בתשובה לראובן, 14/03/05 9:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יחסי ציבור הם משחק סכום אפס, כי אם תוסט תשומת הלב לרעיון שלך, ישימו פחות לב לרעיון שלי :). אבל הפלא ופלא, משני הרעיונות וגם מהתחרות עליהם, הדיון מופרה והידע של האיילים גדל. לא הכלכלה נהפכת למשחק סכום אפס אלא שכל טרנזקציה, בפני עצמה, בשוק תחרותי של משאבים מוגבלים היא כזו. כי אם אתה קונה עגבניה מהדוכן שלי לא תקנה אותה מהדוכן השני ואם תשקיע שקל ב"טבע" לא תשקיע אותו בפייזר. אבל אי אפשר לבצע טרנזקציות בלי לייצר (וזה לא סכום אפס) ואי אפשר להרוויח מייצור בלי לשווק ולמכור בשוק, ואי אפשר לייצר תרופות בלי לגייס הון ... ולכן המשחק עצמו (בניגוד לכל צעד בו) איננו משחק סכום אפס. איזה רעיון הפרכת כבר פעם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רגע של עברית: הפר*ח*תי, לא הפרכתי. הרעיון אולי מופרך, אבל לא אני היפרכתיו. הרעיון הופיע כאן:תגובה 279873. בעניין העגבניות, אני חושב שהטענה המקובלת היא שכשאני רואה אותך קונה עגבניות אצל המתחרה, אני יכול להתעודד, כי אני רואה שבאופן כללי יש שוק למוצר שלי אם רק אשכיל לשפר את האיכות (או משהו), וכשיש גאות, כל הספינות צפות. בכל אופן, אם מטרת המשחק איננה למכור יותר עגבניות אלא רק להיות המוכר הכי שווה בשוק, אולי עדיף לי לעשות פעולות שייראו תמוהות בעיני הכלכלן הקלאסי (אל תשאל אותי מה, אני עוסק בהפרחות כאן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ההסבר שלך מסביר את האנומליה של התחרות בשוק אולמות הקולנוע בישראל http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמניע של בעלי בתי הקולנוע הוא, בכל זאת, להגדיל את הרווח, וההנחה שמכתיבה את מדיניות המחירים שלהם היא שאם יציאה לסרט ממילא עולה הרבה כסף (בייביסיטר, חניה, פופקורן, והכי גרוע: האישה חופשיה לעיין בכל חלונות הראווה בקניון), הרי שעליה קלה במחיר הכרטיס לא תשנה בהרבה את הביקוש. ההגיון הזה מוליך אותם לאבדון, אבל אין דרך קלה להיחלץ מהסחרור: גם אם קולנוע מסויים יפחית במקצת את מחיר הכרטיס, אני לא רואה שהמוני בית ישראל יצבאו על דלתותיו. ברשימת הקריטריונים לאיזה סרט ללכת (ואם בכלל) שינוי של 5 ש"ח במחירם של זוג כרטיסים נמצא במקום די נמוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע הגיוני אבל למה בחו"ל אין דינמיקה דומה? אולי כי הילודה נמוכה יותר ( פחות ביבי סיטרים)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע על ''חו''ל'' באופן כללי, אבל אני מניח שבארצות עם תודעה צרכנית יותר מפותחת, שוני קטן במחיר הוא כן גורם בעל משמעות, לא בגלל הערך האבסולוטי הנחסך אלא פשוט בגלל תודעה צרכנית שמתבטאת בכעס על מי שגובה מחיר גבוה משכנו, אותה תודעה שמאפשרת חרם צרכנים במקרי הצורך. הכרתי אנשים עשירים למדי בארה''ב שאספו בקנאות קופונים שמקנים הנחה של כמה סנטים, בעוד בארץ זאת פעילות הרבה פחות נפוצה (לפחות בשכבות האמידות). כך נדמה לי, אבל אני פתוח לתיקונים (חוץ מיום שלישי אחה''צ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני, כמוך, חושב שהמניע של בעלי בתי הקולנוע הוא, בכל זאת, להגדיל את הרווח, אבל כאן מתפצלות דרכינו. להערכתי, ההנחה שמכתיבה את מדיניות המחירים שלהם היא שיציאה לסרט הפסיקה להיות בילוי עממי, והיא לא תשוב להיות כזאת. אנשים מן הישוב החפצים בבילוי עם האשה למשך שעתיים, במהלכו לא יאלצו לדבר איתה יותר מדי, יוצאים לערב קריוקי. אם כך, מי כן הולך לקולנוע? המכורים כמובן. וכשמדובר במכורים (מה שנקרא בפי הכלכלנים "ביקוש קשיח") כל מחיר מכיר, ואם כך, למה לא להגדיל את הרווחים על חשבון המכורים? כצעד נוסף הם פועלים למיתוגו של סרט הקולנוע כמוצר בילוי איכותי, כזה שתצא אליו לחגוג את זכייתך בפרס נובל, או את מכירת הסטארט-אפ שלך לג'נרל אלקטריק. במקרים כאלה לא חוסכים, להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שרוב האנשים זוכים בפרס נובל או מוכרים חברות הזנק רק פעם-פעמיים בחיים, נראה לי שקשה לבסס שוק על אירועים כאלה. אולי כדאי להוסיף גם שיבה מטיול מוצלח בחלל או הפרכה של עקרון האי-ודאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם גם אנשים שמתחתנים רק פעם-פעמיים בחיים, אז מה, אין הצדקה לקיומם של סלונים לכלות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידעתי שתעלה את הטיעון הזה, אבל הוא לא תופס. סלונים לכלות מרוויחים יפה מהרבה פחות יפיופים בו-זמניים מאשר בתי הקולנוע. אגב, נראה לי שיש מתאם מסוים בין אנשים הממעטים להתחתן לבין אלה הממעטים לראות סרטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אם ידעת יכולת לחסוך לי אותו. בכל אופן, מחירי כרטיסי הקולנוע שואפים1 לערך בו בתי הקולנוע יתפרנסו יפה מאותה כמות לקוחות ממנה מתפרנסים הסלונים לכלות. ולגבי המתאם, נדמה לי שאת מחליפה בין הצופים בסרטים לבין המשתתפים בהם. __ 1 ואם לא הם, בעלי בתי הקולנוע וודאי ששואפים לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לנסות, אם תצביע(י) לי על המקום בתגובה שלי שהכיל מינון גבוה מדי של מרכיב זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת "שתצא אליו לחגוג את זכייתך בפרס נובל, או את מכירת הסטארט-אפ שלך לג'נרל אלקטריק." בזמן שהיית צריך לכתוב "שתצא/י אליו לחגוג את זכייתך בפרס נובל, או את מכירת הסטארט-אפ שלך לג'נרל אלקטריק." בוש והכלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, זה לא יקרה שנית. אני ג'ורג'/ה דאבליו ונכלמ/ת1 ___ 1 בתקוה שלא יהיה זה מינון מוגזם של שוביניזם גברי לחשוב שלאשה יכולה להיות סיבה לכלימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מראה המקום שלך נראה שיש חברות שרווחיהן אכן תלויים יותר בנצחון בתחרות על השוק מאשר במכירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אתה מפריח ואנחנו היינו כל כך עסוקים בלהפריך שהתבלבלתי. הטענה הזו, עם העגבניות שמעודדות אותך, איננה מקובלת עלי. בטח לא כטענה עקרית. כשאני מוכר עגבניות בדוכן שלי אין לי שום כוונות לעודד אותך בדוכן הסמוך. להפך, בד"כ הייתי מעדיף שהדוכן שלך יפרח מהשוק וישאיר לי את כולו (באופן אבסולוטי). בין שני מתחרים המשחק הוא באמת סכום אפס ואולי זה מה שמבלבל אותך. כי בזה שאנחנו מתחרים ומשתדלים לשפר את השרות ולהוריד את המחיר (גם לחקלאי וגם לצרכן) מהשיפור שלי אתה מפסיד אבל שאר השוק מרוויח. הטענה לגבי "לא סכום אפס" איננה מתיחסת, לדעתי, למתחרים אלא לחוליות אחרות בשרשרת הכלכלית: אני קונה עגבניות בכפר ב- 3 ש"ח, מסיע אותם לעיר ומוכר ב- 5 ש"ח. הסוציאליסט אומר שגזלתי מהכפרי 2 ש"ח. הקפיטליסט אומר שהוספתי לעגבניות ערך (של נוחיות) בן 2 ש"ח שלא היה קודם. אפילו הממשלה מבינה שזה לא סכום אפס כי היא יודעת שעסקים בשרשרת תורמים "ערך מוסף" למוצרים ולכן היא גובה מע"מ. אבל הערה אחרת שלך משכה את תשומת ליבי - "וכשיש גאות, כל הספינות צפות" - כי יש לה משמעות כפולה: כשסוציאליסט אומר זאת הוא חושב שזה כמו בים - אפשר לשכב על הגב ולחכות לגאות שתעלה אותך. כשקפיטליסט אומר זאת הוא מבין שזה *לא* כמו בים - אם תשכב על הגב הגאות לא תבוא. הסיבה שהגאות הכלכלית באה, היא שיש אנשים שרוצים *יותר*. "יותר" זה תמיד יחסי (או לשכן או לאתמול). כשאנשים מיצרים בגלל שהם רוצים יותר - יחסית! - הם גורמים לכך שיהיה יותר אבסולוטית. כי אם יש היום מאה עגבניות וזה מספיק, אבל אני רוצה יותר (יחסית!) אז אני אייצר יותר ומחר יהיו 110 עגבניות. זה גורם לגאות שממנה כולם מרויחים למרות שלא לזה התכוונתי ואני עדיין מרוויח "יותר". נכון שיש טרמפיסטים ששוכבים על הגב ומחכים שהגאות שאחרים יוצרים תעלה גם אותם - אבל הם לא עולים גבוה (יחסית!). אם, מאידך, אף אחד לא היה רוצה יותר (יחסית!), וכולנו היינו מסתפקים במה שיש, היינו נשארים במערות עם האדם הקדמון. לא הייתה באה גאות, לא מהפכה תעשיתית ולא שוק הון. ממש גן עדן (אבל נמוך - יחסית!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "בין שני מתחרים המשחק הוא באמת סכום אפס"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זת'אומרת שאם הלקוח קונה עגבניה ממני אז הוא לא קונה עגבניה ממך ואני הרווחתי ואתה לא. הסכום שהלקוח(ות) מקציב לעגבניות היום הוא נתון, ורק אחד יכול לזכות בו. אבל זה לא המשחק הכלכלי אלא רק חלק ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. מה חסר כדי להפוך את זה למשחק כלכלי ( רמז, תוספת של *מתחרים* לא תעזור כאן)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חלש ברמזים. מה חסר? ולמה להפוך טרנזקציה אחת למשחק שלם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקוחות. כשיש יותר לקוחות, כולם מרוויחים יותר, אפילו כשמתחרים אחד בשני. סיפור מהחיים: באחת מהישיבות המשעממות שאני נוהג לשבת בהם, כשאני לא מבלה באייל, משהו הוציא אותי מחלומותי בהקיץ- היה דיון על רכיבים, והתלבטו בין שתי טכנולוגיות. "לטכנולוגיה א יש רק יצרן יחיד" אמר הדובר, "ולכן, למרות שהטכנולוגיה היא גם זולה וגם טובה יותר, אנו מסתכנים. אם מסיבה כלשהי היצרן הזה יסגר, לא נוכל לרכוש את הרכיבים." בסופו של דבר בחרנו רכיב יותר יקר, מכיוון שידענו שהייצור שלו לא נמצא בידי מונופול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה כן, לקוחות יעזרו למשחק וגם עוד מתחרים וגם עוד ספקים ולקוחות של מוצרים ושרותים אחרים. כשיש ''הרבה'' שחקנים וכולם פועלים באופן ''אקראי'' (כלומר חופשי) ומשפעים כולם-על-כולם אז יוצא אחלה משחק. ולא סכום אפס. בקשר לסיפור, נראה שאתה עובד בחברה קפיטליסטית ששואפת לרווחים יחסיים ואבסולוטיים ולא עושה חשבון למי ''מגיעה'' ההזמנה. אולי כדאי שתעבור לחברה הסתדרותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אמשיך לרבוץ באייל במקום לעבוד זה כבר יקרה מאליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סכום אפס זה? היום הלקוח קונה ממך עגבנייה ומביא הביתה לסעודה חגיגית. כל הסועדים מתלהבים מהעגבניות הטעימות ומחר כולם הולכים לשוק וקונים עגבניות. רק מה, הלקוח לא ממש זוכר אצל מי הוא קנה את העגבניות אז ככה יוצא שחלק מהלקוחות החדשים הולכים אלייך וחלק אל המתחרה שלך. מסתבר שאפילו הוא הרוויח מזה שקנו אצלך. האם התרחיש הזה צריך להיכנס לאסופה החדשה של סיפורי מד"ב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לראות את זה גם ככה והלהיטות לתפוס איזה משחק סכום אפס בכלכלה חופשית נראית קצת אובססיבית. אז מה אם יש טרנזקציות (מכרזים) שבהן רק אחד זוכה? במקרה הנ"ל, אם מסתכלים רק על קנית העגבניה המסוימת ביום המסוים, אז רק אחד זוכה. אם זו העגבניה האחרונה שההוא קנה - נגיד הוא מת באותו לילה - אז המשחק נגמר והמוכר השני הפסיד. אבל אם בדרך כלל, אם המוכר השני מוכר סחורה טובה ו/או זולה, יבוא גם אליו. ואם לא, עליו לעבור לתחום שבו הוא יכול לתרום ערך מוסף. ואם הוא עושה זאת הוא וכולם מרוויחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא משחק סכום אפס". ההסבר הוא אחר לדעתי. הרעיון הוא שמכל עסקה מרוויחים שני הצדדים (יש לזה מעט מאוד קשר עם תחרות). כל עסקה דורשת וויתור על משהו תמורת קבלת משהו אחר. כאשר אתה קונה עגבניות אתה מוותר על כמה שקלים תמורת כמה עגבניות ואילו המוכר מוותר על כמה עגבניות תמורת כמה שקלים. מנקודת המבט שלך - הרווחת שהרי אתה מעדיף שתהיה לך עגבניה על פני כמה שקלים*1* מנקודת המבט של המוכר - הוא הרוויח שהרי הוא מעדיף שיהיו לו עוד כמה שקלים על פני עוד כמה עגבניות. *1*אם לא היה כך, לא היית מבצע את העסקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |