בתשובה לג'וד, 21/01/11 17:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את קוראת אותי לא נכון. אני לא סולד מברק (אגב מאולמרט אני דוקא לגמרי סולד ולדעתי אני לא לבד). אני רואה בקריירה הפוליטית של ברק טרגדיה. ציינתי במפורש את מעלותיו שהן נדירות בשדה הםוליטי ישראלי. אחזור רק על אחת, כאשר אני שומע את נתניהו או פרס, אני מתרשם שהם בטוחים ששומעיהם הם אידיוטים אינפנטיליים שצריך לפייס אותם במילות הרגעה וב''סוכריה על מקל''. ברק לעומתם מדבר לעניין ומדבר על עיקרי הדברים. הבעיה היא שהאיש אינו יכול להיות מנהיג של חברה דמוקרטית הנשלטת ע''י הנהגה נבחרת. בשטח הזה שם המשחק הוא להתחבב על הבריות, לקנות את אמונם או בטרמינולוגיה הרומאית העתיקה לשמור על ציבור הקליינטים שלך. ברק היה למיטב ידיעתי רמטכ''ל טוב ויתכן שהוא יכול להיות מנכ''ל מוצלח של חברה פרטית או מוסד להשכלה גבוהה. כישוריו כפוליטיקאי הם משהו כמו כישוריו להיות עובד סוציאלי. אין בכך האשמה או הטלת דופי. זהו פשוט מצב של כישלון בשדה הפוליטי שהוא דבר השגור בשטח הזה יותר מהצלחות. אגב ברקת הזכירה את הסרט היוצא מן הכלל של אבי מוגרבי (''איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון'' או משהו בדומה לזה). זהו סרט חובה לכל מי שמתעניין בתחום. מוגרבי, איש שמאל קיצוני ביותר, התחיל לצלם את הסרט במטרה להזהיר מפני הסכנה הפוליטית שמהווה אריק שרון (באותה תקופה, אבירם של המתנחלים). למזלו, מוגרבי הוא ככל הנראה גם כפייתי לחלוטין בתחום הצילום ולאט לאט עצם הצילום והתיעוד של מעשי שרון מנווט את הסרט למקום אחר. בסופו של דבר מוגרבי יצר סרט המזהיר מפני שרון לא בקונטקסט הפוליטי שלו אלא מפני שאישיותו הלבבית והאנושית היא הטעיה הרת סכנה בבחינת ''זאב בעור של כבש''. התעמולה שהעלתה את שרון לשלטון בדמות הסבא החביב המלטף כבשים ותינוקות, תפסה, לא מפני גאונותם של אשפי הפרסום והיח''ץ, אלא משום שהיא נסמכה על אישיותו האותנטית של שרון. את הקטע בו שרון מזכיר למוגרבי את הקולנוע של אביו ביפו (נדמה לי), אי אפשר לביים ואי אפשר להמציא. זה משהו שהיה קיים בשרון ואי אפשר להמציא אותו יש מאין. ה''זקנה במסדרון'' של ברק היא בעיני באמת בבחינת עיקרי הדברים ובעיה מרכזית של החברה הישראלית. דא עקא, קשה מאד להאמין שלברק יש איזשהו עניין רגשי בנושא. והנה ראו זה פלא, הוא אכן לא עשה דבר בנידון. אני לא חושב שברק שנוא ציבורית כמו פרס, רבין, נתניהו או אולמרט. למעט מאד אנשים שאינם פוליטיקאים בעצמם יש התנגדות עם עוצמה רגשית כלפי ברק. הרגש הוא יותר בבחינת אי אמון. האלקטורט פשוט לא מאמין שלברק ''אכפת''. אנו לא מאמינים שלברק אכפת כמה זמן אנו ממתינים במסדרונות בתי החולים, אנו לא מאמינים שלברק אכפת מגורלה של מפא''י, אנו לא מאמינים שברק הוא סוציאל-דמוקרט, אנו לא מאמינים שלברק יש רגשות עזים בעניין החילוני דתי. לכן הקמפיין של ''לא חבר'המן, מנהיג'' לא תפס. הציבור לא מצפה ממנהיגיו למאה אחוז הצלחה אלא למאה אחוז של מאמץ. בגין היה מנהיג כושל לא פחות מברק (לדעתי הרבה יותר) ובכל זאת רוב הציבור סבר ש''ליבו'' במקום הנכון. אצל ברק הציבור לא משוכנע שיש לו ''לב''. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברק יותר אינטליגנטי ומבריק מפרס ונתניהו ולכן הוא מצליח שדבריו ייראו ענייניים. היות שאתה אמור לבדוק אדם על פי מעשיו ולא דיבוריו, כשאתה בודק את מעשיו לאור דיבוריו, אתה רואה שדבריו ציניים לחלוטין ומישניים לשיקולי הכוח והמעמד. כל כשרונו הרב צף באמבטיה של פארנויה ובלי שום מסגרות מוסריות או אידאולוגיות.לכן אתה יכול לראות אדם סופר חכם שעושה מעשים טפשיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שנשאר לך להוכיח הוא שברק יותר ציני ובכלל יותר מרושע מנתניהו או פרס. חכם? בודאי. הטרגדיה בעניין היא שבפוליטיקה צריך את הפקחים ולא את החכמים. יתכן שברק צודק בסכסוך שלו עם גבי אשכנזי. אם היה גם פיקח הוא היה מבחין שזה ריב אחד שהוא לא יכול להרשות לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה של ברק היא נפשית ולא אינטלקטואלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ויכוח איתך על רוב מה שכתבת, פרט לכך שאני חושבת שבמקום לפמפם את החסרונות של ברק ולהגיע למסקנה שבגללם הוא לא ראש ממשלה מוצלח, עדיף לפמפם את היתרונות שלו שבגללם הוא טוב מכל האחרים (כמו שאתה עושה, אבל). הסעיף האחרון הרגיז אותי - "האלקטורט פשוט לא מאמין שלברק איכפת". אם יש לברק בעיה של יחסים אישיים היא בקשר שלו עם עמיתיו הפוליטיים ולא בקשר עם האלקטורט. האלקטורט *חושב* שהוא לא מאמין לברק כי זה מה שהתקשורת מפמפמת לו, בעידוד שמאלנים כמוני וכמוך. אז מה אם ברק הבטיח לצאת תוך שנה מלבנון וקיים? פינטס. ברק היה גם משחרר את גלעד מזמן. הוא היחיד שיש לו אומץ לעמוד בפני ביקורת של "האלקטורט", בעוד כל האחרים חושבים רק עליו. האלקטורט מאמין לאולמרט? לביבי? יש על סמך מה להאמין להם? אבל התקשורת מפמפמת איזה סחבקים הם, בעידוד המקהלה הימנית שהיא לא פראיירית כמונו ויודעת מה טוב בשבילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה קטנה: מוגרבי הוא לא בהכרח "כפייתי לחלוטין בתחום הצילום". הוא פשוט יוצר מוקומנטרי שצועד בדרכו של מייקל מור - ובהתאם הוא חושף את הצופים לתהליכי עשיית הסרט, בקשת האישורים לראיון, "היתקלויות" מכוונות במצולם וכולי, באופן האמור להוכיח דברים עקרוניים על תכונותיו/אישיותו של נושא הסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוקומנטרי?! הייתי בטוח שמוקומנטרי זה קומדיה בסגנון דוקומנטרי (וויקיפדיה מזכירה את ברונו והמשרד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, סליחה. דוקו-אקטיביזם, זה המונח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוגרבי נראה מכור לגמרי לטרנד של צילום עצמי (נוסח המחוברים/ות דהיום). הוא לא סוגר את המצלמה כאשר מה שהיא מצלמת אינו עולה בקנה אחד עם הכוונות או האג'נדות שלו. מוגרבי באמת מחפש את ההומור והסאטירה בסיטואציות שהוא יוצר, אבל אני מסופק אם הרגעים המחוייכים בסרט על השרון היו מה שהוא חיפש. בסופו של דבר האישיות הלבבית והאנושית של הזוג שרון והעובדה שהוא לא סגר את המצלמה ברגעים האלו, אילצה אותו לשנות את כיוון הסרט למקום שלדעתי הוא לא צפה. מייקל מור הרבה יותר מוכוון אג'נדה. אם מה שהוא מצלם אינו משרת את האג'נדה החברתית-פוליטית שלו, הוא פשוט יסגור את המצלמה או יזרוק את ההקלטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"[...]שצועד בדרכו של מייקל מור[...]" מר מוגרבי לא כאן אז אני נעלבת בשמו (מחיטת אף קולנית)1. שימי לב לשנים בפילמוגרפיה שלהם. וחוץ מזה אם מוגרבי באמת היה הולך בעקבותיו של מור אז כל מני חוקרי קולנוע אירופאים לא היו מתעניינים בו בכזו בעוצמה, ואני לא הייתי נקלעת תדירות לדיונים בסרטים השונים שלו. 1 אמנם שוקי שמאל הגדיל בכך שקבע שמוגרבי יצר סרט שלא רצה ליצור (לפי דעתי חוסר הכוונה המכוונת היתה כבר בסטורי בורד). אבל אני פחות סלחנית כלפי בוגרי המגמה לקולנוע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |