|
||||
|
||||
===>"חוזה אישי נותן תנאים טובים למי שדורש ויש לו ביצים, ללא כל קשר לביצועיו" לא. זה לא חוזה אישי שנותן את זה אלא מעביד טיפש. מעביד שאינו טיפש נותן חוזה אישי ומעדכן אותו בדיוק בהתאם לביצועי העובד. ואז זה מעביד שהוא גם חכם וגם צודק. |
|
||||
|
||||
אחלה, אבל בעולם האמיתי לא חסרים מעבידים טיפשים. |
|
||||
|
||||
אה, לשלם על טיפשות דווקא נראה לי צודק. ביחוד אם מתעקשים לדבוק בה. |
|
||||
|
||||
אבל מי שעוד משלם הוא העובד חסר הביצים. |
|
||||
|
||||
התשובה לנוע הייתה מיועדת אליך. בעצם לשניכם. |
|
||||
|
||||
אנא שקול החלפת "העובד חסר הביצים" ב - "העובד בעל גמישות ההיצע הנמוכה יותר". אם נמשיך את הדוגמא ההיפוטטית שננתם, העובד שיודע לעמוד על שלו מוכן לסכן את המשרה שלו יותר מהשני1. ---- 1. אולי בגלל שיש לו משפחה עשירה, או פחות ילדים התלויים בו3, או הצעות אחרות, או הערכת חסר לסיכון2ן, וכו' 2. ומכאן שעל טפשות העובד, לפעמים המעביד משלם. 3. אין פה צדק חברתי. כמו בחיים. |
|
||||
|
||||
לצערי, מעבידים טפשים יש כמים לים מכסים. המעבידים הלא-טפשים מעטים. השוק החופשי יוצא מנקודת הנחה שאנשים לא פועלים בניגוד לאינטרסים של עצמם, ושמעסיקים נוטים להחליט החלטות חכמות. הצרה שזה לא ככה. |
|
||||
|
||||
זה נכון אם יש רק מעבידים טיפשים בתחום. אבל אם יש כמה חכמים אז הטיפשים, ששכרו את הבלתי מוכשרים, יפלו. ואז ישארו החכמים ובא לציון גואל. אז נשאר לנו לטפל בהנחה שכל המעבידים טיפשים. הם, כולם, צריכים להיות יותר טיפשים מחברי מרכז הליכוד, או חברי הכנסת של מפקד הארגזים. לי זאת נראית הנחה קיצונית - שאני מודה שקשה לי להתמודד איתה. |
|
||||
|
||||
הבעיה היא שיש מעבידים טיפשים שהם חברי מרכז הליכוד, אלה לא יפלו. |
|
||||
|
||||
אתה טוען שאין כיום בעולם מעבידים טיפשים? כי לדעתי מעבידים טיפשים היו ויהיו. אפילו האבולוציה לא מנפה את הפגמים כל כך בקלות. |
|
||||
|
||||
ודאי שיש מעבידים טיפשים. וכנראה שגם יהיו. אני אומר שלא כולם טיפשים. ואלו שלא טיפשים יקחו את המוכשרים (בלי קשר לגודל הביצים). הטיפשים יקחו לפי הביצים ולא לפי הכישורים. עד שהם יפלו ויתחלפו בטיפשים אחרים. |
|
||||
|
||||
אבל גם כשהם יפלו - הם הרי יתחלפו בטיפשים אחרים. טיפשים חדשים נולדים יום יום, ובכל יום מצטרפים טיפשים חדשים למעגל המעסיקים. כך שנפילת הטפשים לא מועילה1, מה שהיה הוא שיהיה, ורק העובדים של אותם הטפשים, שמפוטרים כשהחברה קורסת - סובלים. 1 פרט לצופים מן הצד בהנאה רבה. |
|
||||
|
||||
ועוד משהו - אם לטיפש יש הרבה כסף - הוא לא יפול. הוא רק יפסיד הרבה. |
|
||||
|
||||
ואם הוא יפסיד הרבה אז הכסף יעבור אל הפחות מוכשרים בחברה - לא מגיע להם? |
|
||||
|
||||
בואי ניזכר איפה אנחנו עומדים, כי אולי שכחתי. 1. את מקבלת את הרעיון שהמוכשרים והחרוצים צריכים לקבל שכר יותר גבוה מהבלתי מוכשרים. 2. לטענתך חוזים אישיים גורמים עוול לעובדים המוכשרים, כי מעבידים טיפשים שוכרים את בעלי המרפקים על חשבון המוכשרים. אני לא רואה טעם לדון בטיבם של חוזים אישיים כשלא בוחנים אותם מול חלופות אחרות. החלופה לחוזים אישיים היא חוזים קיבוציים - ששם העובדים המוכשרים והלוא מוכשרים, בעלי המרפקים והביישנים, כוווולם מקבלים תנאים שווים (חוץ מחברי הוועד ומקורביהם, שגם הם שווים, אבל יותר). זה מנוגד לרעיון שהמוכשרים והחרוצים מקבלים יותר. החלופה למעבידים טיפשים היא ניהול על ידי פוליטיקאים - בטח על זה נסכים - שהם טפשים. את מציעה להלאים את כל מקומות העבודה? אז מה בדיוק את מעמידה מול חוזים אישיים שאותם מציעים מעבידים טיפשים/חכמים לעובדים מוכשרים/בלתי מוכשרים? |
|
||||
|
||||
אתה מציג את זה בצורה מאוד דיכוטומית. גם אם לא מחליפים את המעבידים הטיפשים, אפשר להצר את החופש שלהם ולהקשות עליהם לפגוע בעובדים. מי יודע, אולי זה גם יהיה לטובתם. השאלה היא אם באמת אפשר למצוא כללי ''הצרת חופש'' טובים. |
|
||||
|
||||
הדיכוטומיה מתגובה 523267: חוזים אישיים זה הוגן או זה לא הוגן. נכון, אם אפשר למצוא "כללי הצרת החופש" טובים, וכולם מסכימים על "מה טוב", אז אין בעיה להצר את החופש. הבעיה, אני חושב, שלפחות הטיפשים (אבל לא רק הם) לא יסכימו איתך על "מה טוב", לפני שתשכנע אותם שהם טיפשים, ואז הם יהיו חכמים. |
|
||||
|
||||
אתה מציג את הדברים באופן מאד סכמטי-שחור ולבן. גם בהסכמים קיבוציים - בארגון שמתפקד היטב- המוכשרים מקבלים יותר ולא בהכרח הוועד ומקורביו מקבלים יותר. השאלה איננה רק האם המוכשרים מקבלים יותר, אלא עד כמה פחות מקבלים העובדים הפשוטים. |
|
||||
|
||||
אגב, באמרי ''עובד מוכשר'' אין כוונתי לטאלנט, אלא למי שמבצע את עבודתו טוב. |
|
||||
|
||||
הא, זה חדש בשבילי. אתה אומר שגם בהסכמים קיבוציים מי שמייצר יותר (כלומר מוכשר יותר בעבודתו) מקבל יותר? כדי שיהיה ברור: בחוזים אישיים, אם אתה מייצר 1000 מסמרים בשעה ואני רק 900 מסמרים בשעה, אתה תרוויח יותר. אתה חושב שככה זה גם בחוזים קיבוציים? ===>"השאלה איננה רק האם המוכשרים מקבלים יותר, אלא עד כמה פחות מקבלים העובדים הפשוטים". כל העובדים "פשוטים", למה לסבך? אחד ייצרן מסמרים פשוט ואחד מהנדס מחשבים פשוט. השאלה היא אם בחוזה קיבוצי אפשר לשלם יותר למי שמייצר יותר במסגרת אותו תפקיד. |
|
||||
|
||||
ניתן לבנות הסכם קיבוצי שיאפשר זאת, בפרט כשהתפוקה ניתנת למדידה אוביקטיבית. למשל, עובדי הנמלים מתבססים על שכר בסיס מסוים ופרמיות לפי תפוקה. אם אתה בונה מנגנון הערכת ביצועי עובד שמקובל על שני הצדדים אין סיבה שלא ניתן יהיה לתגמל לפי ביצועים גם בהסכם קיבוצי. |
|
||||
|
||||
צודק. אפשר. בסוג כזה של עבודה (שאפשר למדוד אובייקטיבית) אולי אין יתרון לחוזה אישי, אבל אין לו חיסרון. ''אם אתה בונה מנגנון הערכת ביצועי עובד שמקובל על שני הצדדים'' זה בעצם חוזה אישי שנחתם עם הרבה אנשים. אגב, חוזים אישיים יכולים להיות גם גלויים - כמו של הבכירים. |
|
||||
|
||||
אם המנגנון מוסכם בין המעסיק והוועד זה לא חוזה אישי עם הרבה אנשים אלא חוזה קיבוצי. המנגנון הוא קיבוצי, רק ההערכה אישית. |
|
||||
|
||||
מסכים. פרמאלית. |
|
||||
|
||||
היו פעם הרבה מפעלים שהיה בהם שכר עידוד ומדידת תפוקה ומסגרת של הסכמים קיבוציים. הנושא של שכר העידוד ירד מסיבות טובות. במקום שיש ניטהול טוב, הסכם קיבוצי אינו מפריע. מנהלים שרוצים לדחוף את השכר כלפי מטה, יאשימו את ההסכם הקיבוצי בכל דבר שבעולם. גם ועד איננו דבר רע מטבעו- תשאל את עופרה שטראוס. עובדים מאורגנים והועד שמייצג אותם יכולים להיות שותפים בעלי ערך בניהול מפעל. כמובן אם הבעלים אינם מתכוונים להקטין את מרכיב השכר ולהגדיל את מרכיב הרווח. |
|
||||
|
||||
זה נשמע כמו תעמולה של ההסתדרות - בסדר. |
|
||||
|
||||
שום תעמולה. הבעתי לא פעם את דעתי השלילית על ההסתדרות וראשה. אני בעד ניהול שתפני וציינתי שהוא אפשרי אם אחת המטרות המרכזיות של הבעלים איננה לדחוף את השכר כלפי מטה כמה שאפשר,והרווחים והדיווידנדים כלפי מעלה במידת האפשר. אני חושב שהתנאי הראשוני לאיגודים בעלי עוצמה, היא התנהלות דמוקרטית. ההסתדרות שונאת את זה. |
|
||||
|
||||
אתם קצת פשטנים כאן בעניין השכר. אין סיבה להעלות את השכר לעובד טוב שלא עומד על כך. בעוד שעובד שדורש תוספת שכר גם אם הוא לא כזה מוצלח כל עוד יידרוש פחות ממה שהוא באמת שווה לבוס יש סיכוי גבוה שגם יקבל. אין צורך בטיפשות בקבלת החלטה כזו אלא בהערכת תועלת פשוטה. |
|
||||
|
||||
ומה עם סולידריות חברתית? |
|
||||
|
||||
למה? האם המעביד החכם לא צריך לתת לעובד המוכשר את המינימום שימנע ממנו להתפטר או להתמרמר, ולהשתדל לתמרץ אותו בטפיחות זולות על השכם? והאם לא תסכים שהמינימום הזה, עבור העובד חלש המרפקים, הוא לפחות טיפה פחות ממה שהיה מקבל בדיוק על-פי ביצועיו? |
|
||||
|
||||
עזוב, נניח שהמעביד החכם (אתה בעצם מתכוון ערמומי) כבר עשה את כל הטריקים עם הטפיחות על השכם. עכשיו באים אליו שני עובדים - "All Else Being Eequal" - ומבקשים תוספת שכר. אחד מהם מפיק יותר מהשני. לשני יש ביצים גדולות או פה גדול. כמובן שהוא לא יתן לו יותר מהמינימום שימנע ממנו להתמרמר/להתפטר. ונכונות העובדים להתפטר תלויה בקיומם של מקומות עבודה אחרים וברצונו לטרוח לחפש אותם. ומה זה "מה שהיה מקבל בדיוק על-לפי ביצועיו"? הוא לעולם לא יקבל *בדיוק* לפי ביצועיו אלא לכל היותר לפי הערכת המעביד את ביצועיו ביחס להיצע הביצועים בשוק. |
|
||||
|
||||
ברור שאנחנו לא מדברים על הביצועים האמיתיים אלא על הערכת המעביד לביצועים. עדיין, האם שתי הפסקאות הראשונות שלך מתיישבות עם תגובה 523301 שלך? |
|
||||
|
||||
אני לא רואה בעיה. המעביד בחוזה אישי משלם יותר למי שלהערכתו, במצב הקיים, תורם לו יותר וכדאי לו יותר להחזיק. אם הוא טיפש הוא מעריך לפי גודל הביצים, אם הוא חכם, הוא מעריך לפי ערך הביצועים. זה יוצא צודק לא בגלל שהמעביד ''צדיק'', אלא בגלל שצודק לשלם לעובד בדיוק כמה שעבודתו שווה בעיני מי שקונה אותה. |
|
||||
|
||||
אולי הבעיה היא שאנחנו לא מדברים על אותו דבר כשאנחנו משתמשים במטאפורות הביצים והמרפקים. אז נדבר גלויות ובלי אברי גוף: התכונות שניחן בהן העובד פחוּת הביצועים הן עקשנות, אסרטיביות, הכרה טובה יותר של שוק העבודה, ושאר תכונות שלא קשורות לעבודה ולא עוזרות למעביד, אבל עוזרות בהתמקחות. המעביד יכול להציע לעובד טוב-הביצועים פחות כסף, וזה עדיין ישאר אצלו ויעבוד היטב, ולעובד פחות-הביצועים המעביד צריך להציע יותר כסף כדי שיישאר אצלו (נניח שלמרות ביצועיו הפחותים הוא עדיין שווה את אותה משכורת שהוא דורש). אם המעביד חכם, זה מה שהוא יעשה, לא? וזה לא צודק, לפי שיטת הצדק שהפתיל הזה מניח, לא? |
|
||||
|
||||
צודק. אבל נראה לי שזה מקרה קצה שאלו שני העובדים האחרונים בשוק והמשרות היחידות בתחום. בתנאים נורמאליים, אם העובד הטוב מקבל פחות ממה שהוא שווה, במקודם או במאוחר הוא ימצא מעביד שישלם את מה שהוא שווה (שזה יותר מפחותי הביצועים) ואם העובד הגרוע מקבל יותר ממה שהוא שווה, אז במוקדם או במאוחר המעביד ימצא עובד אחר - טוב יותר או זול יותר - שיקבל את מה שהוא שווה. אני חושב שאם מדובר במעביד חכם, אנחנו יכולים לוותר על כושר המיקוח של העובדים (שלא משפיע על המעביד, בהיותו חכם) ומה שנשאר זה "הכרה של השוק" - כלומר שהעובדים יודעים את מחירם. עכשיו קח מפעל יותר מעניין שיש בו 100 עובדים. מה הסבירות ש-50 הטובים שבהם כולם/רובם אינם יודעים את מחירם בשוק בעוד שה-50 הגרועים יודעים, ועוד שזה מתקיים לאורך זמן? במצב כזה, לדעתי, חוזים אישיים ייטיבו עם הטובים. אגב, הנסיון הפרטי והאקראי שלי בארגונים גדולים מראה - ככלל - שהעובדים שאינם מקפידים לדעת את מצבם בשוק, הם דווקא העובדים הפחות טובים. יש לך הסבר לזה? |
|
||||
|
||||
אני מסכים עם שתי הפסקאות הראשונות, בגדול, צריך רק לזכור שיש "חיכוך": מי שכבר מצא את מקומו בחברה לא תמיד ימהר ללכת, אפילו אם הוא קצת מקופח במשכורת (כי בהבטי העבודה שאינם משכורת, מי יודע מה מצפה לו במקום האחר), וגם להחלפת העובד שמקבל קצת יותר ממה שמגיע לו יש מחיר. אני מסכים שלאורך זמן, אצל מעביד חכם, המשכורות יהיו קירוב סביר למידת התרומה של העובד. לפסקה השלישית - ברור. עכשיו אני רואה שהאלמוני מתגובה 523280 טען טענה הרבה יותר מדי חזקה, לפיה בחוזים אישיים התגמול תלוי *רק* במיקוח ו*לגמרי לא* בביצועים. בוודאי שזה לא כך, ובוודאי שבהינתן כושר מיקוח זהה, העובד התורם יותר יתוגמל יותר. אבל נכון גם שכושר המיקוח משפיע לפחות קצת: בין שני עובדים שתורמים באותה מידה, המיטיב להתמקח יתוגמל לפחות קצת יותר מרעהו. לפסקה האחרונה - אין לי הסבר, והייתי שמח לדעת אם זו באמת תופעה כללית, ולפני כן, לפי מה הסקת עד כמה יודעים העובדים את מצבם. לא חייבים להיכנס לזה אם זה לא נורא מעניין אותך. |
|
||||
|
||||
1. נכון. כשחוקים וכללים צודקים, הם צודקים רק בגדול ותמיד יש חיכוך. ויש חיכוך כי יש תנועה חופשית. כדי שהדברים יהיו צודקים גם בקטן (כלומר בכל פרט, בכל רגע) צריך שלא יהיה חיכוך. ובשביל זה צריך לאסור תנועה. אבל אז שום דבר לא יהיה צודק, בטח לא בגדול. 2. עשית טוב כשניקת את אברי הגוף מהדיון. אני מציע לנקות/להבהיר גם את עניין ה"מיטיב להתמקח" (שלמרות שהסכמת עם הפיסקה השניה שלי, חזרת להשתמש בו בפסקה השניה שלך). בביטוי "מיטיב להתמקח" יש גם מסר של מניפולציה - כאילו מיטיב למרוח ולהטעות את המעביד (כמו סיילזמן, שמוכר קרח לאסקימוסים). מעבידים מנוסים לא נופלים על שטויות כאלו בתחום שבו הם מתמחים. זה קורה רק בארגוני ממשלה ובנקים גדולים שבו למראיינים ולמי שמינה אותם לא איכפת מהכסף של המעביד. לכן, כבר הצעתי, כדאי לרדת מרעיון של עובדים ש"מיטיבים לסבן" מעבידים פוטנציאליים. משמעות נוספת ומעניינת יותר של "מיטיב להתמקח" היא של עומד על שלו. בעל בטחון עצמי - לא פראייר. אני חושב שיש קשר ישיר (אם כי סטיסטי - "בגדול") בין כישורי העובד לבטחונו העצמי והכרת ערכו העצמי. יש כמובן מועמדים שמנסים לעשות הצגה של בטחון עצמי, אבל מראיין מקצועי (מעביד חכם) יחשוף את זה במהירות. למזלם של השרלטנים, כמו שאמרו למעלה, יש מעבידים טיפשים. 3.גם אני הייתי שמח לדעת אם נעשו מחקרים על הקשר שבין איכות העובדים והמידה בה הם טורחים להכיר את שוק העבודה בתחומם. זה פסיכולוגיה - תחום בו אני לא מבין - אני "מאמין". הנסיון שלי נובע מלדבר עם אנשים במקום שהם עובדים. פגשתי לאחרונה אישה שיושבת 10 שנים ליד אותו שולחן ועושה את אותה עבודה מקצועית - במחשבים. לפני מספר חודשים ("המשבר") הורידו 7% משכרה, כמו של שאר העובדים במקום. עכשיו היא שמעה שמועות שעומדים להוריד עוד 7%. שאלתי: "תסכימי?" אמרה: "יש לי ברירה?". אמרתי: "לא יודע, אפשר לבדוק - שלחי רזומה לכמה מקומות, נראה מה ייצא". אמרה: "אין לי כוח, עכשיו, ללמוד מקום חדש וכל זה...". כלומר גם אם יש בחוץ עבודה בשכר גבוה יותר היא לא אוצה לקום מהשולחן שאליו התחברה. היא בגדר עבד נרצע. גם אם יורידו לה 50% היא תישאר. זאת עובדת שאני יודע (וגם היא) שאיננה מהמצטיינות. היא לא למדה כבר 10 שנים משהו חדש והיא רק מתפללת שיחזיקו אותה שם עד הפנסיה. היא לא מנסה לבדוק את מצבה בשוק כי היא יודעת שהתוצאות יאכזבו. לעומתה, עובדים טובים ששמעו את השמועה הגיבו ב"שיורידו לאמא שלהם עוד 7% - אני כבר התחלתי לשלוח קורות חיים". |
|
||||
|
||||
איזה שיעור מהמועסקים במשק עובדים ב"בארגוני ממשלה ובנקים גדולים שבו למראיינים ולמי שמינה אותם לא איכפת מהכסף של המעביד."? האמנם רק "בנקים גדולים" מבין החברות הפרטיות? |
|
||||
|
||||
7%? מאיפה הם מגיעים למספרים האלה? אין שם עובדים לא מוכשרים שהתחילו לשלוח קורות חיים? אין שם עובדים מוכשרים שלא התחילו לשלוח קורות חיים. באמת יש לך רושם של קשר סטטיסטי בין מידת הכשרון של העובד לבין מידת הנכונות שלו לשלוח קורות חיים? (פעם ראיינתי קבוצה גדולה מאד של שולחי קורות חיים כאלה, הרושם שלי היה הפוך לגמרי, בדרך כלל מדובר דווקא בעובדים הפחות מוכשרים והפחות מודעים לחוסר כשרונם, מה שאומר שהם גם לא ילמדו כישרוים חדשים) |
|
||||
|
||||
ואני חשבתי שבמחשבים הכלל "if it works, don't break it" מוכר. |
|
||||
|
||||
אכן ב"מיטיב להתמקח" לא התכוונתי למניפולציה, רק ליכולת לעמוד על שלך, שלא כל האנשים ניחנו בה. וכמו האלמוני מתגובה 523803, בהיעדר נתונים גם אני נוטה לנחש שהיכולת לעמוד על שלך והתפוקה בעבודה הם לא מאוד תלויים. תראה, אנחנו מדברים על שכירים, שאינם מנהלים, בענפים שבהם לא צריך להיות סופרמן כדי להיות יזם או לפחות מנהל. זה אומר שסטטיסטית יש ביניהם יותר כאלה שלוקים ב"פגם" המנטלי של מוגבלות ברמת היוזמה, המוטביציה להסתכן, והנכונות להתעמת עם אחרים. ומכיוון שלא אמרתי זאת עד עכשיו, אומר זאת עכשיו: כנראה שאפילו עבור אותם "מסכנים", מצבם האבסולוטי בשיטת החוזים האישיים טוב יותר מכפי שהיה אילו השוק היה נשלט בידי חוזים קיבוציים. |
|
||||
|
||||
נו, תקרא שוב את הפתיח לסעיף 3 בתגובתי הקודמת ותגיד אם יש מקום להטיח בי (כמו שעושה האלמוני בהתלהמות ואתה בעדינות) שאין לי נתונים סטטיסטיים ושבהעדר נתונים כאלו כל הניחושים טובים. אני לא יכול לטעון (ולא עושה זאת) שההתרשמות שלי מבוססת. אמרתי בהערת אגב מה ההתרשמות שיש לי מניסיוני. שאלת לפי מה - זו התשובה. לא הבנתי את ההערה שלך לגבי הפגומים נעדרי היוזמה וכו'. הרי מלכתחילה אנחנו מדברים על שכירים שבאופן טבעי אהבת הסיכון והיוזמה שלהם פחותה מאלו של היזמים. זה מובן מאליו - בהגדרה. אבל בתוך קבוצת השכירים לבדה, למה לא נראה לך הגיוני - אפילו בלי נתונים - שלעובד שהוא יותר טוב מהממוצע, ויודע שהוא כזה, יהיה ביטחון עצמי גבוה יותר ולפיכך כושר מיקוח טוב יותר? לדעתי (גם בלי הנסיון) המתאם הזה ממש מתבקש. נראה לי סביר אפילו שאדם שמטבעו/ילדותו הוא חסר ביטחון, ישפר את בטחונו העצמי אחרי מספר שנים של הצלחה בעבודה. |
|
||||
|
||||
לא בהכרח שמי שחסר ביטחון ומצליח בעבודה, גם יהפוך לבעל בטחון עצמי. מה שיותר גרוע - שההנחה גם עובדת הפוך: "מי שיש לו בטחון עצמי גבוה ויודע שהוא כזה, גם עובד יותר טוב מהממוצע". בלימודים האקדמיים שמתי לב למשהו מעניין. בכיתה שלי היינו בערך 50%-50%, גברים ונשים. הבחורים לא היו כשרוניים יותר מהבחורות. חלקם ממש לא. אבל גם אלה שלא היו כשרוניים מי יודע מה, והיו מעצבים בינוניים מינוס, הסוו את זה היטב בהרבה מאוד רוח וצלצולים ובטחון עצמי שופע כמו הירדן ב-1992. רוצה להמר מי מרוויח יותר היום? |
|
||||
|
||||
===>"לא בהכרח שמי שחסר ביטחון ומצליח בעבודה, גם יהפוך לבעל בטחון עצמי." נכון. לא בהכרח. לא תמיד. אבל האם זה נראה לך בכלל לא סביר שבנדאם שמצליח במעשיו יקבל יותר בטחון עצמי מזה שעובד לידו ולא מצליח במעשיו? ===>"הבחורים לא היו כשרוניים יותר מהבחורות. חלקם ממש לא" הנושא מספיק מסובך אז אני לא חושב שכדאי להכניס לתוכו אפליה מגדרית. זה שגברים מקבלים יותר מנשים אנחנו יודעים. אני לא חושב שזה בגלל שהגברים יותר מרעישים ומצלצלים מהנשים, אבל בכל מקרה צריך לדון בזה בנפרד. בדיון כאן צריך לשאול האם בין הגברים בלבד והנשים בלבד, המרעישים יותר מרוויחים יותר. ואם התשובה היא כן גורף אז לדעתי זה אומר שכל המקצוע הזה הוא קיטש (אבל אני מנחש שהתשובה היא לא). |
|
||||
|
||||
יצא לי לראיין ראיון טכני פעם קבוצה גדולה של מהנדסי תוכנה. הראיונות התחלקו לשלוש חלקים, בראשון המרואיינים סיפרו על עצמם ועל הכישורים שלהם, בשני שאלנו אותם שאלות פשוטות מאד, ובשלישי נתנו להם משימה פשוטה (משהו כמו לקרוא קובץ טקסט ולספור כמה מילים ייחודיות יש בו), סביבת פיתוח וזמן, ובסוף הסתכלנו על התוצאות. הפער בין החלק הראשון לשני היה פשוט מדהים, ככל שהמרואיין בחלק הראשון היה יותר בטוח בעצמו, ככל שהוא העיד יותר על היכולות שלו, ככה חוסר הידע שלו בחלק השני וחוסר היכולת שלו בחלק השלישי היה מביך יותר., וההפך, ככל שמועמד היה צנוע יותר, ככה הוא ידע יותר, והוכיח שהוא יודע לכתוב טוב יותר. האמת, זה דווקא נשמע לי הגיוני, חלק לא מבוטל מהיכולת נרכש על ידי לימוד מטעויות, ולכן דווקא מי שמסוגל לזהות את הטעויות שלו יהיה גם מוכשר יותר אבל גם צנוע יותר. מצד שני, אולי גם הנדסת תוכנה זה קיטש? |
|
||||
|
||||
היא הנותנת. לא התרשמתם מהסיפורים אלא הגעתם לשלב השלישי והכרעתם על פיו. אתה כנראה עובד אצל מעביד די חכם. אבל אני, אם יורשה לי, הייתי מגיש לו הצעת יעול: אם המראינים שלך לא מנוסים (בראיונות!) לחיסכון בזמן הפוך את סדר השלבים בראיון. אגב, פעם יצא לי לצפות במספר ראיונות ביחידת מחשב באחד הבנקים המובילים. אמרתי להם שאישתי (לדעתי היא בחורה אינטלגנטית, אבל אפס מוחלט במחשבים) הייתה עוברת את הראיונות האלו אחרי הדרכה של שעה אחת. בגדול, הם הסתפקו בשלב הראשון שאתה מתאר. כאמור, יש מעבידים טיפשים. אני חושב שבפסקה השניה אתה מתבלבל בין צניעות וחוסר ביטחן. לדעתי - אמנם קשה לשכנע בה ציניקנים צעירים - צניעות היא סממן של בטחון עצמי ולא להפך. אני חושב גם שככל שתרבה לראין מהנדסי תוכנה תלמד להבחין בין המתרברבים לבטוחים ובין הצנועים לחסרי הבטחון. אבל אם "יצא לך" עוד פעם לראיין תשתדל לזכור ש"לא כל הנוצץ זהב הוא". והכי טוב, גש ישר למבחן המעשי. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |