בתשובה לא. ווטסון, 11/09/04 1:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנתונים אינם אנקדוטליים, משום שהם נוגעים לחברה השולטת על אחוזים ניכרים מהשוק האמריקאי. למרות שהתעריף המדוייק יכול להשתנות מעיר לעיר, מבנה החבילות והעלייה במחיריהן דומים. איך שלא מסתכלים על זה, התשלום כיום גבוה בצורה משמעותית מהתשלום לפני 5 שנים, למרות העדר הרגולציה. הבאתי אותם משום שאתה טענת שתחרות ללא רגולציה מובילה לירידת מחירים. לגבי עניין קביעת המחיר בשוק, לא קונה את זה בכלל. לשיטתך, אם עלות אספקת שרותי האינטרנט המהיר והסרטים הדיגיטליים הולכת ויורדת ואילו המחיר לצרכן הולך ועולה, היו צריכים כבר מזמן לקום מתחרים זולים. למעשה, עד להשקת הטכנולוגיה החדשה, לא קמו כאלו וגם אחרי השקתה, נמשכת העלייה בתעריפים. ספציפית לגבי חבילת הלוויין שהצעת, מעבר לזה שחלק גדול מאיתנו לא יכולים להשתמש בה (למשל נטולת חשיפה דרומית שכמוני), ניסיתי להרשם לחבילה דומה במידת האפשר לזו שמספקים לי הכבלים. (שתי טלויזיות עם שני ממירים/מקלטים, ערוצים מקומיים (שמצריכים באזורי צלחת נוספת!). מעבר לזה שבשום מקום בתהליך ההרשמה לא מופיעה העלות החודשית הכוללת, מקצועי מאד מצידם, סיכום מהיר מעלה שעלות החבילה + דמי שכירת ציוד חודשיים + ביטוח על הציוד היא 54 דולר. אני מניחה שיש עוד כמה דולרים במיסים והיטלים מקומיים, כך שזה בוודאי לא יותר זול מהכבלים. לבסוף, שים לב שאתה שוב משתמש בקיומן של טכנולוגיות חדשות למרות שאלו לא רלוונטיות כלל לתקופת המאמר וגם כיום, כמה שנים אחרי השקתן, הן עדיין לא חוללו שינוי משמעותי בשוק וגם לא יחוללו שינוי כזה משום שהחברות המפעילות אותן או יפשטו את הרגל, או יקנו על ידי חברת הכבלים הגדולה, או יציעו תעריפים דומים לקיימים תוך הסכמה ותיאום עם המונופול. Mark my words. אבל במקום להידרש לדוגמאות אנקדוטיות, כמה שאלות כלליות יותר שמציקות לי במודל הזה: - בכל פעם שחברה מוקמת, השוק נהיה בהכרח "חופשי" פחות, משום שהחלטות מינהליות פנימיות של החברה (הרגולטור האולטימטיבי - המנכ"ל) מחליפות תחרות. האם חברה תהיה תמיד פחות יעילה מפרטים בודדים? כיצד יתכן שחברות גדולות שניהולן סותר את כללי השוק החופשי מצליחות? - שוק המניות, בו כל המידע (או כמעט כולו, תמיד יש קצת מסחר לא חוקי) הוא ציבורי ובו הנגישות לשוק היא בתנאים שווים לכל השחקנים, אמור להיות משוכלל => התפלגות התשואות אמורה להיות (לוג)נורמלית, אבל היא לא, איך זה יכול להיות? - האם תוכל להביא דוגמא אחת לשוק אחד המתקיים לאורך זמן ממושך ללא רגולטור וללא משברים חריפים? תודה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי האנקדוטה: חבילת הלווין ש"הצעתי" אינה עם עלויות נסתרות נוספות (התקנת ציוד, הציוד עצמו וכל ביטוח עליו הוא חינם), ועד כמה שאני מכיר, לא אמור להיות מיסוי ברוב מדינות ארה"ב על שרות זה (או מיסוי זניח של פחות מדולר). לגבי העלויות של חבילות הכבלים במקומותייך: מסקרנת אותי "אי החשיפה לדרום" שלך (גורדי שחקים? מגורים על רכס?) - אולי זו בעיה עימה מתמודדים גם ספקי השירות שלך - ולכן הוא יקר בהשוואה למקומות אחרים. בהקשר לכך, אני חושש שפיספסת את ההסבר שלי לטכנולוגיה ולמנגנון השוק: קידמה טכנולוגית תשפיע בד"כ יותר על מכשירי הקצה, שהופכים זולים יותר ונגישים יותר, ובכך מעלים את הביקוש (לפס רחב, HDTV וכיו"ב). אילולא התחרות, שהיא המנגנון ה*יעיל* ביותר לשליטה במחיר ללקוח (ולא כמו הרגולטור הפתטי בדוגמה שלך), המחיר היה מאמיר כפונקציה של עליית הביקוש. אני סבור שמרכיבי העליה במחיר הכבלים במקומך נובע בעיקר מעלויות לספק שגדלו ולא קטנו (בשל הצורך לסלול עוד קווים לשכונות חדשות עקב העליה בביקוש, בשל הצורך לקלוט עוד לוויינים באתר מרוחק כדי להעשיר את חבילות התוכן שלו, וייתכן מאוד שגם בשל מיסוי מוגבר מהרגולטור היקר והפרזיטי שלך, שנוהג להעלות מיסים ו"ביטוחי חובה" על שירותים ככל שהם נעשים נפוצים יותר). סקירה של אזורים נרחבים בארה"ב מראה שהמחיר ללקוח עבור חבילה בסיסית אכן נשאר זהה (או אף ירד) בשל התחרות הקשה, ובהרבה מאוד מהמקומות בשל הופעת הלוויין, שהפכה רלוונטית ביותר: להלן חברה גדולה נוספת שלה מליוני לקוחות בארה"ב - http://www.all-direct-tv.com/ החלק השני של תגובתך קצת מטריד אותי: את ממשיכה להתייחס לשוק חופשי כ"מודל", בעוד שהוא נמצא כאן אף יותר זמן מהניסיונות הסוציאליסטים הקשים והרכים למיניהם (החל מהמהפיכה התעשייתית וכלה במדינות שמאמצות אותו במינון הולך וגובר כיום) מה שגורם לי לחשוד שמדובר כאן בדמגוגיה שלא מאזינה לצד שלי. אודה אם תסבירי מדוע את עדיין חושבת שזה "מודל", ואולי בהזדמנות זו קצת את יתר השאלות הכלליות, שלא ממש הצלחתי להבין. (למשל אפילו שאלתך האחרונה מנוסחת בצורה דמגוגית להפליא: כבר מהשאלה משתמע שלדעתך *אין* שוק שבו יש רגולטור וגם משברים חריפים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> סקירה של אזורים נרחבים בארה"ב מראה שהמחיר ללקוח עבור חבילה בסיסית אכן נשאר > זהה (או אף ירד) בשל התחרות הקשה איפה הסקירה הזו? אני מכירה 4 אזורים מיושבים מאד ובכולם חלה עליית מחירים (שאנשי מכון קאטו ודומיו מתרצים בצורות שונות, קצת מזכירות את שלך, משום שלא יתכן שתחרות תעלה את המחירים ;-) ) בכל מקרה, במנהטן, חציינו לא רואים את הדרום ומאלה שרואים את הדרום, חציים לא רואים את השמיים ומאלה שרואים גם את הדרום וגם את השמיים, חלקם לא יכולים להתקין צלחות מסיבות שונות ומשונות. אבל זה לא הנושא המרכזי, הנושא המרכזי הוא שבעבר שירתו את העיר 2-3 חברות כבלים וכיום יש אחת ועוד שאריות של RCN וזה נעשה בהסכמה ובתיאום בין החברות ולכן המחירים עולים. השוק החופשי הוא מודל, משום שבדיוק כפי שלא קיימת כלכלה קומוניסטית או סוציאליסטית מושלמת (למעט לזמן קצרצר בסביבות סגורות), כך גם לא קיים שוק חופשי לחלוטין לאורך זמן. מדובר על אידאליזציה בלבד והיחוס של תכונות טובות-אבסולוטית או רעות-אבסולוטית לשוק כזה הוא משונה בעיני. כל ההיסטוריה הכלכלית היא של מעברים ליותר ופחות רגולציה, שכמעט תמיד נובעים או ממשבר חריף (גורר רגולציה) או ממצב של חנק על ידי הרגולטור. עדיין מעניינת אותי דוגמא לשוק חופשי (באמת, לא מתוך דמגוגיה) ומעניין אותי גם כיצד יתכן שחברות גדולות מצליחות, משום שכמו שכתבתי, המבנה הפנימי שלהן הוא כזה של רגולטור ותתי-רגולטורים המגבילים את החופש ואת זרימת המידע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאור שלך במעבר בין יותר לפחות רגולציה אינו מדוייק מבחינה הסטורית. נכון שתומכי רגולציה נעזרו במשברים כדי להגביר רגולציה, אולם המשברים המדוברים היו בד"כ תוצאה של חדירת הרגולציה לשוק. זה לא מין פינג פונג שכתוצאה ממנו רואים מה המינון הנכון של רגולציה עד שמקבלים תוצאה נכונה - זהו סחף מתמיד של המאה שעברה בכל המערב ליותר ויותר רגולציה, עד שהחנק והתוצאות מסובבים עכשיו את הגלגל אחורה. למרות זאת, קיימים מקומות בהם הרגולציה הכלכלית לא קנתה כמעט אחיזה מעבר למינימום הכרחי. בעיקר מקובל לציין את שתי הקולוניות הבריטיות לשעבר - הונג קונג וסינגפור, שפשוט המשיכו את גישת הלסה-פר של ימי האימפריה הבריטית, לא מעט בשל הכורח של להישאר עצמאיות, ללא משאבים טבעיים, ליד מעצמות עוינות, ולכן האילוץ לנצל את כלכלותיהן למקסימום. מקומות אלה הם מופת למיסוי נמוך, מיעוט רגולציה והצלחה כלכלית-חברתית מסחררת בכל תחום, כולל התמודדות עם תקופות גאות ושפל בשוק העולמי, ועם עליית תחרות קרובה של אימוץ כלכלת שוק ע"י הענקים סין והודו. אירלנד היא גם דוגמה מצויינת לתהליך דה-רגולציה מסיבי שהפך את השכן העני של בריטניה למדינה משגשגת הממוקמת במקום גבוה ברמת החיים בתוך זמן קצר. אלו הבולטות, אולם כמותן יש אחרות רבות, שצויינו במהלך הדיונים כאן. לגבי אנקדוטת הכבלים במנהטן - קודם כל, מדינת ניו יורק הינה מהרגולטוריות ביותר בארה"ב, ועיריית ניו יורק לא פחות. לא בכדי המיסוי בה הינו מהגבוהים ביותר בארה"ב, והעובדה שאת צריכה לשלם מיסוי על שירות כבלים כבר מייצר הבדל בינך לבין מקומות אחרים. מבט נוסף על רגולציית הכבלים והשפעותיה, במאמר שפורסם במנהטן עצמה, ע"י תושב העיר, כשנה לאחר המאמר שאת הבאת (עם תחילת תהליך הדה-רגולציה): מעבר לכך שהוא מצביע על כישלון הרגולציה מנקודת מבט שונה לגמרי מהמאמר שלך, מומלץ לקרוא את המלצותיו בסוף המאמר, שמתארות כיצד חוסם עדיין הרגולטור כניסת תחרות לוויין וטכנולוגיות נוספות לאזורך. הפיתרון, כצפוי, הוא הקטנה נוספת של רגולציה שעדיין קיימת, ולא הגדלה מחדש שלה. לסיום: כפי ששמת לב, אני מעדיף "לעבוד" במישור של דוגמאות קונקרטיות, אותן ניתן לנתח לפרטים, ולא במישור האקדמי, בו גיליתי שאפשר לפזר ערפל קרב בקלות רבה מדי. לגבי שאלת החברות המצליחות שלך, אודה אם תתני דוגמה, כי אני לא בטוח שאני יכול לענות בהכללה (אין ממש סט כללים בדוק להצלחה, ובכל ענף או מצב נתון לעיתים איסטרטגיות ניהול הפוכות מצליחות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מעניין אותי גם כיצד יתכן שחברות גדולות מצליחות, משום שכמו שכתבתי, המבנה הפנימי שלהן הוא כזה של רגולטור ותתי-רגולטורים המגבילים את החופש ואת זרימת המידע.'' אני חושב שהשוואת המדינה לחברה מסחרית אינה תקפה. חברה מסחרית היא יותר כמו קבוצת כדורגל. בקבוצה, השחקנים הם מכשירים עבור מטרה חיצונית להם (לנצח את היריב), וגם בחברה, העובדים הם מכשירים למען מטרה שאינה קשורה לרצונות שלהם (הרווח של החברה). כמובן שהרצונות שלהם משחקים תפקיד מסוים במה שהם יעשו במסגרת החברה, אבל מוגבל מאוד. אז ברור שאין טעם שכל אחד מהם יעשה מה שהוא רוצה - זה פשוט סותר את המטרה. למדינה, לעומת זאת, אין מטרת-על שהאזרחים כפופים לה (בוודאי שלא במחשבה הליברלית). להפך, הגשמת רצונות האזרחים היא פחות-או-יותר (או בדיוק) היעד שאליו שואפים. ואז, לפחות על פניו, יש הגיון במחשבה שלתת לכל אחד לעשות כפי רצונו יקדם את המטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "חברה מסחרית" כמו שאתה כותב, אלא יחידת בעלות. ברור שכל הרגולציה בעולם לא תכריח את "צים" של האחים עופר להתחרות באמת ב"עופר סחר" או במפעלי כימיקלים שבבעלותם, למרות שמדובר בחברות מסחריות נפרדות לגמרי. קבוצת הכדורגל במקרה דנן היא קבוצת עופר כולה על הנכסים שבבעלותה (יש אומנם גישות ניהוליות הדוגלות בתחרות פנימית בין אגפים, אולם אין ספק שלא מדובר על תחרות אמיתית כמו של יחידות בעלות שונות בשוק החופשי). השאלה מעניינת לכשעצמה - מה היא הרמה המיטבית שבה עלינו להרשות עקרונות של "אנרכיה יצירתית" - אותה תופעה אשר גורמת דווקא לאנרכיה למראית עין להביא לתוצאות מפתיעות ביעילותן (שהרי המודל חסר ההיררכייה יחסית של שוק חופשי לא נחשב ע"י תומכיו אך ורק למוסרי או צודק יותר, כי אם בעיקר כ-יעיל- ויצרני יותר. לגבי המימד המוסרי, אין ספק שעדיף חוסר כפיה על כפיה) ? ספק אם ההוגים אשר העלו את הרעיון לראשונה חשבו על יחידות בעלות מודרניות כמו היום, מן הסתם הם דווקא כיוונו יותר ליחידות ייצור זעירות בקנה מידה מודרני. בתי עסק קטנים או לכל היותר מפעלי ייצור - יחידות קטנות בהרבה מתאגידי ענק מודרניים שמהווים "יחידה" של מאות אלפי אנשים. נשאלת השאלה המעניינת, מהו גודל יחידת הייצור אשר יכול להפיק תועלת מסוג כזה של אנרכיה (אשר מקבל את שם הקוד "תחרות"). התחרות הרי לא טובה בכל רמה ורמה, כמו שקל מאוד להבין. אף בעל עסק קטן לחריטה שפוי בנפשו לא ייתן לשלושה עובדים "להתחרות" בייצור שלט אחד - זהו בזבוז של זמן וחומר. איפה זה מתחיל, ואיפה זה נעצר? כיצד ייתכן שפירמה המעסיקה מאות אלפי בני אדם ואוכפת עליהם שיתוף פעולה יכולה לגלות יעילות מופלאה כזו למרות הסינכרון ההיררכי של עבודתם של המוני בני אדם? ישנן פירמות עצומות כמו וול-מארט אשר טורחות אפילו במופגן לדכא את היצירתיות ואת היוזמה של עובדיה (בסביבות המליון אם אני לא טועה), ובכל זאת מפגינות יעילות מרשימה, בעוד שמן הסתם נסיונות לנהל בצורה היררכית את מטרופולין חיפה (נאמר, לשם הדיון, מתוך הסכמה מלאה של התושבים) היה זוכה לקיטונות של בוז כגילוי של סוציאליזם אנאכרוניסטי אשר יתנהל בכבדות ובחוסר יעילות, מעין "מגזר ציבורי" מוניציפלי אחד גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר על הנקודה שלי: אין דבר כזה "יעילות" בעלמא; יעילות היא ביחס למטרות מסוימות. ההבדל הקריטי הוא לא של גודל, אלא של קיום מטרות חיצוניות לפרט. מצד אחד של ההבדל תמצא את קבוצת הכדורגל, את בית המלאכה לשלטים, את קבוצת עופר, ואת וולמארט; מהצד השני, את המדינה, העיר, ואת דיירי סמונלסקין 6א'. בקבוצה הראשונה, יש מטרה חיצונית לאנשים העוסקים במלאכה, ולמעשה היא בכלל לא צריכה לעניין אותם ישירות. בעל העסק, שרוצה שהם יקדמו את מטרתו, *חייב* מצידו לנהל אותם; ומצידם, המטרה היא לקבל משכורת, ולשם כך הם מפקידים את עצמם (משאבים מסוימים שלהם) בידיו של המנהל, לצורך המטרות החיצוניות להם. "לתת להם לעשות מה שהם רוצים" זו לא אלטרנטיבה לניהול אוטוריטרי, שאפשר לשאול מה יותר יעיל; זה סתם אבסורד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הטענה שנשמעת כאן היא ש''באופן אמפירי'' - דהיינו ביחס למטרה מוגדרת (צמיחה, תל''ג) - השוק החופשי משיג תוצאות טובות יותר מניהול מתוכנן. זאת אינה יעילות בעלמא. חלק מחסידי השוק החופשי אולי לא רואים ביעילות מטרה בפני עצמה, אבל משתמשים בהשוואת התפוקה כדי לנסות להראות את עליונותו של השוק החופשי. אם אני מבין נכון, ההשוואה לארגון היררכי היא ניסיון לבודד את הטענה האמפירית (''שוק חופשי מביא לתפוקה רבה יותר ממבנה היררכי''), ולבדוק אותה בתנאים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, הבנתי את הטענה, אני חושב. עדיין נראה לי ברור שזו התחכמות: במפעלים (או יחידות בעלות) "לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה" הוא אבסורד (אם מסתכלים על המטרה), ובמדינה (ועיר, ובית), גם אם זה לא לגמרי נכון, זה בוודאי לא אבסורד. מכאן שיש הבדל מהותי (ולא של גודל), אבל אני מודה שצריך להתאמץ קצת כדי למצוא היכן הכשל. אולי הוא כאן: המטרה של צמיחה ותל"ג היא בקירוב מסוים סכום של המטרות והרצונות של כלל האנשים - לפחות במה שנוגע לצריכה, ובעקבותיה ליצור. ולכן, אם כולם יפעלו לממש את מטרות הצריכה שלהם, אפשר לקוות שתשתרת היטב המטרה של צמיחה ותל"ג. לעומת זאת, למטרה של ייצור שלטים אין קשר למה שרוצה מפעיל המחרטה לעשות בשעה הקרובה (לשתות קפה, לקרוא באייל). לכן, אם הוא יעשה מה שהוא רוצה, לא ייוצרו שלטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, בתגובה 247250 עניתי על צד אחד של התהייה: האם ניתן במפעלים לתת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, ומדוע זה לא כמו במדינה. אבל יש צד שני לתהייה: מה עם גם ברמת המדינה נווסת זרימת מידע ונגביל התנהגות כמו במפעל; האם ייתכן שהמטרה הכלכלית - נניח, צמיחה ותל"ג, תצא נשכרת. אולי; אני לא מאמין שאפשר להוכיח באופן לוגי-פילוסופי שלא. כאן זו כבר באמת שאלה אמפירית. אם המסקנה האמפירית היא שלא, אפשר לתת לה הסברים בדיעבד, כפי שעושים הליברליסטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את ההסבר. התהייה המקורית היא של האלמנה והיתום, ומעניין לדעת מה היא (הם) חושבת/ים על התשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה מעניינת מאד. אם אני מבינה נכון, במקרה של חברה/יחידת בעלות כמו וולמארט, מרבית העובדים הם מעין רובוטריקים המשילים מעצמם את תכונות האנוש עם הכניסה למקום העבודה וממלאים פונקציה מוגדרת היטב שאינה מצריכה נגישות למידע ואינה מייצרת מידע ולכן הם פטורים מהשתתפות במודל השוק. קצת מזכיר את רעיון "המכונית והנהג" של המאמינים ברעיון התודעה. אבל זה מעורר שתי שאלות נוספות: - ישנן גם חברות שהן מאד היררכיות ושמרבית העובדים בהן הם בבירור לא רובוטריקים ובכל זאת הן מצליחות (למשל IBM). האם לא היה עלינו לצפות שחברות כאלו יתפרקו למרכיביהן? - אם תהליך יצור ההכנסות הוא כה ברור עד שניתן לבצעו באופן כמעט ממוכן, אפשר להכליל את מודל המכונית והנהג לכלל השוק - מדוע יש בכלל שני קמעונאים? הלא המוח של וולמארט יודע כיצד לבצע את המשימה ביעילות הרבה ביותר ולכן אפשר לצפות שהוא יעסיק עוד ועוד רובוטריקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כותבת על עובדי וולמארט שהם "פטורים מהשתתפות במודל השוק". ואני (שוב) שואל: איזה מודל שוק אפשר בכלל לצפות שיפעל במסגרת וולמארט? באשר להשוואה ליב"מ: האם ממה שכתבתי משתמע איכשהו שיש בדיוק סגנון ניהול אחד אפשרי שיעבוד בכל החברות? באשר לשאלה השניה: המוח של וולמארט יודע לבצע את המשימה ביעילות גבוהה (בקירוב מסוים, הגבוהה ביותר) - כאשר המשימה היא רווחים לוולמארט. יש עוד קמעונאים, כי חוץ מהבעלים של וולמארט יש עוד כמה אנשים שיש להם משימה משלהם, שונה קצת: רווחים לעצמם, כבעלי עסק קמעונאי משלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שכתבת זו תשובה אומנם, אולם תשובה "משעממת". היא מתחמקת לדעתי מהשאלה האמיתית (הכותב/ת בשם "אלמנה ויתום" התייחס ביתר דיוק לנקודה המעניינת לדעתי). אין כל בעיה להכתיב מטרות "חיצוניות" למסגרות חברתיות גדולות. אם רק ימצא הכוח הפוליטי לכך, אפשר לגייס עיר, מחוז, או אף אומה שלמה לטובת מטרה חיצונית. אפשר למשל להחליט שכל תושבי חיפה ינוהלו בצורה היררכית ומוכתבת מלמעלה כך שהם יעבדו בגד"ש כל היום ויקטפו אבוקדו (יטענו כמובן שזה לא ממש מוסרי, ואני מסכים, אולם השאלה המעניינת כאן היא לא לגבי ענייני מוסר). הטענה הרווחת היא שזה -לא יעיל- . אפשר להקים קולקטיב ענק ולנהל חוות חקלאיות מלמעלה מהכוונת משטר פוליטי, וקוראים לזה קומוניזם או מאואיזם וזה מוביל לקריסה. לא קריסה חברתית גרידא, אלא קריסה -כלכלית-. המושבות החקלאיות הללו אינן מצליחות לייצר מספיק תוצרת חקלאית, מה שגורם לרעב המוני. ההסברים לכך הם מגוונים - חוסר ב"יוזמה", "יצירתיות", "תחרותיות", "חופש", ועוד. אף קומיסר פוליטי, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל לקיים את עמו ע"י חקלאות מתוכננת מלמעלה, משום שזה לא עובד. אותי מעניינים המספרים. מספר האנשים שמנוהלים מלמעלה בתאגיד וול-מארט הוא מליון בערך אם אני זוכר נכון. זה באותו סדר גודל של מספר התושבים בסינגפור. תאגידי החקלאות הגדולים אינם מעסיקים עובדים רבים כל כך כמו וול-מארט, אבל אפשר לנחש שמדובר בעשרות או מאות אלפים. אז איפה נשבר העיקרון? למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך? ומה אם נחליט שיחידות הבעלות הבסיסיות הן למשל קהילות מקומיות או קואופרטיבים של עובדים (כמו למשל מה שקרה בארגנטינה לאחר הקריסה הכלכלית), ויחידות אלו יתחרו ביניהן? האם זה עדיין "שוק חופשי"? (יש לשים לב שהמבנה הזה לא מופרך. רוב גופי ההשקעות הגדולים הם מעין תאגידים היררכיים של אנשים רבים, אשר מפקידים את המשאבים הפיננסיים שלהם בידי התאגיד). מתי ובאילו תנאים עובדת דווקא האנרכיה? איך זה שאותה האנרכיה שתוכננה עבור יחידות בעלות פרימיטיביות המורכבות מבעל מלאכה או סוחר בננות או אולי משק חקלאי קטן מימדים (אלו היו השחקנים הכלכליים העיקריים בזמן שבו הגו לראשונה את העקרונות של כלכלת "שוק חופשי") עובדת גם לגבי יחידות המורכבות ממליון בני אדם? איך זה שהיד הנעלמה עוזרת גם לאנשים בודדים שמתחרים ביניהם, וגם ל"קבוצות כדורגל" של מאות אלפים? ואם היא עובדת כל כך יפה עבור בודדים, מדוע תאגיד של מליון אנשים איננו יכול להנות ממנה באופן פנימי? האם בלתי אפשרי לדמיין שתאגיד וול-מארט יהנה מ"צמיחה" גבוהה יותר אם ישחרר את כוחות השוק וייתן ליוזמה ולחופש של עובדיו לעשות את שלהם בהנחיית ה"יד הנעלמה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני עקרונות מתנגשים שעולים בדעתי (ויש עוד הרבה, כנראה): א. יתרון לגודל (עולה עם גודל החברה). ב. התאמה אישית של המוצר/שירות ללקוח (בד"כ יורד עם גודל החברה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מאוד תאגידים המעודדים תחרות בין סניפים שונים, עפ''י קריטריונים של מכירות ויעילות. למעשה, מתן אחוזים ממכירות או בונוסים למוכרים מצטיינים הוא בדיוק עידוד כזה של תחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה תאגיד שמעסיק מספר עובדים בקנה המידה של מדינה זערורית לא ירוויח מאותם עקרונות שעובדים עבוד המדינה הזערורית, או להפך?" אני עדיין מחזיק בדעה שכיוון אחד של השאלה הוא לא מעניין, כל עוד לא תראה לי למה הכוונה בעסק שבו העובדים "לא מרוגלצים". באשר לכיוון השני - למה אי אפשר לנהל מדינה יעילה בצורה היררכית ו"מרוגלצת" לחלוטין, כמו חברה עסקית, כאן זו אכן שאלה. אבל גם כאן, תצטרך להסביר לי יותר בפירוט מה התסריט שיש לך בראש. כי לחברה עסקית יש מטרה אחת מצומצמת - להרוויח כסף. אתה מדמיין מדינה ש-מה? מנסה למקסם את הרווח? איך בכלל אתה מגדיר כאן רווח? ומה עם דאגה לחינוך ובריאות? ואם גם אלו מטרות, אז אתה נקלע לבעיה של ריבוי מטרות מתנגשות. ההבדל בין מטרה ברורה ומצוצמצת לבין ריבוי מטרות הוא מה שמאפשר למנכ"ל החברה העסקית, גדולה ככל שתהיה, לקבל החלטות בצורה מושכלת. ל"מנכ"ל" המדינה אין פריבילגיה כזו. או שאני עדיין לא מבין את ה"הצעה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדהים. מסתבר שאתה בכל זאת מרקסיסט "עד הסוף". האם הבעיה של "נסיון לנהל בצורה הירארכית" את מטרופולין חיפה או אולי מדינה כמו רוסיה היא קיתונות הבוז שישפכו על המתכננים הנאורים או שאולי יש בעיה יותר חמורה של חוסר יכולת לתפקד (כמו נגיד הבעיה הקטנה שברגע שמכוננים חקלאות קולקטיבית אז מייד מתחילים לגווע ברעב וכן הלאה)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היית קורא הודעות באורח מהורהר מעט יותר ואגרסיבי מעט פחות, היית אולי רואה שזו בדיוק תהייתי. מה הוא הגבול הפרקטי שבו עובד בצורה יעילה ייצור הירארכי, לעומת מצב שבו ''אנארכיה יצירתית'' תעשה את העבודה ליעילה יותר. בוודאי שלא הגודל או מספר האנשים עצמם הוא המפריע - תאגידי מזון וחקלאות גדולים אוכפים סביבת ייצור הירארכית הכוללת מספר עובדים אשר לא שונה בהרבה ממספר תושבי עיר בינונית בישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני בטוח שזה לא קשור גם לעניינים של גודל. מנגנונים הירארכיים גדולים, גם בתאגידים, הם לא בהכרח יעילים. אתה מדבר על זה שהם "אוכפים סביבת יצור היראראכית, מה פירוש? אני מאוד מקווה שאינך מבלבל בין ספקים לפועלים. אני לא חושב שזו שאלה של "יעילות" משום שבמקרה של חברה מסחרית, מפעל או צבא המטרות הן מוגדרות ומכאן שהמילה "יעיל" יש לה משמעות. למדינה או עיר אין מטרות כאלו ומכאן שאין משמעות למילה "יעילות". נדמה לי שזה בערך מה שירדן אומר. גם במקרים של מטרות מוגדרות די ברור שסידור הירארכי הוא יעיל רק כאשר תחום העיסוק (כלומר, האמצעים להשגת המטרות) וכמות העובדים מוגבלים. כל הרעיון של אאוטסורסינג מבוסס על החשיבה הזאת, כאשר אתה מייצר רק כוננים קשיחים, קל להגדיר מטרות וניתן להשיג אותן ביעילות יחסית על ידי סידור הירארכי של המפעל. אבל אם אתה מייצר מחשבים עדיף לך לא לייצר את הכוננים + צ'יפים + ספקי כוח, משום שהגיוון באמצעים מקשה עליך לראות את כל הצרכים של כל האגפים. עדיף לתת למישהו אחר להתמקד בכל תחום ולעסוק במה שאתה חזק בו (הרכבה, תכנון וכו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה מדויק כל כך. מפעלי ייצור לא מייצרים מטוסי נוסעים ונעלי התעמלות באותו מקום על אותן מכונות, את זה אני מבין באופן אינטואיטיבי. יחידות בעלות, לעומת זאת, בקלות רבה יכולות לשלוט על מפעלים לייצור אוניות מלחמה ודיסקים קשיחים וקומקומי מעצבים. ועד כמה שזה אפשרי, יחידת בעלות תשתמש בכל המשאבים שברשותה על מנת להביס את מתחריה. מבחינת השוק החופשי, ''קבוצת עופר'' זה שחקן בודד. ההון הוא אותו הון, הבטחונות עבור קבלת הלוואות לצורך מינוף עסקאות הם אותם ביטחונות, והאחים עופר ובעלי המניות שלהם לא מטומטמים עד כדי כך שלטובת העקרונות הנעלים של התחרות המשוכללת הם יגרמו למפעל אחד שלהם להתייעל ולהרוויח על חשבון רווחיו של מפעל אחר שבבעלותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההקבלה שאתה עושה בין קבוצת אחזקות (או סתם תאגיד/מפעל גדול) וכלכלה קומוניסטית ממש לא מחזיקה מיים. ניהול בסגנון קומוניסטי משמעותו שליטה מלמעלה על כל אספקט כלכלי (שזה בעצם הכל) של החיים. החל ממחיר הנעלים וכלה בכמויות חומרי הגלם וכוח העבודה המוקצות ליצור סחורות אלו ואחרות. ניהול מפעל או מספר מפעלים לשם עשיית כסף איננו דומה לכך משום שיש לך, עם כל הסיבוך, שורה תחתונה ברורה. אתה מציג את "יחידת הבעלות" כאיזה גורם שהופך את כל אלו להירארכי אבל אתה מתעלם מכמה הבדלים ברורים: א. הניהול הוא לא באמת הירארכי, האחים עופר אינם מתעסקים בכמויות חומרי הגלם, מה ייצרו בדיוק ואיך. הם קונים עסקים שעושים כסף (או עשויים לעשות כסף), משקיעים בהם וכו אבל הם בוודאי לא עוסקים בפרטי הפרטים של היצור - אלו נשארים בתוך כל יחידה באופן די עצמאי. ב. המפעלים ובתי העסק שבבעלותם אינם פועלים בחלל האוויר, יש שוק חופשי מסביב. אין לאחים עופר שליטה על הביקוש, מחירים וכו. אין לאחים עופר אפשרות להתעלם מלחצי השוק בלי להפסיד כסף. ההתעלמות שלך מהבעיה המרכזית, קרי - היכולת להציב מטרות, היא מאלפת. העובדים במפעלים של עופר, למרות הדיכוי הנורא תחתיו הם מצויים, עדיין חוזרים הבייתה בכל יום והם רשאים להחליט מה יעשו בכספי המשכורת שלהם, תושבי חיפה הקומוניסטית לא. עובדי "קבוצת עופר" יכולים גם ללכת לעבוד במקום אחר, יש הרי עוד מעסיקים בשוק, הפרולטריון החיפאי - לא. וכן הלאה. יש הבדל מהותי בין ארגון גדול המנהל כמות גדולה של משאבים, כולל *חלק* מזמנם של העובדים בו ובין ניהול טוטאלי של כל ההיבטים של כל חיי האדם בטריטוריה מסויימת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |