בתשובה לנועה ו, 12/03/12 8:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חוזה של חברה מנוסח על ידי עורך דין, במשך זמן מה. וזה עולה כסף. נראה לך הגיוני שכל קפריזיונר שסעיף כלשהו מעלה לו את הסעיף יגרור שינוי של החוזה, ותשלום שכר לעורך דין? ומה אם רוצים לבדוק אם פעולה כלשהי חוקית (לדוגמא, מכירת החברה הקטנה לחברה גדולה יותר), צריך עכשיו לעבור לא על חוזה אחד, אלא על אלף חוזים. אף פעם לא נתקלתי בחברה, אפילו קטנה שהסכימה לשנות משהו מהותי בהסכם מעבר לשכר ולימי החופש. מה גם שעובד כזה מסמן את עצמו כבעייתי, ועלול להעלות עוד דרישות קטנוניות במהלך ההעסקה. אז מה אישי בחוזה? אין משכורת אחידה לכל תפקיד, אלא כל לכל אחד משלמים לפי התועלת שהוא מביא לארגון. התועלת שהוא מביא לארגון = יותר ממה ששאר המקומות משלמים (בשקלול כל התנאים) = המינימום האפשרי כדי שלא תעזוב. הגיוני. השפרצת האגו שלך בריאיון היא הדרך של המעסיק להעריך את התפוקה שלך. יש לך רעיון יותר טוב? תקימי את נועה מילוא, ותמדדי עובדים לפני העבודה. אם תוכחי שאת יודעת יותר טוב - תרוויחי בגדול. דרך אגב, גם ממוצע סיום גבוה לא תמיד קשור לתפוקה בעבודה, או לתועלת לארגון. יכול להיות אחד שלקח קורסים קלים, או שתמיד עשה מועדי ב', אבל די הגיוני להשתמש בו, לא? כי אין לך דרך יותר טובה. וזה גם די הוגן, כי יש מקומות שילמדו אותך להשפריץ את האגו בצורה טובה, ואחרי שתמצאי עבודה, ותצברי מוניטין, השפרצת האגו ממילא פחות תשנה. אז אני אומר - הידד להשפרצת האגו! כמה טוב שמודדים אותנו לפי השפרצת האגו, ולא למשל מתחילים ממשכורת נמוכה ומעלים בהתאם לתפוקה לפי ההערכת המעסיק. (בכל אופן, אני מיצר על זה שאת עובדת ממורמרת, ומציע לך להחליף מקום עבודה, או אולי מקצוע. חבל להמשיך בצורה כזו כל החיים. עדיף "לזרוק" כמה שנות לימוד, ולא את כל שנות העבודה שעוד לפנייך) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בחברה קטנה יש אלף חוזי עבודה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במהלך השנים. אם יש 200 עובדים, אחרי 20 שנה יכולים להיות 1000 חוזים. (וכן, כולם יכולים להיות רלוונטיים גם אחרי 20 שנה, למשל אם עובד שפורש לפנסיה חוזר להתלונן על הפרשות לא מספיקות). חוזה עבודה שסעיפיו אחידים הוא דבר כל כך מקובל, כל כך הוגן, כל כך הגיוני, וכל כך לא פוגע בעובד, שאני באמת לא מבין על מה המרירות. (אבל אני מניח שהבנת שלא התכוונתי למספר מדוייק, אלא "הרבה". אני אישית לא רואה בדקדוקי עניות כאלו תוספת מעניינת לדיון, אבל אם אתה נהנה - אני אשתדל לענות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוץ מזה לא דברתי רק על חברה קטנה, אלא אפילו על חברה קטנה, קל וחומר חברה גדולה יותר. אגב, עוד טעויות: * "לפי ההערכת" צ"ל "לפי הערכת". * "מועדי ב'," הפסיק צ"ל נקודה. * "אלא כל לכל אחד" צ"ל "אלא לכל אחד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה הוכחת את מה שרציתי להוכיח. החוזים אינם הדדיים, ואינם נקבעים במשא ומתן הוגן. אם חברה לא תטריח את העו"ד (שלעיתים קרובות ממילא משלמים לו משכורת) בשביל קפריזה של עובד, ואם עובד מסמן את עצמו מראש כבעייתי אם הוא מתעקש על סעיפים, ואם מלכתחילה מועמד לעבודה נמצא בנקודת מוצא חלשה כשהוא חותם על חוזה העבודה, איזו תועלת צומחת לו לעובד מחוזה אישי, ומדוע שלא יתאגדו העובדים בחוזים קיבוציים? השפרצת האגו היא דרך גרועה מאוד, גם לעובד וגם למעסיק. לעובד - משום שאגו לעיתים קרובות אינו קשור כלל לעבודה עצמה ולא לתפוקה, ולמעסיק - משום שהוא משלם על מה שהוא לא נזקק לו כלל. _______________ אני עצמאית, ובשל כך נתקלת בחוזים-לא-הוגנים לעיתים קרובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהחוזים אינם נקבעים במשא ומתן הוגן. המעסיק יכול לקבל איזה קריזיונר שלא יודע לעבוד, הקריזיונר ימרח את הזמן במשך חודש, והוא יהיה מחוייב לשלם לו משכורת טבין ותקילין. כשההפסדים שלו הם גם עקיפים, איבוד אמון של לקוחות שקיבלו שירות לקוי מהקריזיונר, מרמור של עובדים אחרים. אין שום רע בכך שבעל המאה יהיה בעמדת ייתרון. זו לא בושה להיות עשיר. במיוחד שהוא זה שלוקח את הסיכון. לא התייחסת לסדרי הגודל של המאמץ שנדרשים בשינוי של החוזה, מכירת החברה, וכו'. ולמה שתתייחסי? זו לא החברה של אבא שלך כמו שאומרים, רק באת להעביר כרטיס. למה שתתחשבי בו? איזו תועלת צומחת לעובד מחוזה אישי, שסעיפיו אחידים? במילים אחרות, איזו תועלת צומחת לעובד משכר דיפרנציאלי? התשובה היא, שלעובדים הגרועים אין באמת תועלת, אבל העובדים הטובים יקבלו תנאים טובים יותר, כי שיפור תנאיהם של המצטיינים לא בהכרח גורר שיפור תנאים כללי בחברה. במקומות שהרבה מנסים להצטיין - הרבה לא מעוניינים בחוזים אחידים, כי הם מקווים להיות אלו שיקבלו את התנאים היותר טובים. כמובן, יש גם מקומות פרטיים עם משכורות אחידות, כמו למשל חברות שמירה, שם באמת התפוקה של כל אחד בערך שווה, ועדיף לכולם שהמשכורות והתנאים יהיו אחידים. ראשית ברשותך, במקום המושג המעורפל מה "השפרצת אגו", נסביר שהמעסיק לא באמת לוקח צינור, מחבר אותו לבלוטת האגו של המועמד, ומודד את מספר המיליליטר שהבלוטה הפיקה. אלא, מדובר בשקלול של הרושם שהמרואיין עושה על המראיין, הידע שהוא הפגין בריאון, חוות הדעת של מעסיקים קודמים, תיק עבודות כשרלוונטי, אולי מבחן פסיוטכני של מכון אדם מילוא וכו'. את מעירה, ובצדק, כי לאנשים כריזמטיים יש יתרון מסויים במבחן המבוסס על ריאיון אישי, והם מקבלים ייתרון על אף שההישיגים בעבודה שלהם גרועים. זו הטיה של שיטת המדידה. כמו שתחרות אגרוף לא בהכרח מודדת מי ינצח בהאבקות אמיתית בין שני המועמדים. מועמד חלש יכול למשל להכיר היטב את הזירה ואת חוקי התחרות ולקבל ייתרון בתחרות שלא רלוונטי בהיאבקות אמיתית. אני מעיר, שראשית, יש הטיה מסויימת לאנשים כריזמטיים, אבל, כריזמה זו לא מתת-אל, אלא גם תכונה נרכשת. והיות שגם את מודעת לייתרון הכריזמה, את יכולה לרכוש תכונה זו. יש אפילו מכונים שעוזרים לך לעשות זאת. שנית, כפי שהזכרנו, יש משקל, במיוחד אחרי כמה שנות עבודה, למוניטין הנצבר, והמשקל של הכריזמה פוחת והולך. מה גם, שאין מבחן טוב יותר למעסיק בשביל למדוד את התפוקה של העובד. אם היה לך - כנראה שהיו משתמשים בשירותייך. למה הדבר דומה? מבחן אוניברסיטאי גם הוא חשוף להטיות. למשל, אדם שמכיר תלמידים משנים קודמות ויכול לדעת על מה המנחה נוהג לשאול, יצליח יותר, למרות שלא בהכרח יודע יותר טוב את החומר. אבל אין לנו משהו יותר טוב, אז בינתיים - הידד למבחן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
* למעסיק שלל כלים שאותם כבר ציינת, כמו חוו"ד מעסיקים קודמים, תיק עבודות וכד', על מנת להעריך אם המועמד יודע לעבוד או לא יודע לעבוד. * סדרי גודל של מאמץ? להטריח את עורך הדין, מן הסתם. חוזה זה דבר שצריך להיות נתון למשא ומתן. אם לא ניתן לשנות את החוזה, זה אינו משא ומתן, אלא משא בלבד, מצד המעסיק, ומתן בלבד, מצד העובד. מכירת החברה? מה עניין מכירת החברה לענייננו? * על סמך מה אתה מחליט שהעובדים הטובים יקבלו תנאים טובים יותר? ועל סמך מה אתה מניח שמי שמצטיין יתוגמל בכלל? או שיתוגמל מי שאכן מצטיין? _________________ ועל סמך מה אתה מניח שמי שממורמר הוא עובד גרוע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. את מניחה שהמעסיקים מתעלמים מכל הקריטריונים, ומתרכזים אך ורק בכריזמה של המועמד. חשבתי שדיברת בגוזמה ובציניות. אני מפנה אותך לכל עובד של כח אדם שיסביר לך שהמצב הדמיוני הזה רחוק מהמציאות. למה הוא טורח לראות את תיק העבודות אם הוא יתעלם מהם וימדוד מיליליטר של אגו? בוודאי שכל מעסיק מנסה לפחות להעריך את תרומתו של העובד לחברה על פי שלל קריטריונים, ובוודאי שהמעסיק גם הוא אדם, וגם הוא מוטה, ולמשל ייטה יותר לקבל בחורה מצודדת ששבתה את לבו וכו'. אבל כמו שאמרתי (ומשום מה לא התייחסת), דווקא ההטיה של הכריזמה איננה נוראה, היות שכולם מכירים אותה, ויש דרכים לקבל את הכריזמה הזו. אם את כל כך משוכנעת שזה המצב, למה לא לקחת קורס הכנה לריאיונות עבודה? הרי זה הקריטריון היחיד, וקורס כזה יחזיר לך את הכסף כבר בעבודה הראשונה? הסברתי, ואסביר שוב. הטרחת עורך הדין (שאיננו עובד של החברה בחברה קטנה), הוא כבר עלות גבוהה עבור חוזה שלא בטוח ימומש. אבל מעבר לזה, חוזה בלתי אחיד מקשה על המעביד בהרבה מאד מקרים אחרים, הנהלת החשבונות צריכה להפריש פנסיה בצורה אחרת לכל עובד, שינוי תנאי העסקה צריך להבחן לכל עובד פרטנית. מה עניין מכירת החברה לעניינו? מסתבר שכשמוכרים חברה, הקונה בוחן את תנאי העובדים, ואת האפשרות החוקית למשל, להעביר אותם מקום, לשנות להם את תנאי העבודה לתנאים בחברה החדשה, וכו'. קל הרבה יותר לבדוק את זה כשהחוזה הבסיסי הוא זהה לכולם, ולא כשלשולה יש התחייבות שהחברה תשאר במרכז, שלומית ויתרה על תוספת לנסיעות תמורת זה שהעבודה תשכור לה חניה, ונויה בכלל מקבלת שכר שעתי. חוזרים למה שאמרתי, הסיכון שלך כשאת מועסקת מינימאלי, הרי זו לא החברה של אבא שלך, ולא אכפת לך מה יקרה. בעל החברה השקיע בה זמן ומאמץ, ולכן בדין שהוא יוטרד מהשאלות הללו יותר ממך, ובדין הוא שיעדיף לותר על עובד, ואפילו טוב, שגורם לו לקשיים כאלה. חוזה הוא דבר שצריך להיות נתון למשא ומתן? למה? המחיר צריך להיות נתון למשא ומתן, אז אולי בסופר תגידי לקופאית, "יאללה, תני לי עוד שתי גבינה, בתשע, קניתי כאן ב500 שקל, יאללה בואי נסגור, אני מפסידה עלייך". התשובה היא לא, ולמה לא? כי לסופר לא שווה לאפשר מיקוח לכל לקוח, זה ייצור אנדרלמוסיה. האסטרטגיה של הסופר היא אם כן "הכל או כלום" או שאתה קונה במחירים של הסופר בדיוק, או שלך לשוק הכרמל. אסטרטגיה הגיונית. גם אסטרטגיה של חברה היא, "לפי החוזה שלנו, או לך למקום אחר", אסטרטגיה הגיונית והוגנת. אין שום חוק שאומר שהכל צריך להיות נתון למשא ומתן. על סמך מה אני מחליט שהעובדים הגרועים יקבלו תנאים טובים יותר? היות שהתנאים קבועים, אז אי אפשר לתת שכר נמוך מהממוצע. כך גם עובד גרוע שאף אחד לא רוצה, יקבל שכר ממוצע. אם השכר דיפרנציאלי, ינמיכו את השכר לעובד שאין לו ביקוש, והוא כנראה יסכים. למה העובדים הטובים שיש להם ביקוש יקבלו שכר נמוך יותר - אותה סיבה. אדם ש-10 חברות רודפות אחריו יבקש שכר גבוה יותר, וכנראה יקבל. אדם ש-10 חברות רודפות אחריו ויש הסכם קיבוצי - יקבל את אותו שכר כמו חבריו שאינם כל כך מבוקשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
___________ אה, והעובד הממורמר, כנראה לא הכי רוצה לעבוד, לא. היה מעדיף לעבוד במקום אחר בו מתייחסים אליו אחרת. כנראה שיש לו פחות מוטיבציה לעבוד, ממי שמרוצה ואוהב את המעסיק. הגיוני לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שיש יותר גרוע: אם את/ה שולח/ת תיק עבודות לסוני, מבחינת סוני - מעצם שליחת תיק העבודות (והם לא מתחייבים לקבל אותך, כמובן), נמסרו להם זכויות היוצרים על כל העבודות שנשלחו. ולכן הם מבקשים לא לראות עבודות שאין לך את הזכויות עליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במהלך חייה של חברה או בית עסק היא מנהלת כמויות רבות של התכתבויות משפטיות, חוזים והסכמים שונים. דווקא על החוזה עם העובד אתה מתעקש לחסוך? ואם אני רוצה לנהל מו"מ על תנאי הסכם ההעסקה שלי ומוכנה לשאת בהוצאות עורך הדין שיכתוב את החוזה? אני מתקשה להאמין שיהיה מעסיק שיסכים שעו"ד שאיננו מטעמו ינסח את החוזה - מעטים האנשים1 שינסחו חוזה הגון באמת שאינו מוטה לטובתם. לכן המו"מ, לכן ההגיון בניסוח הדדי. 1 אם כי קיימים, וזכיתי להכיר אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוזה עם העובד הוא אחד היחידים שהוא ארוך טווח, נחתם עם הרבה אנשים, ורלוונטי להרבה שנים. אילו עוד חוזים כאלו יש לדוגמא? חוץ מזה, נגיד ואת צודקת, אם אין ברירה - אין ברירה. אבל אם בעל הבית יכול לנהל מדיניות שתחסוך לו התעסקות בדברים מסויימים - למה שלא יעשה את זה? אבל גם בחוזים אחרים העניין קיים כשזה הגיוני. לדוגמא, אני די בטוח שתנובה לא חותמת על חוזה אספקה אחר לכל מכולת שהיא מספקת לה תצרוכת. ההגיון הוא אותו הגיון - הפחתת תקורה של התעסקות משפטית, הפחתת סיכוי לטעות בחוזה שתגרור הפסדים, וכו'. אני באמת לא מבין את ההתעקשות על העיקרון שכל חוזה אחיד הוא מפלה ולא הוגן בהכרח. חוזה לקניית דירה חדשה, גם הוא אחיד כשקונים מחברה גדולה (כלומר, ברור שהסכומים יכולים להשתנות, אבל על פי רוב לא יוסיפו שם סעיפים, בדיוק כמו בחוזה עבודה), והוא בדרך כלל די הוגן לטעמי. חוזה לקניית דירה מאדם בפשיטת רגל, לא יהיה אחיד, יהיה נתון למיקוח, וכמעט תמיד יפשוט לפושט הרגל גם את העור. אין קשר לדעתי בין אחידות החוזה למידת ההוגנות שלו. הצד החלש תמיד יקבל חוזה פחות לטובתו, וזה הוגן והגיוני. (אני מקווה שאת לפחות לא חושבת, כמו המגיבה הקודמת, שחבורת משפריצי האגו רקחה קנוניה בשביל להפטר מחסרי האגו הרשעים. כל משפריצי האגו הם מעסיקים, והם מתעקשים לא לקבל את מי שנוזל האגו שלו לא אדום מספיק. אולי הסיבה לחוסר ההצלחה שלה בעבודה, הוא פשוט, שהיא לא נותנת למעסיקים שלה את מה שהם צריכים. שנינו מסכימים שבאופן כללי בעל עסק מנסה להועיל לעסק שלו, מנסה לקבל עובדים שיועילו לעסק שלו, ולכן מנסה לתגמל עובדים מועילים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכניס דברים לפי. או קורא דברים שלא כתבתי. ומסיק, משום מה, שאני לא מצליחה בעבודה, או שאני לא מספקת למעסיקי תמורה מספקת1. משום מה אתה גם מניח שבעלי עסק הם אנשים חכמים, ופועלים תמיד בתבונה. אם הצד החלש תמיד יקבל חוזה פחות לטובתו, וזה הוגן והגיוני, כדבריך, למה זה לא הוגן (והגיוני) שהצד החלש יתאגד? __ 1 ולא, למשל, שאני רואה איפה העסק נכשל ואיך הנטיה של מעסיקים לשלם סכומים שונים לעובדים באותה עבודה ללא כל קשר לתמורה בפועל, חוזרת אליהם כמו בומרנג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כתבת קודם שהמעסיק לא משתמש בכלים האחרים שיש לו אלא קובע את השכר כמעט רק לפי השפרצת האגו המהוללה. אני לא מניח שכל בעלי העסק חכמים ופועלים תמיד בתבונה, אלא שרוב בעלי העסק באופן כללי, מנסים, באופן כללי, לפעול בתבונה. אני גם מניח שהסיכויים נמוכים שכל בעלי העסק שאי פעם פגשת היו טפשים ופעלו שלא בתבונה ובשרירותיות, ולא רק זה, לא היה לך שכל לא לחפש בעלי עסק אחרים, וגם לא היה לך שכל להבין מהו העקרון (המוטעה) שבעלי העסק שופטים את עבודתך לפיו ולשפר אותו (זו פעם שלישית אני חושב שאת לא נותנת מענה לשאלה הפשוטה, איך לא הלכת לקורסים השונים שנועדו לשפר את השפצת האגו שלך, אם זה מרכיב כל כך מרכזי לדעתך). קשה לי להניח שאין אחוז גדול של בעלי עסק שמתנהג באופן כללי בתבונה. האם מותר להתאגד? בוודאי שכן, לא זכור לי שאמרתי שלא. האם כדאי להתאגד. אני ברשותך אחזור על הראשונות. לעובד החלש כדאי להתאגד, כי ההתאגדות רק תשפר את מצבו. אבל אם אתה עובד מבוקש, שמשלמים לו הרבה, אזי לא כדאי לך להתאגד. כעת רודפות אחריך 5 חברות, ואתה יכול לדרוש משכורת מנופחת. אם כל בעלי המלאכה מסוגך יקבלו משכורת אחידה - הרי שגם אם כל העולם ישחר לפתחך תנאי העבודה שלך ישארו אותו דבר. פועל יוצא, לבעלי מלאכה שתפוקתם אחידה, (למשל פקידים), כדאי להתאגד, כי ממילא קל להחליפך, ולא תקבל הרבה כסף בגלל כישוריך. לבעלי מלאכה יותר יצירתית (נגיד ארכיטקטים) לא כדאי להתאחד (כלומר לצורך חוזה אחיד, אולי כן כדאי להקים מן קרטל ולקבוע שכר מינימום, כמו עורכי הדין), כי אז אם אתה אדריכל מאד מוכשר זה לא יוסיף לך הרבה. ______________ אני חושב שעיקר הבעיה שלך שאת מנסה לעשות את מה שאת חושבת שטוב למעביד, ולא את מה שהמעביד רוצה. אף מעביד שרואה שהעסק נכשל לא יזכור את זה שאמרת לו את זה ויפיק לקחים? כולם כולם כל כך חדלי אישים עד שהם לא מסוגלים לקבל ביקורת בונה שכמו שאמרת, הם רואים אותם בעיניהם? את היחידה בארץ שרואה את בגדי המלך החדשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד איזה עובד עשה לך משהו רע ברגעים האחרונים של העסק שלך שאתה נשמע כזה ממורמר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כתבת קודם שהמעסיק לא משתמש בכלים האחרים שיש לו אלא קובע את השכר כמעט רק לפי השפרצת האגו המהוללה. לא. כתבתי שיש כלים אחרים שאפשר להשתמש בהם. מועילים יותר. ולא רק זה, לא היה לך שכל לא לחפש בעלי עסק אחרים ואתה מניח שמרגע שעזבתי מקום עבודה מסויים, באותו הרגע הוא נמחק לי מהראש, כאילו לא עבדתי בו מעולם?1 קשה לי להניח שאין אחוז גדול של בעלי עסק שמתנהג באופן כללי בתבונה. חבל. למה לדעתך כל כך הרבה עסקים לא שורדים את השנה הראשונה? וכל כך הרבה עסקים קורסים גם אם שרדו את השנה הראשונה? האם מותר להתאגד - הדיון בנושא התחיל מכאן: תגובה 592277 המסביר לצרכן טען שמי שחתום על חוזה, לא הוגן מצידו להתאגד. פועל יוצא, לבעלי מלאכה שתפוקתם אחידה, (למשל פקידים), כדאי להתאגד, כי ממילא קל להחליפך, ולא תקבל הרבה כסף בגלל כישוריך. לבעלי מלאכה יותר יצירתית (נגיד ארכיטקטים) לא כדאי להתאחד (כלומר לצורך חוזה אחיד, אולי כן כדאי להקים מן קרטל ולקבוע שכר מינימום, כמו עורכי הדין), כי אז אם אתה אדריכל מאד מוכשר זה לא יוסיף לך הרבה. לא נכון. אני עוסקת במלאכה סופר-יצירתית, ואני יכולה להגיד לך שמאיירים נרמסים עקב חוסר התאגדות. וכשהייתי שכירה? מקום העבודה היחיד שהפריש לי לפנסיה (בטרם הדבר נחקק בחוק), היה מקום שבו כל העובדים (עובדות, למעשה) נכנסו אל המנכ"לית כאישה אחת, ביקשו העלאה והפרשה לפנסיה, וקיבלו. וגם את שוק הארכיטקטורה, ככל הנראה, אינך מכיר על בוריו. כל הנושא הזה כבר נדון, בעבר, כאן תגובה 565573 אם בא לך. ככלל, לא מאוד כיף להתדיין איתך, ולי נמאס לשמוע "אין לך שכל", "את כנראה לא מקצועית" וכיו"ב. כך שדי הספיק לי. באותה המידה אני יכולה להניח שאתה עובד גרוע אבל עתיר אגו, ולכן השיטה הנוכחית מתאימה לך פיקס: אתה עושה רושם, מקבל שכר גבוה ללא כל קשר לתפוקה או תועלת, אך עקב השיטה הלקויה - מעסיקיך אינם מבחינים בזה. 1 וכפי שכבר ציינתי, כיום אני עצמאית. ובשל כך נתקלת בחוזים-לא-הוגנים הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כתבתי שיש כלים אחרים מועילים יותר" בוודאי שיש, אבל בוודאי גם שבעלי העסק משתמשים בהם, לא? מה הם מטומטמים? "כל כך הרבה עסקים קורסים", "אתה מניח שמקום העבודה נמחק לי מהראש"... בואי נעשה סדר. אם את אומרת שרב העסקים המצליחים, נוהגים בתבונה, לא הולכים לפי שיטת האגו (שיטה?! איזו שיטה, כל בעלי העסק התאגדו בקרטל והמציאו את שיטת מיץ האגו נגד נועה?), אז הכל בסדר, לא? כמו בכל מקום יש קצת מטומטמים, ועוברים הלאה למעסיק החכם. אם את אומרת שכמעט ואין מקומות עבודה שבעל הבית לא מטומטם, אני מתפלא, איך זה שיש הרבה עסקים שמחזיקים שנים? אי אפשר להחזיק את החבל משני הקצוות. "אני מאיירת..." אולי פשוט הלקוחות שזקוקים לאיור, לא צריכים דווקא איור טוב, ועדיף להם איור גרוע וזול? אני לא מכיר את שוק האיור. בנוגע לשוק הארכיטקטורה, אני מכיר ארכיטקטים מומחים, שבשביל לתכנן בנייני ענק מקבלים מאות אלפי שקלים. משכורות עתק שאדם פרטי פשוט לא יכול לקבל בחיים. "לא כיף להדיין אתך..." אה, אה, לא יפה. שימי לב שלא אמרתי "אין לך שכל", שאלתי, אם את מכירה את השיטה, איך זה שאין לך שכל לעבוד לפי השיטה ולקחת קורס שנועד לתת לך את הייתרון לבעלי האגו (שאלה שעדיין לא נתת עליה תשובה). גם לא אמרתי שאת לא מקצועית, אמרתי שאולי את לא נותנת את מה שהמעסיקים צריכים. אבל אם זה פוגע בך, אני לא אדבר עליך. גם לא קל להדיין עם מישהו שמניח שיש איזו קונספירציה של בעלי האגו. ברור שיש הטיה, אבל לא קנוניה. אם כבר הייתי מדבר על קונספירציה של נשים יפות שמתקבלות לתפקיד על סמך מראן המשובב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שיש קונספירציה כזו. קשה להתדיין עם מי שקורא דברים שלא נכתבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענת במפורש, אבל אמרת שכל המעסיקים מתנהגים באופן מסתורי באותה צורה בדיוק, למרות שאת נותנת להם תועלת גדולה יותר מהאחרים. עולה השאלה, איך אף אחד לא מנסה להרוויח מהתועלות שלך על ידי זה שהוא מציע לך תנאים יותר טובים ולוקח אותך. העלתי כמה אפשרויות במהלך ההתכתבות, אולי כולם מטומטמים ואין אף אחד שמצליח באמת, או כמו שרמזת כולם עושים יד אחת בשביל שלא תוכל למצוא מקום יותר טוב בתור עובד, ובלית ברירה תעבוד איתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ארוך טווח? במשרד האחרון שעבדתי בו עבדתי שנה וחצי, ומעטים העובדים האחרים שעובדים בו יותר מחמש שנים. למיטב ידיעתי העובדת השכירה הוותיקה ביותר עובדת שם עשר שנים. חלק לקוחות המשרד, לעומת זאת, עובדים איתו כבר עשרות שנים. אני מניחה גם שחלק מהספקים של המשרד עובדים איתו תקופה ארוכה מעשור, כך שאני לא צריכה להפעיל את דמיוני יותר מדי בשאלה אילו חוזים ארוכי טווח נוספים יש שאינם חוזי עבודה. בעל הבית יכול לעשות כל מיני דברים שיחסכו לו התעסקות בדברים מסוימים, השאלה היא למה אתה מפגין כזו אמפתיה והזדהות דווקא כשהוא רוצה לחסוך התעסקות על חשבון מי שבאופן כמעט אינהרנטי חלש ממנו. אף אחד (כמעט) לא מעסיק עובדים ולא מנהל עסק מטוב ליבו אלא כדי להרוויח. זה טוב ורצוי, ועדיין אנחנו דורשים מבעלי עסק לעמוד בתנאים מינימלים - הגיינים, בטיחותיים, מקצועיים וכיוצא בכך, מתוך נקודת מוצא שאדם (או עסק) איננו פועל בריק, ושעסק שאיננו מסוגל להיות רווחי תוך עמידה בתנאים כאלה ואחרים, אולי מוטב לו שלא יתקיים. לא טענתי שכל חוזה אחיד הוא מפלה ולא הוגן בהכרח, וגם לא זכור לי שמישהו אחר טען את זה במהלך הדיון כאן (אולי פספסתי). לחוזים אחידים כן יש נטייה להיות מוטים לטובת הצד החזק שניסח אותם. כשמדובר ברכישת כרטיס טיסה או ספה זה לא נורא, אבל ככל שמדובר בחוזה לטווח ארוך יותר, שמשפיע יותר על חיי הצדדים, כך יש לטעמי פחות מקום להקשיח את החוזה וראוי להשתמש בו כבסיס המאפשר שינויים והתאמות. (לעניין ההערה בנוגע לנועה, אני לא חושבת שאתה מציג בצורה הוגנת את העמדה שלה. לא בתגובה אלי, ולא בדיון איתה באופן כללי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספקים? איזה חוזה בדיוק צריך לחתום עם ספק? בטח לא חוזה של חמישה עמודים עם השלכות פנסיוניות לשנים ארוכות. למה אני מפגין כזו אמפתיה: (1) כולם עושים חוזים אחידים, תנובה למכולות, משרד הבטחון ליועצים (שממש לא תלויים בו, ולא תמיד הצד החלש בסיפור), בעלי מטווח ללקוחות וכו' (2) זה הגיוני, (3) זה לא כל כך מפריע לעובד (לפחות לי זה לא הפריע). (4) אני מאד מסכים שחוזים דרקוניים יהיו לא חוקיים, אבל הגבלה מסוג "אתה חייב לאפשר לעובד להתווכח על סעיפי ההעסקה" נראת לי הגבלה דרקונית בעצמה. (5) אם כמו שאת אומרת, אין קשר בין חוזה אחיד לחוז מה שבעיקר מפריע לי, שהמדיינת הקודמת מציגה עולם אכזר, בו ה"טובים" והמוכשרים נרמסים על ידי בעלי האגו, כולם יודעים ושותקים, ולאדם מוכשר אין סיכוי לפעול במערכת האכזרית. כשבפועל, בהרבה תחומים יש שכירים מרוצים, שלא מתקטננים על כל סעיף בחוזה, יש חוזים סבירים והוגנים (שמוטים לצד המעסיק, נכון, מצד שני חוקי העבודה מוטים לצד המועסק בכדי לאזן), יש הרבה עסקים מצליחים, שמנסים לשפוט את העובד לפי התפוקה שלו. ויש הרבה אנשים בלי אגו, שבזכות כישוריהם מגיעים להישגים בהם חבריהם בעלי האגו מקנאים. אני אפילו מכיר כמה. ברור שכמו בכל מערכת יש יוצאים מן הכלל שעל אף שהם לא מצליחים תפסו ג'וב טוב, ומקודמים (ואת זה בעיקר אני מכיר ממערכות ממשלתיות בהם יש הסכם קיבוצי...) אבל זה ממש לא הכלל. אולי לטעמך יותר טוב חוזה לא קשיח, אבל תסכימי איתי שזה בסדר גמור לנהל מדיניות כזו. אם כבר תתקפי חוזים מפלים, על אף שהם לא אחידים או פיטורין של אוכלוסיות חלשות כל שנה. אבל דווקא זו הבעיה? החלטה לגיטימית, לדעת כל הצדדים לא? (אולי אני לא מייצג את עמדתה, אבל גם היא מציגה אותה באופן מוגזם בכייני ודמגוגי, לא? האם פרט לנועה, יש עוד מישהו בדיון שמאמין שרוב המעסיקים בארץ קובעים את דעתם עליך אך ורק לפי "השפרצת האגו"? קראי שוב את הודעותיה ותגידי לי אם זה לא משתמע משם. אולם בתחום האיור רב ההיצע על הביקוש ולכן שם יש בעיה, אבל בהרבה תחומים אחרים הבעיה לא קיימת, וחבל שהיא לא מוכנה להכיר בכך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מצליחה להבין את ההתנגדות שלך. הרי ם מדובר בחוזה ארוך טווח, עם השלכות ארוכות טווח, בנושא משמעותי לשני הצדדים - הגיוני להשקיע בו מאמץ קל, חד פעמי, כדי להגיע להסכמות לשביעות רצונם של שני הצדדים. מה גם שלא מדובר בכתיבת הסכם מאפס, אלא שימוש בחוזה/הסכם די בסיסי, פחות או יותר קבוע, שיש לעשות לו התאמות. לא משהו שאמור לדרוש יותר מדי זמן מצד כותב החוזה או היועץ המשפטי שמטפל בו. הרי אחד משניים - אם מדובר בהמון הסכמים מהסוג הזה, הרי שמנסח החוזה כבר מכיר את התחום, את הניסוחים, את ההשלכות האפשריות ואת טווח השינויים האפשרי לו. אם מדובר בהסכמים בודדים (למשל אם מדובר בבית עסק זעיר, עם תחלופת עובדים זעירה), הרי ממילא לא נדרשת השקעה ב"הרבה" חוזים. אני לא יודעת איפה עבדת, ובאיזה שלב בחיים התחלת לעבוד, ומה תנאי ההעסקה במקום בו את עובד. אם לך לא הפריע לקבל חוזה מהמעסיק שלך ולחתום עליו כמו שהוא - יופי. אני באופן עקרוני יוצאת מנקודת הנחה שהמעסיק שלי לא מציב את טובתי ואת האינטרסים שלי במקום הראשון אלא את שלו, ולכן, כדי שהחוזה יהיה הגון, אני רוצה לקרוא אותו, לעבור עליו, לבדוק מה אני יכולה לשנות בו כדי לשרת את האינטרסים שלי ואת הדרישות שלי. אני יודעת שהדברים שחשובים לי במקום עבודה הם לא הדברים שחשובים לחלק מהקולגות שלי, בגלל סגנון החיים שלי, ההעדפות שלי, הרקע שלי. זו לא שאלה שקשורה במידת ההגינות של הבוס שלי בהכרח, כי הוא בהכרח יודע אם אני מעדיפה משכורת יותר גבוהה מדי חודש, או משכורת יותר נמוכה לכאורה אבל עם הפרשות גבוהות יותר. קצת מציק לי שאתה מתייחס לכך שאדם מנסה להשפיע על תנאי ההעסקה שלו, שבמציאות של היום תופסים נפח מאד משמעותי בחייו של אדם (להבדיל מרכישת חלב, כרטיס לסרט, ספה או אפילו מכונית), כ"התקטננות". התקטננות היא השאלה האם הסלולרי שאני אקבל מהעבודה יהיה מסוג כזה או אחר, לא הנסיון (הלגיטימי) לשמור על זכויות ואינטרסים שלי ולנסות לקבל תמורה הולמת עבור הנכס הגדול ביותר שיש לי - השכלתי וכישוריי. (אחזור שוב - אני לא נועה, ונראה לי שנועה מציגה את עמדתה באופן ברור מספיק והיא לא צריכה אותי. היות ואין לי מושג מה הרקע שלך, אני יכולה להגיד שמנסיוני המצב לא מאד רחוק ממה שהיא מתארת, לפחות בשלבים ההתחלתיים. זה מתחדד ככל שמדובר במקום עם יותר עובדים ועם פחות תרבות ניהול מסודרת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר. ברור שבכל חוזה יש דברים ניתנים לשינוי, בפרט אחוזי המשרה, המשכורת, ימי החופש והזכויות הסוציאליות. על הדברים האלה ניתן וכדאי להתמקח, ואכן עליהם אנשים מתמקחים. בדרך כלל, בעסקים בינוניים, ישנם עוד סעיפים לחוזה, שאותם מנסח עורך דין, שהם בסגנון של "מחלוקת בין הצדדים תיושב בבית המשפט השלום", "העובד מתחייב לשמור על סודיות רשימת הלקוחות" וכו'. על הסעיפים האלה אין ויכוח, אותם עורכים פעם אחת וזהו. מי שלא מתאים לו - שלא יבוא. גם אין סיבה מיוחדת להתמקח עליהם, אלא אם אתה עורך דין או אויבר חוכם שחושב שהוא עורך דין ומוצא בעיה משפטית נקודתית. לפעמים אפילו הזכויות הסוציאליות והמשכורת מופרדות לנספח, בדיוק בשביל שיהיה קל לשנות אותם. מאד יעיל לבעל הבית לשמור על חלק מהדברים בחוזה זהים. אני חושב ששנינו מסכימים על זה שזה נוח יותר, מכל מני סיבות. את אומרת שאפשר גם אחרת. בוודאי שאפשר, כמו שגם סופר יכול לאפשר לך מיקוח על כל מוצר, אבל אין בזה הרבה תועלת לעובד, ויש בזה כאב ראש למעסיק. אז אני רואה די עבודה למעסיק, ורווח מינימאלי אם בכלל לעובד, ואומר לעצמי שבתור בעל עסק, שווה לי להתקשח בנושא הזה. אני לא בדיוק מבין למה את מתכוונת ב"תנאי ההעסקה". מה כל כך קריטי לך שמחייב שינוי בהסכם. (אגב, לידיעתך, הסכם בעל פה מבחינה משפטית הוא הסכם לכל דבר, אז אם בעל הבית אמר לך "את יכולה לצאת מוקדם כל יום שלישי להוציא את הילדים" - הוא מחוייב לזה). עבדתי במגוון עבודות, ממשק בית ועד מכירות, ובכולם היה קשר ישיר בין התפוקה לבין ההצלחה בעבודה. אגב, אם הגברת הקודמת היתה פשוט אומרת "הרבה מעסיקים הם טפשים, מקבלים בחורה רק כי היא סובבה להם את הראש, ולא יודעים לבדוק אפילו איך בדיוק העובדת עזרה להם", לא הייתי מגיב, זה נכון. אבל היא ציירה מן מצב כזה בו העובד המוכשר אבוד בגלל מין קונספירציה מוזרה, וזה העלה לי את הסעיף. אולי התעצבנתי כי זה מציג את בעלי העסק כחבורה של בבונים רשעים שלא אכפת להם מהעובדת המסכנה והמוכשרת, ובאמת שהמצב הוא מאד רחוק מזה. מותר לי להיות אמיד, ומותר לי להיות קשוח במשא ומתן, זה לא אומר שאני מנצל אף אחד. לא ברור לי למה את מתכוונת ב"לא רחוק ממה שאת מתארת". בוודאי שיש ניצול של עובדים חלשים במיוחד "בהתחלה", כמו סטאז'רים של עורכי דין (זה קהל שבוי, ואת לא תאמיני מה הם עוברים במשרדים המבוקשים שנותנים לך ניסיון ששווה הרבה), או עולים חדשים. זה אגב נובע מ"חוכמה", מה לעשות ששווה לנצל ויש בעלי עסק שלא עומדים בפיתוי. אבל אין לזה קשר לאגו, זה פשוט ניצול. יש גם הרבה מקצועות מתגמלים שאפילו בהתחלה לא דורכים עליך. תתפלאי. גם את מאיירת? אולי זה מסביר את המצב הבעייתי שאתן רואות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף שמירת סודיות הוא סעיף הגיוני וסביר (כל עוד הוא מנוסח בצורה הגיונית וסבירה, ולא באופן גורף מדי), ואני לא רואה סיבה שעובד יבקש לשנות אותו אלא אם יש סיבה טובה לכך בגלל מאפיינים קונקרטים של עבודתו. כנ''ל לגבי סעיף סמכות שיפוטית. אגב, אני לא חושבת שזה בלתי סביר, למשל, מצד עובד לבקש להכניס סעיף גישור מחוייב לפני פנייה לערכאות, ואני לא רואה סיבה שמעסיק הגון יתנגד לכך. יכולה להיות בכך הרבה תועלת לעובד (במידה ואכן העניינים התפוצצו כך שנדרשה פנייה לגורם חיצוני שיכריע), ולעניות דעתי - גם למעסיק. ''כאב הראש'' בהוספת הסעיף הזה הוא בטל בשישים. אפילו לא צריך ייעוץ משפטי בשביל זה. אמרתי ואני אחזור על זה שוב - ההשוואה בין רכישת מוצר בסופר (''הסכם'' אד הוקי, שהצדדים מבצעים בתדירות גבוהה, בסכומים נמוכים, ללא השלכות עתידיות) לבין חוזה עבודה (חוזה חד פעמי, לטווח ארוך, בעל השלכות עתידיות והשפעה רחבה על חיי הצדדים) היא השוואה מטעה. שים לב שלא דיברתי על ''ניצול בהתחלה'' אלא על הדרך בה מעסיק מודד את יכולותייך. תסכים איתי בוודאי שאחרי שלוש-ארבע שנות עבודה במקום למעביד יש דרך טובה יותר להעריך את ההישגים שלך והתועלת שלך עבורו מאשר כשהוא מקבל אותך לעבודה או בחצי השנה הראשונה. ולא שזה נראה לי רלוונטי לדיון אבל אני לא מאיירת. אני עורכת דין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל סעיף הוא הגיוני וסביר, ועל כל סעיף יש הרבה מה לדון. אבל ההחלטה העקרונית שלא לדון בפרטי הסעיפים עם העובד, היא החלטה לגיטימית והגיונית. אני לא רוצה להתחיל לחשוב לפני כל דיון משפטי עם העובד האם הוא רצה גישור, ואולי הוא העדיף את בית המשפט בחיפה במקום בתל אביב. יותר טוב לי שהחוזה עם העובדים אחיד, אני אפילו לא רוצה להתעסק עם זה. אני למשל לא עורך דין, ולא מבין מספיק בגישור בשביל לדעת האם ועד כמה זה יפגע בי. פעם אחת קיבלתי יעוץ והחלטתי איך אני רוצה לנהל את העניינים אם נגיע למחלוקת. אני לא רוצה לעשות זאת שוב עם כל עובד. הסופר הוא דוגמא קיצונית, אבל ספקים למכולת עובדים עם חוזים ארוכי טווח, והחוזים אינם גמישים. בעל מכולת יכול לקבל את ההסכם, או לוותר על קינלי. על הסכמים של מונופולים אכן יש פיקוח. יש המון המון דוגמאות כאלו. כשאתה הולך למכון כושר, (חוזה לשנה, עם השפעה דו-שבועית לפחות), אף אחד לא ישנה עבורך את ההסכם מטעמים דומים. גם בחוזה הזה יש הרבה דקויות שאפשר לעמוד עליהן. (דווקא חוזה העבודה אגב לא בעל השפעה כזו גרנדיוזית, כי עובד שלא טוב לו רשאי לעזוב). צריך עוד דוגמאות? יש לי אם נראה לך שזה ייתרום. בעניין הדרך שבה המעסיק מודד וכו'. אכן למדוד זו בעיה קשה, ויש הטיות שמקשות על המדידות. אבל ראשית, המעביד מנסה למדוד, ולא כפי שהגברת הראשונה אמרה, מודד רק לפי הכריזמה. אני שואל אותך, האם יכול להיות עורך דין, שנכשל משמעותית יותר בתיקים מעמיתיו, אבל יש לו כריזמה מטורפת ומיץ אגו מהמשובחים, והוא בכל זאת יקודם משמעותית יותר. כנראה שכן, אבל לדעתי הוא יהיה היוצא מהכלל. אז כמו שאמרתי, מיץ אגו עוזר, היותך אישה יפה יעזור, גם אסרטיביות תסייע בקידום. אבל איך שלא יהיה יש קשר חזק בין מידת הצורך שלך בשוק, ובין המשכורת. אני חושב שגם את תסכימי איתי כאן. בעניין "אחרי ארבע שנות עבודה". זה מוזר לי. לא נתקלת בעובדים שמבקשים העלאה במשכורת? הרי אפילו במסטיק בזוקה אומר אחד החברים שבעל העסק הגיב לבקשת ההעלאה במשכורת שלו כמו כבשה. מהההה. וברור שמתחשבים בתפוקה של העובד ותיק שמבקש העלאה במשכורת (ובשאר ההצעות שיכולות להיות לו בשוק). (זה רלוונטי לדיון כי אמרת שגם את נתקלת במעסיקים לא הגיוניים בתחום שלך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מה "לחשוב" לפני דיון משפטי עם עובד. כל מה שצריך זה לפתוח את ההסכם ולראות מה הוא קובע. מה גם שאני לא יודעת מה אתך, רוב האנשים שאני מכירה (עובדים ומעסיקים) לא מגיעים לערכאות משפטיות. לא על כל סעיף "יש מה לדון", אבל אני לא מבינה את הרתיעה הגדולה ממתן האפשרות לעובד - הצד השני לחוזה, לא אדם זר לו - לנסות ולהגיע לחוזה לתועלת שני הצדדים ולהפחית את הפערים האינהרנטים הטבועים בו. האמירה "מי שלא טוב לו - שיילך" נכונה אולי בתיאוריה. בפועל, מקום עבודה הוא לא סרט שאפשר לעזוב באמצע אם הוא מחורבן. מקום עבודה, ובאופן בולט בחברה המערבית המודרנית, משפיע על הדרך בה אדם נתפס בחברה (ראה למשל הדרך בה משפיעה תקופת אבטלה ארוכה על תדמיתם של אנשים בעיני עצמם ובעיני הסביבה, במנותק מהשאלה הכלכלית), בד"כ מדובר במקור הכנסה עיקרי או יחיד, היא משליכה על מקום מגורים, על ניהול חיי המשפחה והפנאי ובעלת השפעות ארוכות טווח שצריך להתחשב בהן. אתה באמת חושב שזה דומה לרכישת מנוי בחדר כושר? מפתיע. נתקלתי בעובדים שמבקשים העלאה בשכר, מה הקשר? כמו שאמרתי, אחרי חצי שנה או שנה לא תמיד המנהל מצליח להעריך נכונה את התרומה שלך למקום. אם אתה אדם שמייחצן את הישגיו, יוצר קשרים טובים עם המנהלים או שבמקרה התגלגלו לידייך מטלות שהסתיימו בהצלחה, סביר שהמנהל יניח שאתה עובד מוכשר יותר ממי שנחבא אל הכלים או עובד בצורה שקטה יותר. אני מניחה שככל שהזמן עובר, כך ההשפעה של ההטיות האלה מצטמצמת, כי יש מאגר גדול יותר של תוצאות והישגים שאפשר להעריך על בסיסן תפוקה ותועלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה''לפתוח את ההסכם'' מצריך משאבים משפטיים כח וזמן. כי את ההסכם חיברת בהתייעצות עם עורך דין שהסביר לך את המשמעות של כל סעיף. אם ממילא לא מגיעים לערכאות משפטיות, למה אתה חש צורך לדון בפרטים לא מהותיים שבהסכם (אני לא מדבר על הסכם בעייתי כמו שדורון הזכיר למטה, אלא על דוגמאות כמו שאמרת, גישור וכדו'). ברור שמקום עבודה הוא לא כמו חדר כושר, הבאתי דוגמא להסכם אחיד שהוא ארוך טווח, ועם קשר רציף בין המסכימים. אבל הוא קצת דומה להסכם של מכולת עם ספק, המכולת בקשר רציף עם הספק, והכנסתה תלויה בו במידה רבה. נתתי פשוט שפע של דוגמאות, אין צורך להתפס לדוגמא אחת ולהראות שהיא לא בדיוק מקבילה למקום עבודה. גם הסכמים של יועצים עם משרד הבטחון הם אחידים, למרות שמדובר בהתקשרות ארוכת טווח, ולמרות שליועץ בדרך כלל יש יתרון (כשכבר לוקחים יועץ, באמת צריך דווקא אותו). כלל המקרים די דומים לעבודה. גם ברור שלעזוב עבודה זה לא כמו להחליף גרביים, אבל מצד שני זה גם לא איזו עבדות לתקופה ארוכה, ובדרך כלל אם יש מקום רע מאד יש לך אלטרנטיבה. ההשפעות שאת מתארת הם על מקום עבודה בכלל, לא על החלפת מקום עבודה מסויים. (דווקא סרט בחיים לא עזבתי באמצע, כי כבר שילמתי והתלבשתי, אז כבר נשארים). אבל זו באמת לא הנקודה. אני פשוט לא מצליח להבין מה את אומרת. אם את אומרת שיש השפעות לכריזמה וכו' על העבודה, אבל בטווח הארוך לשקדן ולעובד שיש בו צורך יש סיכוי טוב להצליח אז אנחנו מסכימים. הדבר ההגיוני, כמו שאמרתי לנועה כמה פעמים, והיא בחרה להתעלם, זה להבין את ההטיות, ולפעול בשביל לצמצם אותם, אם זה להתאפר ולקנות בגדים מכובדים, או ללכת לקורס הכנה לריאיונות עבודה. אם אגב, אתה מודע להטיות ולא מוכן לעזור לעצמך כי ''זה לא אופיירי'', זה גם אומר משהו על האופי שלך. איך שלא יהיה, גם אם ההטיות עובדות לרעתך - יש סיכוי טוב שתצליח. אם כמו נועה, את אומרת שה''מערכת'' מושחתת, ושאין כמעט קשר בין הצורך וההשפעה שלך להצלחה שלך בשוק, כי את רוב בעלי העסק זה בכלל לא מעניין, אז אפשר להמשיך בויכוח ואשמח אם תבהירי איך הגעת למסקנה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההסכם חיברת באופן חד צדדי עם עו"ד שהסביר לך (או לא הסביר לך, והסתפק באמירה "זה חוזה סטנדרטי, אל תטרח"), אבל מה לעשות שאת ההסכם אתה צריך לסגור לא מול עוה"ד אלא מול הצד השני לחוזה - העובד הפוטנציאלי שלך. למה מה שברור בהסכם שכירות, רכישת דירה, אספקת שירותים - פתאום הופך להיות כל כך מפתיע בהסכם העסקה? לא מדובר בדבר מופרך וגם לא מדובר בדבר שלא מתקיים, לפעמים, כבר היום (ואגב, לא תמיד נדרשת מעורבות עו"ד או ייעוץ חיצוני. לפעמים מספיק ששני הצדדים ידברו ויסכימו בינם לבין עצמם). נתת שפע של דוגמאות שכולן לא משיקות לחוזה העסקה. נדמה לי שהעובדה שאתה לא רואה את ההבדל היא שמביאה לתפיסת העולם שלך כפי שהיא מתבטאת בדיון כאן. לעניין החלפת מקום עבודה - לא לכולם יש אלטרנטיבה (למשל כשמדובר בעבודה בנישה מיוחדת), לא לכולם יש אלטרנטיבה סבירה (למשל אם אתה גר בפריפריה ואין הרבה אופציות שעומדות בפנייך, או סתם אם אתה לא גבר-לבן-צעיר-ילידהארץ), לא בכל זמן יש אלטרנטיבה מתאימה (למשל אם אתה זקוק למשרת הורה שתאפשר לך לגדל את ילדיך הפעוטים). תוסיף לזה את העובדה שעזיבת מקום עבודה כרוכה בוויתור על תנאים סוציאלים, הפרשות שמצטברות, מעמד - דברים שמגיעים עם הזמן. השאלה היא גם למה פתרון של הכל או כלום נראה לך עדיף על פני מצב שמאפשר לתקן ולשנות מצב קיים כדי להמנע ממצב של התפטרות ועזיבה. והערה אחרונה - לא כל הטיה היא שחיתות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי מעסיק (אותו מעסיק מכאן) שכלל בסעיף שמירת הסודיות (למעשה, זה לא היה סעיף, אלא חוזה רב סעיפים בפני עצמו) את הסעיף שנאסר על העובד להיפגש או לדבר עם עובדי חברות מתחרות1, ואת הסעיף האוסר על העובד להיכנס למשרדי חברות מתחרות1. כששאל אותי מדוע מחקתי את הסעיף הראשון מטיוטת ההסכם שהגיש לי, עניתי שאחותי עובדת בחברה מתחרה, ואני לא מתכוון לנתק איתה את הקשרים. כששאל מדוע מחקתי את הסעיף השני, השבתי שאם אי פעם אחפש מקום עבודה אחר (מה שבסופו של דבר קרה מוקדם משציפיתי) אני אעשה את זה (גם) באחת החברות המתחרות. ____ 1 אני לא מתחייב לניסוח, אבל זאת היתה רוח הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה לא חיפשת לעצמך מעשיק אחר. עם אחד כזה לא הייתי רוצה להתעסק בכלל, גם אם היה משנה את החוזה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שלא חיפשתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אתה מניח שאם אדם עוזב מקום עבודה, נמחקה מזכרונו כל התקופה בה עבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היו מביאים לי הסכם לא הוגן, לא הייתי מתמקח. הייתי פשוט אומר לו, תודה ושלום, גם אם הוא היה מוחק את ההסכם וכותב אותו מחדש. אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה מנצחת, כשדחיתי הסכם שכר דירה לא הוגן, אפילו שבעל הדירה הסכים לשנות אותו. חבר ששכר ממנו אחר כך עם הסכם שונה והוגן, שבע ממנו מרורים. עם אנשים כאלה לא הייתי מתעסק. לא הבנתי את הקשר לזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שעם ספק צריך לחתום חוזה, ומנסיוני חוזה סבוך אף יותר מאשר עם עובד. חמישה עמודים בכיף, ואפילו יותר. זה קשור, כמובן, לזה שעורך הדין של מזמין העבודה מנסה לענות על כל תרחיש אפשרי בחוזה אחד (שזה לגיטימי) וגם לאכול את כל העוגה ולא להשאיר אף פירור (שזה לגיטימי פחות). התוצאה היא חוזה שמתייחס לספק כאילו הוא עובד של מזמין העבודה, מחוייב לכל החובות ואף יותר, ומשולל כל זכות. לעיתים מזמיני עבודה, ממש כמוך, מתרעמים כשהספק מנסה להוסיף סעיפים ולמחוק סעיפים שאינם נראים לו, זה הרי חוזה אחיד! כו-לם חותמים עליו! ומופתעים למחשבה שחוזה זה דבר שנתון למשא ומתן. לפני כמה חודשים הייתי עמוסת עבודה, והנה נזדמן לי פרוייקט נוסף, מהיר, מהיום למחר-מחרתיים. זה היה פרוייקט שפרט לכסף, ופרט לאפשרות להוסיף 2 שמות1 לרשימת הלקוחות שלי, לא הציע לי דבר. כלומר, לא היה שם משהו מעניין או מאתגר במיוחד2. קיבלתי את החוזה. כרגיל - דראקוני. לפי החוזה אם יפסק שהייתי עובדת-חברה בפועל, מוסכם ששכרי הינו מינימום + 15%. מצד שני, אני מתחייבת לא לעסוק בשום עסק אחר שעשוי להתחרות במישרין או בעקיפין עם החברה3, למשך כל תקופת העבודה מולם, ולמשך חצי שנה אח"כ4. ועוד כמה. כמובן שביקשתי לקבל את החוזה בפורמט וורד, כדי שאוכל לשנותו. נאמר לי שאין אפשרות כזו. חוזה אחיד, ממש כפי שאתה מחבב. כו-לם חותמים עליו, גם כשהחוזה ממש לא הולם את המקרה. נימקתי את הבעייתיות בסעיפים. הרי אם הייתי מעוניינת להיות מועסקת אצלם, הייתי נוקבת בשכר גבוה בהרבה ממינימום +15%, ובוודאי שאין בכוונתי לשעבד את כל הכנסותי העתידיות למשך חצי שנה בשל דף נחיתה אומלל שעשוי להיות פרוייקט חד פעמי. "אבל אין אפשרות! לוקח 3 שבועות עד שעורכת הדין מסתכלת על מה שאנחנו שולחים לה! אנחנו צריכים את זה למחר!" הסוף היה, אגב, שהואיל ושני סעיפים היו חשובים להם מאוד - אי תכולת יחסי עובד-מעביד וויתור על זכויות יוצרים (הלא מאוד קיימות במקרה שלנו מלכתחילה) - לקחנו את החוזה שלי, הקצר וההוגן-מאוד, הוספנו בו את שני הסעיפים האלה, ובא לציון גואל. 1 החברה מזמינת העבודה, וחברת-האם, שהיא אתר ידוע וגדול. 2 יש מקצועות שבהם העניין הוא דבר חשוב. 3 כלומר, כל חברה שעוסקת בתוכן אינטראקטיבי לילדים, כל פורטל, כל אתר שיש בו מערכת פורומים... 4 תופתע עד כמה הסעיף הבעייתי הזה נפוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאמרתי ''ספק'', התכוונתי יותר לבחור עם המשאית שמביא לך סחורה, ולא לפרילאנסר. אגב, אי החלת יחסי עובד מעביד זה סעיף הגיוני וחשוב לפרילאנסר. סעיף אי התחרות לא הוגן לפרילאנסרים, ובאמת ההסכם המוגזם לא החזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרילנסר הוא ספק. אי החלת יחסי עובד-מעביד - אכן הגיוני. נקיבה בשכר העתידי למקרה שיוכרע בבית משפט שהיו יחסי עובד-מעביד, מבלי שנוהל משא ומתן על השכר ההיפותטי הזה - לא. לגבי סעיף התחרות - זה הדבר היפה: הסעיף הזה מופיע בהרבה מאוד חוזים שנתקלתי בהם. אין לי ספק שהוא נתקל בהתנגדות של פרילנסרים. אין לי ספק שהרבה פעמים מבטלים אותו. אין לי ספק שכל העניין לא מוסיף כלל לאוירה, עוד לפני שהתחילו לעבוד. למה הסעיף הזה עדיין שם? למה אחרי 20, 50, 100 פרילנסרים, עדיין הוא מופיע בחוזה? למי השיטת מצליח הזו מועילה? איזה עורך דין ישב איתם והסביר להם למה הוא חשוב. ________________ בד"ך זו פשוט המחלקה המשפטית של החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התווכחתי על השאלה הסמנטית, הסברתי למה התכוונתי בחוזה האחיד לספקים. נקיבה בשכר העתידי היא גם סבירה בעיני, מן ביטוח שלא יהיה שווה לפרילאנסר להגיד שהוא היה שכיר ולבקש למשל, חופשת לידה. אם אתה לא חושש שבאמת תעבוד שם כשכיר, אני לא רואה מה יש לך לחשוש. באמת מוזר לי למה הסעיף נשאר. אני משער שהמאייר נמצא בתחתית שרשרת המזון בחברה, ולא אכפת להם אם האיור טוב או לא. לכן לא אכפת להם שהם מפסידים מאיירים. (אולי גם יש הצפת מאיירים בשוק, זה נשמע מתאים לתיאור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם אתה לא חושש שבאמת תעבוד שם כשכיר, אני לא רואה מה יש לך לחשוש." אתה יכול להגיד את זה על כל סעיף "מה אם". הסכמים וחוזים הופכים לארוכים ומסורבלים *בגלל* רצון הצדדים (ומנסיוני הדל, בדרך כלל הצד החזק יותר) להתייחס לתרחישים עתידיים שלאף אחד אין רצון להגיע אליהם. ושוב אתה מפגין כאן את אותה גישה - המעסיק (או המעסיק הפוטינציאלי) רשאי לבטח את עצמו בדרכים שונות, אבל הצד השני לחוזה - לא. למה ככה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מסכים עם מה שאמרת, אם כי למעסיק של פרילאנסר יש הרבה יותר סיכון מלפרילאנסר עצמו) כי לחוזה יש צד חלש וצד חזק. והצד החזק הוא חזק בגלל שהוא גדול ועשיר יותר, והוא נוקט במדיניות הוגנת אך קשוחה. וזה בסדר. לצד החלש אגב יש זכות לבטח את עצמו - לך למקום אחר, השוק פתוח. אם אתה מספיק מבוקש תמצא מישהו שיקח אותך בתנאיך, ואם לא - תתגמש. זה בסדר, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאר חלוקים אודות השאלה ''הוגנות'' מהי. ואם כל המעסיקים נוקטים באותה מדיניות, השוק לא באמת ''פתוח''. לא רק לטובים ביותר מותר לקבל תנאים הולמים. גם לאלו מאיתנו שהם סתם בסדר מגיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמובן תלוי במשמעות של המילה ''הולמים''. לא לגמרי ברור לי גם מהו בדיוק מעסיק של פרילנסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי. יש מקרים (רבים) בהם הפרילנסר עובד אין-האוס, שכם אל שכם עם עובדים קבועים, מעביר כרטיס, וההבדל בינו לבינם הוא שהם מקבלים מימון ארוחות, תשלום בחופשים, ופיצויי פיטורין אם אין בם צורך יותר. בכזה מקרה - אכן יש מעסיק לפרילנסר. _______________ עבדתי בכזה מקום. והבה נאמר שלי היו עיסוקים במקביל, והתאימה לי העובדה שנכנס כסף כל חודש, לכן נשארתי שם. גם אם - לו היו מאפשרים לי - הייתי מעדיפה להיות מועסקת שם כעובדת קבועה, בחצי משרה. אבל היו גם פרילנסרים שעבדו שם במשרה מלאה, בלי לקוחות נוספים. והם לא השתכרו, מבחינת עלות מעסיק, יותר מהעובדים הקבועים. פשוט, אם התקבלת לעבודה קודם, קיבלת שכר X. חצי שנה אח"כ - מי שהתקבל קיבל 0.75X, וחצי שנה אח"כ - שכרו רק פרילנסרים, ובמקום עובדים שפוטרו או התפטרו הביאו פרילנסרים בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל באמת נראה לך שכל המעסיקים חברים במן קרטל של שתיקה, שמחייב הצגת חוזה אחיד לכל העובדים (ולא אחיד בין החברות)? הרי אם כבר מתאגדים, היה עדיף להם להגביל משכורות. אולי יש תחומים שזה כך, אבל ברור לי שיש הרבה תחומים שלא. הנקודה היא, שלכאורה אם באמת הסכם אחיד מפריע מאד מאד להמון עובדים, מעסיק חכם יאפשר מיקוח על תנאי החוזה ויזכה בהמון פניות לעבודה, לא? אז למה זה לא קורה? קרטל? נראה לי שלא. ההסבר ההגיוני הוא, שרוב ההסכמים סבירים, את רוב העובדים לא כל כך מעניינים דקדוקים בהסכם סביר (בית משפט או מגשר, הודעה של 30 יום או של חודש), והם מוכנים לשאת בהסכם האחיד, ולכן זה עובר. לא נראה לך שהרבה אנשים היו מוכנים לשנות את ההסכם להסכם שהם פחות אוהבים (אני לא מדבר על סעיפים דרקוניים כמו שנועה הציגה, אלא ויכוחים בסגנון של מקום דיון בסכסוכים וכדו' כמו שהצגת את), תמורת 20% במשכורת? אני חושב שכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרבה מאד תחומים כבר היום מעסיקים זוכים בהמון פניות. לא הבנתי את ה"תוספת 20%". ברור שעבור שכר מסוים (או תנאים מסוימים) אני אסכים (או ארצה) להתגמש יותר בצדדים אחרים. אני תוהה אם אתה עובד בחברת סטארטאפ או בהייטק כלשהו. אני שואלת לא כי מעניין אותי לרדת לפסים אישיים, אלא כי אתה מתאר מצב שאופייני לשוק הזה, ולא אופייני להרבה מאד מישורי עבודה אחרים (ותסכים איתי ודאי שאיור ועריכת דין הם שני תחומים שונים מספיק זה מזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, שנינו מסכימים שכשיש הרבה הצע, ידו של העובד על התחתונה. אבל לא שאלתי שכר מסויים, שאלתי על 20% תוספת למשכורת. ומה שאני אומר, שחוץ ממך, עניין החוזה האחיד או לא הוא בדרך כלל "נונ-אישיו", ולכן, אף אחד לא טורח לשנות אותו. אם הוא היה "אישיו", אז היו מעסיקים שהיו מנצלים את זה בשביל, נגיד, משכורת יותר נמוכה. למשל חברות גדולות פותחות מפעלים בדרום, בשביל לנצל את זה שאנשים מסכימים ליסוע פחות ולקבל פחות. ולכן אמרתי שתחשבי עם עצמך (את לא חייבת לכתוב את המסקנה), אם בשביל משהו לא גדול, למשל תוספת קטנה במשכורת, היית מוכנה לקבל חוזה אחיד סביר, בלי שום ויכוח, אפילו שיש דברים קטנים שהיית משפרת (שוב, חוזה סביר, לא כמו שדורון הציג). אני עובד כעת בהייטק כלשהו, אבל במעסיקים הוגנים נתקלתי גם במכירות של דברים לא הייטק כלשהם. גם אשתי לא חוותה את זה בשוק ההוראה הפרטית. אני חושב שאולי בגלל עודף ההצע המטורף שיש לפחות בשוק עריכת הדין, את חווה את מה שאת חווה. יש עוד שווקים שעבדת בהם תקופה משמעותי וחווית בהם חוויות כאלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתך בשוק ההוראה הפרטית עובדת מול אנשים פרטיים, לא מול חברות. באילו חוזים היא צריכה להתקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכנה לקבל חוזה סביר (ושמחה לחתום על חוזה טוב) לא ממש אכפת לי אם הוא אחיד או לא. הבעיה בחוזים היא שהם נוטים להיות לטובת מי שניסח אותם, ולכן אני רוצה שתהיה לי האפשרות להשפיע עליהם. הבעיה הנוספת היא שלכל אדם יש את ההעדפות והבחירות שלו, וחוזה אחיד לרוב מתאים לאיזה ממוצע דמיוני (אגב, שים לב שכשמדובר בחוזים אחידים של חברות סלולר, למשל, יש מגוון תוכניות שמוצעות לך. כלומר אתה יכול לבחור הסכם מבין שלל הסכמים קיימים, זה לא מצב שבו יש לך חוזה נתון, קח או לך). אני לא מדברת על עצמי. הסכם העבודה היחיד שעבדתי בו שהיה אחיד ולא פתוח למו''מ היה כשעבדתי בשירות המדינה. מיותר לציין שהוא היה הוגן להפליא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבדיל ממך, אלע"ד, אבל נדמה לי שבחוזה שיש בו מכשולים שוליים (ובעיקר מדובר בניסוח מעורפל) עדיף לחתום על החוזה as is, ולא לנסות להכניס בו שינויים. זאת מהטעם שאם החוזה יגיע אי פעם לפרשנותו של בית המשפט (ואם לא, אז החוזה בין כה וכה לא משנה) הפרשנות, אם היא סבירה לכאן או לכאן, היא לרעת הצד המנסח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שביהמ''ש אמור לפרש חוזה לרעת המנסח אבל באופן כללי הייתי מעדיפה מראש שחוזה ינוסח בדרך הוגנת ולא אצטרך לסמוך על השופט. מעבר לזה, אני מאמינה בתמימותי שלחוזה יש משמעות גם לפני שהוא מתגלגל לערכאות. לא לכל סעיף, כמובן, אבל חוזה שמתבססים עליו משליך על התנהגות הצדדים גם מבלי שהופר (וכל זה, כמובן, כאמירות כלליות ולא ייעוץ קונקרטי להסכם כזה או אחר או לשיקולים כאלה ואחרים של מי שחותם על הסכם עבודה. אני לא עוסקת בדיני עבודה, והדיון כאן נוגע בעיני לשאלות של יחסי כוחות ופערים יותר מאשר לשאלות משפטיות של דיני עבודה או חוזים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי חושב שבמקצוע שלך המעסיקים דווקא יעדיפו מועמדים שמתמקחים בקשיחות על חוזה ההעסקה - זו אינדיקציה טובה לכישורים הנדרשים בהמשך (-: (וריאציה על פרדוקס גראוצ'ו מרקס והמועדון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ההפתעה הגדולה ביותר שלי, כשעברתי לשוק הפרטי, הייתה שבהרבה משרדים אין בכלל חוזי העסקה כתובים.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר הסביר הוא שההצע בשוק העבודה (בחלק גדול מאד מהמקצועות) גדול בהרבה מהביקוש, ולכן גם בלי קרטל המעסיק חזק בהרבה מהמועסק ויכול לקבוע את התנאים בלי קשר לכשורים של המועסק ובטח בלי קשר לתפוקה שלו (לראיה, הבדל המשכורות בין מעצבים למתכנתים, בין עובדי יצור למפתחים או בין שחקני קולנוע לתסריטאים). אין קשר ישיר בין המחיר של המוצר לעלות שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אותו הסבר שאני נתתי. אני לא בטוח שזה ''בחלק גדול מאד מהמקצועות'', אבל בעריכת דין זה בהחלט כך, וכנראה גם באיור. הכישורים כשלעצמם שווים בדיוק כמה שהמעסיקים מוכנים לשלם עבורם, אז ברור שיש קשר. כמו שאמרתי, אמן מפורסם שהרבה רוצים את תפוקתו, יקבל הרבה. אבל מה שאני אומר, זה שאם היה להרבה אנשים מאד חשוב חוזה לא אחיד, אז כנראה שהיו מעסיקים שהיו מתגמשים בקטע הזה בשביל, למשל, לתת שכר יותר נמוך. כפי הנראה לרב האנשים העניין של החוזה האחיד לא משמעותי מספיק בשביל שמישהו יטרח. באמת לא ראיתי אנשים שסעיפים כלשהם שינו להם. אם מישהו התווכח זה על משכורת או תנאים, וכדו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לבדוק באיזה מקצועות יש יותר ביקוש מהצע מספיק לבדוק באיזה מקצועות יש מחפשי עבודה אקטיבים כסטנדרט ובאיזה מקצועות יש ציידי כשרונות אקטיבים כסטנדרט. יש לך ספק קל מה תהיה התשובה? הקשר היחיד בין התפוקה למשכורת הוא שהתפוקה (הפוטנציאלית!) נותנת למעסיק רף תחתון למשכורת, כל דבר מעבר לזה הוא תוצר של הצע וביקוש בלי קשר לתפוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(זה בדיוק מה שאמרתי, לא?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך. התפוקה (הפוטנציאלית!) נותנת למעסיק רף עליון למשכורת. אף מעסיק לא ישלם לעובד יותר ממה שהוא מרויח מעבודתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו. שעושה רושם שאתה לא רואה מעבר לקוביה שלך. הבחור עם המשאית אינו הספק. הוא העובד של הספק. ועם הספק עצמו חתמו חוזה סבוך עד מאוד ועתיר סעיפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשתי הפעמים האחרונות שהחלפתי עבודה, קיבלתי בדואל את טיוטת החוזה כמסמך word לעיוני ולהשגותי. מובן שגם התיחסו ברצינות להערותי וחלקן אף זכו להכנס לחוזה הסופי. מצד שני, חלק מהסעיפים (למשל NDA) היו קשיחים ולא נתונים למשא ומתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשריך וטוב לך. ככה צריך. _______ מנסיוני, ה-NDA הוא תמיד מסמך נפרד, ואין לי איתו בעיות פרט לאחת: מדוע, כמעט תמיד, ה-NDA הוא באנגלית, באותיות בגודל 8-9, ובריווח מינימלי בין השורות? אתם רוצים להחתים עובד על מסמך, יהא אשר יהא תוכנו? או רוצים שהעובד ידע ממה הוא צריך להמנע, על מנת שלא יסב לחברה נזק? ה-NDA הוא באמת מסמך אחיד שאין מקובל להרהר בו ולערער עליו, ומחתימים עליו עובדים, פרילנסרים, יועצים - בכמויות. לא כדאי להשקיע פעם אחת ולתרגם אותו לעברית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-NDA?! לא התעסקתי עם זה אף פעם, אבל נראה לי שלכל מקום יש NDA משלו. (ומה שאת צריכה בשביל לקבל יחס כזה, זה למצוא שוק לא רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו? ובכל מקום, מחתימים על המסמך הזה עשרות אם לא מאות אנשים (ובמקומות גדולים - מן הסתם אלפי). יצא לי לחתום על NDAים גם בפגישות עבודה סתם, בטרם בכלל היה ברור אם נעבוד יחדיו אם לאו. לא שווה להשקיע ולתרגם? (זה הקטע המעניין: כשמדובר בעבודות איור פרופר שהן משאת נפשי, בפרוייקטים מעניינים וכו', אני נאלצת להתפשר - ודווקא שם מדובר בהתמחות ייחודית שלי, נניח. כי אם מישהו מחפש את הקו שלי - הוא צריך לשכור אותי. או נניח - עוד כמה שיש להם קו דומה. אבל באותו הפרוייקט של דף הנחיתה והחוזה הדראקוני, היה מדובר בעבודת גרפיקה פשוטה ומעט קוד. משהו שכל אחד יכול לעשות. או לחילופין - כל אחד שיש לו רקע בעיצוב ויודע קצת קוד, או שיש לו ידע בתכנות פלאש וטביעת עין עיצובית. כלומר - לא כל אחד, אבל הרבה אנשים יכולים. ויכולתי לעשות שרירים, ולנצח, פשוט משום שהעבודה לא עניינה אותי במיוחד, והיו לי מספיק פרוייקטים גם בלעדיהם. מכאן, שבאופן פרדוקסלי, דווקא כשהתועלת ממך נמוכה למעסיק, אתה מנצח. אגב, קח בחשבון שיום אחד גם שוק ההייטק עלול להיות רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הגיוני. באמת מפתיע שהחברה נותנת מסמך אחד גם בעברית ואחד רק באנגלית. לא הבנתי מה כתבת על התועלת למעסיק, העניין כאן הוא לא התועלת, אלא זה שיש לך ביקוש גדול. בגלל זה יכולת לסרב. האם המעסיק היה מנסה לרצות אותך? אם התועלת נמוכה, אולי היה מוותר על הפרוייקט, אם יש לך מחליפים היה מנסה אחרים. (זה כבר קרה, אבל האסטרטגיה שלי לעניין היא לא לבכות כמה המעסיקים רעים, אלא להבין שאין בי כל כך צורך, וכבר מעכשיו לצבור נסיון בשווקים שאינם הייטק, בגלל זה לא עבדתי רק בהייטק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, אני טוענת שגם בשוק רווי, לטובת המעסיק הוא ללכת לקראת העובד, במיוחד כשמדובר בדברים שלא עולים לו כסף. מה מפריע לחברה שהחוזה פתוח למשא ומתן? הרי כך העובד יותר מרוצה. יחס של "לא טוב לך - לך, יש הרבה כמוך!" חוזר אל המעסיק כמו בומרנג, בסופו של דבר. עובדים ממורמרים לא עובדים היטב, ותפוקתם נמוכה משהיתה יכולה להיות. הם לא מעלים רעיונות והצעות יעול, שהיו עשויים להצעיד את העסק קדימה. הם נוטים לעזוב מהר, כך שיש תחלופה גבוהה של עובדים. ואז צריך לחפש חדשים, ולראיין ולמיין ולחפוף ולהכשיר. זה בעייתי למעסיק גם אם יש שפע של עובדים אחרים במקומם. מעסיקים היו צריכים להבין את זה, והרבה מאוד לא מבינים. ________________ והדבר נכון גם לפרילנסרים. עם השנים הפכתי למומחית בקריאת חוזים. ולמדתי לעמוד על שלי. אבל קצת מעייף לעשות את זה כל פעם. למי בדיוק מועיל, הסעיף הזה בדבר הגבלת התעסוקה במשך או לאחר תום העבודה (מעבר לזה שזו חוצפה, הרי לא מבטיחים לי הכנסה בזמן הזה)? לכמה סודות בדיוק אני נחשפת, כשאני מבצעת דף נחיתה, שאני עלולה לגלות אותם למתחרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהסברתי, החוזה הלא-אחיד כן עולה לו כסף, ואני חושב שהוא מעדיף אפילו לשלם קצת יותר ולקבל חוזה אחיד. גם לרב האנשים זה לא מפריע. השאלה היא, האם בעל העסק צריך מאיירים לא ממורמרים, או צריך איורים איכותיים. יכול להיות שלא, ואז משתלם לו להחליף עובדים באופן תדירי. האם באמת גם מקום שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, מתייחס לעובדים בצורה לא הולמת? זה באמת מפליא. באופן כללי, גם אם היחס במקומות שאינם הייטק, הוא איך אומרים, לא הייטק, הוא הוגן וסביר, ובוודאי שמנסים להשאיר את העובד שמח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקומות רבים יש מחלקה משפטית. ואז עורך הדין מקבל משכורת ממילא. ושינוי סעיפים יכול להתבצע היטב גם בלא עורך דין. במיוחד כשמדובר על מחיקת סעיפים לא רלוונטיים, או אדפטציה של סעיפים למקרה ספציפי. עם לקוחות שלי אני עושה את זה בלי לערב עורך דין כלל. במפתיע, מאיירים צריך בכל מיני עסקים, כולל לומדות וכולל אתרים. תראה, אני את הבעייתיות רואה בשורה ארוכה של מקצועות, לא רק מאיירים ולא רק עורכי דין. _________________ עסק שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, על אחת כמה וכמה שיתייחס לעובדיו בצורה לא הולמת. רווחים בקושי יש, הבעלים הם אנשי מקצוע שפתחו עסק ולא אנשי עסקים מדופלמים, ולכן מישהו צריך לשלם את המחיר (אני עושה כאן אדפטציה מחברות האנימציה בארץ). אבל מאיירים, כאמור, יש גם בכל מיני מקומות, וגם במקומות שדורשים מהעובדים גם יכולת איור, בנוסף לעוד כמה דרישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיש ממילא מחלקה משפטית, לא חוסך את הטרחה של המנהל להבין את השינויים והשלכותיהם, ושל המנהל שלו לדאוג, שלמשל יהיה אפשר להזיז את המשרדים לעיר אחרת עוד שנתיים בלי הרבה בעיות. את עושה את זה בלי עורך דין, כי אין לך הרבה מה להפסיד. מקסימום את מפוטרת, ותפסידי עד חודש עבודה. מי שיש לו עסק שהוא השקיע בו רבות, חושש הרבה יותר לעסק שלו. במיוחד בעסק גדול שקשה לנהל, גם ככה הבעלים איננו עורך דין וקשה לו להבין את ההשלכות. באיזה עוד מקצוע לדוגמא יש יחס עד כדי כך קיצוני? במכירות (בכלל, לא רק בהייטק, גם באוסם), זה ממש לא המצב. _________ נראה לי אם ככה, שאת במקצוע הלא נכון. אנשים בארץ לא מעוניינים באיורים, וגם אם בכל זאת ממש חייבים, לא אכפת להם אם הם טובים או לא. אז למה לטרוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אין לי מה להפסיד? אם אני שכירה - הרי יכולתי לעבוד במקום אחר. במיוחד אם אני אני לא מובטלת אלא עוברת ממקום עבודה אחד לאחר. ואם אני עצמאית - ובכן, גם לי יש עסק לנהל, ובמקום לעבוד איתם יכולתי לעבוד אם אנשים אחרים... אגב, מה על הטרחה שלי להבין חוזים, בלי עורך דין לצידי? אני הרי לא לוקחת עו"ד שייעץ לי על כל חוזה וחוזה. כשזה אני עם יכולות הבנת הנקרא שלי מול עו"ד של החברה זה בסדר, וכשאני מבקשת לשנות סעיפים, כבר לא? _ לא מדוייק. כל הסמארטפונים והטאבלטים למיניהם פותחים ים אפשרויות. וחוץ מזה, עשיתי חצי-הסבה לעיצוב. אתרים וGUI וכו'. בשביל זה יכולתי להרשות לעצמי לעשות שרירים. אבל מה, אתה חושב שבתחומים האלה אין חוזים דראקוניים כשאתה עובד מול גורמים יותר גדולים ממך? יש ויש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי אין לך מה להפסיד, אמרתי יש לך עד חודש של עבודה להפסיד, שזה לא כל כך הרבה. הטרחה שלך להבין את החוזה זהה, גם אם את משנה את החוזה. הרי את לא מצפה שתבואי למקום עבודה ואת(!) תנסחי את החוזה, לא? (למה לא בעצם, אולי תתחילי לטעון כך). _____ בעיצוב אתרים ההסכם של החברות שעבדתי איתם והיו צריכות אתר מפרילאנסר היה עמוד שאמר בערך: "אני מאשר שאני לא עובד חברה". אז אני לא יודע למה יש לך נסיון כל כך מר. רוצה לעשות הסבה למכירות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. הרי אם עזבתי מקום עבודה, ויש בעיות במקום החדש, לא הפסדתי חודש עבודה בלבד: הפסדתי מקום עבודה! הפסדתי את כל חודשי העבודה הבאים, ואת האפשרות למצוא מקום עבודה בעודי עובדת! והמעסיק? הוא הפסיד תשלום על חודש עבודה, שמן הסתם לא היה לשוא כי בכ"ז הועלתי לו במשהו... לא, אבל אני מצפה שאוכל לדון על החוזה. השיטה שלך מוזרה למדי. כשיש חוזה קיבוצי הוא אחיד ואין מה להרהר בו - משא ומתן כבר נוהל בשם העובדים. כשיש חוזה אישי, הוא (אמור להיות) נתון למשא ומתן. ולשיטתך - יש חוזה אישי, אבא'לה הבוס, יודע נפש עובדיו וכבר דאג לרווחתם, אין מה להרהר בו, אין מה לערער עליו, ובוודאי שאין מה לשאת ולתת לגביו. _________________ חלילה וחס. מכירות?! שמע, הדיון בינינו ריק. אני טוענת, מנסיוני, שהמצב בעייתי. אתה טוען, מנסיונך, שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, כי לך ולזוגתך שתחיה מעולם לא היו בעיות. אשריך וטוב לך. מי יתן ולעולם לא תתקל בסעיף "מוסכם כי העובד לא יעסוק בכל עסק מתחרה במשך חצי שנה מתום עבודתו, אך אנו מצידנו איננו מתחייבים לספק לו עבודה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעסיק מחוייב לעובד הרבה, ולכן הוא מסכן את עצמו בתשלומי פיצויים, אבדן מוניטין ללקוחות, אבדן הכנסות וכו'. ההבדל בינך לבינו זה שלו יש עסק שהוא אולי השקיע בו את חסכונותיו, ולך לא, אז לו יש הרבה מה להפסיד עם העסק מתקלקל. זו הנקודה הבסיסית שנראה לי שאת לא מבינה. לשיטתי, אם אתה בעל עסק ויש לך הרבה עובדים - נסח חוזה אחיד והוגן, ואל תתעסק עם עובד שרוצה שינויים. זו אסטרטגיה טובה והוגנת. כמו שכבר הזכרתי (נראה לי שגם את לא בדיוק מצטט אותי באופן הוגן...), אכן כדאי לך לבדוק את החוזה, אם הוא סביר, קבל אותו כמות שהוא, כי יכול היה להיות טוב יותר. אם הוא נצלני - לא כדאי לך להתעסק עם בעל הבית שכנראה ינסה לחפש אותך בסיבוב אם תשנה או אם לא תשנה את החוזה. _____ שאלתי איפה עוד חוץ מאיור (מקצוע בעייתי בגלל חוסר ביקוש) נתקלת במקרים האלה, ואנחנו עוד מצפים לתשובה. אם את משנה את עמדתך ואומרת, "בתחום האיור, יש הרבה מעסיקים נצלנים, למעשה לא נתקלתי במעסיק, הוגן" אני מקבל את דברייך. ממה שכתבת נשמע שעובד הגון בארץ לא יכול להסתדר, כי כל המעסיקים מנסים לחפש אותו בסיבוב. כשבפועל הרבה מעסיקים דואגים היטב לעובדים שלהם, והדיאלוג הוא בכלל לא ברמה שאת מתארת "לעשות שרירים" וכדו', אלא עובדים ביחד. כנראה שזה נשמע לך מוזר בגלל שנים של ניצול. אני אומר, שבהרבה מקרים (ולא, לא רק בהיטק), המצב טוב יותר, ואין ניצול ברמה שאת מתארת. (דווקא בהייטק מקובל סעיף האי-תחרות, למרות שאני לא מבין למה הוא בכלל חוקי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חישוב המשתנה ''כמה יש לך להפסיד'' במספרים מוחלטים הוא קצת לא רציונלי. אדם מהמעמד הבינוני נמוך ומטה, שמפסיד את עבודתו בשוק של מחסור במקומות עבודה, מסתכן בלמצוא את עצמו לא מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. המשמעות עלולה להיות שלא יהיה לו ולמשפחתו מה לאכול. לי זה נשמע קצת יותר מסוכן מאשר להפסיד את המליון השלישי שלך. אדם שמפסיד את חסכונותיו בשל עסק כושל, לא הפסיד את היכולת שלו לקנות למחרת לחם במכולת (אלא אם הוא באמת איש עסקים לא רציונלי והוא השקיע בעסק את כל מה שהיה לו). סביר להניח שהוא ימצא את המשאבים שיעזרו לו לעמוד על הרגלים ולמצוא עיסוק אחר. את הטענה ''תמיד תוכלי למצוא עבודה אחרת'' אפשר לטעון גם לגבי בעל העסק. אם העסק שלו יכשל, הרי גם הוא תמיד יכול למצוא עבודה כשכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אני לא מסכימה. הרבה מאוד עצמאים, גם עצמאים שמעסיקים עובדים, אינם עשירים גדולים, בלשון המעטה. חלק מהם בקושי גומרים את החודש, ומוסר התשלומים הרעוע בארץ לא מוסיף לזה. מעסיק צריך גם בחודש חלש לשלם משכורות לעובדים. ואם הוא סוגר את העסק הוא לא זכאי לדמי אבטלה, אף על פי שכעצמאי הוא משלם לביטוח לאומי אחוזים גבוהים יותר משכיר1. ועדיין, הסכנה שמסתכן מעסיק שמסכים, אבוי, לדון על החוזה מינימלית אם בכלל קיימת: הרי את העובד הוא הסכים לקבל לעבודה, לפני שעלה נושא החוזה. ______________ 1 וזה באמת עיוות, ומתנהל מאבק בנושא, והפתרון הגאוני שהממשלה מצאה, זה ליסד קרן אליה עצמאים יפקידו מדי חודש אחוזים משכרם על מנת שישמשו להם כדמי אבטלה אם יסגרו את העסק, בנוסף לתשלום הביטוח הלאומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם העבודה הזו היא מטה לחמו היחיד של העובד, ובלעדיו לא יהיה מסוגל לפרנס את משפחתו, אז איזה הגיון יש לו להתווכח באיזה בית משפט ידונו בויכוחים ביניהם. אם החוזה סביר שיקבל אותו ודי. המעסיק יוכל לפתוח עסק אחר, אבל את הכסף שכבר השקיע בעסק הנוכחי (וזה הרבה פעמים קרנות ההשתלמות והחסכונות של המשפחה, אם תקח למשל קרוב שלי שפוטר ופתח עסק בגיל מבוגר) הוא יפסיד, והרבה פעמים כבר לא יהיו לו משאבים לפתוח עסק אחר. גם אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קו דק בין הצורך לפרנס את עצמך וילדיך (שלפעמים באמת דוחק) לבין הצורך לשמור על כבודך האישי כאדם וכבעל מקצוע. אצל כל אדם הקו הזה עובר במקום שונה מעט. אבל נועה מדברת בדיוק על המקרים שבהם לא תופס העיקרון "אם הוא צריך כסף והחוזה סביר, שיקבל אותו ודי", מפני שהחוזה ה"סביר" פוגע בכבוד המועסק בצורה זו או אחרת. לא פגיעה בכבוד הסיציליאני שלו או באיזה אגו מנופח, אלא בתחושת הערך הבסיסית שלו. שמירה על התחושה הזו היא אגב אחת מהסיבות לעבודה כפרילאנס (שבשבילה המציאו אנשים כמוני את הסיסמא "עדיף לאכול חסכונות מאשר לאכול #$@%#$%"). ולגבי "אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל" - אני מאחלת לך המשך חיים שלווים ונוחים. בשנות העשרים המוקדמות שלי היה לי ולחברותיי שעשוע, לצבור סיפורי התפטרות מוזרים. כל אחת היתה מתחילה באיזה ג'וב אזוטרי בחור כלשהו, ומתפטרת אחרי חצי שעה, ואז מספרת על זה וכולן היו צוחקות נורא. כולנו גרנו בשכר דירה ופרנסנו את עצמנו, ובכל זאת איכשהו יכולנו להרשות לעצמנו את השעשוע הזה. היום, עשרים שנה, שני ילדים, כמה וכמה ג'ובים שנואים, מאה גזירות כלכליות ו-700 הוראות קבע אחרי, זה ממש ממש לא מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, אם החוזה סביר, למה הוא פוגע בכבוד המקצועי? כמו שאמרתי, סעיפים הזויים כמו "אסור לדבר עם עובדים בחברה מתחרה" אכן לא צריך לקבל (בעיקר כי זה רומז שבעל הבית הוא לא נופת צופים, ואתה תסבול ממנו גם אם תשנה את החוזה), אבל אם החוזה אכן סביר, רק שבמקום דיון בביהמ"ש בתל-אביב, אתה רוצה דיון בביהמ"ש בחיפה, למה לוותר על זה פוגע בכבוד המקצועי שלך. אני לא נכנס לך לכיס, ויכול להיות לך שאת בכל אופן במצוקה כלכלית אמיתית הרבה זמן, אבל אדם שמתנהל נכון ומרוויח סביר, אמור לחסוך קצת בצד כל חודש, ואחרי 20 שנה, הוא צריך לצבור שומן של לפחות שנתיים של משכורות (וההוצאות גדלות, אבל כשהן היו קטנות יותר חסכת יותר). שוב, זה נכון באופן כללי, ויש אנשים שבאמת במעגל עוני, בו קשה לחסוך ולכן קשה למצוא עבודה טובה יותר, ולכן אי אפשר לחסוך וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי שההתייחסות היא בדיוק למקרים שבהם לא תופסת הטענה ''החוזה סביר''. אני לא במצוקה כלכלית וגם לא שוחה בשמנת. משהו באמצע. אני חוסכת כל חודש בהוראת קבע מאז שנכנסתי לשוק העבודה. אבל מאז שנולדו הילדים (ההוצאות גדלו וכושר העבודה נפגם), השימוש בחסכונות הללו היה כדי לסגור מינוסים. ואני ממש מקווה שאתה לא הולך להגיד עכשיו משהו על דרכים לגדל ילדים בצורה חסכונית, כי בנושא הזה אני מבינה מעט יותר ממך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להכנס למינוסים זו התנהלות חסכונית חכמה? אבא שלי הגיע לארץ כשרק בגדיו לעורו, גידל את כולנו כשעבד בחקלאות, (לא היה אז את ההייטק הקסום שרק הוא בסדר, ושאר המקצועות נאחס לטענת חלק מהאנשים), ונחשי מה? בחיים לא היה במינוס. כששאלתי אותו איך התשובה פשוטה, "כשלא היה - אז לא קונים". לא מבין למה את בטוח מבינה יותר טוב ממני, אבל, אפילו אם לא הגעתי לרמה של אבי שלא היה באוברדרפט, גם כשהייתי במצוקה כלכלית יחסית (5000 ש"ח, בת זוג מובטלת, 2 ילדים), לא אכלתי חסכונות ברמה כזו ששניים עד ארבע חודשי אבטלה יכניסו אותי לברוך. (אגב, אם את יודעת שזה המצב בתחום הקופירייטינג והעיתונות, לא חשבת לעבוד למקצוע אחר? אני מכיר בכך שכל תחום העיתונות בעייתי, כי המון ילדי גל"צ וכדו' רוצים להכנס, ומוכנים לעבוד בתת-שכר רק בשביל להכנס ל"בראנז'ה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מאיירים צריכים לעבור לתחום שיש בו יותר ביקוש, ואנשים שכתיבתם אומנותם צריכים לעבור לתחום שיש בו פחות היצע, ועל הדרך כדאי שגם עורכי דין יעשו את זה כי יש הצפה. אם בכל כך הרבה תחומים אי אפשר להתפרנס כמו שצריך, אולי הבעיה יותר רחבה מאשר מקצוע כזה או אחר? סתם, הרהור משונה שכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אם השוק מוצף (כי אין ביקוש או כי יש היצע), כנראה שלא כדאי לך להשאר. זו עובדה די בסיסית, לא? אבל למה נראה לך שהתחומים האלה הם הרוב? בוא ואתן לך רשימה קטנה של מקצועות שאינם בעייתיים מבחינת היצע וביקוש. אני לא אומר שאין קשיים, אבל הם בכלל לא ברמה של איור ושל עיתונות. תחומים שמאז ומעולם היו בעייתיים בארץ. בכל המקצועות האלו אפשר למצוא עבודה לטווח ארוך. באף אחד מהם אין חוזים דרקוניים (אסור לדבר עם החברה המתחרה). לא כולם דורשים השכלה אקדמאית. אורך הרשימה מוגבל לכמות החברים שלי. 1. רואה חשבון. 2. גנן. 3. מורה (משרד החינוך). 4. עובד רכבת. 5. רופא. 6. חשמלאי. 7. מלגזאי. 8. בנקאי (יש צורך בתואר ראשון בכלכלה, ואז יש מגוון עבודות). 9. עובד סוציאלי. 10. עובד מעבדה (תואר שני לפחות בביולוגיה\כימיה). 11. מכונאי רכב (נגיד, במוסך מורשה). 12. פקיד במשרד ממשלתי (דרוש תואר ראשון במשהו בדרך כלל). 13. מהנדס מכונות במפעל\תעשיות בטחוניות (תואר מהנדס). 14. מהנדס אזרחי בבניה (תואר מהנדס, יש ים עבודה, מזמין אותך להצטרף). 15. כלכלן במשרד ממשלתי. 16. נהג משאית. 17. נהג אוטובוס. 18. טכנאי מחשבים (אין צורך בתואר, יש צורך בקורס. לא, זה לא הייטק, צריך אחד כזה בכל ארגון גדול). 19. גננת\מטפלת במעון. (וסליחה על השוביניזם) 20. טבח (יש צורך בקורס, אם אתה לא רוצה דווקא מסעדה, אלא מוכן לבשל גם בקייטרינג וכדו', יש עבודה). 21. אבטחה. 22. מהנדס מזון (כן, יש חיה כזו, אין לי מושג מה עושים שם בדיוק, אבל כל מי שסיים את התואר מצא עבודה במשהו כמו אוסם). צריך עוד? יש מקצועות שמשלמים בהם מעט, יש מקצועות שלא נעים לעבוד בהם, אבל אף חבר שעבד במקצועות האלו לא נתקל בחוזים דרקוניים (יוצא מהכלל הוא אבטחת גני ילדים, שם החוזה איננו דרקוני, אבל החברות מפטרות אותך כל שנה. אם אתה מאבטח במודיעין אזרחי - זה כבר לא קורה, ויש לי חבר שעובד שם יותר מ-10 שנים). ההבעיה היא, שאת השניים שמתלוננים שומעים הרבה יותר מכל אלו שאין להם בעיות מוזרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רק אני, או שהתעלמת לחלוטין מכל מקצוע שקשור ברוח ובתרבות? כמו כן, אחותי בוגרת התואר בעבודה סוציאלית תשמח לשמוע שמדובר בתחום שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד, כי כרגע היא עושה הסבה למקצוע משיק. כמו כן, כמה מחבריי הטובים ישמחו לגלות שכל כך קל להתקבל לתפקיד במגזר הציבורי. הנסיון שלי (ושלהם) מדבר על תהליכי קבלה ארוכים ומפרכים, אליהם ניגשים מועמדים רבים. כמו כן, המאבטחים שאני מכירה (למעט אלו שעובדים במקומות כמו משרד ראש הממשלה ואבטחת אישים) ישמחו לשמוע שמדובר בעבודה בעלת יציבות תעסוקתית שאפשר להסתמך עליה לטווח ארוך. כנ"ל שלל מורי הקבלן שמפגינים מדי שבוע מול ביתו של שר החינוך (והרי לא תגיד לי שמורי הקבלן הם מיעוט, לא לאור העובדה שמגמת ההעסקה הנוכחית נוטה להעביר כמה שיותר מורים לאופק תעסוקה כזה. בדיוק כמו, מפתיע!, העובדות הסוציאליות). אני שמחה לשמוע (באמת) שחברייך לא נתקלים בבעיות תעסוקה ופרנסה. הנסיון לגזור מכך מסקנות רחבות יותר הוא מעט, איך לומר, בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאין לי הרבה חברים שעוסקים ברוח ובתרבות. אבל גם אין כל כך הרבה עבודה ברוח או בתרבות לא? מורה זה אופציה אחת, וכמה שחקני תיאטרון כבר יש? (את עניין המאבטחים סייגתי. יש חברות כמו מודיעין אזרחי שמאפשרות פרנסה לשנים ארוכות). עניין המורי קבלן פשוט לא נכון. אי אפשר להעסיק מורה, אפילו אם מפטרים אותה כל שנה, יותר מכמה שנים בלי לתת לה קביעות. ועם קביעות במשרד החינוך לא אמרתי שקל להתקבל, לא אמרתי שהשכר הולם, לא אמרתי שהעבודה קלה. אפילו לא אמרתי שקל להתפרנס בארץ הזו. מה שכן אמרתי, שבאף אחת מהמקצועות הנ"ל אין חוזים דרקוניים וחוסר הוגנות ביחס המעסיק מהסוג שתואר בדיון. השכר של מורים נמוך, נכון, אבל אף בית ספר לא יבקש ממך לחתום שזכויות היוצרים של מערכי השיעור שהעברת יהיו שייכים לאורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שמישהו טען שבכל תחומי העבודה נתקלים באותן הבעיות. אבל מה עוזר לי שיש לי חוזה עם תנאים הוגנים, אם אני לא מצליחה להתפרנס מעבודתי בכבוד? למה חוזה הוגן צריך לעמוד בניגוד לשכר הוגן, או לתנאי העסקה/עבודה הגונים? מציעה לך לקרוא חומר על מורי היל"ה וקרב. יכול להיות שאין לך חברים שעוסקים בתחומי הרוח והתרבות, אני מקווה להאמין שאתה כן צורך את שירותיהם ותוצריהם של אנשי רוח ותרבות. החיים הם יותר מהנדסה וממספרים. רוח ותרבות זה לא רק הוראה ותאטרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה תחומי תרבות - בבקשה, נגנים בחתונות או דיג'יים. הם אפילו מרוויחים לא רע. אני חושב שגם סטנדאפיסטים יכולים להסתדר (להופיע בבתי אבות, בתי ספר וכדו' לא כולם יהיו נאור ציון כמובן), אבל את זה אני פחות מכיר. קראתי. לא מדובר במורים של משרד החינוך. אני מבטיח לך שאף מורה של משרד החינוך לא מסתמך רק על קרן קרב. מי שעבד שם עשה זאת כהשלמת הכנסה, אז קשה להציג בעיה עם מורי היל"ה וקרב כ"יש בעיה להיות מורה". היו מורים לפני שהקרנות היו קיימות ואפשר להתפרנס. הבעיה בתחומי התרבות, שצריך מעט מאד אנשים בשביל לספק את הצרכים התרבותיים של הרבה אחרים, אז נתח השוק שם קטן. כי נניח, אני מתפטם מתרבות הרבה דרך ספרים וקולנוע ומוסיקה בדיסקים. מספיקים במאי אחד בשביל לפטם מאות אלפי אנשים כמוני. אבל אם מלכתחילה הייתם אומרים "יש בעיה קשה בתחום התרבות בארץ", לא הייתי נזעק. אני לא מכיר אנשים שמתפרנסים מזה, אז אולי זה נכון. ממילא השוק בעייתי בגלל חוסר בביקוש ועודף היצע. אבל הבעיה הוצגה כבעיה בשוק העבודה הישראלי בכלל. אבל למה להתעקש שתרבותך אומנותך? אוהב לכתוב? עבוד בהוראה, תרוויח פחות, וכתוב בחופש הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. היו מורים גם לפני שהיו קרנות, ואז הם היו עובדים של משרד החינוך. אבל היום יש קרנות, בדיוק בשביל שהמורים לא יהיו עובדים של משרד החינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעשות רוח זה לא מקצוע, זה תחביב לשעות הפנאי. אף אחד לא הבטיח לך שלעסוק בתחביב האהוב עליך יביא לך פרנסה. רק המוכשרים ביותר יכולים להתפרנס ממה שהם באמת אוהבים לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לגזור מסקנות רחבות יותר מהחברים שלך, זה לא בעייתי? אפשר לפחות להסכים ש"יש בארץ אנשים מרוצים מהעסקתם, ויש שלא. קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שאני גוזרת מסקנות לפי מצבם של החברים שלי? אני מודעת היטב לכך שהחברים שלי לא משקפים את מצב השוק - יש נוכחות גבוהה למדי של אנשי תקשורת, מחשבים ועורכי דין, הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסיה. מבין חברי אין גננות (או גננים), אין רופאות (אם כי יש, בהיקף נמוך, נציגות למקצועות הפרה-רפואיים), אין פועלי בניין, אין כלכלנים ואין נהגים. גם אין לי חברים בעלי משפחה גדולה (כלומר, שיש להם יותר משני ילדים); אין לי חברים שאינם משכילים (אלו מהם שלא מחזיקים בתואר ראשון (לכל הפחות) או המקבילה לו, הם בעלי השכלה אוטודידקטית ועובדים בד"כ עם מחשבים או בעבודה יצירתית אחרת שלא דורשת השכלה פורמלית, ולא בעבודות דחק); רוב רובם של חבריי גרים כרגע בערים גדולות ואינם נעזרים בקצבאות או תמיכה פיננסית דומה מטעם המדינה. רוב מכריע מבין החברים שלי אינם בני מיעוטים, רובם הגדול יליד הארץ. אין לי שום יסוד להניח שהחברים שלי משקפים יותר מאשר את קבוצת האוכלוסיה שאני שייכת לה. אז לא, לשאלתך - אני לא מניחה הנחות ומסיקה מסקנות על בסיס היכולות (הגבוהות) של האנשים הקרובים לי. אני לא מסכימה עם הטענה ש"קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה". יש מספיק מחקרים, נתונים וסטטיסטיקות בנושא, כך שאולי אי אפשר לקבל תמונה מדויקת ומהימנה במאה אחוז, אבל אפשר לקבל תמונה ברורה על מגמות והיקפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז בואי ותביאי את המחקרים שאומרים שהמצב של רוב האוכלוסיה, בארץ הוא בכי רע. באמת, אני לא טוען שאין, פשוט במקום להביא מחקרים שמענו בדיון "חברים שלי רואי חשבון ועובדים חצי שנה 12 שעות ביום (שזה כמובן שטויות, בשום משרד רואי חשבון אין מצב כזה, יש מקצועות שאין את התופעה בכלל, יש שמדובר ביומיים בשנה, ויש שזה אפילו שבועיים. נורמה פסולה, אבל קצת איזון). כי דווקא במדדים אבסולוטים של תל"ג, ימי חופשה, מחירי מזון, וכו', המצב שלנו לא רע, אולי בהרבה מדינות המצב הרבה יותר טוב (ואני עדיין לא משוכנע), אבל באופן כללי המצב לא רע. בטוח טוב בהרבה מבשנים עברו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת שזה עלול להפתיע אותך, אבל אני לא מחזיקה באמתחתי מאמרים בעניין כלכלת ישראל. אני קוראת אותם, מקטלגת בראשי הקטן יחד עם מידע קודם שאני מכירה, בודקת אם הם תואמים את הדעה שלי או לא (ואם צריך, משנה אותה בהתאם), וממשיכה הלאה בחיי. למרבה השמחה, בשנה האחרונה הנושאים הללו דווקא הפכו ליותר פופולרים בעיתונות בכלל ובעיתונות הכלכלית בפרט. גם אם נתייחס לדברים שכתובים שם בספקנות בריאה, קשה לי לראות איך אפשר לטעון שכולם כולם מציגים תמונה שגויה, שאינה משקפת ולו כמגמה את הקיים. אגב, ימי עבודה של 11 שעות ביום מאד מקובלים במשרדי עו"ד ובמשרדי רו"ח גדולים כעניין שבשגרה, כך ש-12 שעות לא נראים לי כמו עניין חריג (אם כי אין ספק שראוי שהם יהיו). לגבי מחירי המזון בישראל, אולי אתה שמחזיק בנתונים תוכל להראות לי איך הם ביחס למחירי המזון בעולם. מהמדינות המערביות שאני מכירה, באופן אנקדוטלי, המצב לא מזהיר (וכמובן שתלוי באיזה מזון מדובר ובאיזה עונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לקבל את הקטלוג בראשך הקטן כ"מחקרים מוכיחים". אולי בכל זאת נתפשר על "הדיעות חלוקות עד כמה קל לחיות בארץ הזאת"? תלוי אילו מזונות. ירקות פירות פירות ולחם באופן כללי יותר זולים מהרבה מקומות בארה"ב ואנגליה. כוונתי היא, שאם אתה מתעקש על רמה בסיסית של מחיה (לחם ירקות וגבינות), אתה יכול להתקיים בארץ בקלות לפחות כמו במקומות אחרים. אבל נכון, קלוגס יותר מבאנגליה. אני לא מתרגש מזה. עבר זמן מאז ביקורי האחרון שם, אבל אני יכול לשאול למחירים המדוייקים מחברים לעבודה תושבי אנגליה. התמונה שנראת בעיתונות תלויה בכותב, גם אני קראתי בעיני הקטנות מאמרים, יש שהציגו את המגמה באופן שאת הצגת, ויש (לא רק עובדי הייטק!) שהציגו את המגמה בצורה הפוכה. ברור שיש בעיות בארץ, אבל ברור לכולם (גם למתלוננים), שבאופן השוואתי לשנים הקודמות המצב טוב. http://www.israelhayom.com/site/newsletter_article.p...
The only silver lining can be found in two product categories: Israelis pay less for fruit and vegetables (13%) and for communications products (4%). But both OECD and Bank of Israel statistics show food prices spiked by as much 20% in 2010 compared with the European and U.S. average, with an additional 10% price hike in 2011. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שאדם עובד יצטרך לחיות לאורך זמן על רמה בסיסית של מחיה? רמה בסיסית של מחייה צריכה להיות נחלתם של העניים (ומבחינתי, "רמה בסיסית" היא מה שמעבר להשרדות), ואיזשהו רף תחתון. לא הממוצע שצריך לשאוף לו. אני לא מתרגשת ממחיר גבוה של עגבניות או תותים מחוץ לעונה, אבל מנת בשר אחת לשבוע לא צריכה להחשב כפריבילגיה.1 יכול להיות שנקודת ההנחה שלנו פשוט שונה מדי. אני לא חושבת שחברה צריכה לשאוף לכך שחבריה "יתקיימו" בלבד (כלומר, היא צריכה לשאוף לכך ולפעול למען קיום בכבוד כרף מינימום, לא כחציון ובטח שלא כממוצע). 1 אני לא מדברת כרגע על מי שנמנע מבשר מטעמים אחרים. גם אני לא אוכלת בשר בכל שבוע, אבל לא מטעמים כלכליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שצריך לשאוף לכך שכולם יחיו ברמה בסיסית. אמרתי שיש יתרונות למגורים בארץ יחסית למקומות אחרים. למשל, אתה יודע שגם מי שמאד מאד עני בחברה יכולים לקנות ירקות ופירות. מה שלא נכון למקומות אחרים. גם אם תסתכלי אפילו על זוג עם משכורות מינימום, הוא יכול לחיות ברמה יותר מבסיסית מבחינת אוכל. ברור שעדיף שכולם יהיו עשירים. אבל בינתיים זה לא המצב, והמצב האובייקטיבי הוא בסדר. אני לא מבין למה קשה להודות בזה, המדינה היא יחסית סוציאליסטית, יש סעדים לעניים, המשכורות סבירות, אקדמאי יכול להתקיים בכבוד, וגם לא אקדמאים יכולים למצוא הרבה משרות יפות. באופן כללי היחס של המעסיקים הגון, ולא עובדים יותר מדי קשה. עם משכורת ממוצעת ושני בני זוג עובדים אפשר להתקיים בכבוד, ועם משכורת מינימום אפשר להתקיים איכשהו עם ויתורים. זה מצב יפה ונחמד, וזה לא היה טון הדברים, לפחות של נועה. כמו בכל מקום, יש מקצועות זוועה, ויש מקצועות עם יחס גרוע, ויש כאלה מאד מאד נוחים, שבקושי עובדים מקבלים משכורת יפה וקביעות. אולי יותר טוב בחו"ל? מבחינות מסויימות כן, אני לא בטוח שבאופן כללי בכל מדינה אירופאית יותר טוב מבארץ, אבל גם אם כן, מצויין. כאן טוב, שם אולי קצת יותר. (אגב, קראי את הספר "המורה" בו הוא מספר על חייו כמהגר עובד נמל בארה"ב. תאמיני לי שעדיף היה לו בארץ). אחרי שמקבלים את העובדות הנ"ל, אני מוכן לקבל ולדון בביקורת על התנהלות הממשלה, על סדרי עדיפויות, ועל זה שהיה צריך להשקיע יותר במאיירים\\לוודא שתהיה דירה בגוש דן גם לזוג צעיר\\לשלם לכל פועל ניקיון 7000 ש"ח לחודש. חלק מהטענות מוצדקות לדעתי, אבל מה שמפריע לי הוא לא עצם הטענות, אלא הטון שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל מי שעני בארץ יכול לקנות פירות וירקות. אבל אני לא מדברת על העניים בארץ כרגע, וגם לא על מהגרים שיש להם מאפיינים משלהם. זוג עם משכורות מינימום, שניהם במשרה מלאה, נניח - עם שני ילדים, יכול לחיות ברמה יותר בסיסית מבחינת אוכל? אולי, אבל אני לא מדברת על אוכל בלבד. מה עם בריאות, ניידות, חינוך? שכר מינימום חודשי, במשרה מלאה, נכון להחודש, הוא 4,100 שקלים. נניח ששניהם עובדים במשרה מלאה, זה נותן לנו 8,200 ש"ח למשפחה בת ארבע נפשות. אני לא מצפה ש"כולם יהיו עשירים". אני כן מצפה שבמשק בית "רגיל" ועובד, יהיה בטחון ויציבות כלכלית. אני לא יודעת מי הם האנשים ש"לא עובדים יותר מדי קשה" ומקבלים משכורת יפה. או שההגדרה שלנו ל"יותר מדי קשה" או "יפה" שונה בתכלית, או שאחד מאיתנו לא מכיר את המציאות כמו שהיא. הייתי שמחה מאד לגלות שזו אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
8,200 ש"ח לחודש, אם אתה לא גר בגוש דן, ומוותר על הרבה מותרות, יכולים להספיק לחיות עם בריאות ניידות וחינוך ברמה נמוכה. בהנחה למשל שאתה חוסך יותר לפני הילדים. כן, החיים לא יהיו לונה-פארק, אבל כנראה שיותר טובים מזוג עם משכורת מינימום במקומות מסויימים בארה"ב. אבל למה שכר המינימום הוא משק בית "רגיל", הוא מינימום בגלל שמי שמרוויח אותו יחיה בעניות. לעומת זאת שני בני זוג שמרוויחים את השכר הממוצע (7,500 בערך), יכולים לחיות די בסדר, לא? נגיד, מזכירות באוניברסיטה? הן מקבלות משכורת פחות מהממוצעת (אבל ממש לא מינימום), אבל לא נדרשות לתואר מתקדם, המשכורת עולה עם הותק. נגיד מצילים, שיש להם הרבה חופש ועבודה פיסית לא קשה מאד. נגיד מנהל מחסן שמקבל משכורת סבירה, ועובד מספר קבוע של שעות. נגיד עובדי העיריה שאחראים על שיפוצים, שיש להם משכורת סבירה, בטחון תעסוקתי גבוה, שעות עבודה קבועות, וגמישות (כי הם נוסעים תוך כדי עבודתם, אז יכולים לעשות סידורים על הדרך). נגיד פיסיותרפסטית שמקבלת משכורת סבירה, עובדת מספר קבוע של שעות, ויכולה לעבוד אחר כך בפרטי. נגיד טכנאי מחשבים, שלא צריך תואר אקדמאי, עובד מספר קבוע של שעות (טכנאי, לא הייטק), ומקבל משכורת סבירה. יש עוד המון דוגמאות, צריך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה "יותר" צריך לחסוך לפני שמגיעים הילדים? בהנחה שסיימת את שירותך הצבאי בגיל 21, עבדת כדי ללמוד (והצלחת להתקבל לאוניברסיטה), התחלת ללמוד בגיל 22 ובגיל 25 אתה עם תואר ראשון (שהוא לא רפואה, ראיית חשבון, משפטים, אדריכלות או תואר אחר שדורש התמחות או לימודים ארוכים יותר) ובת זוג. ילד ראשון בגיל 28 זה לא פינוק שאין כדוגמתו, נכון? אז בשלוש השנים האלה אתה אמור לחסוך מספיק כדי לבנות את רשת הבטחון הכלכלית שלך? כלומר, בדיוק בשנים בהן אתה בתחילת דרכך ולכן מרוויח מעט יחסית? אגב, אם שני בני הזוג מרוויחים שכר חציוני, ושניהם עובדים במשרה מלאה, מישהו צריך לטפל בינתיים בשני הילדים. תוסיף גם את זה להוצאות של משק הבית. לא לכולם יש סבתא פנויה שרוצה (או יכולה) לפתוח בקריירה שנייה כמטפלת במשרה מלאה. זוג שמרוויח (שניהם!) את השכר הממוצע במשק נשחב כמי שנמצא במצב טוב מאד. השכר החציוני, שיותר רלוונטי לדיונים מהסוג הזה, קרוב יותר לשכר המינימום מאשר לממוצע (אם אני זוכרת נכון את הנתונים, השכר החציוני הוא חמש ומשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך, השכר החציוני הוא 5,800 ב2010. שני בני הזוג ירוויחו נטו כ10,000 ש"ח. ניקח את הזמן הלחוץ ביותר - שני הילדים במעון. אם גרים במקום לא יקר, הוצאות מגורים 4,000, גנים 4,000, מחיה 2,000, ואתה סוגר את החודש. אם תפחית לפחות בחצי את ההוצאות על הגנים לשאר הזמנים בהם רק ילד אחד במעון, תקבל שומן של 20% מהמשכורת. זה אומר, שתוך 5 שנים בני הזוג יכולים לחסוך שנה של משכורת. אם ניקח את שלושת השנים שאתה אמור לחסוך בהם, ועוד נניח ארבע שנים בהם אחד מהילדים כבר בגן עיריה, כבר סגרנו שנה של משכורת בצד. אפילו אם בשלוש השנים בהם הילדים במעון ביחד אתה בהפסד של 1,000 ש"ח בחודש, אם חסכת רק 12,000 ש"ח בשלושת השנים לפני הילדים - אתה עדיין לא תכנס למינוס. אגב, ההורים לא תמיד יכולים לשמור על הילד, אבל בהרבה מקומות (במיוחד אצל יוצאי ברית המועצות) מקובל להשאר אצל ההורים בשנים הראשונות אחרי שמתחתנים, חסכון ענק בהוצאות (וכן, גם אחת מהמהנדסות בהייטק הזה עושה בדיוק את זה). הגברת שספרה שהיא חייבת לגור בתל-אביב, כי אמא שלה גרה שם וזה בכלל חוסך לה כסף לא חשבה על האפשרות הזו... נכון, זה לא אופנתי, לא מגניב, ובכלל, יותר נוח להתלונן, אבל מה לעשות שאם רוצים - אפשר להתנהל כלכלית נכון, גם אם מרוויחים לא המון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגלה לך משהו שלא ידעת: במקרה ברקת כותבת טור על חסכנות. כך שאתה מטיף לבדואי שהוא יכול לחסוך במים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |