בתשובה לניק ניים, 16/11/08 10:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל שביקשתי בתגובה 495788 הוא להביע את סלידתי מיחסם ומ"דיעותיהם" של הסמולנים בכל הנוגע ליגאל עמיר בכלל ולתנאי ענישתו בפרט. ניסיתי, באמת שניסיתי, להבין מה אתה רוצה לומר *ביחס לתגובתי*, ולמרות מאמציי לא עלה בידי לרדת לסוף דעתך. ובכל זאת כמה הערות לדבריך: א. ביחס לצפייה מאדם דתי לנהוג במוסריות גבוהה יותר - אני חושב שאני מתאר נכון את המציאות כשאני אומר, שמעשה פסול שעושה אדם דתי, מקומם יותר ומעורר כעס רב יותר בקרב רוב בני האדם בישראל לעומת אותו מעשה שיעשה אדם חילוני. נכון שלא תמיד נכון הדבר, בין היתר משום שהוא תלוי בטיב המעשה, אך נכון לומר שזה הכלל. ב. באשר לזכויותיו של אסיר - אני שולל מן היסוד את הפילוסופיה הארכאית-מסורתית, העומדת בבסיס המשפט הפלילי. להשקפתי, כל *הענשה* של "עבריין" פסולה מבחינה מוסרית (ושגויה מצד טובת החברה). לדעתי, זכותה היחידה של החברה היא לנקוט בכל האמצעים הדרושים רק, ואך ורק, כדי למנוע מה"עבריין" להמשיך ולפגוע (פגיעה אסורה) בפרט כלשהו בחברה או בחברה בכללותה. אם לשם כך צריך לבודד את ה"עבריין" מהחברה (לכלוא אותו), יש לעשות זאת תוך הפגיעה המינימאלית ביותר בו. יתר על כן, יש לשחרר את העבריין מן הבידוד ברגע בו חדלה סכנתו. לכן, לשיטתי, אסור למנוע מ"עבריין" שבודד (הכלוא בבית סוהר), רק כ*עונש*, להביע את דעתו בכל עניין, לכתוב ספרים ומאמרים, לעבוד, להקים משפחה, להתראיין לכלי התקשורת וכיוצ"ב, אלא רק במידה הדרושה כדי למנוע ממנו לפגוע כאמור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, אתה מתכוון לכך שהנדון מכיוון שכבר לא יחזור על פשעו, (הרי הוא הצליח בפעם הראשונה)ירצה את עונשו במאסר פתוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני טוען יותר מכך: רוצח (וכל "עבריין" אחר), שיש וודאות קרובה, כי לא ישוב לפגוע בפרט אחר או בחברה - אין "להענישו" כלל בשום עונש, מלכתחילה. לא התכוונתי למצות את כל השקפתי בתגובה 496021 ביחס למשפט הפלילי. אבל בהקשר זה אני רוצה להוסיף עניין חשוב, שלא נזכר בתגובתי הנ"ל: בכל מקרה, על כל "עבריין" לפצות את הקרבן *במלוא נזקו* ובנוסף לכך עליו לשאת בכל ההוצאות הכרוכות באותן פעולות, שעל החברה לנקוט כדי למנוע ממנו להמשיך ולפגוע בזולתו או בחברה. למשל: עלות בידודו ("כליאתו"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון רק לרוצחים יהודיים או גם לגויים (ערבים למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מעידה על עצמה, שיש לך ספק לגבי תשובתי. תוכל לספר לנו מה גורם לך לספק הזה, שגרם לך לשאול את שאלתך המוזרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט רוצה לדעת. זו איננה שאלה של עו''ד שיודע את התשובה. מה שכתבת קודם העלה אצלי את התהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאינך מוכן לחשוף את הסיבה לתהייתך. לא אנהג כמוך ולשאלתך אשיב כך: לא חשבתי על העניין לעומקו, ולכן אוכל לומר, כי על פני הדברים נראה לי, שיהיה נכון להחיל את המשפט הפלילי הנוהג בישראל גם על הגויים המתגוררים בארצנו, ללא אבחנה בינם לביננו, היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובתך עונה על תהייתי. לא הסיפא אלא הרישא. "לא חשבתי על העניין לעומקו". כלומר, במחשבה מעמיקה יותר אתה גם יכול להגיע למסקנה שהצעתך לא להטיל עונשים מתייחסת רק ליהודים. האם הבנתי אותך נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת נכון, כמובן. אני מבחין בין דיני מלחמה לבין המשפט הפלילי. דיני המלחמה מסדירים את כללי ההתנהגות שלנו כלפי מי שמוגדר כ*אוייבנו* וכמובן שלא כל ה"גויים" הינם אוייבנו, כפי שלא כל ה"יהודים" הינם אוהבי ישראל. אני זקוק למחשבה עמוקה יותר, כדי לגבש עמדה בדבר היחס הראוי בין שני סוגי הדינים הללו ותחולתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בדיוק ימנע מבעל לרצוח את אישתו בעולם שכזה1 ? הרי יש וודאות שהוא לא ישוב לפגוע באישתו (שהרי היא מתה), שלא יתחתן בעתיד (כי בכל זאת התמונה שלו הופיעה בעיתון ליד הגופה, והכלה המיועדת הבינה את הרמז) ושלא יפגע באף אחד אחר (כי לפני תיקון העולם שלך, הוא לא רצח איש, מכאן שהוא פחד). 1 או להפך. או מבעל לרצוח את בעלו ואישה את אישתה, למען שוויון מלא לכל הצדדים המעורבים והלא מעורבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה מנסה לטעון, שאינך רוצח את אשתך רק, או בעיקר, משום שאתה חושש מהעונש שיוטל עליך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לראות איך אפשר לא להבין את ההיקש הלוגי כאן. אתה אומר בקצרה, עלינו לשחרר רוצח לרחוב כאשר מושא הרצח המיידי והברור שלו חוסל. את אותו נרצח הוא לא ירצח פעמיים. אנטילופה שואל, מאין לך שלא ירצח אחרים, מי מבטיח שלא יתחתן שוב ויימצא שוב בסיטואציה שהוא לא מצטיין בה? מי מבטיח שאשתו המנוחה היא מושא הרצח היחיד? מי מבטיח שחקיינים לא יראו כי טוב ויפעלו בהתאם? ההיתממות הנראית שבאי ההבנה והשימוש החוזר בביטוי סמול גובלים בדמגוגיה. אבל מילא, למי אכפת. דמגוגיה כאן היא כנראה בעיקר בעייתו של הדמגוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה נדמה לי שניסית בתגובתך לעורר את שאלת ההרתעה כאחת ההצדקות לענישה. עכשיו אתה עובר לנושא אחר - מה יהיו המבחנים לשחרור ''עבריין'' מבידודו. ולנושא האחר - איני מבין היכן הקושי כאן. זוהי שאלה שבמומחיות (פסיכולוג, קרימינולוג וכו') והתשובה לה תינתן על פי מבחנים וקריטריונים שמומחים יקבעו. אגב, כבר כיום ניתנות חוות דעת לגבי מסוכנות בני אדם, המשמשות בסיס להחלטת בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לשאול אותך שאלה עקרונית: בהינתן העובדה, שאדם שביצע עבירה כלשהי לא ישוב לבצע שום עבירה נוספת מכל סוג - האם גם אז,לדעתך, יש להעניש אותו על העבירה שביצע? אם כן - מה ההצדקה לכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לענישה יש כמה מימדים, נדמה לי שהצגתי את כולם. אומנם את השיקום הצגתי בסוף, אבל זה יותר אידאל של ענישה מאשר ענישה בפועל. בוודאי שלשאלתך התשובה היא לא. למרות שיש לענישה גם פן של נקם מפצה שהוא ניתן להבנה (אתה התעללת בחשוב לי, אני אתעלל בחשוב לך), ציינתי מלכתחילה שהוא ברברי (במובן של משהו שלא ראוי לטפחו). כמו שכתבתי באותה תגובה שאתה מתייחס אליה, העולם הוא לא עיקרון. העולם הוא מה שיש. האם לא נראה לך שסביר יותר כי אדם שרצח פעם אחת ירצח שוב? אם אנשים הם כל כך מושלמים כמו שעולה מהשאלה, מדוע יש רציחות מלכתחילה? האם לא נראה לך כי החברה כמסגרת לאינטראקציות אנושיות אינה צריכה לבסס את בטחונם של הנתונים באינטראקציה? ואיך היא תעשה זאת בשחרר אנסים, רוצחים, וכאלה שמערערים על הסדר החברתי באופן בסיסי יותר - בוגדים לחופשי? שימוש בפסיכולוגיה במסגרת המשפט מקובלת היום במידת מה. יש טענות לאי שפיות זמנית או תמידית, ויש ניסיון להתמודד עם זה מבחינת החוק. לעתים זה בהחלט מוצדק, ולעתים מדובר בחוסר רצון לשאת באחריות. בכל מקרה, המערכת מנסה להתמודד עם הטענות. יש גם הקצנה שנובעת מזה עם עליית טיעונים של זכויות הקורבן (רחמו עליי, הוריי היכו אותי, והמתלוננת לבשה חצאית קצרה מידי... או במקרה שלנו קו הגנה היפותטי, הנ"ל איים על זהותי שכללה אלמנטים קיצוניים שאינני אחראי להם - כך נהוג בקהילתי... כמו כן, אני מתוסכל מינית והרצח הוא אקט של סובלימציה הפוכה.) על זה כל מה שיש להגיד זה נו באמת. לשיטתך יש לכל פושע מניעים ייחודיים ואם את אלה נוכל לסכם במושא פשיעה ייחודי (אשתו, ראש ממשלתו מיריבה אידאולוגית, הכלב הספציפי עם העין השחורה...), נוכל לשחרר את הפושע. גם אם כך, הרי שאתה לא מתחשב בהיות ההווי האנושי שיתוף סטטיסטי. אולי אם תסתכל מבעד עיניי תגלה שאורך גל X שאתה רואה כאדום, אני רואה ככחול, ושנינו מסכימים לקרוא לו ירוק. מה שחשוב הוא לא החוויה הייחודית אותה איננו יכולים למדוד, אלא מה שהסכמנו. כל עוד איננו יכולים לחיות בסוליפסיזם "משותף", עלינו להיענות למגבלות השרירותיות במידת מה של החוק, וערעור פרטני (אני ארצח רק את א' כי הוא מרגיז אותי) ובטח לבטח שערעור כללי (אני ארצח כל מי שמיישם את הדמוקרטיה באופן שלא מתאים לי) צריכים לזכות בענישה (שהיא סטטיסטית ומתבססת על וודאות קרובה/הסתברות כפי שעולה לעיל). כי אחרת קצת קשה לחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצדקה אפשרית יכולה להיות הרתעת האחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן בקצרה, הרתעה כמימוש עליונות החוק לצורך חיים משותפים. נכתב בקצרה כהרתעה בתגובה ההיא, ולא ממש במרומז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצח את אישתי בעיקר כי אני רווק (אם כי אני לא יכול לפסול על הסף נימוקים אחרים בעתיד), אבל ברור לי שעצם קיום עונש על רצח מנע מאחרים לא פעם מעשה כזה או אחר של זוועה. למעשה לשיטתך, נגיד שיש גבר מכה, שכבר ישב פעם פעמיים בכלא על זה, ועכשיו הוא גמר להרביץ לאישתו שוב ומתחיל להרהר בכמה שזה לא היה במקום, כי לא מתאים לו לחזור שוב לכלא. מבחינתו להרוג אותה זה הפתרון המועדף, הרי זה הופך את הפשע לחד פעמי, ולכן הוא לא ישב בכלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע, אם כך, עונש אינו מונע את כל מקרי הזוועה, ובמקומות מסויימים גם כשהעונש הצפוי הינו מוות? אני מתנגד לשיטה הנוכחית, לפיה קוצבים תקופת מאסר. לשיטתי, יש לבודד ולהרחיק מהחברה *לתקופה בלתי מוגבלת* כל מי שפוגע בזולת, ולהבדיל מהשיטה הנוכחית - גם כל מי שצפוי במידה מספקת של וודאות שיפגע בזולת, אפילו טרם עשה זאת. כך, לשיטתי, יש משקל וחשיבות רבה למידע מודיעיני, אשר כיום הינו חסר כל ערך מבחינה ראייתית, לפחות לגבי הרשעתו. אדגיש, שכוונתי לפגיעות בביטחון האישי של הזולת, כגון עבירות מין, אלימות, פריצה לבית פרטי וכו'. לגבי סוגי עבירות אחרים (עבירות תעבורה, בנייה, ביטחון המדינה וכו') יש להחיל דין שונה, ככל שאין בהם פגיעה ישירה בזולת. כל "עבריין" כזה (לא מצאתי עדיין כינוי מתאים לאנשים כאלה, שיבטא את השקפתי) יישלח למיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. "בר-שיקום" פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב. אם התשובה תהיה חיובית -יש לשקמו בהיותו מורחק ולשחררו בתום השיקום, אם השיקום יצליח, כמובן. אם השיקום ייכשל - יש להרחיקו לצמיתות. עבריין שאינו בר-שיקום - יורחק לצמיתות. בכל המקרים, על ה"עבריין" לפצות את *הניזוק* על מלוא הנזק שגרם לו (להבדיל מהמצב הקיים, לפיו מוטל כל העבריין לשלם *למדינה* קנס ולא תמיד מחויב המזיק לפצות את הקרבן/הניזוק). כמו כן, על כל "עבריין" לשאת מלוא העלויות הכרוכות בשמירתו מחוץ לחברה. עבריין שיבצע עבירה חוזרת לאחר ששוקם והושב לחברה, הסיכוי לכך שייקבע שהוא בר-שיקום יקטן מאד מן הסתם. לכן, עבריין שכבר ישב פעמיים בכלא, סביר מאד להניח שיורחק לצמיתות כמי שאינו בר-שיקום, ולכן לא יעמוד בפני הדילמה שאתה מציג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שיטות הענישה הן נושא לדיונים רבים בכל העולם, והמצב רחוק מלהניח את דעתם של העוסקים בכך. על כך סיפר פעם דברים מעניינים השופט והיועמ"ש חיים כהן המנוח. הבעיה היא מציאת חלופות, והחלופות שאתה מציע אינן ריאליות. ב. בדיקות פסיכולוגיות, קרימינולוגיות(?) וכו', למיניהן, ופעולות השיקום שאינך מפרט מספיק את טיבן - אתה מייחס לכל אלה כוח מאגי שאין בהן. אין דבר כזה - "... מיון, שבו ייקבע אם הוא בר-שיקום על פי אופיו, אישיותו ויתר נתוניו האישיים. 'בר-שיקום' פירושו, שניתן להביאו למצב, בו הסכנה לכך שהוא יפגע בזולת אינה עולה על זו של אדם מן היישוב" -- אופציות ניבוי ושיקום מסוג זה שייכות כיום לתחום המד"ב. כל מה שניתן להיעשות הוא *הערכות* בנות כך וכך % סיכויי התממשות, ולא "קביעה" כלשהי, וכן ניתנים להיעשות ונעשים *נסיונות* שיקום - ועם כל הרצון הטוב, אין לצפות ליותר מזה, לא בהווה ולא בעתיד הנראה לעין (לפחות מספר עשרות שנים וקרוב לודאי שיותר מכך, כל זמן שאין מדובר בעולם מד"בי). ג. לא ברור לי למה כוונתך ב"יורחק לצמיתות", ואולי, אם אפשר, תסביר איך הדבר אמור להתבצע מעשית, תוך שמירה על צלם אנוש. בכל אופן, כרגע, על פניו וכל עוד אינך נכנס לפרטים - הרעיון הזה נשמע מחריד הרבה יותר משיטות הענישה הקיימות כיום, על כל מגרעותיהן. וזה כולל מאסר, שברובם הגדול של המקרים איננו לכל החיים והוא מאפשר מתן הזדמנות שניה, כלומר חזרת האסור, בשלב מסויים, אל החיים, אל המשפחה ואל החברה - *גם לרוצחים מורשעים* - זאת להוציא מקרים בודדים ביותר, דוגמת יגאל עמיר (שלא מן הנמנע שגם לגביו ישתנו הדברים בעתיד, לא מתוך התפתחות עקרונית-ערכית מן הסוג שאתה מציע אלא פשוט עפ"י גחמות מזג האויר הפוליטי בארצנו ההפכפכה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אדם, מטבעו, רוצה להיות אהוב, מוערך ורצוי על בני משפחתו, שכניו ומכריו ולא מגונה ומנודה על ידם. כל אדם יודע וחש, שפגיעה בלתי מוצדקת בזולת פוגעת ופוגמת ביכולתו להיות אהוב, מוערך ורצוי כאמור. לכן, אם אדם פוגע באופן בלתי מוצדק בזולתו - חיבת להיות סיבה טובה מאד לכך. בדרך כלל הסיבה לכך הינה הפרעה התנהגותית, שהינה תוצאה של פגיעה בנפשו של העבריין שנגרמה ע"י אחרים או שהינה תוצאה של פגם מולד. במלים אחרות, מי שפוגע ללא הצדקה בזולת, הינו בהכרח קרבן בעצמו. משום כך, למשל, אין זה מקרי כלל וכלל, שחלקם של יוצאי עדות המזרח או של יוצאי ברה"מ לשעבר בקרב כלל העבריינים בישראל גדול באופן משמעותי מחלקם באוכלוסיה הכללית. במקרים מסויימים, ההפרעה ההתנהגותית של העבריין אינה קשה במיוחד וניתן לשקם אותו, אך במקרים אחרים ההפרעה קשה ועמוקה במידה כזו, שלא ניתן לשקם אותו. אכן, מדובר בהערכה בלבד, ובודאי שיהיו מקרים, בהן ההערכות תתגלנה כשגויות, אבל זה טיבן של כל הערכות. בכל מקרה, הספק בהצלחת השיקום או ביכולת השיקום של עבריין צריך לפעול נגדו, משום שבבחירה שבין הפגיעה בעבריין לפגיעה אפשרית בפרט אחר בחברה, יש להעדיף את טובת הפרט האחר. ולשאלתך בעניין ההרחקה לצמיתות - הכוונה היא, שהעבריין יורחק מהחברה ויבודד ממנה עד מותו. מקביל למה שמכונה היום "מאסר עולם", אבל ללא קציבת עונש. איך זה אמור להתבצע מעשית? בניגוד למצב הנוכחי, שבו כולאים אסירים בתנאים מחפירים כ"עונש" על פשעיהם, לשיטתי תיוחד לעבריינים "עיר מקלט", שבה הם יוכלו לנהל חיים רגילים לגמרי, פרט לדבר אחד - מניעת אפשרות להביא ילדים לעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל אדם מטבעו", כמו לשפוך דלק על ערימת גחלים לוחשות, פתחת פתח לדיון הארוך ביותר שיכול להיות באייל, וכנראה המשעמם ביותר וחסר כל תוחלת לשכנוע המתדיינים האחרים. נושא השיקום: הוא בעייתי למדי, כיום הוא משמש בעיקר ע"י השב"ס לשמירה על שקט תעשייתי בבתי הסוהר (ע"ע: זכויות יתר, נכוי שליש, ועדת שיחרורים, חנינות). בכל מקרה ששים אחוזים מהכלואים יושבים פעם שניה ויותר. פסיכולוגיה זה המדע הפופולרי ביותר בקרב הכלואים, והונאת קציני המבחן והעובדים הסוציאליים, זה תרגיל פופולרי בקרב הכלואים. באת לתקן ומצאת את העונש האכזרי והשטני מכולם, הרעיון של כליאתם בגיהנום עלי אדמות, תוך הדרישה האבסורדית שיממנו בעצמם את הוצאות שהייתם שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שעונש ימנע את *כל* מקרי הזוועה ? זה בטח שלא נובע מהטיעונים שלי ונוגד את רוב מה שאנחנו יודעים על פסיכולוגית והתנהגות האדם (פזיזות, העדר חשיבה, אימפולסיביות, אשליות, הדחקה וכו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצורך הדיון (וגם שלא לצורכו), העונש הוא הדבר היחיד שמונע/מנע ממני לפגוע באנשים מסויימים. אם מערכת הענישה היתה פועלת כמוצע על ידך, הייתי יכול לפגוע בכל אלו, ולאחר מכן להחליט החלטה מודעת לא לעשות זאת שוב לעולם, ולשוב להיות אזרח נורמטיבי. ככזה הייתי נמצא בר שיקום על ידי המאבחנים (ואכן הייתי כזה), ולמעשה, אם המערכת יעילה (כלומר האבחון נכון)- הייתי חוזר אל החברה מיד, כי אין עוד סכנה שאפגע במישהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כל עבריין "נענש" לפי שיטתי, משום שעליו לעבור תמיד ובכל מקרה תהליך של איבחון ומיון ומשום שלכל אורך התהליך הזה (שמן הסתם לא יהיה קצר) הוא יהיה מבודד מהחברה (ב"מאסר"). יש בכך כדי להרתיע, גם לפי שיטתי. ב. סביר להניח, שעצם ביצוע עבירה *לאחר תכנון, בקור רוח ומתוך מודעות לטיב המעשה ושליטה מלאה על ביצועו* יגרום לסיווג המבצע כ'לאו בר-שיקום' וובהתאם לכך לבידודו *לצמיתות*, משום שאדם כזה יתקשה מאד לשכנע, שמדובר ב"מעידה" חד-פעמית. ג. חוסר הוודאות של כל עבריין בדבר תוצאות סיווגו וחששו מפני האפשרות שהוא יבודד *לצמיתות*, גם כשמדובר בעבירה ראשונה, מהווים גורם מרתיע מאד, למרות שהבידוד יהיה בתנאים אנושיים מאד, כפי שאני מציע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. אמרתי כבר בתגובה קודמת ואומר שוב: שיטות אבחון ומיון ברמת וידוא כה גבוהה אשר תפקיד בידי החברה את המנדט המוסרי לבודד אנשים לכל חייהם - שיטות כאלה הן כיום בגדר מד"ב - וימשיכו ככאלה למשך עוד זמן ניכר 1. ג. הכיצד יכול הבידוד להיות "בתנאים אנושיים מאוד"? הרי ב"עיר המקלט" שאתה מדבר עליה, יבודדו לצמיתות אך ורק אנשים שהם "לאו בני שיקום" - כלומר, בלשוננו העכשווית והפחות מהוקצעת - פסיכופטים וסוציומטים למיניהם. האנטילופה קרא לזה "גיהינום עלי אדמות", ונראה שתיאורו זה הוא הקרוב ביותר לדיוק. זאת ועוד - אמרת באחת מתגובותיך כי במקום זה תימנע מן המורחקים-לצמיתות אפשרות הבאת ילדים לעולם. בפועל, אומר הדבר שיהא זה מתקן ובו הפרדת מינים מוחלטת או עיקור כפוי. כמו כן יהיו החיים במקום הנ"ל שרויים תמידית באוירה שהיא הכי בלתי-טבעית ובלתי סבירה מכל מה שמקובל בקרב המין האנושי. נדמה לי שאפילו אנשים המגדירים עצמם כ"שונאי ילדים" מושבעים, לא ניסו לתאר לעצמם איך ייראו החיים במקום יישוב שלם - לא רק במשפחה מסויימת אלא במקום יישוב שלם - שבו לעולם לא יישמע שחוק ילדים וצליל משחקיהם - וזה לצמיתות, בניגוד לאסירים המצויים בבתי הסוהר הידועים לנו כיום, שהאסורים בהם יודעים כי יום אחד ייצאו לחופשי. 1 מזכיר קצת את הסרט ההוא עם טום קרוז |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. כבר כיום קיימת שיטת "איבחון ומיון", לפיה מטילים על בני אדם עונשים, ובהם מאסר עולם. לשיטה הזו קוראים "הליך משפטי". אלא שהיום מרכז הכובד בהליך המשפטי עוסק בשאלה, אם העבריין אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, ורק באופן משני למדי (ורק לגבי העונש) הוא עוסק בשאלה, מדוע ביצע העבריין את העבירה ומה הסיכוי שהוא ישוב לפגוע בפרט אחר בחברה. כך, למשל, עבריינים המבצעים עבירות בשל הפרעת אישיות כלשהי או בעייה נפשית כלשהי (שכיח בעבירות מין) משוחררים בתום תקופת העונש שהוטלה עליהם, על אף שברור למדי, שהם ישובו ויפגעו בפרט אחר בחברה. ומספר האסירים החוזרים יעיד על כך. ג. אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך. ולגבי שלילת האפשרות להביא ילדים לעולם. אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים. אז נכון שיש כאן פגיעה בזכות טבעית ובסיסית, אבל זכותו של כל ילד לגדול ולצמוח בתנאים בסיסים סבירים, בפרט כשהיא מצטרפת לזכותו של כל פרט בחברה שלא להיפגע, קודמות לזכותו הטבעית של האסיר כבן אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-ב. בפועל, להוציא מקרים חריגים, מאסר עולם בישראל הוא ל-20 שנה. אתה מדבר על הרחקה לצמיתות, ועד כמה שהבנתי אינך מתכוון רק לעבירת רצח אלא לעוד עבירות. ג. לא הבנתי למה מתייחס המשפט "אני משוכנע שמעולם לא שהית כאסיר בבית סוהר או בבית מעצר ואני משוכנע עוד יותר, שלאחר שתבלה מספר *ימים* באבו כביר, למשל - תשנה במהירות את דעתך". באיזה עניין תשתנה דעתי? בכך שהרחקה לצמיתות היא גזר-דין כבד יותר מהרחקה לזמן קצוב? לא הבנתי גם את מילותיך: "אי-שלילת אפשרות זו מבטיחה במידה רבה של וודאות, שיוולדו ילדים פגועים". למה כוונתך ב"יוולדו ילדים פגועים" - האם הכוונה היא שתהא באותם ילדים נטיה מולדת לפשיעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששתני שאין כל ודאות שגבר שרצח את אשתו הראשונה לא ירצח גם את אשתו השנייה במצב עניינים כזה. נשים בד''כ משום מה לא ''מבינות את הרמז'' בהקשרים אלה, ותמונתו של הרוצח ליד הגופה עלולה להעניק לו הילה סקסית ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מכירה את המשל על הצפרדע והעקרב ? מכל מקום, קל למצא פשעים חד פעמיים (אולי במקום מאסר עולם, מספיק להוציא צו למשרד הפנים), שעצם קיום ענישה מרתיע מביצועם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא פרט המשל. אינני מעלה בדעתי *שום* פשע שעצם קיום הענישה עליו לא ירתיע איש מביצועו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע, אשר מצידה לא רצתה להיות "פראיירית", כי הייתה בטוחה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שזה כלל לא האינטרס שלו, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקץ בכל זאת, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע, הרי עכשיו גם אתה וגם אני נטבע"? ואילו העקרב השיב: "כי זה הטבע שלי"" מתוך הערך המתאים בויקיפדיה1 (יש גרסאות טובות בהרבה, אבל הלקח נותר בעינו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם חלק מהאנשים הם בעלי מנטליות עקרבית למדי, אבל זה רק מיעוט בטל בששים. בהנתן עונש כבד וסיכוי סביר לאכיפתו1, יימנעו חלק ממעשי הפשע. ההגיון בקביעה הזאת די ברור, אבל זאת לא רק טענה תיאורטית, וניתן לראות כיצד הפשיעה עולה במצבים בהם סיכוי הענישה נמוך (ביזה באזורים מוכי אסון, אונס ורצח בידי צבאות וארגוני גרילה וכד'. פעם פינקר סיפר מה קרה בקנדה ביום אחד של שביתת שוטרים). על כמה "עקרבים" אנושיים - כלומר כאלה שמבצעים פשע בידיעה ודאית שהם ייענשו עליו - שמעת? אני מצליח להעלות בדעתי רק מקרים ספורים (אם נתעלם ממעשים "אידיאולוגיים" בנוסח השאהידים ועמיר, הפופלארי ביותר הוא התקף קנאה). ____________ 1 - דומני שהאלמנט הזה לא מקבל את המשקל הראוי בדיונים על חומרת הענישה, למרות שכל מי שיודע משהו על ניהול סיכונים יודע שהסיכוי הזה חשוב בדיוק כמו חומרת העונש, שכן המכפלה של שניהם נותנת את הנזק המשוער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 מה עם הסיכוי לתפוס את העבריין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא נכלל ב''סיכוי האכיפה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, "סיכוי האכיפה" כולל אצלך את תפיסת העבריין, הרשעתו, והשתת עונש הולם (לא 3 ימים עבודות שירות על תקיפה בנסיבות מחמירות, למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכויי האכיפה כוללים את תפיסת העבריין והעמדתו לדין. השתת העונש היא כבר נגזרת של ''גובה העונש'' (כי כשאתה שוקל את התועלת שבביצוע העבירה ביחס למכפלת הסיכויים שתתפס עם גובה העונש, אין משמעות לשאלה מה העונש המירבי שקובע החוק, אלא מה הסנקציה שסביר שתקבל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי אחת התיאוריות של דיני העונשין אין תלות ישירה בין גובה העונש הקבוע בחוק לבין מידת השפעתו על הפשיעה,1 והיחס האמיתי הוא בין גובה העונש והסיכויים שהוא יוטל עלייך (כלומר, מה הסיכוי שתתפס, שיעמידו אותך למשפט ושיענישו אותך) לבין התועלת שבעבירה. מקובל לתת כדוגמא את הכייסות של הצופים בתליית גנבים בכיכר העיר. אפשר היה לצפות שכשאנשים יראו כיצד תולים גנב התוצאה תהיה שהם יחששו לגנוב בעצמם כי העונש מאד כבד. למעשה, היות וכולם היו מרוכזים בפושע המפרפר, הסיכויים שכייס היה נתפס באותו הזמן, היו קטנים במיוחד ולכן הענישה החמורה לא הרתיעה ולא השיגה את פעולתה. 1בניגוד לקריאה הפופלרית "החמירו את הענישה!" בכל פעם שנחשפת "תופעה" של התעללות בקטינים/זקנים/חתולים/גומלייצרים. הרבה יותר יעיל להחמיר את האכיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם כך זה בדיוק מה שאמרתי, לא? חוץ מזה ש(אולי בשונה מהצופים) כאן עולה גם השאלה אם בכלל תורשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"והסיכויים שהוא יוטל עלייך". [שאלת (תגובה 496426) אם "סיכוי האכיפה" כולל אצלך את תפיסת העבריין, הרשעתו, והשתת עונש הולם", ועניתי שבגדול כן, אבל השתת העונש היא כבר חלק אחר. חשוב? לא, זה לא חשוב במיוחד. זו הייתה תגובה למען הדיוק והסדר הטוב, לא יותר] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין, לו העונש על שוד של מיליונים היה בממוצע חודשיים בכלא, לא נראה לך שזה היה מגביר מאוד את מספר השודדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה חושב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו - שלי נדמה, משום מה, שכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, פשוט חשבתי שאני רואה מהרהורי לבי. עכשיו רווח לי.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לעומת זאת העלאת רף המקסימום בחוק על גניבת מיליונים מעשר שנים לשבע עשרה שנה לא תשנה יותר מדי, בעיקר אם אתה מניח שלא יתפסו אותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[שכחת להוסיף: ובלי לפגוע בזכויות הכותב לפי כל דין] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפי הגבורה שמעתי: כמה כסף מרוויחים? כמה אני אשב אם אתפס? (עברין שוקל כדאיות של "מכה" ). הסכוי להתפס הוא של שבעה אחוזים. (חוקר בכיר דנינו בטלויזיה שלשום). הסכוי להרשעה הוא מעל תשעים ושמונה אחוזים. (ידע כללי מהאייל). בסינגפור הענישה מחמירה ואחוזי הפשיעה נמוכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. ברור שאפשר גם לפרק ליותר גורמים, ולהגיד שתוחלת העונש היא (סיכוי התפיסה)*(סיכוי ההרשעה)*(החלק שנפסק מ)*(העונש המכסימלי לעברה). אם נמשיך עוד קצת נקבל את משוואת דרייק :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בעובדה שעדיין אין לנו קשר רדיו עם שום ציוויליזציה אחרת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצויין, אז צריך רק למצא פושע אחד מכל עבירה (אפשר שכולן מרוכזות באחד, עדיף זקן גוסס) ולגזור עליו כמה מיליארדי שנות מאסר בפועל. זה כבר יזניק את התוחלת לגבהים מרתיעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמובן מסכים, לכן כתבתי ''...שעצם קיום ענישה מרתיע מביצועם''. הנמשל לא היה כאן הפושע, אלא האישה, שבוחרת להתחתן עם רוצח ששוחרר רק משום שברור שאף אישה לא תתחתן איתו בשנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגרסה אחרת העקרב אומר: "אין היגיון במזרח התיכון, בולו בולוב בולוב..." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלי התייחסה לנושא הדתיות באופן יותר כללי, אם כי נגעה גם בנושא הפרטי שעל הפרק. ההשקפה שאתה מציג סומכת ידיה על בורא עולם או על אידאת הטוב שאמורה להדריך את האדם לחיים הרמוניים עם היקום. מה לעשות שאלפי שנות היסטוריה כתובה, ותצפיות על הטבע בכלל לא תומכות בתקפותה של תיאוריה זו. בעיניי החברה היא אינטראקציה של אוסף סטטיסטי של אנשים שבשל הבדלים אישיים (זעירים או עצומים) ביולוגיים וחברתיים/תרבותיים יש לכל אחד מהם ציפיות שונות, והוא מפגין בהתאם התנהגויות שונות למימוש האינטרסים הייחודיים שלו. התנהגות חברתית היא טבעית לאדם (ולו רק בשל חוסר הישע המתמשך של הילד האנושי), והאינטרסים הייחודיים אינם פרטיים לחלוטין אלא נחלקים בין חברי קבוצות שיכולים לשרת את ענייניהם באופן טוב יותר על ידי שיתוף פעולה. מתוך החברתיות והצורך בתועלת עצמית על כלל מימדיה (הקונטוס של שפינוזה), נובע שיתוף פעולה שמכריח כללים מסוימים שהם כללי המוסר העשויים להיות שונים מחברה לחברה בהתאם לאופן התפתחותה (שיש בו מרכיבים שרירותיים לא הכרחיים הישרדותית ומרכיבים הכרחיים). לאורך ההיסטוריה קבוצות מסוימות קידשו את הקוד שלהן וקבעו שמוצאו מאלוהים (דורקהיים אלוהים=חברה), תוך ניקוי האל מכל "רע" נתפס על ידיהם באופן משעשע משהו (שהרי האל מקור הבריאה הוא, ואם אינו אחראי לרע ולו באופן עקיף, מי אחראי? ואם הוא אחראי ולו באופן עקיף, מה טעם למוסר הקדוש?). לפעמים משעשע עצוב, שכן כלל הפשעים שנעשו בשם האל על ידי בני כל הדתות רב ממניה. האדם הדתי המסתמך על קוד בצורה פורמלית, בלי לייסד עבור עצמו עיקרון של הימנעות מהפעלת כוח על יצורים אוטונומיים שלא מסכנים אותו (נו, כל העסק פה נתון לפרשנות אישית. זה מה יש.) ייטה לעבירה חמורה ככל שהוא כפייתי יותר לגבי מימוש הקוד שלו על ידי אחרים, וככל שהוא חשוף יותר לאחרים כאלה שמפירים את הקוד שלו. בוודאי שנגלגל עיניים ביתר שאת מול מי שמתיימר ואומר לנו שמוסרו נעלה משלנו, והנה הוא מפגין התנהגויות שאינן עולות על הממוצע ואף נמוכות ממנו באופן עקבי. אבל מי שמסתמך על קוד ולא על הבנה או "עיקרון נאור", צפוי להתנהגות נורמטיבית טובה מין הממוצע בעיקר בחברה שלו, שם הוא מפוקח כהוגן. באופן סטטיסטי ניתן לשער כי יחיד שהפר את הנורמות החברתיות באופן בוטה (עבירה על החוק, אם כי לא כלל ההפרות הבוטות נמצאות בחוק, ולא כל הפרה הנמצאת בחוק היא הפרה בוטה) עשוי להפר אותן שוב. בנוסף לכך, הרחקתו ולו הזמנית מהחברה משמשת פיצוי לנפגעים (נקמה ברברית) ואף אזהרה ל"סוטים בפוטנציה". החוק, גם אם אינו נאור (והיות והוא סטטיסטי הוא לא יכול להיות כזה) הרי שהוא עקבי (ככל שמידת העקביות מועטה יותר, הרי שהחברה לא שוויונית או מושחתת יותר). פרט שמערער על החוק מיסודו, וזה מה שיש לנו במקרה הפרטי הנתון, ראוי לעונש לפי מירב חומרת החוק. אין לי ספק שראוי שמוסדות הענישה שלנו יהיו יותר שיקומיים באופיים, ובכלל, רצוי היה כי "החוקים" של אפלטון, ואף מוטב מכך "המדינה" שלו יהיו ברי מימוש. עם זאת, כפי שעולה מדברי ויקו, הפילוסופיה (במידה והיא נאורה) היא נחלתם של מועטים. לא כולם יכולים לתפסה, ועוד מעבר לזאת להפנימה כך שתוביל אותם לחיים הרמוניים. בהינתן זה, חברה סובלנית היא המקסימום שאנחנו יכולים לבקש (שפינוזה), וזו צריכה להתגונן היטב מפנאטים רצחניים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |