בתשובה להאייל האלמוני, 09/09/04 10:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
החוסך הנבון בעולם הדמיוני של בר ביצוע, ווטסון, אורי, בורי ושאר דמויות שכאילו פוסלו במרתף חשוך בשיקגו על ידי היד הנעלמה, כשמישהו עוד האמין בה, היה מבקש להפקיד את כספו בבנק. מאחר ואין עוד כל רגולציה, אחרי ביטולה ב 2005, האופציות העומדות בפניו הן - בנק לאומי-דיסקונט, בנק בינלאומי-פועלים, בנק המזרחי ו"הבנק החדש". התנאים בכל הבנקים הגדולים זהים - ריבית שלילית של אחוז בשנה ועמלה של 10 שקלים על כל שורה. הבנק החדש, המתהדר בטכנולוגיה מתקדמת ושיטות השקעה בטוחות ומתוחכמות במיוחד, מציע לחוסך ריבית אפס ועמלת שורה של שקל. חודש אחרי ההפקדה בבנק החדש, מתרחש אחד מהארועים הבאים, על פי בחירה: א. לאומי-דיסקונט רוכש את הבנק החדש ומשנה את מדיניות העמלות. כדי לכסות את עלות הרכישה הוא גם מגדיל את העמלות שלו בשיעור שמכסה בדיוק את החיסכון בעמלה במהלך החודש הראשון. ב. בעיה בניהול הסיכון בבנק החדש שולחת אותו (ואת חברת הביטוח שלו "ביטוחופשי") לפשיטת רגל. כמובן שהאשמה מוטלת על החוסך שהיה צריך להבין את הסיכונים הנובעים ממכירת הסכמים להמרת סיכוני אשראי. ג. הבנק החדש גדול מספיק ומרע בהדרגה את התנאים עד שהם זהים לתנאי השוק. ועכשיו בואו ננסה את זה עם חברות טלפון, חברות אנרגיה, קופות חולים... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התאור שלכם נוגד את הניסיון האנושי, ולכן קצת מפתיע שאתם (האלמנה והיתום) שמים אותי ב''עולם הדימיוני''. היה רצוי, כנציגיו של עולם המציאות, שתתנו דוגמה קונקרטית אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא קונקרטית - הטלויזיה בכבלים בארה"ב. כמעט בכל מקום, הסכימו ביניהן חברות הכבלים על כך שרק חברה אחת תספק שרות בכל כתובת וזאת ללא רגולטור. כשאתה עובר דירה אתה מוזמן להתקשר למספר מרכזי שיפנה אותך לחברה המתאימה. התוצאה, כמובן, עלייה עצומה בעלויות ללקוח. מדי פעם צצה איזו חברה דמויית "הבנק החדש" בסיפור שלי, אך מתחוללת בה אחת משלושת האפשרויות שציינתי. על הדה-רגולציה, רה-רגולציה ועוד דה-רגולציה של חברות הכבלים: יש לי עוד כעשרים דוגמאות משווקים שונים. למעשה, אם מסתכלים על שוקי התקשורת, האנרגיה, הבריאות, המזון וכל תחום אחר, אפשר לראות איך שוב ושוב הם מתפרקים לגורמים כמה שנים אחרי הדה-רגולציה, אם בגלל הונאה ואם בגלל מונופוליזציה או אוגלופוליזיה ויש צורך ברה-רגולציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו משותף לחבורת השוקחופשי - כשמביאים להם דוגמא שהם ביקשו (כמו כאן, כמו במקרה של ועדי העובדים), הם משתתקים פתאום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראי את תגובתי, שהיתה מגיעה גם ללא התוספת הדמגוגית שלך, ובבקשה להפסיק עם הטון הזה, שאינו תורם (אלא אם את מעוניינת להתכתב עם עצמך ולהתפעל מתשובות האלמנה ליתום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו כשהבאת דוגמה, אפשר לדבר. קודם כל, אני מוכרח לציין שהדוגמה מפתיעה כשהיא באה ממך, ואני באמת מקווה שיש לך עוד כאלה: זוהי דוגמה לכישלון הרגולציה. קודם כל, אם יש דבר אחד שהדוגמה מביאה בבירור הוא שניסיונות הרגולציה נכשלו, ובפועל מצאו חברות הכבלים דרכים לעקוף כל ניסיון להגביל את מחיריהן: However when rate regulation resumed on September 1, 1993, זהו מקרה בו אין סיכוי לרגולטור בכלל לחשוב על כל המקרים ולהתמודד איתם, ללא עצירה מוחלטת של השרות והפיכתו ללא כדאי לחברה פרטית (למעט חברה ממשלתית - ואז המחירים *באמת* יאמירו - דרך תעריף אמיתי או מיסוי כדי לממן הפסדים).cable companies came up with several creative ways to "evade" rate regulation and keep cash flow comparable to what it had been during deregulation. For example, many operators pulled channels from the regulated expanded tier and created a new tier at extra cost. הדוגמה גם לא מספרת את כל הסיפור: התחרות לכבלים חיה ונושמת באמצעות חברות לוויין וטלפוניה, שאוכלות בנתח הכבלים כל חלקה טובה (בשרותי טלוויזיה ואינטרנט כאחד), ולא מאפשרות לכבלים להעלות תעריפים בשל התחרות החופשית. דרך אגב - זה פועל גם בכיוון ההפוך: העובדה שכבלים יכולים לתת שרותי טלפוניה, מונע העלאת תעריפים של חברות הטלפון. המאמר שלך עוצר ב 98, לפני הדה-רגולציה האחרונה, שהביאה להקפאת תעריפים (למרות האינפלציה) במשך זמן רב ואף להוזלתם בשל התחרות הקשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שאתה מדבר על ישראל, כאן הלווין הוא עניין חדש יחסית וחברות הטלפוניה אינן בשוק הזה. בכל מקרה, להציג את השינויים שחלים בשוק בעקבות כניסת טכנולוגיות חדשות ככאלו שנובעים ממבנה השוק זה מטעה. (מזכיר קצת את אלו שמספרים לנו כמה יקרות היו השיחות לחו"ל פעם, תוך התעלמות מירידת העלויות פי 100 בערך במשך השנים, עם המעבר לטכנולוגיות דיגיטליות, דחיסה ועכשיו גם שימוש ברוחב פס עודף באינטרנט, לא שאני מכחישה שלחברת הטלפון הלאומית של ישראל היה חלק במעל). לגבי הטענה שלך שהתעריפים הוקפאו או הוזלו, שליתי את חשבונות הכבלים שלי מ 1999. עבור הטלויזיה, שילמתי 34 דולר וכיום אני משלמת 67. אם הייתי חוזרת לאותה חבילת שידורים בדיוק (פחות כמה ערוצים שעברו ממנה לשכבה אחרת מאז), הייתי משלמת 44 דולר, אבל אז היו מייקרים לי את האינטרנט ב 15 דולר, כך שהייתי משלמת 63 דולר (כמובן שיש 3 חברות ה"מתחרות" באספקת אינטרנט בכבלים, כולן באותו מחיר בדיוק). האינפלציה בחמש השנים האחרונות לא מצדיקה את העליה הזו. עלות האינטרנט בכבלים עלתה מ 36 דולר בחודש ל 45 או 60 דולר. לגבי כשלון הרגולציה, הכשלון היחיד הוא בכך שהרגולטור האמריקאי הוא חלש מדי. לגבי הטענה שרגולציה הדוקה יותר תעלה את המחירים: In response to escalating rates, Cable TV subscribers began contacting their US Representatives by the tens of millions! As a result, the House Telecommunications Subcommitteeand Senate Commerce Committee crafted legislation to reign in cable rates which had increased 60% since the deregulation of 1986! מעבר למה שציינתי, לא רק שהחברות חילקו ביניהן את העוגה, אלא שלא עושה רושם שהתחרות בשוק גדלה בשנים שאחרי 1996:Today, five cable companies control 80% of the national cable TV market. The largest 2, TCI and Time Warner control 55% the cable market. And these 2 giants also own 8 of the 13 most poplular cable channels, and 20% of ALL cable channels! And along with other large cable companies they control more than 60 cable channels. מתנצלת על הטון העצבני קודם, נובע מדיונים קודמים. אני מבינה מדוע מתפתח בישראל כזה זעם נגד הרגולציה והסוציאליזם המדומה ששורר שם, אבל השוק החופשי אינו פתרון להכל ובוודאי שכל העדויות שיש לנו מפעילות קרנות הגידור בעשור האחרון מצביעות על כך שהוא אינו משוכלל כלל וכלל.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנתונים האנקדוטליים שאת מביאה לא ברורים לי: את מתבססת על שירות ייחודי של חברת כבלים מקומית, שמבצעת צימוד בין שרותי אינטרנט לטלוויזיה, כדי לקבוע התייקרות לטלוויזיה בלבד? אני לא חושב שאפשר להסיק מזה משהו. ראי תעריפים של חברה לוויינית אמריקנית מתחרה, שמוכרת גם היום חבילה בסיסית ב 25 דולר לחודש (!). אני בטוח שאת יכולה לקבל אותם לביתך מחר, כי לוויינים לא מצריכים תשתית בשכונה: אם מספיק צרכנים נבונים באזור שלך יעברו למתחרים, הכבלים יאלצו גם להוריד תעריפים. אני לא מבין מדוע אינך מנצלת אופציה זו. אני לא בטוח שהכנת תשתית טלפוניה או לוויין זולות יותר מתשתית כבלים, ולכן העובדה שהמתחרים משתמשים בטכנולוגיה אחרת אינה משנה הרבה. באותה מידה היו יכולות כמה חב' כבלים להתחרות זו בזו. המאמר מדבר על שיפור תחרותיות בתוך הכבלים, למרות שזה לא רלוונטי. התחרות היא באספקת שרותי טלוויזיה, טלפוניה ואינטרנט. האמצעי הטכנולוגי אינו משנה. אני מניח שלולא קיום חלופות הלווין והטלפוניה, היינו רואים חלוקה שונה בכבלים. תחרות בריאה תביא לעיתים לכך שכל המתחרים יהיו במחיר זהה (עם שינויים קלים בשרות לצורך בידול), שהוא התחתון ביותר שמונע מהם לקרוס בשל התחרות. הערה נוספת: זה שהטכנולוגיה נעשתה זולה יותר, לא אומר שהמחיר צריך לרדת. להיפך - בעוד ששיפורים טכנולוגיים ב 5 השנים האחרונות לא שינו מהותית את עלויות התשתית (חפירת כבלים והצבת לוויין), הם כן שינו את הרגלי הצריכה - יותר אנשים יכולים לקנות HDTV פלזמה 45 אינץ', ולכן הביקוש לחבילות סרטים דיגיטליות ואינטרנט מהיר עולה, וכשהביקוש עולה, אם אין עליה בהיצע (קרי אין תחרות) גם המחיר עולה - כך היה בימי בזק המונופוליסטית. המחיר בשוק חופשי נקבע לפי כמה הצרכן מוכן לשלם, ובכמה המתחרים מוכרים (והשאיפה היא שהצרכן מוכן לשלם מעל העלות, והמתחרים גם רוצים להרוויח משהו). זה שאנשים פנו לנבחריהם כדי לפעול בנושא אינו אומר שרגולציה היא דבר טוב. זה אומר שלא מעט אנשים תמימים חושבים שרגולציה תעזור, אך הדוגמה שלך מראה בפועל שלא היה מקום למחשבה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או במילים אחרות: המחיר לא יורד כי המחיר אינו עלות השירות אלא המחיר שהצרכנים מוכנים לשלם. לכן מונופול שרגולטור לא משגיח עליו יכול לקבוע מחירים כאבת נפשו, והרווח שלו אינו "מינימלי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לכן מונופול שרגולטור לא משגיח עליו יכול לקבוע מחירים כאבת נפשו, והרווח שלו אינו ''מינימלי''.'' כמעט. תוריד את ה''שרגולטור לא משגיח עליו'' ותקבל תיאור די מדויק של המציאות. בזק, למשל, למרות היותה מונופול מפוקח על ידי רגולטור, עדיין גבתה מאיתנו מחירים אסטרונומיים תמורת שיחות לחו''ל, עד פתיחת השוק. קיומו של הרגולטור לא מבטיח לנו דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחזור לדוגמה של מיקרוסופט. שמת לב איך פתאום הם מוכנים להוריד את המחירים כשקצת מתמקחים איתם? בהרבה מקרים מדובר בהורדה של יותר מחמישים אחוז מהמחיר המקורי. ע"ע מקרה מינכן. חידה: האם זה בגלל ש: א. מתח הרווחים הוא גדול מאוד ב. למיקרוסופט יש מספיק כסף והם יכולים למכור במחירי היצף ג. כל התשובות נכונות ועוד תמיהה: איך ייתכן שעולם המחשבים החופשי כל־כך הוא חממה טובה כזו למונופולים? חברת IBM היתה מונופול מכוער במהלך שנות השישים והשבעים (ר' לדוגמה המקרה של הטיפול של IBM בעובד לשעבר Amdahl, שניסה לייצר תואמי IBM). גם לאחר מכן חברת IBM נשארה חברת המחשבים הגדולה ביותר בעולם. אולם כיום היא פוחדת מהפיכה למונופול: היא יודעת שבסופו של דבר זה יזיק לא רק לצרכניה אלא גם לה, בגלל התערבות הרגולטור. מיקרוסופט הצליחה להפוך למונופול בעזרת עבודה יעילה וכן גם בעזרת מעשים פליליים למדי. רוב הפן הפלילי הוא בעברות על חוקי "מסחר הוגן" שאתה לא מאמין שצריכים להתקיים: מכירה במחירי היצף, קשירת מוצר אחד למותצר אחר, ועוד. חלק מהעבירות היו ממש הונאות: שתילת הודעות שגיאה ב־MS-DOS שיופיעו כאשר מפעילים תוכנה מתחרה. בקיצור: עולם המחשבים היה נראה גרוע בהרבה ללא התערבות הרגולטור. מונופולים מצליחים לצמוח שם. בשל טיבו הדינמי מאוד של העסק, מונופולים מצליחים לצמוח לפעמים "מתחת לרדר" ולכן הרגולטור לא יכול להתערב בזמן כדי למנוע אותם. המונופולים הללו פוגעים בצרכנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להתייחס לעובדה שעולם המחשבים "החופשי כל-כך הוא חממה טובה כזו למונופולים" משתי נקודות מבט: א. זו ההוכחה ששוק חופשי מהווה חממה טובה למונופולים. ב. יש לבדוק מחדש את הטענה שעולם המחשבים אכן "חופשי כל-כך". העובדות מצביעות על כך שהטענה שעולם המחשבים חופשי אינן נכונות, לפחות ביחס לחלק מסויים מהמוצרים הנמכרים בו. י.ב.מ. צמחה להיות המונופול שהיא בארצות הברית בעיקר בגלל תמיכה ממשלתית ישירה ועקיפה, בעיקר באמצעות חוזים עם גורמים ממשלתיים וחצי-ממשלתיים (לדוגמה, יצרני ציוד לממשלה, נשק, אוניברסיטאות). כלומר, היא שלטה כמונופול באישור ובעידוד ממשלתי משנות החמישים ועד אמצע שנות השמונים לערך. העידן היחיד שבו אפשר היה לדבר על חופש ממשי בעולם המחשבים בתחום זה היה בערך בין אמצע שנות השבעים לתחילת שנות השמונים. כלומר, בעידן המחשב האישי הראשוני שבו התחרו חברות רבות עם מגוון מוצרים. מרגע שהגיעה י.ב.מ. עם המחשב האישי שלה, גם זה נגמר במידה רבה. מיקרוסופט, לעניין זה, פשוט רכבה על גב הנמר עד שבשלב מסויים הפכה אף היא לנמר. היא קיבלה מעמד מונופוליסטי עם הדוס שלה דרך י.ב.מ והמחשב האישי שלה ובתחילת שנות התשעים ניידה את המונופול לחלונות שהייתה גם היא מונופול שרכב על גב מונופול קודם. מכל מקום, טוב לראות שפעולת הרגולטור אכן עשתה את שלה באופן זריז ולא נתנה למונופול של מיקרוסופט לשלוט לאורך זמן. טוב לראות איך פעולתו מנעה את הפיכת חלונות ואופיס ואקספלורר למונופול. אמנם המונופולים האלו הצליחו לצמוח באין רואה מתחת לרדר במשך עשרים ושתיים שנה, אבל בסוף באה יד הרגולטור וחיסלה את הדבר הזה בצורה יעילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מרגע שהגיעה י.ב.מ. עם המחשב האישי שלה, גם זה נגמר במידה רבה" שם נגמרה ההיסטוריה? גם שוק תואמי ה-IBM זו דוגמה לשוק לא חופשי בשליטה ממשלתית? אני חושש שאתה לא מדייק. המחשב האישי דווקא היה במידה מסוימת כישלון של IBM ולא הצלחה מסחררת של מונופול בהשתלטות על השוק. בניגוד ל-APPLE (ולא רק), שמכרה יחידה סגורה ומונוליטית של חומרה-תוכנה, IBM בחרו להתבסס על ארכיטקטורה פתוחה יותר (ה-8086 + שבב ה-BIOS שלהם) שאפשרה ליצרני מיחשוב מתחרים ליצר מחשבים תואמים עליהם ניתן להריץ את אותה התוכנה במידה כזו או אחרת של הצלחה (בניגוד לעידן ה-microcomputer שקדם לכך בו כל מחשב הריץ את התוכנה שייעד לה היצרן וזהו). IBM המשיכו להאבק על ההגמוניה שלהם בשוק עם ה-XT וה-AT, אבל עד שהם הוציאו את ה-386, תואמי ה-IBM של היצרנים המתחרים ב-IBM היו הדומיננטים בשוק. עד אז, למושג "תואם IBM" היתה יותר משמעות היסטורית מאשר באמת משמעות מילולית של תואמות עם סטנדרטים של החברה IBM עצמה. החברה היתה צריכה להתאים את עצמה לסטנדרט "תואם ה-IBM" כמו שאר המתחרים בשוק. MS רכבה על הגל שהוא שוק ה-PC החופשי והמבולגן הנ"ל ולא על איזה גל של שוק בשליטה ממשלתית. למרות שזה לא פופולרי להגיד, החברה בכל זאת הציעה מוצר שענה על צרכי הצרכנים (מערכת הפעלה גרועה אך מספקת עבור לא-סנובים-טכנולוגים-חובבי-APPLE. הם פשוט סיפקו פתרון לאלה שקנו מחשב זול בקומבינה שמערבבת יחד חלקי מיחשוב של יצרנים שונים ומשונים). איזו שליטה יש לרגולטור על שוק כרטיסי ההאצה הגרפיים? למרות שאין, בכל זאת ניתן להצביע רק על שתי יצרניות גדולות בעלות הגמוניה מוחלטת בשוק הזה (ATI ו-NVIDIA). אין לי שמץ של מושג למה. על איזה גל רגולטורי רוכבים היצרניות הנ"ל? לא כל מונופול חייב לנבוע מרגולציה (לדעתי, במקרה של MS הוא נובע מאוזלת ידו של רגולטור ספציפי ולא בשל אוזלת ידו התאורתית שמיוחסת באופן כללי למושג - רגולטור). לגבי סיום תגובתך: כמו שאמרו כבר קודם, אוזלת ידו של הרגולטור במלחמתו במונופולים, איננה מעידה על כך שהרגולטור לא צריך או שלא ראוי שהוא ילחם בתופעת קיומם של המונופולים. זה רק אומר שלא נתנו מספיק כח בידי הרגולטור להלחם במונופולים (מי יודע, אולי יש בשלטון האמריקני יותר מדי אנשים שתומכים בשוק חופשי, אז קשה קשה). ______ אגב, תיקונים לגבי אי דיוקים היסטוריים מצידי יתקבלו בברכה, ברוגע ובנימוס (תמיד מעניין אותי לשמוע אחרים יותר מאת עצמי). אין צורך לקפצץ בחוסר נימוס שאופייני לדיוני השוקחופשי האלה ולעשות לי לדרמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתה די מדייק בתיאור ההסטורי, אבל הסקת המסקנות לוקה בחסר: ייתכן מאוד ששוק המחשבים, הן בשל הקמתו המונופוליסטית, או בשל אופיו (ה Net Effect), נוטה לייצר מונופולים טבעיים יותר מאשר במקום אחר. אולם קיום מונופול טבעי אינו אומר שמייד צריך לערב רגולטור, מאחר והרעיון הוא שמונופל טבעי יתפרק מעצמו ברגע שהוא מפסיק להיות יעיל ואיכותי יותר ממתחריו. לינוקס ותוכנות מתחרות דומות נדחפות ע"י מתחרותיה של מייקרוסופט (כמו סאן) במשך שנים, ורק מחכות בפינה, תוך כדי לקיחת נתח שוק מסויים, ומחייבות את מייקרוסופט להישאר אטרקטיבית. כלומר: יש אלטרנטיבה, אבל היא פחות טובה ללקוחות, שמעדיפים במקרה זה להשתמש במה שיש אצל העסק השכן, גם אם זה עולה קצת יותר, כי זה יותר נוח, וחבילת השרותים הכוללת טובה יותר. למה אתה סבור שבמקרה כזה נדרש רגולטור (מה הוא יעשה)? איפה כשל השוק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי, עכשיו תן לי את אותו ההסבר בדיוק לכך ששוק המעבדים מתחלק יפה בין אינטל ו-AMD ואף אחד אחר? גם שם בעל עסק רוצה את מה שיש לשכן1? או שמא יש לנו כאן עוד דוגמא לבעיתיות של עולם שבו סף הכניסה לשוק הוא כמעט בלתי נסבל, ההבנה של הלקוחות במוצר שאותו הם רוכשים היא אפסית כמעט תמיד, ואמצעי שיווק חדשניים הם הדבר היחיד שקובע? 1 הלוגו "intel inside" מעולם לא היה כה מתאים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה הבעיה. שיש רק שני מתחרים עיקריים? ש AMD תוך זמן קצר לקחה נתח שוק גדול מאינטל? שהתחרות עדיין מחייבת את אינטל להשתפר ולהתייעל כל הזמן? איפה אתה רוצה בדיוק להכניס רגולטור, וכדי שיעשה מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"או שמא יש לנו כאן עוד דוגמא לבעיתיות של עולם שבו סף הכניסה לשוק הוא כמעט בלתי נסבל, ההבנה של הלקוחות במוצר שאותו הם רוכשים היא אפסית כמעט תמיד, ואמצעי שיווק חדשניים הם הדבר היחיד שקובע?" יש לך טעות לדעתי. השוק למעבדים הוא שוק של סחורות. קמפיין "אינטל אינסייד" היה צעד חדשני של אינטל במטרה להלחם בעובדה הזאת1. אני לא בטוח שזה כל כך עזר2. אילו המעבדים של אינטל היו נשרכים מאחור ביחס הביצועים/מהירות לעומת יצרנים אחרים היו בוחרים בהם וזאת משום שמי שמחליט איזה מעבד יהיה בתוך המחשב הוא, ברוב המקרים, ייצרן המחשב - והוא דווקא מודע לנתונים הרלוונטיים. בכל מקרה, לא ברור על מה התלונה, האם יחס המחיר/ביצועים שאנחנו מקבלים היום איננו טוב מבעבר? השוק תחרותי והלקוחות נהנים ממחשבים שעושים יותר באותו מחיר (או בפחות). 1 הקמפיין התחיל כאשר יצא הפנטיום, לפני התקופה הזאת לא היו שמות "מותג" למעבדים והם היו נקראים 386, 486 וכו. הנסיון של אינטל למתג את המעבד שלהם היה תגובה לתחרות העזה ביותר שנטשה אז בינה לבין שאר היצרנים הגנריים. 2 אני די בספק אם ישנם רבים מהקהל הלא מומחה שיעדיפו מחשב שכתוב עליו "אינטל אינסיד", בוודא לא אם מדובר בתוספת ניכרת מול מתחרה ללא המדבקה. מחשב זה מחשב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לסאן, היא מתחרה קטן יחסית שעושה המון רעש. החברה הזו גם לא הצליחה עד היום להחליט מהי בדיוק רוצה להגיד והתחייבה בסבך המלצות סותרות. סאן קיבלה לא מזמן השקעה די נדיבה ממיקרוסופט. מאז שנת 1999 מיקרוסופט מוגבלת מעט בגלל ההליכים המשפטיים נגדה. זו היתה אחת הסיבות שאפשרה ללינוקס להצליח. סיבה אחרת הא שאין אף מתחרה גדול שאפשר להלחם בו ישירות. למידע נוסף על עמדתה של מיקרוסופט ללינוקס בשנת 1998: http://www.opensource.org/halloween/halloween1.php סאן קנתה בשנת 1999 חברה גרמנית בשם StarDivision שיצרה חבילת תוכנות משרדיות לחלונות, לינוקס וסולריס בשם StarOffice . הם החליטו בתחילה להפיצה בחינם ואח"כ להפיץ גרסה שלה בצורה חופשית לחלוטין (LGPL) בשם OpenOffice . המטרה העיקרית שלהם היתה להכאיב למיקרוסופט באחד התחומים הרוחיים ביותר למיקרוסופט: MS-Office . המונופולים של יבמ ושל מיקרוסופט התנהגו שניהם בצורה שמזיקה לצרכנים. מיקרוסופט היתה באמצע תהליך השתלטות על עוד ועוד תחומים. ושלא תחשוב שמיקרוסופט שוקטת על שמריה. לדוגמה: לאחרונה מיקרוסופט פועלת לקבלת תקן לאימות מסויים של הדומיין של שולח ההודעה. התקן קרוי SenderID . מתברר שבמקרה יש למיקרוסופט בקשה לפטנט על טכניקה מסויימת שבשימוש בתקן (לפחות כך הם מצהירים). הם גם מספיק נדיבים: הם מוכנים להרשות שימוש בה בחינם לכל דורש עם הרשמה. במקרה הדרישה להרשמה סותרת את תנאי הרשיון של לפחות שלושה מארבעת שרתי הדואר החופשיים הדגולים: exim, postfix, qmail ו־sendmail . יש להם לפחות 50% מנפח התעבורה העולמית. יש דרכים יותר נוחות ליצרן למנוע תחרות מאשר להציע חבילה טובה יותר. בפרט כאשר היצרן הוא מונופול ללא פיקוח. הרגולטור בארץ הוא זה שמונע מבנק לאומי ובנק הפועלים להתאחד כדי שלא יווצר מצב דומה בתחום הבנקאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט כל מה שאמרת אינו סותר את מה שפירטתי קודם. אין כל מניעה שמייקרוסופט תמשיך להיות מונופול טבעי, ואף כחברה המליחה מאוד בתחום מסויים תנסה למנף זאת לתחום אחר. אבל גם אז קשה לה להילחם ברעיונות שתמיד מחכים מאיימים מעבר לפינה, והיא אכן מתייחסת אליהם כאיום, כפי שהבאת בקישור שלך. הדבר היחיד שאמרת, שיש בו כדי לסתור את עניין הסובלנות כלפי מייקרוסופט כמונופול טבעי הוא "המונופולים של יבמ ושל מיקרוסופט התנהגו שניהם בצורה שמזיקה לצרכנים." - האם תוכל להרחיב כאן? הערה לגבי הרגולטור בארץ: אין ממש צורך למזג את הפועלים ולאומי, הרגולטור בפך אותם דה-פקטו לדואופול, וכך הם מתנהגים. אם היתה תחרות אמיתית, הרבה מהרעות החולות של השרות הבנקאי היו נעלמות (אתה בטח מנחש שריבוי עמלות אינו בגלל עודף תחרות, ו"הפועלים" יודע שאין לך לאן לברוח, כי ב"לאומי" יש אותן עמלות שמחכות לך.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שאנו מדברים על שוק התוכנה. בשוק החומרה הסיפור היה אחר לגמרי לאורך רוב הדרך (כפי שאפשר ללמוד מהצמיחה והצניחה של יצרניות שונות לאורך השנים). מיקרוסופט פעלה לאורך השנים באופן כמעט בלעדי בשוק התוכנה ולפיכך לכל הערותיך (חלקן שגויות) על החופש בשוק החומרה אין נגיעה לעניינה. "מיקרוסופט רכבה על הגל שהוא שוק הפיסי החופשי והמבולגן הנ"ל ולא על איזה גל של שוק בשליטה ממשלתית. למרות שזה לא פופולרי להגיד, החברה בכל זאת הציעה מוצר שענה על צרכי הצרכנים (מערכת הפעלה גרועה אך מספקת עבור לא-סנובים-טכנולוגיים-חובבי-אפל" אתה מבלבל כאן שני דברים שונים: תקופת הדוס הראשונה בה מיקרוסופט רכבה על כנפיה של י.ב.מ בשנים הראשונות של המחשב האישי של י.ב.מ. כאן, המחשב של אפל היה לא גרפי ובוודאי לא קשור לאיזו סנובה טכנולוגית (שלא לדבר על זה שרוב האפלים שנמכרו היו תואמי-אפל). והתקופה השנייה – עידן חלונות 95, שבו התיימרה מיקרוסופט להציע מערכת הפעלה "מספיק טובה" כדי לא להיראות מחורבנת לחלוטין בהשוואה למקינטוש. זה לא היה נכון, אבל החומרה הייתה מספיק זולה ומספיק נפוצה למחשבי פיסי ואפל הייתה מספיק טיפשה בתמחור שלה כדי להפוך את חלונות לקנייה סבירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבלבל. אני פשוט חושב שההתרכזות בימים הראשונים של ה-DOS, בשנות ה-80, (עד ל- DOS 3.0 בערך) , כאילו כבר אז ניתן ליחס ל-MS מעמד של מונופול, נראת לי לא נכונה, לא מעניינת ולא רלבנטית לתיפלץ ה-MSי אותו אנו מכירים היום. גם כאשר החברה כבר שלטה פחות או יותר על השוק הספציפי של מערכות הפעלה עבור *תואמי IBM* באמריקה, עדיין קשה לדבר על מונופול בשוק התוכנה של המיחשוב האישי באופן כללי (בטח שלא על השוק העולמי). המונופול והקריסה של המתחרים הגיעו מאוחר יותר. שלא לדבר על אירופה (גרמניה, בריטניה ועוד) שלא ממש התרגשה מתופעת תואם ה-IBM ו-MS עד לדעיכת קומודור והאטארי ב~אמצע שנות ה-90. יש קשר הדוק בין התנהלות שוק החומרה של תואמי ה-IBM (להלן ג'ונגל) לבין שוק התוכנה הספציפי המדובר - מערכות הפעלה. הטענה שלי היא שלא צריך ליחס יותר מדי (אם בכלל) את הצלחתה של מיקרוסופט לירושת המונופול ה-IBMי (כפי שטל הראה, התאור הזה של "בראשית היתה הגמוניה של IBM על המחשוב האישי" הוא קצת בעייתי). הטענה שלי היא שיש ליחס את הצלחתה של מיקרוסופט לכניסתה לג'ונגל שאחרים התעלמו או חששו מפני הכניסה אליו. לדעתי יש ליחס את ההצלחה לכך שהחברה לא פיתחה מערכת הפעלה המתאימה לארכיטקטורה נוקשה שמייצרת מיקרוסופט עצמה (APPLE ייצרו מערכת הפעלה למחשבים של APPLE, קומודור למחשבי הקומודור וה-AMIGA שלהם, אטארי לאטארי וכו'1) אלא התרכזו בלענות על הצורך של שוק ה*חומרה* המתפרע של תואמי ה-IBM. לדעתי זה לא מדויק להגיד ש-Apple היתה טיפשה בתמחור שלה, משום שהתמחור שלה נבע מהחלטה שלה להשקיע בפיתוח חומרה ותוכנה כמקשה אחת. *אולי* ניתן להגיד שהיא היתה טיפשה בנסיון שלה להתחרות ב-MS ע"י פיתוח תוכנה לחומרה *שלה*. לדעתי החלטה זו של APPLE (ולא רק של APPLE) היא ההתנהלות2 אשר איפשרה ל-MS להשתלט על שוק מערכות ההפעלה בסופו של דבר. כמובן שיש עוד צעדים בהם נקטה מיקרוסופט אחרי 95 כדי לחזק את ההגמוניה שלה, לאחר דעיכת האלטרנטיבות לתואם ה-IBM (שזכה כבר בכינוי PC), אבל זה כבר סיפור אחר על אינטרנט, דפדפנים וחלונות כחולים. ___________ 1 לכך כיוונתי כשדיברתי על סנובה טכנולוגית ולא למה שאתה הבנת. סליחה שלא הייתי מספיק ברור קודם. 2 אחת מ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז מכל זה לא הבנתי בכלל מה הטיעון שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקומוניזם וסטליניזם זה גן עדן. אבל ברצינות: שהמונופול ה-MSי בשוק מערכות ההפעלה למחשוב האישי צמח מתוך דינמיקות של השוק והחלטות אסטרטגיות של MS והמתחרות שלה ולא מתוך ירושת המונופול ה-IBMי בשוק זה (שלא היה קיים). הטענה שלי היא שהתאור שלך את המאורעות פשוט נובעת מן הנרטיב המתאים לך (ממשלה=>IBM=>מונופול MSי=>צריכשוקחופשי) ושיש (עפ"י דעתי האישית) הסברים קצת יותר מוצלחים להצלחתה של MS בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 מאשר אלה המובאים בתגובה 246304. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_______ (התאור נובעת... המוארעות הן... הוי אני צריך לשתוק ולישון קצת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, בוא נעמת בין שתי ההנחות שלנו. קודם כל, העובדות: 1. מערכת ההפעלה של מיקרוסופט הייתה שוות ערך או נחותה מרוב המערכות הדוסיות האחרות. 2. מיקרוסופט הייתה בתחילת הדברים (1982) חברה קטנה, שלא הייתה לה אפשרות להשפיע על השוק באופן משמעותי באמצעות פרסום, לחץ, איומים, וכדומה. 3. עיקר הכנסותיה בשנים האלו באו ממכירת תוכנות לאפל ותואמיו ובעיקר ממכירת הרישוי לבייסיק שלה לאפל. א. הטענה שלי: המונופול של מיקרוסופט בתחום מערכות הפעלה למחשבים אישיים נבנה באופן ראשוני על המונופול של י.ב.מ, שהייתה גם הגוף העיקרי בתחום המוסדי (ממשלה, אוניברסיטה ועסקים גדולים) וזה עתה נכנסה לתחום המחשבים האישיים. המונופול הזה התקיים בשנים הראשונות בזכות ה"חסות" והלגיטימציה שהעניקו למיקרוסופט י.ב.מ ושמה אך היה "רך" – כלומר, היו למיקרוסופט באותה תקופה מתחרים שהציעו מערכות הפעלה דוסיות שוות ערך (ולרוב, טובות יותר) והפך "קשיח" רק החל מהוצאת חלונות 3.0. ב. הטענה שלך: מיקרוסופט יצאה בשנת 1982 עם מערכת הפעלה אלמונית ופשוטה שלא היא פיתחה (כידוע, מיקרוסופט החלה לפתח את המערכת בעצמה רק אחרי גרסה 2.0) ובזכות החלטות אסטרטגיות ודינמיקות של שוק כבשה אותו והפכה למונופול. אוקי. כעת, מה היו אותן החלטות אסטרטגיות ומה היו הדינמיקות של השוק שאיפשרו זאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אתה, זה אני, אבל אני חושב שאני פורש מהדיון(?) הזה. סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור טובה אישית קטנה לפני שאתה פורש -- אנא אל תגיב להבא להודעות שלי. את התעלול הזה כבר שבעתי ממך ומהיונתן אורנים למיניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יהיה אורי? מעגל המשיבים המותרים להודעות שלך הולך ומצטמצם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיצמדי לדיון ענייני או אל תגיבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יהיה אורי? מעגל המשיבים המותרים להודעות שלך הולך ומצטמצם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך הוא יכול לענות לך כשכתוב במפורש ''אלמנה ויתום לא תענון''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי עונה בדואל, אבל אין (הייתי גם מסביר ביתר פירוט מדוע הדיון נפסק). הבקשה לא מקובלת עלי. אגיב בזמן ובמקום המתאימים לי, זהו פורום ציבורי ולא שיחת חולין פרסונלית בין שני אנשים בסלון. אתה לא חייב לשתף פעולה כמובן (וולנטרי וולנטרי), ביחוד אם אתה חושב שאני זה שמוביל את הדיון למבוי סתום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, קצתי בזה. בכל פעם שהדיון מגיע לנקודה לא נוחה (וכרגע לא מעניין אותי מדוע ולמה) חוזרת שוב התגובה האורנית-אביבית הזו של: כרגע אין לי זמן לענות ולכן הדיון סגור. כשזה קרה פעם אחת, ניחא. מקובל. פעמיים, צירוף מקרים לא נחמד, אבל עדיין מקובל. כשזה קורה חמש פעמים, נמאס לי. כדי להבהיר: לא שייכתי אותך לזן האלמנה כאן. היא שילוב ייחודי של בהמיות, כסל ויוהרה. באופן אישי אני מת על בהמות ולפעמים (טוב, לרוב) גם אני קצת בהמה, אבל בשילוב של זה עם רברבנות וטיפשות יש משהו שאני אלרגי אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיונים היחידים שאני נהנה לעקוב אחריהם, הם אלו שבהם אתה, הדר' בר ביצוע וא. ווטסון משתתפים ביום שתפסיקו להשתתף זה גם היום שבו אפסיק להיכנס לאתר אז שנה טובה לשלושתכם 1 - מרצה וותיק לכלכלה מתמטית (מיקרו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא אורי מאמי, קח קצת שוקחופשי ותפסיק לבכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, Compaq (חב' ה"תואמים" הראשונה) שחררה לשוק מחשב מבוסס 386 עוד לפני IBM. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לכרטיסי מסך: 1.התחרות בין ATI ו NVIDIA היא דוגמת מופת לאיך שצריכה להראות תחרות, החברות נמצאות כל הזמן במירוץ מטורף אחת מול השניה מי מוציאה דגם חדש וטוב יותר של שבבים לכרטיסי מסך ראשונה ומי מורידה את המחיר של הדגמים הקיימים נמוך יותר. 2.אמנם בשוק השבבים לכרטיסי מסך יש רק שתי מתחרות רציניות (ATI ו NAVIDIA)...אבל בשוק *כרטיסי המסך* פועלות אינספור חברות אשר לוקחות את השבבים של אותן שתי חברות ובונות עליהן כרטיסי מסך שונים ברמות גימור שונות ובמחירים שונים, והתחרות בינהם קשה מאוד ומטיבה עם הצרכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... מסכים ונסוג מהנקודה הנ''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי NVidia ו־ATI מייצרות כרטיסים, וכן מוכות את השבבים שלהן ליצרני לוחות שמשלבים אותם בלוחות שלהם (אם כי לא בכרטיסים נפרדים). אתה שוכח יצרנית רצינית נוספת: אינטל. אם החברה שלך כבר מייצרת את המעבד שכולם משתמשים בו ואת ערכת השבבים שרובם משתמשים בו, למה לא לקנות מהם גם את השבב של ההחיבור למסך. מסיבות דומות אינטל היום מוכרת את רוב מתאמי הרשת (אתרנט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה ELSA זוהי רק רשימה חלקית של חברות המייצרות **כרטיסי מסך** שמבוססים על השבבים של NAVIDIA ו ATI. (בנוסף לכך חלק מהחברות הנ"ל מייצרות גם לוחות אם ומשלבות כרטיסי מסך בחלק מהן, אך זה לא קשור לעניין).LEADTEK GIGABYTE ALBATRON ATI PROLINK SAPPHIRE XFX Graphics ABIT ASUS ATI FIRE GL- ELSA INNOVISION Club3D PowerColor GAINWARD Matrox MSI PNY Technologies SPARKLE QUADRO 4 בנוגע לאינטל: הכרטיסי מסך שהיא מייצרת מתאימים בעיקר למי שלא צריך כרטיס מסך טוב במיוחד וחבל לו לבזבז כסף על סעיף זה (למשל מי שצריך מחשב לעבודה משרדית ולא למשחקים) - וגם אז ברור המקרים עדיפים הכרטיסים של החברות האחרות...ואכן נתח השוק של אינטל בתחום הוא קטן ביותר ומרוכז בטווח המחירים והאיכויות התחתון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי צריך כרטיס מסך כל־כך טוב למשרד? i845 מספיק טוב לרוב המוחלט של עובדי המשרדים. אני מניח שלפחות חצי מהמחשבים נמכרים לצרכים משרדיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה פשוט צודק. ספק כרטיסי המסך הגדול ביותר הוא לא אחר מאשר אינטל (35% ב-2003). לאחר מכן עם 25% NVIDIA ו-ATI עם 22% בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי אבל תסתכלו על זה מבחינת נפח המכירות! לא מספר הכרטיסים! המחיר הכולל של כל הכרטיסים שאינטל מוכרת הוא נמוך בהרבה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנתונים אינם אנקדוטליים, משום שהם נוגעים לחברה השולטת על אחוזים ניכרים מהשוק האמריקאי. למרות שהתעריף המדוייק יכול להשתנות מעיר לעיר, מבנה החבילות והעלייה במחיריהן דומים. איך שלא מסתכלים על זה, התשלום כיום גבוה בצורה משמעותית מהתשלום לפני 5 שנים, למרות העדר הרגולציה. הבאתי אותם משום שאתה טענת שתחרות ללא רגולציה מובילה לירידת מחירים. לגבי עניין קביעת המחיר בשוק, לא קונה את זה בכלל. לשיטתך, אם עלות אספקת שרותי האינטרנט המהיר והסרטים הדיגיטליים הולכת ויורדת ואילו המחיר לצרכן הולך ועולה, היו צריכים כבר מזמן לקום מתחרים זולים. למעשה, עד להשקת הטכנולוגיה החדשה, לא קמו כאלו וגם אחרי השקתה, נמשכת העלייה בתעריפים. ספציפית לגבי חבילת הלוויין שהצעת, מעבר לזה שחלק גדול מאיתנו לא יכולים להשתמש בה (למשל נטולת חשיפה דרומית שכמוני), ניסיתי להרשם לחבילה דומה במידת האפשר לזו שמספקים לי הכבלים. (שתי טלויזיות עם שני ממירים/מקלטים, ערוצים מקומיים (שמצריכים באזורי צלחת נוספת!). מעבר לזה שבשום מקום בתהליך ההרשמה לא מופיעה העלות החודשית הכוללת, מקצועי מאד מצידם, סיכום מהיר מעלה שעלות החבילה + דמי שכירת ציוד חודשיים + ביטוח על הציוד היא 54 דולר. אני מניחה שיש עוד כמה דולרים במיסים והיטלים מקומיים, כך שזה בוודאי לא יותר זול מהכבלים. לבסוף, שים לב שאתה שוב משתמש בקיומן של טכנולוגיות חדשות למרות שאלו לא רלוונטיות כלל לתקופת המאמר וגם כיום, כמה שנים אחרי השקתן, הן עדיין לא חוללו שינוי משמעותי בשוק וגם לא יחוללו שינוי כזה משום שהחברות המפעילות אותן או יפשטו את הרגל, או יקנו על ידי חברת הכבלים הגדולה, או יציעו תעריפים דומים לקיימים תוך הסכמה ותיאום עם המונופול. Mark my words. אבל במקום להידרש לדוגמאות אנקדוטיות, כמה שאלות כלליות יותר שמציקות לי במודל הזה: - בכל פעם שחברה מוקמת, השוק נהיה בהכרח "חופשי" פחות, משום שהחלטות מינהליות פנימיות של החברה (הרגולטור האולטימטיבי - המנכ"ל) מחליפות תחרות. האם חברה תהיה תמיד פחות יעילה מפרטים בודדים? כיצד יתכן שחברות גדולות שניהולן סותר את כללי השוק החופשי מצליחות? - שוק המניות, בו כל המידע (או כמעט כולו, תמיד יש קצת מסחר לא חוקי) הוא ציבורי ובו הנגישות לשוק היא בתנאים שווים לכל השחקנים, אמור להיות משוכלל => התפלגות התשואות אמורה להיות (לוג)נורמלית, אבל היא לא, איך זה יכול להיות? - האם תוכל להביא דוגמא אחת לשוק אחד המתקיים לאורך זמן ממושך ללא רגולטור וללא משברים חריפים? תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי האנקדוטה: חבילת הלווין ש"הצעתי" אינה עם עלויות נסתרות נוספות (התקנת ציוד, הציוד עצמו וכל ביטוח עליו הוא חינם), ועד כמה שאני מכיר, לא אמור להיות מיסוי ברוב מדינות ארה"ב על שרות זה (או מיסוי זניח של פחות מדולר). לגבי העלויות של חבילות הכבלים במקומותייך: מסקרנת אותי "אי החשיפה לדרום" שלך (גורדי שחקים? מגורים על רכס?) - אולי זו בעיה עימה מתמודדים גם ספקי השירות שלך - ולכן הוא יקר בהשוואה למקומות אחרים. בהקשר לכך, אני חושש שפיספסת את ההסבר שלי לטכנולוגיה ולמנגנון השוק: קידמה טכנולוגית תשפיע בד"כ יותר על מכשירי הקצה, שהופכים זולים יותר ונגישים יותר, ובכך מעלים את הביקוש (לפס רחב, HDTV וכיו"ב). אילולא התחרות, שהיא המנגנון ה*יעיל* ביותר לשליטה במחיר ללקוח (ולא כמו הרגולטור הפתטי בדוגמה שלך), המחיר היה מאמיר כפונקציה של עליית הביקוש. אני סבור שמרכיבי העליה במחיר הכבלים במקומך נובע בעיקר מעלויות לספק שגדלו ולא קטנו (בשל הצורך לסלול עוד קווים לשכונות חדשות עקב העליה בביקוש, בשל הצורך לקלוט עוד לוויינים באתר מרוחק כדי להעשיר את חבילות התוכן שלו, וייתכן מאוד שגם בשל מיסוי מוגבר מהרגולטור היקר והפרזיטי שלך, שנוהג להעלות מיסים ו"ביטוחי חובה" על שירותים ככל שהם נעשים נפוצים יותר). סקירה של אזורים נרחבים בארה"ב מראה שהמחיר ללקוח עבור חבילה בסיסית אכן נשאר זהה (או אף ירד) בשל התחרות הקשה, ובהרבה מאוד מהמקומות בשל הופעת הלוויין, שהפכה רלוונטית ביותר: להלן חברה גדולה נוספת שלה מליוני לקוחות בארה"ב - http://www.all-direct-tv.com/ החלק השני של תגובתך קצת מטריד אותי: את ממשיכה להתייחס לשוק חופשי כ"מודל", בעוד שהוא נמצא כאן אף יותר זמן מהניסיונות הסוציאליסטים הקשים והרכים למיניהם (החל מהמהפיכה התעשייתית וכלה במדינות שמאמצות אותו במינון הולך וגובר כיום) מה שגורם לי לחשוד שמדובר כאן בדמגוגיה שלא מאזינה לצד שלי. אודה אם תסבירי מדוע את עדיין חושבת שזה "מודל", ואולי בהזדמנות זו קצת את יתר השאלות הכלליות, שלא ממש הצלחתי להבין. (למשל אפילו שאלתך האחרונה מנוסחת בצורה דמגוגית להפליא: כבר מהשאלה משתמע שלדעתך *אין* שוק שבו יש רגולטור וגם משברים חריפים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> סקירה של אזורים נרחבים בארה"ב מראה שהמחיר ללקוח עבור חבילה בסיסית אכן נשאר > זהה (או אף ירד) בשל התחרות הקשה איפה הסקירה הזו? אני מכירה 4 אזורים מיושבים מאד ובכולם חלה עליית מחירים (שאנשי מכון קאטו ודומיו מתרצים בצורות שונות, קצת מזכירות את שלך, משום שלא יתכן שתחרות תעלה את המחירים ;-) ) בכל מקרה, במנהטן, חציינו לא רואים את הדרום ומאלה שרואים את הדרום, חציים לא רואים את השמיים ומאלה שרואים גם את הדרום וגם את השמיים, חלקם לא יכולים להתקין צלחות מסיבות שונות ומשונות. אבל זה לא הנושא המרכזי, הנושא המרכזי הוא שבעבר שירתו את העיר 2-3 חברות כבלים וכיום יש אחת ועוד שאריות של RCN וזה נעשה בהסכמה ובתיאום בין החברות ולכן המחירים עולים. השוק החופשי הוא מודל, משום שבדיוק כפי שלא קיימת כלכלה קומוניסטית או סוציאליסטית מושלמת (למעט לזמן קצרצר בסביבות סגורות), כך גם לא קיים שוק חופשי לחלוטין לאורך זמן. מדובר על אידאליזציה בלבד והיחוס של תכונות טובות-אבסולוטית או רעות-אבסולוטית לשוק כזה הוא משונה בעיני. כל ההיסטוריה הכלכלית היא של מעברים ליותר ופחות רגולציה, שכמעט תמיד נובעים או ממשבר חריף (גורר רגולציה) או ממצב של חנק על ידי הרגולטור. עדיין מעניינת אותי דוגמא לשוק חופשי (באמת, לא מתוך דמגוגיה) ומעניין אותי גם כיצד יתכן שחברות גדולות מצליחות, משום שכמו שכתבתי, המבנה הפנימי שלהן הוא כזה של רגולטור ותתי-רגולטורים המגבילים את החופש ואת זרימת המידע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאור שלך במעבר בין יותר לפחות רגולציה אינו מדוייק מבחינה הסטורית. נכון שתומכי רגולציה נעזרו במשברים כדי להגביר רגולציה, אולם המשברים המדוברים היו בד"כ תוצאה של חדירת הרגולציה לשוק. זה לא מין פינג פונג שכתוצאה ממנו רואים מה המינון הנכון של רגולציה עד שמקבלים תוצאה נכונה - זהו סחף מתמיד של המאה שעברה בכל המערב ליותר ויותר רגולציה, עד שהחנק והתוצאות מסובבים עכשיו את הגלגל אחורה. למרות זאת, קיימים מקומות בהם הרגולציה הכלכלית לא קנתה כמעט אחיזה מעבר למינימום הכרחי. בעיקר מקובל לציין את שתי הקולוניות הבריטיות לשעבר - הונג קונג וסינגפור, שפשוט המשיכו את גישת הלסה-פר של ימי האימפריה הבריטית, לא מעט בשל הכורח של להישאר עצמאיות, ללא משאבים טבעיים, ליד מעצמות עוינות, ולכן האילוץ לנצל את כלכלותיהן למקסימום. מקומות אלה הם מופת למיסוי נמוך, מיעוט רגולציה והצלחה כלכלית-חברתית מסחררת בכל תחום, כולל התמודדות עם תקופות גאות ושפל בשוק העולמי, ועם עליית תחרות קרובה של אימוץ כלכלת שוק ע"י הענקים סין והודו. אירלנד היא גם דוגמה מצויינת לתהליך דה-רגולציה מסיבי שהפך את השכן העני של בריטניה למדינה משגשגת הממוקמת במקום גבוה ברמת החיים בתוך זמן קצר. אלו הבולטות, אולם כמותן יש אחרות רבות, שצויינו במהלך הדיונים כאן. לגבי אנקדוטת הכבלים במנהטן - קודם כל, מדינת ניו יורק הינה מהרגולטוריות ביותר בארה"ב, ועיריית ניו יורק לא פחות. לא בכדי המיסוי בה הינו מהגבוהים ביותר בארה"ב, והעובדה שאת צריכה לשלם מיסוי על שירות כבלים כבר מייצר הבדל בינך לבין מקומות אחרים. מבט נוסף על רגולציית הכבלים והשפעותיה, במאמר שפורסם במנהטן עצמה, ע"י תושב העיר, כשנה לאחר המאמר שאת הבאת (עם תחילת תהליך הדה-רגולציה): מעבר לכך שהוא מצביע על כישלון הרגולציה מנקודת מבט שונה לגמרי מהמאמר שלך, מומלץ לקרוא את המלצותיו בסוף המאמר, שמתארות כיצד חוסם עדיין הרגולטור כניסת תחרות לוויין וטכנולוגיות נוספות לאזורך. הפיתרון, כצפוי, הוא הקטנה נוספת של רגולציה שעדיין קיימת, ולא הגדלה מחדש שלה. לסיום: כפי ששמת לב, אני מעדיף "לעבוד" במישור של דוגמאות קונקרטיות, אותן ניתן לנתח לפרטים, ולא במישור האקדמי, בו גיליתי שאפשר לפזר ערפל קרב בקלות רבה מדי. לגבי שאלת החברות המצליחות שלך, אודה אם תתני דוגמה, כי אני לא בטוח שאני יכול לענות בהכללה (אין ממש סט כללים בדוק להצלחה, ובכל ענף או מצב נתון לעיתים איסטרטגיות ניהול הפוכות מצליחות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מעניין אותי גם כיצד יתכן שחברות גדולות מצליחות, משום שכמו שכתבתי, המבנה הפנימי שלהן הוא כזה של רגולטור ותתי-רגולטורים המגבילים את החופש ואת זרימת המידע.'' אני חושב שהשוואת המדינה לחברה מסחרית אינה תקפה. חברה מסחרית היא יותר כמו קבוצת כדורגל. בקבוצה, השחקנים הם מכשירים עבור מטרה חיצונית להם (לנצח את היריב), וגם בחברה, העובדים הם מכשירים למען מטרה שאינה קשורה לרצונות שלהם (הרווח של החברה). כמובן שהרצונות שלהם משחקים תפקיד מסוים במה שהם יעשו במסגרת החברה, אבל מוגבל מאוד. אז ברור שאין טעם שכל אחד מהם יעשה מה שהוא רוצה - זה פשוט סותר את המטרה. למדינה, לעומת זאת, אין מטרת-על שהאזרחים כפופים לה (בוודאי שלא במחשבה הליברלית). להפך, הגשמת רצונות האזרחים היא פחות-או-יותר (או בדיוק) היעד שאליו שואפים. ואז, לפחות על פניו, יש הגיון במחשבה שלתת לכל אחד לעשות כפי רצונו יקדם את המטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "חברה מסחרית" כמו שאתה כותב, אלא יחידת בעלות. ברור שכל הרגולציה בעולם לא תכריח את "צים" של האחים עופר להתחרות באמת ב"עופר סחר" או במפעלי כימיקלים שבבעלותם, למרות שמדובר בחברות מסחריות נפרדות לגמרי. קבוצת הכדורגל במקרה דנן היא קבוצת עופר כולה על הנכסים שבבעלותה (יש אומנם גישות ניהוליות הדוגלות בתחרות פנימית בין אגפים, אולם אין ספק שלא מדובר על תחרות אמיתית כמו של יחידות בעלות שונות בשוק החופשי). השאלה מעניינת לכשעצמה - מה היא הרמה המיטבית שבה עלינו להרשות עקרונות של "אנרכיה יצירתית" - אותה תופעה אשר גורמת דווקא לאנרכיה למראית עין להביא לתוצאות מפתיעות ביעילותן (שהרי המודל חסר ההיררכייה יחסית של שוק חופשי לא נחשב ע"י תומכיו אך ורק למוסרי או צודק יותר, כי אם בעיקר כ-יעיל- ויצרני יותר. לגבי המימד המוסרי, אין ספק שעדיף חוסר כפיה על כפיה) ? ספק אם ההוגים אשר העלו את הרעיון לראשונה חשבו על יחידות בעלות מודרניות כמו היום, מן הסתם הם דווקא כיוונו יותר ליחידות ייצור זעירות בקנה מידה מודרני. בתי עסק קטנים או לכל היותר מפעלי ייצור - יחידות קטנות בהרבה מתאגידי ענק מודרניים שמהווים "יחידה" של מאות אלפי אנשים. נשאלת השאלה המעניינת, מהו גודל יחידת הייצור אשר יכול להפיק תועלת מסוג כזה של אנרכיה (אשר מקבל את שם הקוד "תחרות"). התחרות הרי לא טובה בכל רמה ורמה, כמו שקל מאוד להבין. אף בעל עסק קטן לחריטה שפוי בנפשו לא ייתן לשלושה עובדים "להתחרות" בייצור שלט אחד - זהו בזבוז של זמן וחומר. איפה זה מתחיל, ואיפה זה נעצר? כיצד ייתכן שפירמה המעסיקה מאות אלפי בני אדם ואוכפת עליהם שיתוף פעולה יכולה לגלות יעילות מופלאה כזו למרות הסינכרון ההיררכי של עבודתם של המוני בני אדם? ישנן פירמות עצומות כמו וול-מארט אשר טורחות אפילו במופגן לדכא את היצירתיות ואת היוזמה של עובדיה (בסביבות המליון אם אני לא טועה), ובכל זאת מפגינות יעילות מרשימה, בעוד שמן הסתם נסיונות לנהל בצורה היררכית את מטרופולין חיפה (נאמר, לשם הדיון, מתוך הסכמה מלאה של התושבים) היה זוכה לקיטונות של בוז כגילוי של סוציאליזם אנאכרוניסטי אשר יתנהל בכבדות ובחוסר יעילות, מעין "מגזר ציבורי" מוניציפלי אחד גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר על הנקודה שלי: אין דבר כזה "יעילות" בעלמא; יעילות היא ביחס למטרות מסוימות. ההבדל הקריטי הוא לא של גודל, אלא של קיום מטרות חיצוניות לפרט. מצד אחד של ההבדל תמצא את קבוצת הכדורגל, את בית המלאכה לשלטים, את קבוצת עופר, ואת וולמארט; מהצד השני, את המדינה, העיר, ואת דיירי סמונלסקין 6א'. בקבוצה הראשונה, יש מטרה חיצונית לאנשים העוסקים במלאכה, ולמעשה היא בכלל לא צריכה לעניין אותם ישירות. בעל העסק, שרוצה שהם יקדמו את מטרתו, *חייב* מצידו לנהל אותם; ומצידם, המטרה היא לקבל משכורת, ולשם כך הם מפקידים את עצמם (משאבים מסוימים שלהם) בידיו של המנהל, לצורך המטרות החיצוניות להם. "לתת להם לעשות מה שהם רוצים" זו לא אלטרנטיבה לניהול אוטוריטרי, שאפשר לשאול מה יותר יעיל; זה סתם אבסורד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הטענה שנשמעת כאן היא ש''באופן אמפירי'' - דהיינו ביחס למטרה מוגדרת (צמיחה, תל''ג) - השוק החופשי משיג תוצאות טובות יותר מניהול מתוכנן. זאת אינה יעילות בעלמא. חלק מחסידי השוק החופשי אולי לא רואים ביעילות מטרה בפני עצמה, אבל משתמשים בהשוואת התפוקה כדי לנסות להראות את עליונותו של השוק החופשי. אם אני מבין נכון, ההשוואה לארגון היררכי היא ניסיון לבודד את הטענה האמפירית (''שוק חופשי מביא לתפוקה רבה יותר ממבנה היררכי''), ולבדוק אותה בתנאים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, הבנתי את הטענה, אני חושב. עדיין נראה לי ברור שזו התחכמות: במפעלים (או יחידות בעלות) "לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה" הוא אבסורד (אם מסתכלים על המטרה), ובמדינה (ועיר, ובית), גם אם זה לא לגמרי נכון, זה בוודאי לא אבסורד. מכאן שיש הבדל מהותי (ולא של גודל), אבל אני מודה שצריך להתאמץ קצת כדי למצוא היכן הכשל. אולי הוא כאן: המטרה של צמיחה ותל"ג היא בקירוב מסוים סכום של המטרות והרצונות של כלל האנשים - לפחות במה שנוגע לצריכה, ובעקבותיה ליצור. ולכן, אם כולם יפעלו לממש את מטרות הצריכה שלהם, אפשר לקוות שתשתרת היטב המטרה של צמיחה ותל"ג. לעומת זאת, למטרה של ייצור שלטים אין קשר למה שרוצה מפעיל המחרטה לעשות בשעה הקרובה (לשתות קפה, לקרוא באייל). לכן, אם הוא יעשה מה שהוא רוצה, לא ייוצרו שלטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, בתגובה 247250 עניתי על צד אחד של התהייה: האם ניתן במפעלים לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, ומדוע זה לא כמו במדינה. אבל יש צד שני לתהייה: מה עם גם ברמת המדינה נווסת זרימת מידע ונגביל התנהגות כמו במפעל; האם ייתכן שהמטרה הכלכלית - נניח, צמיחה ותל"ג, תצא נשכרת. אולי; אני לא מאמין שאפשר להוכיח באופן לוגי-פילוסופי שלא. כאן זו כבר באמת שאלה אמפירית. אם המסקנה האמפירית היא שלא, אפשר לתת לה הסברים בדיעבד, כפי שעושים הליברליסטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את ההסבר. התהייה המקורית היא של האלמנה והיתום, ומעניין לדעת מה היא (הם) חושבת/ים על התשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה מעניינת מאד. אם אני מבינה נכון, במקרה של חברה/יחידת בעלות כמו וולמארט, מרבית העובדים הם מעין רובוטריקים המשילים מעצמם את תכונות האנוש עם הכניסה למקום העבודה וממלאים פונקציה מוגדרת היטב שאינה מצריכה נגישות למידע ואינה מייצרת מידע ולכן הם פטורים מהשתתפות במודל השוק. קצת מזכיר את רעיון "המכונית והנהג" של המאמינים ברעיון התודעה. אבל זה מעורר שתי שאלות נוספות: - ישנן גם חברות שהן מאד היררכיות ושמרבית העובדים בהן הם בבירור לא רובוטריקים ובכל זאת הן מצליחות (למשל IBM). האם לא היה עלינו לצפות שחברות כאלו יתפרקו למרכיביהן? - אם תהליך יצור ההכנסות הוא כה ברור עד שניתן לבצעו באופן כמעט ממוכן, אפשר להכליל את מודל המכונית והנהג לכלל השוק - מדוע יש בכלל שני קמעונאים? הלא המוח של וולמארט יודע כיצד לבצע את המשימה ביעילות הרבה ביותר ולכן אפשר לצפות שהוא יעסיק עוד ועוד רובוטריקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כותבת על עובדי וולמארט שהם "פטורים מהשתתפות במודל השוק". ואני (שוב) שואל: איזה מודל שוק אפשר בכלל לצפות שיפעל במסגרת וולמארט? באשר להשוואה ליב"מ: האם ממה שכתבתי משתמע איכשהו שיש בדיוק סגנון ניהול אחד אפשרי שיעבוד בכל החברות? באשר לשאלה השניה: המוח של וולמארט יודע לבצע את המשימה ביעילות גבוהה (בקירוב מסוים, הגבוהה ביותר) - כאשר המשימה היא רווחים לוולמארט. יש עוד קמעונאים, כי חוץ מהבעלים של וולמארט יש עוד כמה אנשים שיש להם משימה משלהם, שונה קצת: רווחים לעצמם, כבעלי עסק קמעונאי משלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שכתבת זו תשובה אומנם, אולם תשובה "משעממת". היא מתחמקת לדעתי מהשאלה האמיתית (הכותב/ת בשם "אלמנה ויתום" התייחס ביתר דיוק לנקודה המעניינת לדעתי). אין כל בעיה להכתיב מטרות "חיצוניות" למסגרות חברתיות גדולות. אם רק ימצא הכוח הפוליטי לכך, אפשר לגייס עיר, מחוז, או אף אומה שלמה לטובת מטרה חיצונית. אפשר למשל להחליט שכל תושבי חיפה ינוהלו בצורה היררכית ומוכתבת מלמעלה כך שהם יעבדו בגד"ש כל היום ויקטפו אבוקדו (יטענו כמובן שזה לא ממש מוסרי, ואני מסכים, אולם השאלה המעניינת כאן היא לא לגבי ענייני מוסר). הטענה הרווחת היא שזה -לא יעיל- . אפשר להקים קולקטיב ענק ולנהל חוות חקלאיות מלמעלה מהכוונת משטר פוליטי, וקוראים לזה קומוניזם או מאואיזם וזה מוביל לקריסה. לא קריסה חברתית גרידא, אלא קריסה -כלכלית-. המושבות החקלאיות הללו אינן מצליחות לייצר מספיק תוצרת חקלאית, מה שגורם לרעב המוני. ההסברים לכך הם מגוונים - חוסר ב"יוזמה", "יצירתיות", "תחרותיות", "חופש", ועוד. אף קומיסר פוליטי, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לקיים את עמו ע"י חקלאות מתוכננת מלמעלה, משום שזה לא עובד. אותי מעניינים המספרים. מספר האנשים שמנוהלים מלמעלה בתאגיד וול-מארט הוא מליון בערך אם אני זוכר נכון. זה באותו סדר גודל של מספר התושבים בסינגפור. תאגידי החקלאות הגדולים אינם מעסיקים עובדים רבים כל כך כמו וול-מארט, אבל אפשר לנחש שמדובר בעשרות או מאות אלפים. אז איפה נשבר העיקרון? למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך? ומה אם נחליט שיחידות הבעלות הבסיסיות הן למשל קהילות מקומיות או קואופרטיבים של עובדים (כמו למשל מה שקרה בארגנטינה לאחר הקריסה הכלכלית), ויחידות אלו יתחרו ביניהן? האם זה עדיין "שוק חופשי"? (יש לשים לב שהמבנה הזה לא מופרך. רוב גופי ההשקעות הגדולים הם מעין תאגידים היררכיים של אנשים רבים, אשר מפקידים את המשאבים הפיננסיים שלהם בידי התאגיד). מתי ובאילו תנאים עובדת דווקא האנרכיה? איך זה שאותה האנרכיה שתוכננה עבור יחידות בעלות פרימיטיביות המורכבות מבעל מלאכה או סוחר בננות או אולי משק חקלאי קטן מימדים (אלו היו השחקנים הכלכליים העיקריים בזמן שבו הגו לראשונה את העקרונות של כלכלת "שוק חופשי") עובדת גם לגבי יחידות המורכבות ממליון בני אדם? איך זה שהיד הנעלמה עוזרת גם לאנשים בודדים שמתחרים ביניהם, וגם ל"קבוצות כדורגל" של מאות אלפים? ואם היא עובדת כל כך יפה עבור בודדים, מדוע תאגיד של מליון אנשים איננו יכול להנות ממנה באופן פנימי? האם בלתי אפשרי לדמיין שתאגיד וול-מארט יהנה מ"צמיחה" גבוהה יותר אם ישחרר את כוחות השוק וייתן ליוזמה ולחופש של עובדיו לעשות את שלהם בהנחיית ה"יד הנעלמה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני עקרונות מתנגשים שעולים בדעתי (ויש עוד הרבה, כנראה): א. יתרון לגודל (עולה עם גודל החברה). ב. התאמה אישית של המוצר/שירות ללקוח (בד"כ יורד עם גודל החברה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מאוד תאגידים המעודדים תחרות בין סניפים שונים, עפ''י קריטריונים של מכירות ויעילות. למעשה, מתן אחוזים ממכירות או בונוסים למוכרים מצטיינים הוא בדיוק עידוד כזה של תחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך?" אני עדיין מחזיק בדעה שכיוון אחד של השאלה הוא לא מעניין, כל עוד לא תראה לי למה הכוונה בעסק שבו העובדים "לא מרוגלצים". באשר לכיוון השני - למה אי אפשר לנהל מדינה יעילה בצורה היררכית ו"מרוגלצת" לחלוטין, כמו חברה עסקית, כאן זו אכן שאלה. אבל גם כאן, תצטרך להסביר לי יותר בפירוט מה התסריט שיש לך בראש. כי לחברה עסקית יש מטרה אחת מצומצמת - להרוויח כסף. אתה מדמיין מדינה ש-מה? מנסה למקסם את הרווח? איך בכלל אתה מגדיר כאן רווח? ומה עם דאגה לחינוך ובריאות? ואם גם אלו מטרות, אז אתה נקלע לבעיה של ריבוי מטרות מתנגשות. ההבדל בין מטרה ברורה ומצוצמצת לבין ריבוי מטרות הוא מה שמאפשר למנכ"ל החברה העסקית, גדולה ככל שתהיה, לקבל החלטות בצורה מושכלת. ל"מנכ"ל" המדינה אין פריבילגיה כזו. או שאני עדיין לא מבין את ה"הצעה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדהים. מסתבר שאתה בכל זאת מרקסיסט "עד הסוף". האם הבעיה של "נסיון לנהל בצורה הירארכית" את מטרופולין חיפה או אולי מדינה כמו רוסיה היא קיתונות הבוז שישפכו על המתכננים הנאורים או שאולי יש בעיה יותר חמורה של חוסר יכולת לתפקד (כמו נגיד הבעיה הקטנה שברגע שמכוננים חקלאות קולקטיבית אז מייד מתחילים לגווע ברעב וכן הלאה)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית קורא הודעות באורח מהורהר מעט יותר ואגרסיבי מעט פחות, היית אולי רואה שזו בדיוק תהייתי. מה הוא הגבול הפרקטי שבו עובד בצורה יעילה ייצור הירארכי, לעומת מצב שבו ''אנארכיה יצירתית'' תעשה את העבודה ליעילה יותר. בוודאי שלא הגודל או מספר האנשים עצמם הוא המפריע - תאגידי מזון וחקלאות גדולים אוכפים סביבת ייצור הירארכית הכוללת מספר עובדים אשר לא שונה בהרבה ממספר תושבי עיר בינונית בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני בטוח שזה לא קשור גם לעניינים של גודל. מנגנונים הירארכיים גדולים, גם בתאגידים, הם לא בהכרח יעילים. אתה מדבר על זה שהם "אוכפים סביבת יצור היראראכית, מה פירוש? אני מאוד מקווה שאינך מבלבל בין ספקים לפועלים. אני לא חושב שזו שאלה של "יעילות" משום שבמקרה של חברה מסחרית, מפעל או צבא המטרות הן מוגדרות ומכאן שהמילה "יעיל" יש לה משמעות. למדינה או עיר אין מטרות כאלו ומכאן שאין משמעות למילה "יעילות". נדמה לי שזה בערך מה שירדן אומר. גם במקרים של מטרות מוגדרות די ברור שסידור הירארכי הוא יעיל רק כאשר תחום העיסוק (כלומר, האמצעים להשגת המטרות) וכמות העובדים מוגבלים. כל הרעיון של אאוטסורסינג מבוסס על החשיבה הזאת, כאשר אתה מייצר רק כוננים קשיחים, קל להגדיר מטרות וניתן להשיג אותן ביעילות יחסית על ידי סידור הירארכי של המפעל. אבל אם אתה מייצר מחשבים עדיף לך לא לייצר את הכוננים + צ'יפים + ספקי כוח, משום שהגיוון באמצעים מקשה עליך לראות את כל הצרכים של כל האגפים. עדיף לתת למישהו אחר להתמקד בכל תחום ולעסוק במה שאתה חזק בו (הרכבה, תכנון וכו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה מדויק כל כך. מפעלי ייצור לא מייצרים מטוסי נוסעים ונעלי התעמלות באותו מקום על אותן מכונות, את זה אני מבין באופן אינטואיטיבי. יחידות בעלות, לעומת זאת, בקלות רבה יכולות לשלוט על מפעלים לייצור אוניות מלחמה ודיסקים קשיחים וקומקומי מעצבים. ועד כמה שזה אפשרי, יחידת בעלות תשתמש בכל המשאבים שברשותה על מנת להביס את מתחריה. מבחינת השוק החופשי, ''קבוצת עופר'' זה שחקן בודד. ההון הוא אותו הון, הבטחונות עבור קבלת הלוואות לצורך מינוף עסקאות הם אותם ביטחונות, והאחים עופר ובעלי המניות שלהם לא מטומטמים עד כדי כך שלטובת העקרונות הנעלים של התחרות המשוכללת הם יגרמו למפעל אחד שלהם להתייעל ולהרוויח על חשבון רווחיו של מפעל אחר שבבעלותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההקבלה שאתה עושה בין קבוצת אחזקות (או סתם תאגיד/מפעל גדול) וכלכלה קומוניסטית ממש לא מחזיקה מיים. ניהול בסגנון קומוניסטי משמעותו שליטה מלמעלה על כל אספקט כלכלי (שזה בעצם הכל) של החיים. החל ממחיר הנעלים וכלה בכמויות חומרי הגלם וכוח העבודה המוקצות ליצור סחורות אלו ואחרות. ניהול מפעל או מספר מפעלים לשם עשיית כסף איננו דומה לכך משום שיש לך, עם כל הסיבוך, שורה תחתונה ברורה. אתה מציג את "יחידת הבעלות" כאיזה גורם שהופך את כל אלו להירארכי אבל אתה מתעלם מכמה הבדלים ברורים: א. הניהול הוא לא באמת הירארכי, האחים עופר אינם מתעסקים בכמויות חומרי הגלם, מה ייצרו בדיוק ואיך. הם קונים עסקים שעושים כסף (או עשויים לעשות כסף), משקיעים בהם וכו אבל הם בוודאי לא עוסקים בפרטי הפרטים של היצור - אלו נשארים בתוך כל יחידה באופן די עצמאי. ב. המפעלים ובתי העסק שבבעלותם אינם פועלים בחלל האוויר, יש שוק חופשי מסביב. אין לאחים עופר שליטה על הביקוש, מחירים וכו. אין לאחים עופר אפשרות להתעלם מלחצי השוק בלי להפסיד כסף. ההתעלמות שלך מהבעיה המרכזית, קרי - היכולת להציב מטרות, היא מאלפת. העובדים במפעלים של עופר, למרות הדיכוי הנורא תחתיו הם מצויים, עדיין חוזרים הבייתה בכל יום והם רשאים להחליט מה יעשו בכספי המשכורת שלהם, תושבי חיפה הקומוניסטית לא. עובדי "קבוצת עופר" יכולים גם ללכת לעבוד במקום אחר, יש הרי עוד מעסיקים בשוק, הפרולטריון החיפאי - לא. וכן הלאה. יש הבדל מהותי בין ארגון גדול המנהל כמות גדולה של משאבים, כולל *חלק* מזמנם של העובדים בו ובין ניהול טוטאלי של כל ההיבטים של כל חיי האדם בטריטוריה מסויימת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |