בתשובה לדב אנשלוביץ, 21/02/01 21:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בנוסף לתשובתו של אורח לרגע : למרות שאלותיך הכנות לגמרי, עדיין נשארה מידה של ציניות באויר כתוצאה מהמוניטין שיצרת לעצמך (-: תאוריית המפץ הגדול נמצאת בסכנת הכחדה לאחר שהתברר ממש בשנים האחרונות ככל הנראה, שככל שגלקסיה רחוקה מאיתנו, לא רק שמהירותה גדולה יותר (מה שהתאים לתאוריה, ואולי היה הגורם העיקרי להמצאתה), אלא גם תאוצתה (החיובית!) גדולה יותר. מה זה אומר, שהכל שטויות במיץ? שזורקים את הכל לפח? תמיד ישנו שילוב בין התאוריה לניסוי, וכשהניסוי סותר חלק מסויים בתאוריה, משפצים אותה, או בודקים את אמיתות הניסוי. ניוטון אמנם טעה, אך התאוריות שלו תקיפות לגמרי עד היום עבור פיסיקה במהירות נמוכה (רבבות קמ"ש). כאשר מאיץ אלקטרונים הראה שלא ניתן להאיץ אותם אל מעבר למהירות האור, היה צורך בפיתוח תאוריה חדשה שהצליחה לחזות תופעות אסטרונומיות. היא לא מסבירה הכל, אז באה תורת הקוונטים וככה זה ימשיך. המדע הוא אמונה, אף מדען לא יתווכח אתך על זה. אני רואה את הצבע מולי וקורא לו סגול. גם אתה לא? אז מה זה אומר ששנינו רואים את אותו הדבר? בוודאי שלא. לאט לאט המדע חושף שטחים חדשים, השטחים שלא נחשפו בוודאי גדולים בהרבה מהשטחים שנחשפו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המדע הוא בראש ובראשונה שיטה לתיאור המציאות. למשל כשאתה מדבר על סגול וחושד שאני רואה צבע אחר (למרות שגם אני קורא לו סגול), המדע בא ומאפיין את הצבע על פי אורכי הגל המצויים בו, מה שהופך את ההכרעה להרבה יותר חד משמעית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא גרועה, צבע אינו תלוי רק באורך גל. ישנן צורות בצבעי שחור-לבן שאנשים שונים המביטים בהן רואים צבעים שונים (כתום, תכלת, ירוק בהיר וכ"ד.) אם תנתח בספקטרומטר את הגלים המוחזרים מתפוז ותשווה לגלים המוחזרים מתמונה של תפוז או לאלו המוקרנים מטלוויזיה המראה תפוז תקבל שלוש תוצאות שונות לחלוטין בעוד שרוב האנשים יאמרו שמדובר באותו הצבע בדיוק. חוץ מזה, מה בדבר צבעים שאינם ספקטרלים? (לבן, ורוד, בז', חום, אפור) איך תאפיין אותם בהעדר אורך גל אופיני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהתכוונתי הוא שגם אם בגלל הבדלים פסיכו פיזיים מה שאני רואה כירוק אתה רואה כצהוב (ושנינו קוראים לצבע הזה ירוק כי ככה למדנו לזהות אותו), המדע מתייחס לזה כאורך גל או איזושהי קומבינציה של אורכי גל שהם מספרים ולכן פחות מושפעים מהפסיכו פיזיקה של מי שמנתח אותם. עד כמה שידוע לי המדע לא ממש נזקק לניתוח של צבעים כמו בז' אבל אם הוא יזדקק לניתוח כזה, אני בטוח שתמצא דרך לאפיין אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עדיין לא מסביר צבעוניות מדומה של משטחים שחורים-לבנים, שאנשים שונים מדמים לראות בהם צבעים. המדע מתקשה בהגדרת המושג ''צבע'' ולו בשל הסובייטיביות שלו. ההגדרה לצבע ''כתום'' למשל מבחינה מדעית היא מסובכת מאוד, שכן ניתן ליצור ''תחושה של כתום'' ע''י אינסוף צרופים שונים של אורכי גל (החל משני גלים ספציפים וכלה ברצפים של אורכי גל) ולחילופין ע''י קרינה מונוכרומטית. (כתום הוא צבע ספקטרלי) החלק המסובך כאן הוא שכתום הנוצר ע''י צרוף ספציפי של אורכי גל ושנראה בעיני רוב בני האדם כזהה לכתום מונוכרומטי, עשוי להראות בעיני אנשים מסוימים (ובודאי שבעיני בע''ח אחרים) כצבע שונה לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בצורה אחרת, מה הצבע של קיר? התשובה תלויה כמובן במצבו של האטום הבודד, האם הוא תחת קרינת X או אולטרה-סגולה? אם כן יתכן שהוא פולט את הקרינה הספקטרלית האופיינית לזהב מולקולרי (בספרות המדעית כתוב לכל אטום מהם פסי הקרינה האופיניים לו) ואם ברשותך "עין" רגישה מספיק, אולי תצליח "לראות" את הצבע שלו, שכמובן תלוי באורך הגל ובעוצמת הקרינה. אם האטום אינו תחת קרינה הוא אינו פולט ואינו מחזיר כל קרינה באורכי הגל שהעין האנושית מסוגלת לקלוט. מכאן שצבעו זהה לצבע של החלל הריק - שחור. בכל מקרה, נראה שהשאלה מתחכמת, בסגנון "האם כשנופל עץ ביער ואיש אינו שומע...." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר וכאמור צבע הוא ענין של תחושה, אם האטום פולט שני אורכי גל, אחד בעוצמה (מספר פוטונים לשניה) גדולה והשני בעוצמה נמוכה, הצבע יהיה שונה מאשר המצב ההפוך. (תנסה לשחק במוניטור שלך בעוצמות היחסיות של RGB ותראה איך גם לעוצמה יש משמעות.) מאחר וקצב פליטת הפוטונים של האטום תלוי בעוצמה של הקרינה המעוררת וקרינות מעוררות באורכי גל שונים יגרמו לפליטות של אורכי גל שונים הרי שגם לעוצמת הקרינה ולא רק לאורך הגל שלה יש חשיבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אתה מערבב את הפיזיקה עם הפסיכו פיזיקה. כשבאים לנתח את הקרינה הנפלטת מאטומים משתמשים בספקטרומטר ולא בעין האנושית המוגבלת. אם האטום יפלוט פוטונים כתומים הספקטרומטר יראה על אורך גל כתום ואם הוא יפלוט פוטונים אדומים וצהובים לסירוגין העין אמנם תראה כתום אבל הספקטרומטר יראה אדום וצהוב. יתכן גם שהעין לא תראה כלום כי הקרינה לא בספקטרום הנראה (או לא בעוצמה מספקת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שערבב כאן מין בשאינו מינו הוא אתה, שהבאת את המושג ''צבע'' כדוגמא לפסיקה של המדע בנושא סוביקטיבי. המדע לא מגדיר את אורך הגל הספציפי שבו כחול הופך לסגול או את הצבע של אטום זהב בודד. לכל היותר הוא מתאר את אורכי הגל של קרינה זו או אחרת ואולי מתייחס לצבע שבה היא נראית. בכל מקרה בניגוד לדבריך, המדע לא ''בא ומאפיין את הצבע על פי אורכי הגל המצויים בו'' אלא לכל היותר מנתח איזו פעילות פיזיולוגית במוח יוצרת תחושה של צבע מסוים. אם קיימת קרינה שלאדם אחד נראית סגולה ולשני כחולה, המדע יכול לפסוק מה אורך הגל שלה, איזה אחוז מהאוכלוסיה רואה אותה ככחולה ואיזה אחוז כסגולה, איזה אחוז עיוור צבעים לקרינה זו וכו'. המדע לא יכול לפסוק איזה צבע זה. בכל מקרה, ה''צבע'' של הקרינה הנפלטת מאטום הוא התחושה של האדם הקולט אותה בעוד שהספקטרום של הקרינה הוא מה שהגלאי הרגיש שבמעבדה יראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את עניין הצבע הכניס מי שדיבר על המסך הסגול (וזה לא הייתי אני. אתה מוזמן להוריד את הדיון בפורמט המלא ולבדוק מי זה היה עם קצב החיבור שלי זה ייקח קצת יותר מידי זמן) ועל הצבע של אטום הזהב (או מי שהתייחס אליו ברצינות) התגובה שלי הייתה שהמדע לא מתייחס לצבעים ומשתמש בכלים אחרים כך שכתום ייוצג ע''י אורך הגל שלו (או אורכי הגל שלו) ולא ע''י אבחון הצבע ככתום. (נכון יותר היה להשתמש באבחנה שלך בנושא ספקטרום מול צבע). בכל אופן שנינו אומרים את אותו הדבר. המדע לא מתעסק עם הגדרות ערכיות כמו צבעים אלא עם גדלים מספריים כמו אורכי גל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אתה מדבר לעצמך לבד ביער ואשתך לא לידך האם אתה עדיין טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לבד ביער (וברור שאם אתה לבד אז אשתך לא לידך) אז סביר שאתה תועה ולא טועה ואין זה משנה אם אתה מדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכוון להפוך את הדיון לדיון טכני בנושא זיהוי צבעים גם משום שאני לא מכיר את התחום בצורה מספיק עמוקה וגם מכיוון שזה לא מעניין את רוב המבקרים (וכבר העירו לי על הנטייה שלי לערוך דיונים טכניים משעממים וארוכים באתר ע"ע הדיון שלי עם סמיילי במאמר דוח על מצב התבונה). אתה טענת שמה שאני רואה כסגול יתכן שאדם אחר יראה כצבע אחר. אני טוען שמה שאני רואה קשור אליך המוח שלי עובד ולא בהכרח למה שבאמת יש ושהכלים המדעיים מנטרלים את האשליות האופטיות ע"י שימוש בכלים יותר מוחלטים. צבעים מדומים למשל הם לא באמת צבעים אלא אשליה אופטית שמעבר לעניין חקר הראיה עצמה אין להם משמעות בשום תחום מחקר. כנ"ל התחושה של הכתום. בכל דיון מדעי, כתום ייוצג ע"י אורך גל, קומבינציה של אורכי גל או בייצוג מספרי אחרת (תחום RGB למשל ?) ולא "קצת יותר בהיר מתפוז בשל וקצת יותר אדום מהרנו מגאן קופה של השכן שלי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקצרה ובפשטות (כי יותר מזה אני לא יודע) המכניזם של כושר ראית צבעים הינו בעל עוצמה קומבינטורית שמאפשרת לאדם זיהוי של כ 10,000 גוונים. ברשתחת העין מצויים 3 סוגים של תאים בצורת חרוט ואשר רגישים לקרינה פוטו-אלקטרית, כל תא מכוונן לאורך גל אחר. האינפורמציה זורמת מהרשתית למוח דרך תאי עצב מיוחדים אשר מתרגמים ולמעשה קובעים את הצבע. קיימים שלשה אקסונים כאלה שסכום צרופם הוא הצבע .אקסון אחד נע בין כחול לירוק, שני בין צהוב וכחול והשלישי עוצמת הקרינה, או בין שחור ללבן. כל אקסון יכול להמצא בכ 20 רמות פעילות ומכאן כמות הצבעים והגוונים שהאדם יכול להפריד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני תיקונים הראשון - האקסונים הם לכחול - צהוב ולירוק - אדום (וזו הסיבה שלא קיימים גוונים של ירקרק אדמדם או כחלחל צהבהב, אבל יש כחלחל אדמדם, ירקרק כחלחל, צהבהב אדמדם, וירקרק צהבהב). השני - תאים שכנים משפיעים זה על זה וכן אקסונים שכנים משפיעים זה על זה ועוד לא דיברנו על ניתוח התוצאות במוח ולכן החישוב הקומבינטורי אינו תופס. בכל מקרה, מחקרים מראים שאנשים מסוגלים להבחין בין מליוני גוונים שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זום מסוף היקום לאטום הבודד וחזרה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדע הוא לא אמונה! האקסיומות שעומדות בבסיסו של הפיתוח המדעי הן אמונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיזיקה ("מדע"? אני מכיר אנשים שמכנים כך אפילו ביולוגיה) היא בפשטות הניסיון להגשמת השאיפה למציאת הסבר אחיד, עיקבי ויעיל (מאפשר חיזוי מקסימלי ומודע לסבירות תחזיותיו) לכל התופעות הניצפות (כולן, כולל כולן, בלי יוצאות מהכלל) תוך הנחה שקיים "סדר" בדברים (סיבתיות ועקיביות). הנחה זו, הגיונית, הכרחית ו(בנתיים לפחות) מתאימה לתצפיות היא האספקט היחידי בה, אותו אתה רשאי לכנות "אמונה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק על ההנחות (מדובר בשלוש לפחות, אחת שיש חוקים, שניה שאפשר לנסח את החוקים והשלישית שהחוקים עקביים) האלה דיברתי. ההנחות האלה לא הכרחיות אלא לצורך מחקר מדעי (אבל אם אתה לא מקבל את הנחות היסוד של המדע, אין לך צורך במחקר מדעי...). ברור שהעובדה שאתה חושב (או את חושבת) שמדובר בהנחות הגיוניות (וגם אני חושב כך) איננה אובייקטיבית (איך מגדירים הנחה הגיונית?). ברגע שנקבל את שלושת ההנחות האלה שום תצפית לא תסתור אותן (היא יכולה להפריך תיאוריות שפיתחנו על בסיס תצפיות שונות, אבל תמיד אפשר יהיה לנסח תיאוריה חדשה שתתאים לכל תצפיות העבר) ולכן הן תמיד יתאימו לתצפיות. ההבדל בין אמונה לתיאוריה הוא שאמונה אי אפשר להפריך או להוכיח, ואת ההנחות האלה אי אפשר להוכיח (אולי מחר באמת אנשים יתחילו ליפול כלפי מעלה) ובטח שלא להפריך (תמיד נוכל לנסח חוק חדש שיתאים לאותה נפילה מפתיעה). אולי מחוסר ידע, אבל לא הבנתי את ההערה על הביולוגיה, עד כמה שידוע לי ביולוגיה היא מדע, כמו כימיה פיזיקה וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שניתן להפריך את ההנחות הנ"ל. לא ניתן למצוא מערכת חוקים לכל צורת התנהגות. אם ניתן, ההנחות נכונות והמדע תקף. למשל, אם נזדקק לכלל כמו "ב23.01.00, בין 9:30 ל- 10:15 כוח המשיכה לא פועל" כדי לתאר את הטבע, ההנחות אינן מתקיימות. ידוע כי לפחות כרגע החוקים תקפים, ומערכות מורכבות - חלקן בנות אלפי שנים, בהן ניתן לצפות (ואפילו גוף האדם) מוכחים זאת. כל מה שנותר הוא לקוות שהעניין אינו זמני או מקרי - וזאת בהחלט ניתן לכנות "הנחה הגיונית", או לכל הפחות להחשיב אותה כאפשרות הסבירה היחידה - סטטיסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עברתי את הדיון הזה, אפשר לנסח חוק עבור כל (ואם היה BOLD היה צריך לסמן את הכל ב BOLD) צורת התנהגות ועבור כל קבוצת תצפיות סופית (אם כי גדולה כרצוננו). החוקים תקפים כי ניסחנו אותם בהתאם לתצפיות וברגע שהיה לנו תצפית שסתרה את אחד החוקים ניסחנו את החוק מחדש (אבל לא נגענו באקסיומות), ראה את ה"מהפכה" הניוטונית ואת ניסוח תורת היחסות הכללית כתוצאה מניסוי מייקלסון מורליס. אם תהיה תצפית שבשעה מסויימת הפסיק כוח המשיכה לפעול נוכל לנסח חוק מתאים (כמובן שלאותו חוק יכולים להיות מספר גדול מאוד של משתנים וקבועים - אבל בגלל שחלק גדול מניסוח המתמטיקה בו אנו משתמשים נוצר אך ורק בשביל לנסח את אותם חוקים - היו יכולים להגדיר מתמטיקה שתציג את אותם חוקים באופן שהיה נראה אלגנטי). אין מה לדבר על אפשרות סבירה יחידה באופן סטטיסטי משום שגם אם לא היו חוקים היינו מוצאים חוק אחר ובדיאבד מחליטים שהוא האפשרות היחידה סטטיסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאם החוק דורש אינסוף משתנים כדי לתת תחזית סבירה או שכל ניסוי חדש מפריך לחלוטין את התיאוריה (ולא כמו המהפכה של תורת היחסות שרק תיקנה את המכניקה הקלאסית) אז החוק הוא לא ממש חוק אלא רק ניסיון פתטי לחפש חוקיות במקום שהיא לא נמצאת בו. אם בעתיד אלוהים יחליט לבטל את השפעת כוח המשיכה על אנשים מסוימים לפי בחירתו, נוכל לומר שההנחה היסודית שלנו, שיש עקביות בעולם ויש חוקיות הניתנת לניסוח היא לא נכונה. לא ניתן לנסח חוק שיצפה מי יעוף פתאום לשמיים (וגרוע מזה, אלוהים יכול להתעצבן ולעשות דווקא כדי לבלבל את מי שינסה למצוא חוק כזה). למזלנו הוא לא עושה את זה.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בו לא ניכנס לזה שוב, אני רק חייב לשאול מספר שאלות (שאפשר להשאיר פתוחות, ולא כדי לקחת ברצינות): האם המצב שנוצר בו יש לנו שתי תיאוריות שחוזות בדיוק מדהים תוצאות של תצפיות (כל אחת בסדרי גודל אחר) אבל לא מתיישבות זו עם זו היא לא איזה מקבילה אירונית לאותו אל אכזר ושונא מדענים אותו תיארת? האם יש עדות להנחה שבזמן ניסוח הפיזיקה הניוטונית מהירות האור הייתה קבועה, אולי אותו אל פשוט משתעשע בנו, נותן לנו חידה וברגע שהוא רואה שאנחנו מתקרבים לפתרונה הוא מוסיף אליה עוד סיבוכון (אולי העולם היה פעם באמת שטוח ושני צבי ענק נשאו אותו ממקום למקום)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הפילוסופיה של המדע, נותן לראות כיצד תיאוריות באות והולכות, או מחליפות או משלימות אחת את השניה כמהלך הנקרא ''רדוקציה של התיאוריה'' למשל, מתחילים במשפטים איבחוניים המתארים מה שראינו במעבדה, ומקשרים אותם יחד באמצעות לוגיקה מתמטית. כדי להראות שתאוריה מסוימת היא מקרה פרטי של תאוריה קודמת, היינו תאוריה רדוקטיבית, נקשר אותם בעזרת מונחים לוגיים. חוקי קפלר בנוגע למסלולם האליפטי של הכוכבים מהווים למעשה התאמה של חוקי קופרניקוס שדיבר על מדלולים מעגליים. ניוטון הכליל את חוקי קפלר על כל היקום וניוטון בתורו הוא מקרה פרטי של איינשטין. לפי הדוגמא רואים רדוקציה נקיה וברורה של תיאוריות, כאשר למעשה לא היה שום שינוי אונטולוגי, כל התיאוריות היו בקשר להתנהלות גופים בחלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שאני מתחיל לחזור על עצמי, אבל בכל זאת, אולי בניסוח שונה... אם כל תיאוריה חדשה שנפתח אמורה להתאים את עצמה לכל התצפיות בעבר, אז ברור שהתיאוריה אותה החזקנו קודם (שהתאימה את עצמה לכמעת כל התוצאות = לכל התוצאות שהיו בנמצא בעת ניסוחה) תהיה קירוב (שאתה יכול לקרוא לו רדוקציה) של התיאוריה החדשה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שתיאוריה לא קופצת לה שתם כך באופן ספונטני (בנידוג לרעיון). ומיכוון שתיאוריה מבוססת על תאוריות קיימות הרי שצריך להראות קישור לוגי ביניהן, אלא אם ישנו הבדל אונטולוגי, היינו שמדברים על דברים שונים. ולכן, זה לא אומר שכל תיאוריה אמורה להתאים עצמה לכל התצפיות בעבר א-פריורי. התקדמות בהבנה של המציאות הינה היתקדמות רדוקטיבית שהולכת ומכלילה מצד אחד ומפשטת מצד שני, תוך ציות ליחסים לוגיים-מתמטיים בין שלב לשלב. הדוגמא של הרבי מלובביץ' מדגימה יפה את ההסתכלות הזו. במהופך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להודות שלא הבנתי את כוונתך. נניח שיש לי תיאוריה שבנוסף לעובדה שהיא מתאימה לכל תצפיות העבר, היא גם חוזה תצפיות עתידיות. נניח שבמסגרת ניסוי כלשהו אני מוצא תצפית שסותרת את אחת מהתחזיות. מה, לטענתך, אני אמור לעשות: האם אני חייב לפתח תיאוריה חדשה שתתבסס על התיאוריה הקימת בלבד (ואם אין כי בתיאוריה הקודמת היתה פשוט לא נכונה - ראה התיאוריות של אריסטו). איך (מלבד קירוב) מתבססת תורת היחסות על התיאוריות של ניוטון. וכידוע דווקא התיאוריה הניוטונית היתה כוללנית בהרבה מתורת היחסות או הקוונטים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנקודת המבט של ההיסטוריה של המדע, השיח הרדוקטיבי מרחיב את מרחב הדיון .כאילו נאמר שאיננו מגלים שום דבר חדש אלא מרחיבים את ההבנה והידע על היישים. השינוי מתאוריה אחת לשניה נובע מזה שלחדשה ישנם טיעונים חזקים יותר משום שהיא משתמשת בקריטריונים חדשים. אבל המעבר מתיאוריה לתיאוריה איננו בקפיצות (אם כי פופר התנגד לכך) אלא בלוגיקה מתמטית. כמובן שיש אספקטים נוספים - אפשר להראות שלא תמיד איננו מגלים דברים חדשים אבל לעומת זאת בהחלט ננטשו דעות ישנות (ראה ''הרוח החיה'' במדע הביולוגיה) התיאוריה הרדוקטיבית איננה מתכון להניית תיאוריות מדעיות אלא הסתכלות על ההיסטוריה של המדע והנחת מסקנות לגבי התנהלותו בעתיד לכן הקפיצות הרעיוניות של דב, למשל, לא עולות בקנה אחד עם הדעה הרדוקטיבית משום שעד שלא יאוששו בפורמולות לוגיות המבוססות על תחביר תצפיתי (ראינו במעבדה ש...) וכל עוד הם מתייחסות לאותו יש אונטולוגי אפשר יהיה לבסס את המעבר בין התיאוריה החדשה לישנה באופן מתימטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני בטוח שאני לא מבין אותך. מה זאת אומרת איננו מגלים שום דבר חדש, פעם לא ידעו שיש יבשה בסוף האוקינוס האטלנטי, היום אנחנו יודעים אחרי שגילינו (לא, לא אני ואתה - "האדם האירופי" או אולי "תרבות המערב") דבר חדש (ויש, כמובן, מספר רב של דוגמאות, מכל תחום מדעי שאני מכיר). מה זאת אומרת "מרחיב את מרחב הדיון" האם ניוטון הרחיב את מרחב הדיון של אריסטו? האם איינשטיין הרחיב את מרחב הדיון של ניוטון? איך מגדירים מרחב דיון? ואיך מגדירים מתי מרחיבים אותו (ולהבדיל ממה)? איך מגדירים טיעון חזק יותר ולמה קריטריון חדש מחזק את הטיעון (חדש מפני ישן...)? איך אתה מגדיר, בכלל, קריטריון בהקשר הזה? "המעבר מדיון לדיון אינו בקפיצות אלה בלוגיקה מתמטית" - מה? מתי? מספר רב (שלא לומר כל - ואז מישהו ימצא לי מעבר רציף) של "מעברים" (שאני קורא להם שינויי תיאוריות) קרו בקפיצות ולרוב בגלל ניסויים שהפריכו את התיאוריות הישנות ללא קשר ללגיקה מתמטית (וכנראה שפופר ידע למה להתנגד). במדעי הטבע, מהם אני בא ועליהם אני מדבר, נהוג להשליך תיאוריות, ברגע שאינן עומדות במבחן המציאות (דרך אגב, זה בדיוק הנושא) ברור שהתיאוריה שלך (או התיאוריה אותה הבנתי מאיך שהצגת אותה) מנותקת מחלק גדול מהתצפיות ולכן אני לא יכול להתייחס אליה ברצינות, כל עוד היא מנוסחת בצורה הזו. ואת הפיסקה האחרונה לא הבנתי ואשמח אם תנסח אותה באופן יותר ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על העיכוב בתשובה ,הייתי צריך להתייעץ עם המרצה לפילוסופיה לשעבר. המודל הרדוקטיבי מנסה לתאר יחסים בין תיאוריות מדעיות. המודל ניתן בסידרה של משפטים המיצגים את חוקיו .לכל תיאורית מוצא או בסיסית ישנה טרמינולוגיה פנימית (מסה , גנים, טמפרטורה). לכל תיאוריה ישנם חוקי בסיס או אקסיומה שמהם ניגזרים משפטים מתימטיים או לוגיים. היחס בין שתי תיאוריות מוגדר כך שחוקי תיאןרית המטרה (נאמר התיאוריה החדשה) ניגזרים מחוקי תיאורית הבסיס (הישנה). ניגזרים פרושו שחוקי תיאורית המטרה ניתנים להוכחה על סמך חוקי תיאורית הבסיס. אבל איך אפשר בכלל ליגזור מתיאוריה אחת לשניה אם הטרמינולוגיה שונה?( למשל, תיאוריה כימית כניגזרת של תיאוריה פיזיקלית) ישנה סידרה שלמה של הוכחות לוגיות ומתמטיות המראות שהדבר אפשרי דרך עקרון-מגשר כמו שטבע אותו נייגל בשנות החמישים. ישנם תוספות לתיאוריה הזו המאפשרות גישורים בחוזקים שונים אך בעזרתה מקבלים איחוד של התיאוריות, היינו שתיאוריה אחת מוכלת בשניה ואין תאוריה עצמאית. גם הקטנת מספר ההנחות על העולם מאפשרת הסברים של תופעות על ידי מספר קטן של ביטויים בסיסיים ופשוטים יותר ועל כן התיאוריה הרדוקטיבית קבילה יותר (פחות מסובכת). למשל רדוקציה של חוקים גנטיים לחוקי ,DNA או חוקים גזיים לחוקים מולקולריים .אנו מקבלים הבנה גדולה יותר על הטבע על סמך מערכת חוקים שמצד אחד היא לא שרירותית אלא נסמכת על הבנה קודמת ומצד שני מערכת חוקים בסיסית יותר .עוד דוגמא זו ההבנה שאור איננו חלק מחוקים אופטיים אלא ממערכת של חוקים אלקטרומגנטיים. היש לא השתנה אך מרחב ההסבר גדל. ישנם כמובן כל מיני סוגי מעברים רדוקטיביים בין תיאוריות, החל ממעברים "חלקים" דרך כאלה המהווים "שינוי משמעותי" ועד למעברים "מלאי מהמורות" ישנן גם רדוקציות אלמינטיביות - הספרות הקריסטליות של סוקרטס או הנסיון לבצע רדוקציה של גלים אלקטרומגנטיים לאתר ,או ביטול אונטולוגי של תיאוריה כימית העוסקת בפלוגיסטון (הוכח שאין דבר כזה) פופר (שמן הסתם קהלני יאהב אותו) טען כנגד תיאורית-התיאוריות שהכל שטויות והאינטואיציה ותחושת הבטן של המדען והדמיון חזקים יותר מתצפיות. אני כבר לא כל כך זוכר איך הגענו לכאן, אך בכל זאת תיאורית הרדוקציה של התיאוריות מראה שהתקדמות הידע אולי יכולה להעשות בקפיצות אך כל עוד ההנחה האונטולוגית תקפה ישנו קשר לוגי בין תיאוריה חדשה לישנה. אני חושב שכאן פחות או יותר מיציתי את הידע שלי בנושא ואם אתה מעוניין אוכל להפנות אותך לספרות המתאימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא לא איך לגזור בין תיאוריות בטרמינולוגיה שונה אלא איך לגזור בין תיאוריות שסותרות זו את זו (בטרמינולוגיה זהה). אי אפשר להוכיח את טרנספורמצית לורנץ על סמך טרנספומציית גליליי (אי אפשר, כי הן פשוט סותרות זו את זו, למרות שבקירוב מסויים הן זהות). כמו שאמרתי מספר פעמים (בדיון הזה ובאחרים), לתיאוריה שהופרכה אין זכות קיום (כתיאוריה - היא יכולה להוות מודל כאשר ההגבלות שלו ידועות), לכן עקב העובדה שהתיאוריה שלך הופרכה (בתגובה הזו, כמו גם בקודמת), אני לא מבין למה צריך להציג אותה בכלל. אם אני מעלה תיאוריה שהעולם נישא על גב צב ענק (תיאוריה שהיתה נפוצה, אני חושב, בעולם העתיק), האם עכשיו כל תיאוריה שתציג תצטרך להגזר מאותו צב (למרות הוכחות שהוא לא קיים)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר את טרנספורמצית לורנץ אך אם תקרא את תגובתי תראה שתאורית התאוריות מאפשרת ביטול של תאוריה קודמת לטובת חדשה. הענין הוא שאם טרנספורמצית לורנץ זהה במובן מסוים לטרנספומציית גליליי הרי שצריך להראות במה הם זהות ולהביא ארגומנטים לוגיים/מתמטיים שמאששים זהות. שים לב שכתבתי גם שרדוקציה בין תיאוריות יכולה לקבל "גוונים" שונים של מעברים, מבחינת חוזק הקשר בין תיאוריות. אם למשל תוכל להראות שהעולם מורכב מיישים אומטולוגיים שונים, צב ענק, הרי התיאוריה שהצגתי עובדת בתחום אונטולוגי לא משתנה. ניקח למשל מיקרה פשוט של רדוקציה של חוקי התנהגות של גזים (חוק בויל) לחוקי מכניקה סטטיסטית. חוקי גזים מנסים לתאר יחסים בין אלמנטים כמו טמפרטורה, נפח ולחץ. אך מה הם בדיוק טמפרטורה, נפח ולחץ? ללא חוקי המכניקה הכל היה נראה כמו איזה קסם. תחומים מורכבים יותר הם למשל רדוקציה של מדעי ההתנהגות למדע הכימיה, ראה תרופות מסוג רטאלין לטיפול בילדים היפר-אקטיביים לעומת שיטות הטיפול שהיו נהוגות קודם. שאני מבין אותה, מטרתה להראות ולהוכיח רצף מסוים בהבנה ההולכת וגוברת שלנו את היקום, ולהראות שאם ישנה קפיצה או פער או שבר בין תיאוריות שונות, כיצד פער זה מתיישב אפיסטימולוגית (לוגיקה ומתמטיקה) ואונטולוגית- גילוי יישים חדשים. ההנחה שיתכן שבסוף היקום מתקיימים חוקים שונים לגמרי יכולה לבסוף להתאמת ותיאורית הרדוקציה האינטר-תיאורטית מנסה לתת פןרמליזציה לוגית לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמן שאני מנסה להתמודד עם כתיבת התגובה (ועם הקישור הבעייתי לאינטרנט של הספק שלי), ראיתי שנוצרה למעשה הסכמה ביננו ולכן אסתפק בהבהרה מתמטית פיזיקלית, טרנספורמצית לורנץ היא ההצגה המתמטית (החבורה) של טרנספורמציות בתורת היחסות הפרטית וטרנספורמציית גליליי היא ההצגה המתמטית של טרנספורמציות במכניקה קלאסית. ראה : ו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תצפית ראשונה: כדור מתגלגל בעקבות אנרגיה התחלתית שהושקעה בו, ומתנגש באחר. הכדור האחר נע בעיקבות ההתנגשות. תצפית שניה: כדור מתגלגל בעקבות אנרגיה התחלתית שהושקעה בו, ומתנגש באחר. הכדור השני מצמיח יד, שולף סיכה מהכיס שקודם לא היה, ומפנצ'ר את הכדור הראשון. תצפית שלישית: הכדור מסרב להתגלגל. תצפית ריבעית: הכדור משנה את צורתו לצורת פיל וורוד השוקל כ4 טונות, וזאת מבלי שנמדד שינוי כלשהו בסביבה, ותוך דקלום "מלחמה ושלום" מעופף לליבת השמש שבנתיים "נכבתה" מאחר ולא מתרחש כל תהליך עיקבי בין חלקיקי המסה המרכיבים אותה, וגם מס' החלקיקים וכל פרמטר נצפה אחר אינו עיקבי כך שקיימת הסתברות שווה לכל צורת התנהגות באשר היא. מהי מערכת החוקים העיקבית שמתארת התנהגות זו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תצפית ראשונה: כדורי ביליארד. תצפית שניה: ביז'ו ישן כשהוא שוכב על הגב והבטן העגולה שלו היא הכדור השני, איז'ו מגלגל כדור ים על הבטן שלו. ביז'ו מתעורר עצבני, מתהפך מוציא סיכה ומפנצ'ר את הכדור. תצפית שלישית: הכדור ממוסמר לרצפה (ולכן מסרב להתגלגל). תצפית רביעית: הכדור הוא ביצה של פיל ורוד (ידוע שפילים ורודים בוקעים מביצים ומשקלם ההתחלתי הוא כ 4 טונות) הפיל הוורוד עושה מייד עם בקיעתו את מה שפילים וורודים עושים עם בקיעתם הוא מתעופף אל עבר הירח תוך דקלום "מלחמה ושלום" (בניגוד לפילים ירוקים שמדקלמים את "למי צלצלו הפעמונים"). המדען עורך התצפיות המבולבל חושב שהירח הוא השמש שכבתה בגלל חוסר עקביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכת החוקים היא כזו: 1) בתצפית מספר 1 הכדור מתגלגל. 2) בתצפית מס' 2 הוא מצמיח יד. 3) תמשיך לבד. האם התצפית הזו חוזה משהו? כנראה שלא. אבל עדיין קיימת חוקיות, ולו חוקיות פרטנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק במו פתרנו את הבעיה של תאוצות שונות לגופים שונים עבור אותו כוח, נגדיר משתנה פנימי (כמו מאסה): לכדור הראשון יש ערך 1 לכדור השני יש ערך 2 לשלישי 3 ולרביעי 88. עכשיו ננסח חוק שאומר, במידה והערך של אותו משתנה פנימי הוא 1 הכדור ינהג בהתאם וכך הלאה. ולחסוך לך תגובה (ועצבים מקוראי האייל) גם אם מדובר באותו כדור, אפשר להגדיר את ההתנהגות כפונקציה של הזמן (או המקום או משתנה חיצוני אחר) ,הרי אותו כדור לא יתנהג באופן שונה באותו הזמן - ואני מדבר על זמן אבסולוטי (הנה חסכתי לך עוד תגובה). יש הוכחה מתמטית שעבור כל (ושוב אתה יכול לשים דגש על כל) קבוצת ערכי תצפית גדולה כרצונך (אני חושב שהיא חייבת להיות סופי, אבל בכל מקרה מספר התצפיות הוא סופי) אפשר למצוא פונקציה רציפה בכל הנגזרות שתתאים (לא בערך) לערכי התצפית (היוצא מהכלל הוא עם נתונים לך שני ערכי תצפית שונים עבור אותם משתנים - אבל הפיתרון הפשוט הוא להגדיר משתנה חדש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר דשנו לעייפה ב"טיעון השען" של המבקשים להוכיח שחייב להיות יוצר בטענה ש"אם יש סדר, חייב להיות מסדר". במובן מסויים, הם צודקים. בתנאים של אקראיות מוחלטת הסיכוי שתבניות מסויימות יווצרו ואחרות לא, תוך שמירה על חוקיות בסיסית, בחלק כה גדול של היקום (כל היקום הנצפה, למעשה) במשך זמן כה רב (תצפיות מכוכבים רחוקים הן למעשה תצפיות של מיליארדי שנים אחורה) הוא נמוך להחליא. כמובן שאלו רק תצפיות, ולא הוכחות מתמטיות, אך הן כה נרחבות שאין ברירה אלא לקבלן. ה"הגיון הפשוט" שלי גם אומר שאין אפשרות של "חצי חצי", כלומר שהיקום בחלקו יתנהג בחוקיות מסויימות וחלקו האחר (זמן\מרחב) באקראיות מוחלטת. האם החוקים עצמם אקראיים? יכול להיות שכן, יכול להיות שהם החוקים האפשריים היחידים בכל יקום פיזי נתון, ויכול להיות ששתי התשובות נכונות. בכל מקרה לא יהיה זה נכון לומר שהטענה כי קיימת חוקיות ביקום היא "אקסיומה" באותה רמה של אקסיומות דתיות למינהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבהרתי את עצמי מספיק: א. הדיון התחיל מטענתו של ewilde ש"המדע הוא אמונה! אף מדען לא יתווכח איתך על זה". (מעניין למה אף אחד לא התייחס להגדרה המופרכת הזו מלבדי) אני טענתי (ואני עדיין טוען) שהמדע הוא לא אמונה אלה האקסיומות עליהן בנוי המדע הן אמונה. ההבדל בין מדע לדת הוא, שמדע בנוי מתיאוריות שמבוססות על מספר מצומצם של אקסיומות, וניתן לחלוק עליהם, להפריח אותן, ולפתח אותן, ודת נתונה כתורה אחת ארוכה עליה אי אפשר לחלוק ואותה אי אפשר לפתח (ובטח שלא להפריך). ב. נקודה נוספת אותה אני מתקשה להעביר (לא בפעם הראשונה) היא הנחת המשתנים הסמויים, תחשוב על הניסוי (המחשבתי) הבא, ניקח מספר גופים בעלי צבע/גודל/צורה זהה ,נפעיל עליהם כוח קבוע למשך פרק זמן זהה, ונמדוד את המרחק אותו הם עברו. התוצאה שנקבל תהיה שכל אחד עבר מרחק שונה, מכן אפשר להסיק שלוש מסקנות: 1. הניסוי נכשל, לא יכול להיות שאין חוקיות ולכן צריך להתעלם מהניסוי... 2. אין חוקיות בעולם, ואין טעם לחפש חוקיות כזו. 3. בגלל שהחוקיות היא אקסיומה, חייבת להיות חוקיות לכן נגדיר משתנה חדש (נקרא לו משתנה פנימי, כי אין דרך חיצונית לקבל אותו) לכל גוף, שמגדיר את יחס כלשהו בין המרחק לכוח. כידוע משתנה כזה הוגדר (ונקרא מאסה) ובאותה דרך אפשר להגדיר משתנים רבים ושונים כרצוננו ולכן לעולם לא נוכל להפריך (או להוכיח) שיש חוקיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהתאור הזה מתיישב יפה עם תיאורית התאוריות עליה התכתבנו למעלה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהיה זה לאפלאס שאמר שככל שאנו יודעים יותר אנו גם מגלים יותר דברים שאיננו יודעים, או בניסוח אחר: כל תשובה פותחת פתח להרבה שאלות חדשות. הוא דימה את הידע שלנו לכדור, שככל שהוא גדל גם שטח הפנים שלו - כלומר התחום בין הידוע ללא ידוע - גדל. אם מאמינים שמרחב השאלות הוא אינסופי, האנלוגיה תופסת. הוקינג הביע פעם את הדיעה שמרחב השאלות לא רק סופי אלא שכדור הידע כבר תופס את רובו. אני מאמין (סליחה על הביטוי :-)) שהאמת היא אי שם באמצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי מוזר להגיד, שאתה מאמין שגודל כלשהו נמצא אי שם בין ערך סופי לאינסופי. כפי שהדברים מוגדרים מתמטית אין שום תחום בין עוצמות סופיות לעוצמות אינסופיות. גודל יכול להיות או סופי או אינסופי, לא באמצע. להגיד שמספר השאלות (ולכן גם הידע) הוא באמצע בין סופי לאינסופי זה כמו להגיד שהוא או סופי או אינסופי, כלומר טאוטולוגיה חסרת משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מוזר? לא אמרתי שמספר השאלות הוא אי שם בין מס' סופי *כלשהו* למס' אינסופי. אמרתי (או התכוונתי להגיד) שנראה לי שמס' השאלות האפשריות הוא סופי, אבל גדול הרבה יותר ממה שהוקינג בימיו האופטימיים שיער (שמעתי שהוא קצת חזר בו בינתיים). במלים אחרות, אני חושב שלכדור הידע שלנו יש עוד הרבה מרחב של הלא-ידוע לגדול לתוכו. אגב, אתה אולי יודע שגם בסוף המאה ה-19 היו הרבה פיזיקאים שחשבו שהפיזיקה פחות-או-יותר נגמרה וכל מה שנשאר הוא זוטות. זה היה כמה שנים לפני פיתוח תורת היחסות והקוואנטים... אבל זאת לא אמירה שאני יכול להגן עליה לוגית, לכן השתמשתי בפועל "מאמין". אין לי דרך להתווכח עם מי שמאמין, לדוגמא, שהקוארקים מורכבים מתת-חלקיקים (או מיתרים אם אתה רוצה) שהם מורכבים מתת-תת- חלקיקים וכך הלאה עד אינסוף. לכן, אפילו אני עצמי לא מתיחס לאמונה הזאת שלי ביותר מדי רצינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היינו אם נקח מפת ישראל בקנה מידה מסוים נראה שמשורטטות עליה שתי נקודות שחורות שלידן כתוב תל-אביב ןחיפה .בניהן ניראה קו שחור מתפתל באורך 10 סנטימטר. על סמך הקונוונציה וההסכמה בין מצירי המפה ומשתמשיה יש לנו סיבה טובה להניח שאם נתקדם לאורך הקו המתפתל בין נקודה א' לב' נוכל לנסוע מת"א לחיפה. אולם במציאות אין נקודות שחורות בגודל 2 סמ"ר וכביש נראה אחרת לגמרי. המדע מאפשר לנו יצוגיות של מציאות כפי שהיא נתפסת על ידינו וחוקי הטבע שלנו מראים את אופי תפיסתנו ואת קנה המידה שעליו כולנו מסכימים ובו משתמשים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט בדבריך ''ניוטון אמנם טעה'' הקפיץ אותי. תורת ניוטון מתאימה בדיוק לגישה שאני מציג. איני חושב שמודל מדעי יכול לתאר ולכלול את כל התופעות בטבע. נכון שהמודל שלו אינו מתאר במדויק את כל התופעות, אבל הוא מתייחס לסביבתנו ואפשר להבחין בנקל את מה הוא מתאר היטב והיכן אינו מדייק. הכל על השולחן. תורת היחסות (שאיני מתמצא בה) מסבירה בעזרת מודל אחר גם את התופעות שאותן מסבירה תורת ניוטון וגם תופעות אחרות שבהן תורת ניוטון איניה מדייקת אבל בודאי גם היא אינה מסבירה את כל התופעות. נראה לי שאחר אינשטיין הפיסיקה די תקועה, אבל ייתכן ותהיה בה פריצת דרך. לא צריך להתייאש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיזיקה לא נתקעה אחרי אינשטיין. תורת הקוונטים שהתפתחה אחרי תורת היחסות ותורת המיתרים שממשיכה להתפתח גם כיום (ואמורה בסופו של דבר לאחד את הקוונטים עם היחסות או משהו כזה) הן מהפכניות וחשובות לא פחות מתורת היחסות. הבעיה היא שבעוד שתורת היחסות זכתה ליחסי ציבור בזכות הניסוח האלגנטי והמרשים של הנוסחה e=mc^2 וכך הרבה אנשים שאין להם מושג מה היא אמרת שמעו עליה, לתורות האחרות אין נוסחאות מפחידות ואלגנטיות כך שהן פחות מוכרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר את תורת הקונטים אבל מצטט את "הגורו" שלי שמכיר אותה היטב: תורת הקוונטים היא תורה לא טובה משום שבזמנו פותחה כדי להסביר תופעה פרטית. אחר כך כשנתגלו תופעות נוספות התורה הזאת לא התאימה להם במדויק והיה צריך "לשפר" אותה, או להדביק עליה תלאים, וזה סימנה של תורה לא טובה. (אגב "הגורו" שלי, עבודת הדוקטורט שלו היא ביחסות כללית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם התורה הזו לא מושלמת, פחות אלגנטית והתפתחה בצורה פחות ליניארית מתורת היחסות (לא גאון יחיד שמנצח על פיתוח התורה אלא מדענים שונים שעובדים במקומות שונים במקביל) אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שהיא שינתה את הדרך שבה פיזיקאים מסתכלים על העולם היום לא פחות מתורת היחסות, והביאה מבחינה טכנולוגית להרבה יותר שינויים בעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שתהיה לי האפשרות להתעלם מעובדות, עלי להכיר אותן, וכפי שציינתי, במקרה הזה התנאי הזה לא מתקיים. לכן לא אוסיף דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הערה: הדברים הבאים הם מפיו של בור ועם הארץ. אין להתייחס אליהם כבאים ממקור הבקי בעניינים לעיל) הגורו שלך עובד בדוקטורט שלו על יחסות כללית, ואתה מתפלא על כך שיש בו מרירות כלפי תורת הקוונטים? תורת הקוונטים הרבה יותר מבוססת מתורת היחסות הכללית, שכן יש לה סימוכין ניסויים רבים יותר, הנובעים מטבעה, כמסבירת דברים הקורים בקנה מידה קטן, בעוד שהיחסות הכללית מדברת על קני מידה ענקיים, וניתן לבדוק אותה רק ע"י צפיה. הטכנולוגיה שממנה אנו נהנים, למשל, הייתה יכולה להתפתח ללא תורת יחסות כללית, ואילו השימושים לכאורה של היחסות הכללית, חורי תולעת כרצונך, מנועי "warp" וכדומה, לא פותחו. זו אחת הבעיות, נראה לי, עם היחסות הכללית, כי אני מתחיל לחשוד שהדרך הטובה והיעילה ביותר לדחוף תורה מדעית היא לבחון שימושים הנובעים ממנה, לראות אותה בפעולה תחת תנאי הניסוי והטעיה של המעבדה, ובכך לתת לחוקרים אותה כיוון התפתחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה ''גורו'' שלי לא ''עובד'' על הדוקטורט שלו. הוא ''עבד'' וסיים מזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפליא אותי שאני יוצא להגן על מכניקת הקוונטים, אך הטענה שציטטת היא לכל הפחות לא מדויקת. הסיבה בה' הידיעה לכך שתורת הקוונטים לא נזנחה מזמן היא התחזיות המוצלחות שיצאו ממנה, דהיינו התאימות הגבוהה בין התחזיות התיאורטיות למדידות. אלמלא הדיוק העצום הזה, לא היו משלימים עם ההכרח להעלים עין מן העקרונות הלוגיים היסודיים בפיסיקה בהם תורת הקוואנטים לא עומדת, ולא היו טורחים להטליא את חוסר העקיבויות המתימטיות המופיעות בה (למשל ההכרח לבצע רנורמליזציה של שדות כדי לקבל גדלים סופיים למשל לאנרגית האינטראקציה בין אלקטרון לשדה המגנטי שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היתה תיאוריה פיזיקלית שאילצה את הפיזיקאים לבלוע כל כך הרבה צפרדעים כמו תורת הקוואנטים. אפשר להגיד שהם *נאלצו* לקבל אותה מחוסר ברירה, וידועה ההתנגדות העיקשת של איינשטיין. הויתור על הדטרמיניזם והמרתו בחישובים הסתברותיים, הבעיות של מתן אינטרפרטציה מתקבלת על הדעת לתוצאות המתמטיות (דואליות חלקיק.גל, עקרון אי הודאות), בעיות שקשורות לתהליך הקריסה (collapse אם כך זה נקרא בעברית) של פונקציית הגל שמובילות למצבים פרדוכסליים כמו החתול המפורסם של שרדינגר, וכמובן גם הרנורמליזציה שהוזכרה - כל אלה חייבו את תורת הקוואנטים לספק הרבה תשובות ניסויות לפני שהתקבלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |