לא ארוך וכתוב בשפה ברורה. מהמעט שראיתי שלושה דברים בולטים: ככל שמשק בית מרוויח פחות כך הוא מוציא יותר על פירות וירקות; מחירי הפירות והירקות, בדומה לעלייה הכללית במדד המחירים, עולים עם השנים2; בישראל מדד מחירי הפירות והירקות עלה בצורה משמעותית לעומת הרבה ממדינות אירופה. אשמח אם מי שיכול לקרוא את החומר יתקן אותי אם טעיתי. כאמור - העפתי בו מבט ולא הרבה מעבר. 1 ינואר 2012. http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m02990&... 2 המסמך סוקר את המחירים משנת 2006. יכול להיות שמי שגידל משפחה בשכר נמוך לפני עשר וחמש עשרה שנים פחות מודע לקשיים היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסמך מנסה לעמוד על הסיבה לגידול החריף במחיר הפירות והירקות בארץ לעומת חו''ל, כמו כן התלות של מדד הפירות במדד המחירים לצרכן בארץ חלשה לעומת חו''ל, והמאמר מנסה להסביר את ההבדלים האלו בכל מיני צורות (פיקוח על חקלאים, מיסוי וכו'). מעבר לזה לא ראיתי שם השוואה עדכנית למחיר בין הארץ לחו''ל, אז אני לא יודע אם פועל יוצא של המאמר הוא שהיום כבר יותר זול בחו''ל או לא. אגב, אני רואה בעייתיות במסמך אם משתמשים בו בשביל לקבוע מחיר ריאלי לצרכן, כי המחיר המעניין יותר הוא מחיר המינימום של הפירות והירקות, לא הממוצע. ההפרש במחירי הירקות בין המכולת, או סופר ''רגיל'', לבין רמי לוי וכדו' הוא מאות אחוזים. קניתי לא מזמן שם עבניות בשקל לקילו. אני לא חושב שהיה יותר זול מזה לפני חמש או שמונה שנים. אפילו נומינלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחיר העגבניות (או העוף) ברמי לוי הוא מלאכותי: רמי לוי מסבסד לך את העגבניות, על מנת שתקנה גם שימורי תירס ולחם ושניצל עוף טוב. ממש כפי שב"עדן" מסבסדים (בחוכמה רבה) ביצים אורגניות. המחיר הממוצע הוא המעניין, כי אם לגברת שמעוני מקריית שמונה אין רמי לוי בקרבתה והיא תלויה ב"מגה בעיר" או ב"סופרסל שלי", לא יועיל לה שברמי לוי בראש העין (או אפילו סניף טבריה) מוכרים עגבניות בשקל. _________________ אגב, כשהייתי בגרמניה לפני כשנה וחצי, נוכחתי שמחירי הפירות והירקות שם כמו שלנו, וכל היתר - זול בהרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל גם בקריית שמונה יש איזשהו סופר יותר זול (אם זה סופר-סל דיל, או ויקטורי, או משהו כזה). אבל אני חוזר בי, יש משמעות גם לממוצע, המינימום הוא לאו דווקא טוב. אולי כדאי גם להראות איפה רוב המחירים (חציון?), מה שמוריד את ההטיה מחנויות שמוכרות במאד יקר. אני לא בטוח שרמי לוי מסבסד את מחיר העגבניות. אולי הוא מרוויח עליהן מאד מעט יחסית. במיוחד אם מסתכלים על ההפרשים המטורפים שיש בין מחירים של הקמעונאי למחירים של הלקוח. את יודעת את זה, או שאת רק מנחשת? זו אגב, באמת בעיה שאני (וגם הממשלה), מכירים בה. הממשלה בארץ לפי המסמך, עושה יותר מממשלות אחרות בשביל להוזיל את מחירי הפירות והירקות, ע"י מע"מ של 0%, שאין במדינות אחרות. אבל כנראה שצריך גישה אחרת. מקווה שהמגמה המדאיגה הזו תפתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים פורסם שאין להם בקריית שמונה פורמט זול, כמו גם במקומות אחרים בפריפריה. קמה על זה צעקה לא קטנה. זה מה שמצאתי כרגע: לגבי העגבניות - תחשוב בהגיון: האם נראה לך שכשקילו עגבניות עולה שקל, הקמעונאי מרוויח משהו? הרי יש את רווח החקלאי, רווח הסיטונאי, ורווח הקמעונאי בעסק. גם אם רמי לוי ירוויח 0 על העגבניות, עדיין מחיר העגבניות צריך להיות יותר גבוה. כמובן - כשבעגבניות טובות עסקינן (וזה המצב) ולא בעגבניות-בישול שירקן מציע למכירה בשקל, רק שיקחו אותן ממנו (וגם אז הוא מפסיד, כי הוא לא קנה אותן עגבניות-בישול). רמי לוי מסבסד, בחשיבה חכמה שאנשים יגיעו לקנות עגבניות, ויקנו גם מוצרים אחרים. הרי לא תיסע עד רמי לוי (לרוב האנשים אין אחד מול הבית) רק בשביל עגבניות. אותו דבר הוא עושה עם עוף. יש לך ספק שכשעוף נמכר בשקל, רמי לוי מסבסד אותו ולא "מרוויח עליו מאד מעט יחסית"? ________________ בוקר טוב, שייגץ. במדינות אחרות אין מע"מ על מוצרי מזון כלל, וגם לא על ספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין קרית שמונה, לא ידעתי את המצב, רק הסקתי מיישובים דומים בדרום (שגם אנים נגישים) שהמצב בקרית שמונה יהיה דומה. זו אכן בעיה. יכול להיות, מצד שני סופר רגיל מוכר את העגבניות בשני שקל, אז ההפרש הוא של 100%. לא כל כך הרבה למוצר מתכלה. לפעמים אם יש עודף עגבניות שווה למכור אותם בזול, כי גם ככה אין מה לעשות איתם. ________ במסמך הראשון שהעפרונית קישרה אליו היה כתוב שזה המצב. כדאי לא למהר עם זריקת עובדות לחלל האוויר. עמ' 7 פסקה ראשונה (...כי בישראל המע"מ על פירות וירקות טריים הוא 0%, ואילו במדינות אירופה... מוטל מע"מ כלשהו... אם כי שיעורו מופחת...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתמן שהנוהג הנ"ל (עגבניות בשקל) עלול להפוך ללא חוקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, אולי די כבר עם רגולציות שאף אחד לא יודע מי צריך אותן! נמאס לי מהפטרנליזם הזה שמשרד החקלאות/תמ"ת/בטטה יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי (לא נרשה למכור לך עגבניות בשקל כי א. בשבוע הבא תשלם הרבה יותר ביוקר ב. ידחפו לך אורז מיובא ואבקות כביסה ביוקר!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לקרוא במקביל גם את זה - http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m02879&... מעבר לכך - מה שנועה ו. אמרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שמשק בית מרוויח פחות כך הוא מוציא אחוז יותר גבוה מתקציבו על פירות וירקות. לא יותר כסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. ניסוח מוטעה (ומטעה) שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שמתקנים אותי, אני יודע שרוח הכתבה שקישרתי אליה אומרת כמה יקר לחיות כאן. גם אם נקבל את כל העובדות שם כנכונות, עדיין המצב טוב, אולי לאחרים עוד יותר טוב, אבל המצב טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה, כהרגלך, קורא דברים שלא נכתבו. המקום היחיד בדיון שבו מופיע הצירוף ''חברים שלי רואי חשבון'' הוא אצלך, בתגובה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כתבת את הצירוף המדויק הזה, אבל כתבת את רואי החשבון בתור דוגמאות, ואמרת שאת רואה שהמצב לא טוב לפי חבריך. הנחתי שגם דוגמת רואי החשבון היא מחברייך. אבל אולי טעיתי בעניין הזה. לא משמעותי לדיון, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די משמעותי. איתך אני נזהרת. הרי כל הדיון התחיל מהתגובה הזו תגובה 592282 בה טענתי "החוזים שאני מכירה" ו"בעולם שאני מכירה". ואתה משום מה טענת שמדובר בהכללות כלפי כל המעסיקים, וקונספירציה, ועוד כהנה וכהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם שאני מכירה זה לא נשמע כמו ''בתחום תעסוקתי בלבד, בשאר התחומים בסדר'', אלא זה נשמע כמו ''לפי ההכרות שלי עם שוק העבודה בארץ, המצב בשוק העבודה בקרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש במקצועות האלה בעיות אחרות. אם אין חוזים דראקוניים, פסו הבעיות? 1. רואי חשבון עלולים להיות מועסקים 16 שעות ביום במשך חצי שנה. אאל"ט - ללא תשלום על שעות נוספות1. 3. מורה. זה מורה שבמשרד החינוך. אבל מה נעשה שמשרד החינוך אוהב להעסיק מורים לא-דרך-משרד-החינוך אלא דרך קבלן? ואז זה כבר סיפור אחר. 5. רופא. כמדומני לאור שביתת הרופאים לאחרונה יש להם לא מעט טענות, מוצדקות למדי. 9. בת דודתי עובדת סוציאלית. היא משתכרת שכר זעום, מועסקת ע"י קבלן, ועכשיו, אחרי מאבק ארוך, באמת לא יפטרו אותם יותר בחופש הגדול, וימצאו להם עבודות יזומות בתשלום בזמן הזה. היא משלימה הכנסה בשמרטפות. 16-17. נהגי משאיות, וכמדומני גם נהגי אוטובוסים, מועסקים שעות ארוכות (15 ו-16 ו-19), תוך התעלמות מבטיחותם ומבטיחות הנוסעים האחרים בכבישים. אאל"ט - גם כאן, ללא תשלום על שעות נוספות2. 19. מטפלות במעון משתכרות שכר מינימום, על עבודה פיזית קשה. חמותי סייעת. 20. טבחים עובדים שעות ארוכות (12 בכיף) של עבודה פיזית קשה על הרגליים, ומשתכרים שכר זעום - מינימום או מעט יותר מזה. אתה יודע מה? שעות עבודה אינסופיות עם שכר מינימום, תוך סכנה פיזית - נראה לי בעייתי אף יותר מחוזים דראקוניים. וזה במקצועות שלדבריך, איך בהם בעיית היצע. ___________________ 4. עובד רכבת - אאל"ט לא כל כך פשוט להתקבל לעבודה ברכבת. כמדומני זה אותו עניין מלוכלך כמו בחברת החשמל ובנמלים. ואם הרכבת תופרט - כבר לא יהיה כל כך נחמד לעבוד ברכבת. 6. יש לי חבר חשמלאי, שמאוד מרוצה מתנאי ההעסקה שלו. דא עקא - הוא עובד במקום עבודה מאורגן. עם ועד, וחוזה קיבוצי וכיו"ב. כל מה שאתה לא אוהב. __________________ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה טעויות ואי דיוקים בדברים שלך, אבל העיקרון שלהם נכון. העקרון אומר, החיים הם לא לונה פארק. יש עבודות קשות, ולא תמיד נעים לעבוד בהם. ככל שהשכלתך נמוכה יותר, ואתה פחות מבוקש, סביר שהעבודה שלך תהיה פחות נעימה. 1. רואי חשבון אכן מועסקים שעות ארוכות לקראת סוף שנה. אבל לא חצי שנה, שבועיים שלוש לכל היותר. ובמקומות קטנים, אפילו פחות. אגב, זה לא כתוב בחוזה, פשוט נורמות לקויות, אז דקדוקי עניות בחוזה האחיד שלך לא יעזרו לך במקרים האלה. האם זו נורמה טובה - ממש לא. האם זה אסון? חברי רואי החשבון מרוצים בגדול, למרות החסרון הזה. 3. הרושם שלך מוטעה לחלוטין. רוב מחלט של המורים מועסקים דרך משרד החינוך. עבודה של שלוש שנים כמדומני בבית ספר, מחייבת את משרד החינוך לתת לך קביעות. רוב מחלט של המורים מוצאים את עיקר פרנסתם ממשרד החינוך, ומשתמשים בקרנות למיניהן בתור השלמת הכנסה. 5. ברור, כמו שאמרתי, החיים זה לא לונה-פארק, ובטח עושים להם דברים לא הוגנים. אבל בגדול, התנאים סבירים, המשכורת סבירה+ (ביחס לשוק, אולי לרופא ראוי לשלם יותר, אבל בהחלט זה יותר מהמשכורת הממוצעת). (אגב הרופאים מאוגדים על הכיפק כמו שאת אוהבת, ובכל זאת יש להם בעיות. איך זה?) 9. יש ניצול, אבל יש גם הרבה עובדים סוציאלים שלא מפוטרים כל שנה. מה שכן, המשכורת ברצפה. 16-17. את מדברת על חברות האוטובוסים הקטנות (קווים וכדו'). משלמים לנהג האוטובוס על כל שעה, אבל עובדים שעות ארוכות (לא 19 שעות, אבל אולי 12). נהגי הסעות וטיולים חיים יותר טוב יחסית. 19. משלמים מעט, כ-20 ש"ח לשעה, אבל לא מינימום. שוב, החיים הם לא לונה-פארק, אי אפשר לצפות למשכורת של מהנדס, חופשות של מורה, תנאים סוציאלים של פרופסור, ובלי ללמוד. בכוונה הבאתי דוגמאות של מקצועות פחות נחשקים, בשביל להראות שאיך שלא יהיה אפשר להתפרנס. באופן כללי, מי שלמד מקצוע נדרש (שהוא בדרך כלל קשה יותר), ימצא עבודה בתנאים יותר טובים, ומי שלא למד, ימצא בתנאים פחות טובים. יש כאלה שלא ימצאו בכלל, ויש מקצועות חשובים שלא שפר עליהם המזל (כמו עובדים סוציאלים), והחברה לא משקיעה בהם כמו שהיה ראוי. אז יש. באופן כללי השוק עובד, מעסיקים מרושעים כמו אלו שהצגת לא קיימים ברוב מכריע של המשרות (אין חוזים דרקוניים כמו שתיארת בכל המקצועות הנ"ל), ואפילו לא הזכרתי הרבה משפע המשרות הנוחות והנחמדות שאפשר לחיות איתם חיים מאד נוחים עם כסף סביר. הצגת שוק העבודה דרך הפריזמה של שוק המאיירים הרווי, היא לא מוצדקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. סליחה על השאלה, אבל למורים שעובדים במשרד החינוך אין חוזה אחיד וועד שיודע לשבות כשצריך? המסקנה מדבריך היא שצריך עבודה מאורגנת? הכלל שעליו אתה מדבר הושג במאבקים רבים, שכללו, לפי הצורך, שביתות, הפגנות וכיפופי ידיים מאחורי הקלעים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |