בתשובה לשוקי שמאל, 21/01/11 10:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בוא נדמיין: ערפאת וברק מגיעים לפתח החדר, ערפאת 20 סנטימטר לפני ברק. עראפת נעצר ואומר לברק: "תפדלום, תיכנס לפניי". ברק מודה לו בניע ראש ונכנס בגו זקוף ראשון לחדר. זה בסדר? האם נאמר שברק גילה רגישות לפסיכה הפלשתינית השברירית? לא, אני בטוחה שנבקר את התנהגותו האדנותית, ונאמר שהוא התנהג כמו גביר שמצפה למחווה של האריס. אין לזה סוף וזו בעיניי די התקשקשות. אני לא יודעת מי היה עובר בהצלחה את המבחן הזה, לדעתי אף אחד. אתה יכול לראות באירוע הזה סמל, אבל הוא בשום אופן לא "מעיד על החשיבות המינימלית שברק מיחס ליחסי אנוש בכלל ולרגשותיהם של יריבים ושותפים בשדה הפוליטי בכלל". אם זה האירוע שמעיד על כך, אני תוהה איזה עדויות ממשיות יש. אולי כמו שקורה לא אחת, זה רק תיוג. בכל זאת אני מקבלת כעובדה שיש לברק בעיה ביחסי אנוש. כאזרחית לא נוכחתי בזה אף פעם וזה גם לא משנה לי, אבל ה"סלידה" התקשורתית צצה מאיזה מקום ואני מניחה שהוא לא מספיק נחמד לכפופים לו ולעיתונאים. ונניח שברק אינו נעים הליכות כמו רבין. ביבי נעים? שרון נעים? מה ההגיון לסלוד דווקא מברק? עוד לא שמעתי אף אחד שסולד מאולמרט, תודֶה שמשהו מוזר כאן. ברק לפחות באמת רוצה לעשות משהו, הוא לפחות רציונאלי ולא שבוי בחזיונות לאומניים. ואתה יודע מה עוד, יכול להיות שההתעלמות של ברק מרגישויות של אחרים היא זו שמאפשרת לו להיות אמיץ - אף ראש ממשלה אחר לא היה יוצא מלבנון. אף אחד. אני גם מקבלת שבישראל אדם לא יכול להיות ראש ממשלה בלי להתלקק כי הפוליטיקאים לא ייתנו לו, אבל אפילו אתה, השמאלני, לא נותן לו. אתה לא נותן לו כי אתה מצפה לאיזה תבנית מושלמת שנמצאת בדמיונך, וכל חריגה ממנה היא התאכזבות נוראה, האדם יורד לתהום תחתיות עד כדי כך שאולמרט וליברמן טובים ממנו. זו מחלה שמאלנית ידועה ולדעתי אנחנו צריכים להירפא ממנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, התקשורת גם עשתה את המוות לרבין, בזה לו וביקרה את המהלכים שלו, ועד כך האווירה היתה כביכול נגדו שביום ההפגנה הוא לא תכנן להופיע בה כי חשב שלא יבואו מספיק אנשים. מאוחר יותר הנהג שלו התקשר אליו ואמר לו שיש מאות אלפים, ורבין בא. אחרי זה יצאו סטיקרים ''פרס, אתה לא לבד'', כהכאה על חטא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד הטקסים המפורסמים, נדמה לי פרס נובל לשלום, נוכח העולם כולו, הביע יצחק רבין את סלידתו כלפי יאסר ערפאת: בזמן שהוא לחץ את ידו פניו ושפת הגוף שלו גילו שאט נפש. לא שמעתי שום טענות מצד התיקשורת כלפי יצחק רבין, לא אמרו שהוא מבזה את הכבוד הערבי. להיפך, היללו אותו על כך שהוא מגלה יחס "נכון" כלפי הטרוריסט עראפאת. ההתנהגות של יצחק רבין כלפי עראפאת הייתה הרבה יותר מבזה מאשר התנהגות ברק כלפיו. בן גוריון גם כן לא היה עדין ביחסיו עם אנשים רבים. למשל: הוא סירב לקרוא למנחם בגין בשם, אלא קרא לו "האיש הזה" או "האיש שיושב ליד באדר" או (לפי זכרוני) "מוקיון". ובכלל, בן גוריון היה איש מאוד ממוקד בזמן עבודתו (לא היה מבזבז את זמנו על מישהו כאשר חשב שבן שיחו קשקשן, לאריק שרון אמר פעם שהוא שקרן). מזלו של בן גוריון היה שהוא הוקף באנשים לויאלים. הפרשנות והביקורת על שפת הגוף של ברק ליאסר עראפאת הם עיסוק בקטנות שמאפיינות את התקשורת הרדודה בישראל. בשנת 2000 הוא התנהג כיאות מבחינה אנושית, האינטיפדה השניה הייתה פורצת בין כה ובין כה, שהרי יאסר עראפאת כלל לא היה מעניין בסיום הסיכסוך (הוא היה מעוניין רק בקבלת שטחים וקבלת שליטה בשטח בלי לסיים את הסיכסוך הפלשתיני-ישראלי). לגבי המשבר הנוכחי. ברק התנהל בצורה סבירה. הבעיה שלו היא שמפלגת האבודה איבדה דרכה ולכן לא גילתה לויאליות כלפיו. כל מה שעניין את רוב הפוליטיקאים של האבודה היא להדיח את ברק ולשלוט במפלגה במקומו. מבחינתם, זה שהוא הביא להם כמה מנדטים לא נחשב, לאחר שהביא מנדטים חשבו שיוכלו לזרוק אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן־גוריון כתב על שרון ביומנו. לאו־דווקא התבטא בפומבי: "ב-1957 סיים את תפקידו כמח"ט הצנחנים, ובסוף אותה שנה יצא לקורס לפיקוד ומטה בבריטניה. כשחזר מילא שורה של תפקידי פיקוד, אך הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו בעיקר בגלל חילוקי דעתו עם דיין ואי נכונותו להקשיב לפקודות מפקדיו. היו אף שהטילו ספק באמיתות דיווחיו, במיוחד לאחר קרב המיתלה העקוב מדם, שעורר בזמנו הד ציבורי רב. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כתב ביומנו על התנהגות זו המיוחסת לשרון: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו." מתוך אריאל שרון [ויקיפדיה] המשפט שזכור הוא המשפט מתוך יומנו של בן־גוריון, שהתפרסם יותר מאוחר (לאחר מותו?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברק הבריח מהמפלגה הרבה יותר מנדטים מאלה שהביא לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרון לא נעים כבר הרבה זמן, אבל כשהיה אדם מתפקד יצא לו שם של איש נעים הליכות, חם וטוב מזג בתקשורת בין-אישית (גם רואים קטע כזה בסרט של אבי מוגרבי שנעשה עליו). זה בלי כל קשר לדעותיו והחלטותיו המדיניות, או לתחבולות פוליטיות בוטות ואף מלוכלכות שנהג לנקוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. ולא רק הוא - עם כל ההבדלים הפוליטיים והאחרים ביניהם, גם רבין ועזר וייצמן ז''ל היו כאלה. ובעיקר - אירוע כמו צאלים ב' לא היה יכול לקרות בצורה דומה בנוכחותם. אי אפשר לדמיין אף אחד מהם עומד שלוב ידיים ולא עושה דבר בשעה שאנשים מדממים לפניו על הקרקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה זמן אני שואל את עצמי מה מידת האמת, לאור מיתוס דומה על פלוני אחר שאני מכיר. ובייחוד עולות השאלות לאור שתי עובדות קטנות. הראשונה היא שהמבקר קיבל את גרסתו של ברק וטען ש*לא* הפקיר פצועים, והשניה היא שלפני איזה חודש פורסם שברק עצר את השיירה שלו כדי לטפל בעצמו בנפגעת תאונת דרכים וגם סייע בפינוי. אני די מתעב את הבר-נש, אבל זה לא אומר שכל האשמה כלפיו נכונה אוטומטית. (ובאופן אירוני מעט, גם נגד רבין, שלשיטתך 'אי אפשר לדמיין', יש הטוענים שבזמן קרב נבי-סמואל ישן במטה חטיבת 'הראל' במקום להתערב בקרב, וב-1956 היה כמעט פוטש בחטיבת הצנחנים 202 נגד שרון, בעקבות קרב המיתלה, כשההאשמה העיקרית מצד מוטה גור ומג"דים אחרים הייתה שהוא נותר מאחור ליד מצבת פאלמר* ולא נקף אצבע להתערב בקרב בשעה שחייליו נהרגו בכמויות). *המכונה בטעות מצבת פארקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי דיבר על הפקרה? ודאי לא אני. הרי היו שם פראמדיקים ואחרים שטיפלו בהם. אני מדברת על אנושיות. על הקרקע מוטלים לפניך חיילים מתבוססים בדמם. אתה מפקדם העליון. האירוע איננו מלחמה: אינך צריך לדאוג לעצמך ולא לחיילים אחרים. רבין וכל האחרים שהזכרתי היו בסיטואציה כזאת ניגשים אל הפצועים ואומרים להם מלה טובה, עוזרים אם אפשר, מתייחסים בחום מינימלי לאנשים שדי נאבקים על חייהם. לא ברק. שום דבר שאמרתי איננו מיתוס: האירוע צולם והופיע בטלוויזיה. גם לא שמעתי ולא קראתי איש שדיבר על כך מלבד ברק עצמו - שאין לחשוד בו שרצה להכפיש את הגנרל המדובר. בראיון אצל נסים משעל הוא אמר ש"חשב למי להתקשר תחילה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את קוראת אותי לא נכון. אני לא סולד מברק (אגב מאולמרט אני דוקא לגמרי סולד ולדעתי אני לא לבד). אני רואה בקריירה הפוליטית של ברק טרגדיה. ציינתי במפורש את מעלותיו שהן נדירות בשדה הםוליטי ישראלי. אחזור רק על אחת, כאשר אני שומע את נתניהו או פרס, אני מתרשם שהם בטוחים ששומעיהם הם אידיוטים אינפנטיליים שצריך לפייס אותם במילות הרגעה וב''סוכריה על מקל''. ברק לעומתם מדבר לעניין ומדבר על עיקרי הדברים. הבעיה היא שהאיש אינו יכול להיות מנהיג של חברה דמוקרטית הנשלטת ע''י הנהגה נבחרת. בשטח הזה שם המשחק הוא להתחבב על הבריות, לקנות את אמונם או בטרמינולוגיה הרומאית העתיקה לשמור על ציבור הקליינטים שלך. ברק היה למיטב ידיעתי רמטכ''ל טוב ויתכן שהוא יכול להיות מנכ''ל מוצלח של חברה פרטית או מוסד להשכלה גבוהה. כישוריו כפוליטיקאי הם משהו כמו כישוריו להיות עובד סוציאלי. אין בכך האשמה או הטלת דופי. זהו פשוט מצב של כישלון בשדה הפוליטי שהוא דבר השגור בשטח הזה יותר מהצלחות. אגב ברקת הזכירה את הסרט היוצא מן הכלל של אבי מוגרבי (''איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון'' או משהו בדומה לזה). זהו סרט חובה לכל מי שמתעניין בתחום. מוגרבי, איש שמאל קיצוני ביותר, התחיל לצלם את הסרט במטרה להזהיר מפני הסכנה הפוליטית שמהווה אריק שרון (באותה תקופה, אבירם של המתנחלים). למזלו, מוגרבי הוא ככל הנראה גם כפייתי לחלוטין בתחום הצילום ולאט לאט עצם הצילום והתיעוד של מעשי שרון מנווט את הסרט למקום אחר. בסופו של דבר מוגרבי יצר סרט המזהיר מפני שרון לא בקונטקסט הפוליטי שלו אלא מפני שאישיותו הלבבית והאנושית היא הטעיה הרת סכנה בבחינת ''זאב בעור של כבש''. התעמולה שהעלתה את שרון לשלטון בדמות הסבא החביב המלטף כבשים ותינוקות, תפסה, לא מפני גאונותם של אשפי הפרסום והיח''ץ, אלא משום שהיא נסמכה על אישיותו האותנטית של שרון. את הקטע בו שרון מזכיר למוגרבי את הקולנוע של אביו ביפו (נדמה לי), אי אפשר לביים ואי אפשר להמציא. זה משהו שהיה קיים בשרון ואי אפשר להמציא אותו יש מאין. ה''זקנה במסדרון'' של ברק היא בעיני באמת בבחינת עיקרי הדברים ובעיה מרכזית של החברה הישראלית. דא עקא, קשה מאד להאמין שלברק יש איזשהו עניין רגשי בנושא. והנה ראו זה פלא, הוא אכן לא עשה דבר בנידון. אני לא חושב שברק שנוא ציבורית כמו פרס, רבין, נתניהו או אולמרט. למעט מאד אנשים שאינם פוליטיקאים בעצמם יש התנגדות עם עוצמה רגשית כלפי ברק. הרגש הוא יותר בבחינת אי אמון. האלקטורט פשוט לא מאמין שלברק ''אכפת''. אנו לא מאמינים שלברק אכפת כמה זמן אנו ממתינים במסדרונות בתי החולים, אנו לא מאמינים שלברק אכפת מגורלה של מפא''י, אנו לא מאמינים שברק הוא סוציאל-דמוקרט, אנו לא מאמינים שלברק יש רגשות עזים בעניין החילוני דתי. לכן הקמפיין של ''לא חבר'המן, מנהיג'' לא תפס. הציבור לא מצפה ממנהיגיו למאה אחוז הצלחה אלא למאה אחוז של מאמץ. בגין היה מנהיג כושל לא פחות מברק (לדעתי הרבה יותר) ובכל זאת רוב הציבור סבר ש''ליבו'' במקום הנכון. אצל ברק הציבור לא משוכנע שיש לו ''לב''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברק יותר אינטליגנטי ומבריק מפרס ונתניהו ולכן הוא מצליח שדבריו ייראו ענייניים. היות שאתה אמור לבדוק אדם על פי מעשיו ולא דיבוריו, כשאתה בודק את מעשיו לאור דיבוריו, אתה רואה שדבריו ציניים לחלוטין ומישניים לשיקולי הכוח והמעמד. כל כשרונו הרב צף באמבטיה של פארנויה ובלי שום מסגרות מוסריות או אידאולוגיות.לכן אתה יכול לראות אדם סופר חכם שעושה מעשים טפשיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שנשאר לך להוכיח הוא שברק יותר ציני ובכלל יותר מרושע מנתניהו או פרס. חכם? בודאי. הטרגדיה בעניין היא שבפוליטיקה צריך את הפקחים ולא את החכמים. יתכן שברק צודק בסכסוך שלו עם גבי אשכנזי. אם היה גם פיקח הוא היה מבחין שזה ריב אחד שהוא לא יכול להרשות לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה של ברק היא נפשית ולא אינטלקטואלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ויכוח איתך על רוב מה שכתבת, פרט לכך שאני חושבת שבמקום לפמפם את החסרונות של ברק ולהגיע למסקנה שבגללם הוא לא ראש ממשלה מוצלח, עדיף לפמפם את היתרונות שלו שבגללם הוא טוב מכל האחרים (כמו שאתה עושה, אבל). הסעיף האחרון הרגיז אותי - "האלקטורט פשוט לא מאמין שלברק איכפת". אם יש לברק בעיה של יחסים אישיים היא בקשר שלו עם עמיתיו הפוליטיים ולא בקשר עם האלקטורט. האלקטורט *חושב* שהוא לא מאמין לברק כי זה מה שהתקשורת מפמפמת לו, בעידוד שמאלנים כמוני וכמוך. אז מה אם ברק הבטיח לצאת תוך שנה מלבנון וקיים? פינטס. ברק היה גם משחרר את גלעד מזמן. הוא היחיד שיש לו אומץ לעמוד בפני ביקורת של "האלקטורט", בעוד כל האחרים חושבים רק עליו. האלקטורט מאמין לאולמרט? לביבי? יש על סמך מה להאמין להם? אבל התקשורת מפמפמת איזה סחבקים הם, בעידוד המקהלה הימנית שהיא לא פראיירית כמונו ויודעת מה טוב בשבילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה קטנה: מוגרבי הוא לא בהכרח "כפייתי לחלוטין בתחום הצילום". הוא פשוט יוצר מוקומנטרי שצועד בדרכו של מייקל מור - ובהתאם הוא חושף את הצופים לתהליכי עשיית הסרט, בקשת האישורים לראיון, "היתקלויות" מכוונות במצולם וכולי, באופן האמור להוכיח דברים עקרוניים על תכונותיו/אישיותו של נושא הסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוקומנטרי?! הייתי בטוח שמוקומנטרי זה קומדיה בסגנון דוקומנטרי (וויקיפדיה מזכירה את ברונו והמשרד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, סליחה. דוקו-אקטיביזם, זה המונח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוגרבי נראה מכור לגמרי לטרנד של צילום עצמי (נוסח המחוברים/ות דהיום). הוא לא סוגר את המצלמה כאשר מה שהיא מצלמת אינו עולה בקנה אחד עם הכוונות או האג'נדות שלו. מוגרבי באמת מחפש את ההומור והסאטירה בסיטואציות שהוא יוצר, אבל אני מסופק אם הרגעים המחוייכים בסרט על השרון היו מה שהוא חיפש. בסופו של דבר האישיות הלבבית והאנושית של הזוג שרון והעובדה שהוא לא סגר את המצלמה ברגעים האלו, אילצה אותו לשנות את כיוון הסרט למקום שלדעתי הוא לא צפה. מייקל מור הרבה יותר מוכוון אג'נדה. אם מה שהוא מצלם אינו משרת את האג'נדה החברתית-פוליטית שלו, הוא פשוט יסגור את המצלמה או יזרוק את ההקלטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"[...]שצועד בדרכו של מייקל מור[...]" מר מוגרבי לא כאן אז אני נעלבת בשמו (מחיטת אף קולנית)1. שימי לב לשנים בפילמוגרפיה שלהם. וחוץ מזה אם מוגרבי באמת היה הולך בעקבותיו של מור אז כל מני חוקרי קולנוע אירופאים לא היו מתעניינים בו בכזו בעוצמה, ואני לא הייתי נקלעת תדירות לדיונים בסרטים השונים שלו. 1 אמנם שוקי שמאל הגדיל בכך שקבע שמוגרבי יצר סרט שלא רצה ליצור (לפי דעתי חוסר הכוונה המכוונת היתה כבר בסטורי בורד). אבל אני פחות סלחנית כלפי בוגרי המגמה לקולנוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיקר שכחתי. לגבי תקרית הדחיפות עם עראפאת, את לגמרי מתעלמת מן הדבר המרכזי. אולי זה באשמת ההתקשקשות שלי, אבל מה שהיה לנו כאן הוא אדם הדוחף בכוח אדם מבוגר ממנו למקום שאינו רוצה להיות בו. אני מאמין לך שברק רצה לכבד את עראפאת. בפועל הוא פשוט רמס את כבודו לעיני המצלמות. מי לא היה נכשל בכך? כל מי שלא עושה לעצמו מנהג לדחוף אנשים מבוגרים. וכאן המקום להזכיר את מאמרו של רוזנבלום בארץ. בדחיפות האלו יש משהו נערי המסרב להתבגר ויותר מכך לכבד את מי שמבוגר ממך. הדחיפות האלו הם משהו המקובל בין בני נוער, חיילים או שחקני כדורגל, לא בין אנשים מבוגרים ובפרט לא בין אלו המשחקים את המשחק של המבוגר האחראי ואב המשפחה. תארי לעצמך את מלכת אנגליה דוחפת את בר רפאלי לעבר הכניסה. אני לא הייתי נותן ניקוד גבוה, להתנהגותו של רבין על מדשאות הבית הלבן, אבל התנהגותו לא היתה חריגה ולכל הפחות היתה אותנטית. לכן היא זיכתה אותו בכמה נקודות אצל מי שהזדהה איתה וכל האחרים יכלו בקלות לעבור לסדר היום. הדחיפות של ברק היו חריגות וגרוע מזה הן לא היו אותנטיות. אף אחד לא חשב לאחר הארוע שברק מכבד את עראפאת. גם לאחר כל כך הרבה שנים אנו לא ממש בטוחים במה שקרה מאחורי דלתות סגורות בקמפ דייויד. את האימאג' של ארוע הדחיפות אי אפשר לשכוח ואי אפשר לטשטש. הרצח של יורש העצר פרנץ-פרדיננד בסרייבו לא גרם לפרוץ מלה"ע הראשונה, אבל הוא בהחלט היטיב לסמל את חבית חומר הנפץ שכל זיק בבלקנים יכל להבעיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בדיוק שתי אפשרויות בשניה המסוימת הזו: או שהם שניהם מתים להתנפל זה על צוורו של זה ולהרוג אחד את מישנהו. וזו האופציה בה אני נותן להם קרדיט ומנסה לראות בהם אנשים. או שהם באמת נהנים מהחיים ומהלצת השלטון, זה בחברתו של מרצח זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכותרת שלי לארוע היא: "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לברק ואישיותו, רציתי להציע שאולי תיעזר בלינק מתגובה 562511, ותוכל לראות את האירוע הקטן ש(כנראה) טורד את מנוחתך ושאתה קורא לו "תקרית הדחיפות", כפי שהיה במציאות - הלצה קצרצרה שנמשכה דקה או פחות, ושבמקרה התחיל אותה דווקא ערפאת. אין טעם לייחס להלצה הזו שום חשיבות, שום משמעות ושום מקורות/השלכות מעמיקים - פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים או פוליטיים, להוציא דבר אחד: העניין הצחיק כמה צופי טלויזיה, זה הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מומחה כמו גבריאל רעם היה עושה מטעמים פסיכולוגיים מסצינה כזו (ואולי עשה פעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה לא רואה בקליפ שברק משתמש בכח רב כדי לדחוף את ערפאת פנימה? האם אתה לא רואה שההבעות המחויכות הן עבור המצלמות? כמו שני ילדי גן שרואים שהגננת מסתכלת אז הם אומרים : לא, זה בצחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע לי לנסות הלצה קצרצרה מעין זו עם אדון רוזנשטיין או מר דומראני? אני בטוח שיש לא מעט צופי טלביזיה שהתוצאה במקרה כזה תעלה בהם חיוך קל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |