בתשובה לטלי, 14/05/03 4:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"האם אמנות צריכה (לדעתך) תמיד להנחית על קוראיה את כל אלה? את חלקם ? להנחית בכלל? הנה כאן כבר אחת הנקודות שבהן אנחנו חלוקים." כן, השירה "חייבת". זה ההבדל בין טענותינו, למען האמת. את מזהה אותי כאומר שהשירה "חייבת", מתוך הכרח, להיות דבר מה, כשבעצם, אני אומר, אין לה ברירה. השירה היא. ושירה שאינה חרב פיפיות, בסופו של דבר, מאבדת מן החדות שלה. "ואף כאן. אני סוברת שאמנות צריכה לעיתים להכאיב לקוראים, לעיתים להנעים להם. לעיתים גם וגם. ואין לזה דבר, אגב, עם החלוקה של שירה אישית מול שירה אידיאולוגית. אתה יכול לכתוב שיר אישי שהוא כואב מנשוא (גם לקוראים). או שיר "ציבורי" שלא יצליח לגרום לדבר. אמנות טובה, לדעתי, מצליחה להרעיד איזה מיתר פנימי בקורא. אבל לא - היא לא תמיד חייבת להכאיב לשם כך." נכון, לכן לא חילקתי שירה אישית לשירה "אידיאולוגית". האישי הוא האידיאולוגי, ושיר "ציבורי" מן הסוג שאת מדברת עליו, נותר בגדר פרופגנדה זולה ושייך לפחי האשפה של ההיסטוריה. השירה לא "חייבת" להכאיב לקוראיה, אבל איזה קיום יש לה, אם אינה מעוררת בהם אי-נוחות, עצב זה או אחר, זעזוע? איזה קיום עצמאי יש לה בקרב מוצרי הבידור האחרים, כולם כאחד מנעימים? על אותה "הרעדת מיתר פנימי" בדיוק דיברתי, אבל לא בדרך שעושה זאת אופרת סבון ממוצעת, דרך פנייה נעימה לסמלים, למילים ולחוויות שצפויות להרעיד את קהל היעד שלה בהתייפחות כל פעם מחדש. אלא בדרך שירית, כזו הנעדרת מחומריו של אוקפי. "כתבת בתגובה הנוכחית: "אמנות אמיתית מעבירה לקוראיה יופי וכיעור, שמחה וצער, מכות הניחתות עליו, ומכות שהיא מנחיתה על עצמה, בה בעת." - המשפט הזה אינו חד-משמעי. זה יכול להיות מקור הטעות." המשפט הזה הוא מאד חד משמעי. האמנות האמיתית היא כל אלו, ואף יותר. היא יוצרת תגובה, זעזוע, אי נוחות, לא מעוררת בקהלה רצון לשחרר את חגורתו כמו לאחר ארוחה טובה. שוב, האמנות לא "חייבת" להיות כל אלו, כפי שאת חושבת שהתכוונתי לומר. האמנות האמיתית *היא* כל אלו. "זוהי אכן נקודה בה אנו חלוקים. לדעתי, יש מקום גם לדיבור על יופי, כפי שיש מקום לדיבור על הכיעור. יותר מזה, הצגת הכיעור כפי שהוא, בצורה שתגרום לבחילה, היא לא תמיד בעלת ערך." לצערי, לא הבנת. דיבור על יופי או כיעור בעולם שכל כולו עוסק ב"יופי" וב"כיעור" כמושגים נעלמים, מופשטים לתגית המחיר התקשורתית שלהם, כמוהו כהסרת היריעה. העולם הזה אינו מלא יופי, אך בה בעת, הוא כל כולו מוקדש לרדיפה אחר ה"יופי" שהוא מעודד לצרוך. וזהו כיעור אחד מבין אינספור. ואם לא השירה תהיה מנוגדת לכך, אבוי. הבחילה היא תמיד בעלת ערך. זהו העולם בו את חיה. עכשיו הזמן להתמודד. "לא. מחשבה חופשית, יצירתיות וכישרון אינם מוגדרים כשבלוניים לדעתי. אבל ההכרח (אני מדגישה: ההכרח) להסיר את היריעה מעל פניו של היופי, להציג תמיד את הכיעור, להכאיב תמיד, להטיח תמיד, אלה שבלוניים. אם לא זו כוונתך, לא הצלחת להעבירה כיאות. זה מה שהבנתי אני מדבריך." הנה שוב. הכיעור קיים, ה"יופי" קיים גם הוא. גם היופי, חסר המרכאות, קיים, מפרפר לו נשכח בפינת רחוב כלשהי. כל עוד היצירה בעלת ערך, היא לא שבלונית. שירה שיודעת באיזה עולם היא חייה, ומסתגלת לכך, היא לא שבלונית. היא אמיתית ונושאת אמת. ואני מפנה אותך ל"מניפסט למתנגדי השירה החדשה", שהבאתי באחת מתגובותי הקודמות. תגובה 145283 "אם להתעלם מקלישאות ומהתנשאות, הרי נותרנו עם: "השירה אינה יצור חברתי". ובכן, זוהי עוד נקודת מחלוקת. לדעתי שירה בעלת ערך היא כזו הניתנת לפיענוח על ידי הנמען. כתיבת אסוציאציות אישיות למשל, שאין להן משמעות לקורא שלא חווה *בדיוק* את אותן החוויות, אינה בעלת ערך רב." ולדעתי שירה בעלת ערך היא שירה שמאחוריה עומד חזון אמנותי אמיתי, הניכר במצויינות הכתיבה. הנמען לא שייך לכאן, אם אינו אדם בפני עצמו (כלומר, אם השירה אינה פונה אל הקורא היחיד, אלא לעדרי בני אדם מהסוג הנפוץ בכיכרות). "הרעיון העומד מאחורי אוקפי הוא, ראשית כל, להציג שירה (וזה נכון גם לתחומים האחרים שאוקפי עוסק בהם) שנבחרה מתוך המכלול האדיר הקיים היום ברשת ובכלל. השירה הזו, לדעתנו העורכים, בולטת לטובה ולכן נבחרה להיות מוצגת בעיתון. בנוסף, אנחנו מעודדים דיון בשירה של אוקפי, באמצעות מאמרים שאנחנו מגישים, באמצעות מאמרי תגובה, באמצעות הדיון באייל, באמצעות דיון בפורום שלנו." טענתי שמטרתו של אוקפי היא אכן, רק לפרסם שירה מן המכלול הקיים לפי העדפתם האישית השרירותית של קוראיה. לא לפי רעיון מנחה, הבורר אותה. כפי שציינת. הדיונים שאת מתארת, כולם נשמעים לי כמו אותו הנהון הסכמה מתמשך בו כולם מתעקשים לנסות ולהוכיח את עמקותם. "במה בולטת השירה שאנחנו בוחרים לטובה ? לדעתנו, בכל מה ששירה טובה צריכה לכלול: ראשית כל רעיון שלם וכזה הניתן לפענוח (דבר שלצערי אינו מובן מאליו היום), ערך מוסף רגשי ו/או מחשבתי שנותר אצל הקורא, שימוש מעניין במילים, בשפה, באוצרות התרבות הישראלי, היהודי, העולמי. לא כל אחד מהשירים שמתפרסמים באוקפי מצטיין בכל אחד מאלה. חלקם נבחרים בגלל הברקה אחת, אבל כזו שהופכת את השיר לראוי בעיננו, חלקם בגלל שימוש מצוין בשפה, חלקם משום שהם מקדמים רעיון שנראה לנו מעניין מספיק לדיון. בגלל טעמם השונה של העורכים, ובגלל כובד המשקל שהם נותנים לתחומים השונים, השירים המתקבלים אמורים לייצג מגוון רחב יחסית." איזה רעיון עומד, למשל, מאחורי השיר ההוא על הישן בספסל? איזה ערך מוסף רגשי ומחשבתי היא מותירה עם קוראה? ואיזה שימוש מעניין בשפה או במילים עושה מחברו של אותו שיר? דיבורים זולים. "השירה" שאוקפי מציג כל-כך דורשת להסביר עצמה אל מול הקורא, להיות מובנת בכל מחיר, וע"י כך אהודה עליו, שהיא מופשטת מכל חלק בה, שחלילה, עלול היה להיות שירי. מרוב שהיא שואפת לבהירות, היא שקופה. ולכן, נוחה להתעלמות, לא מותירה עמה דבר. נבלעת ביתר הברברת התוך-רשתית לנצח נצחים. "אתייחס לעוד משפט אחד מדבריך: "אמנות שאין בה רעיון שלם(!) ואסתטיקה רגשית (ואני מדגיש, רגשית) לא ראוי שתוצג, תושמע או תיכתב. נקודה. " משפט כזה הוא בעייתי מאוד בעיני. איני סוברת שכל אמנות ראוי לה להיות מוצגת כמיטב היצירה. אבל מכאן ועד "לא ראוי ש... תיכתב" הדרך ארוכה. וסתימת פיות כזו מסוכנת לדעתי יותר מאתרים כמו "במה חדשה" הנותנים פה לכל כותב." התפשרות, לצד חוסר התעוזה, היא הפשע היצירתי החמור ביותר. אם יצירה אינה "מיטב היצירה" (מונח טיפשי, אנחנו לא מדברים כאן על ציונים, אלא על הערך השירי שיצירה מסויימת נושאת עמה), אין לה קיום. וכן, לא ראוי שתיכתב אפילו, למה לבזבז את הזמן בקשקוש דברים מיותרים? סתימת פיות? יהי כן. מי ייתן וייפתחו שנית כאשר יהיה להם משהו בעל ערך לומר. "אם הבנתי נכון, הדגמת שיר אחד שבעיניך הוא אינו מקורי ואינו פורץ גבולות. או שמא לא הבנתי?" כן, הדגמתי שיר אחד, כי שיר אחד ביקשת. לא שאינו מקורי ואינו פורץ גבולות (גם), אלא שהוא חסר כל ערך שהוא, ופתטי לחלוטין. אני יכול להדגים עוד, אם זה כל כך משנה. הנקודה היתה שהיו לי טיעונים נוספים מלבד אותו שיר שהדגמתי. "צורת ההתנסחות הזו היא מתנשאת עד מאוד. מילא, לו היתה שיר. אבל אנחנו מנסים לנהל דיאלוג. קראתי את תגובתך הקודמת. אם לא הבנתיה שם, אולי מוטב שתחפש מילים אחרות לומר את מה שיש לך לומר, במקום לבקר את יכולות הבנת הנקרא שלי ולכתוב שוב *בדיוק* את אותו הדבר. אני מוחקת כאן את הקטע שהועתק מן התגובה הקודמת, כמו גם את משפט הסיום שאינו מוסיף כבוד לכותבו." למה היא מתנשאת? השקעתי מזמני בכתיבת ביקורת שביקשת אותי לכתוב, וקיבלתי ממך תגובה שמפורשות אינה נוגעת כלל לביקורתי. אולי לביקורתו של מישהו אחר על השיר, אך לא שלי. שליפת המילה התנשאות כסותמת פיות בכל דיון שירי כאשר אחד הצדדים מגיע למבוי סתום בטענותיו, היא טיפשית, לכל הפחות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שזיהינו את נקודות המחלוקת המהותיות ביננו בנוגע לאיזו שירה ראוייה להתפרסם (ולהיכתב). אין זה מפתיע שאינך אוהב את אוקפי. ככל הנראה לא נוכל לרצות אותך בבחירת השירים שלנו, ואף לא ננסה משום שאנו חלוקים בדברים מהותיים מדי. בעית הקומוניקטיביות נותרת, לדעתי, בעינה. השפה שאתה משתמש בה קשה להבנה, במקרה הטוב, ולעיתים קרובות יוצרת אנטגוניזם. איני מנסה לסתום את פיך באומרי זאת, אלא רק להסביר מדוע קשה מאוד לנהל אתך דיאלוג. כאשר עונים, לטענתך, לא לעניין, נסה לבחון שמא דבריך היו קשים להבנה, או שמא אתה לא הבנת את דברי הזולת, לפני שאתה מטיח בו את טענת ''לא הבנת את דברי''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכפת לך לנסח בצורה קריאה את נקודות המחלוקת המהותיות בינכם כדי שגם אני אבין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אשר שכטר טען כי אין קיום לשירה אלא אם היא מעוררת בקוראים אי נוחות או עצב זה או אחר. לדעתי, השירה לא חייבת *תמיד* להכאיב לקוראים, או לגרום להם אי נוחות או זעזוע. אני מסתפקת בכך שתרעיד איזה מיתר פנימי. 2. אשר שכטר טען כי "הבחילה היא תמיד בעלת ערך. זהו העולם בו את חיה. עכשיו הזמן להתמודד.". לדעתי, הבחילה היא לא *תמיד* בעלת ערך. 3. אשר שכטר טוען כי העולם הוא כעור ביסודו, ואל לשירה להתעלם מכך. לא כתבתי זאת קודם, אבל אני מוסיפה כעת. בעולם לדעתי יש גם יופי, ומותר לשירה לבחור לעיתים במודע להתרכז ביופי הזה. 4. החשוב מכל לדעתי - האם השירה צריכה להתחשב בנמען או לא. לדעתי - בהחלט כן. לדעת אשר שכטר - בהחלט לא. 5. אשר שכטר סובר כי שירה שלדעתו אין בה רעיון שלם ואסתטיקה רגשית לא ראוי שתוצג, תושמע או תיכתב. לדעתי, יש מקום לכתוב גם שירה שאינה ראויה לדעתו של אשר שכטר, וגם שירה שאינה ראויה לדעתי, ומסוכן יותר לקבוע שאין מקום לכתוב שירה מסוג מסוים מאשר לתת לכל אדם לכתוב את אשר על ליבו ולבחור מתוך ההצע. סתימת פיות מסוכנת יותר. 6. אמנם לא לעניין שירה, אלא לתקשורת בכלל: אני סוברת כי בני אדם צריכים לדבר בשפה שתובן לזולת, על מנת לקיים דיאלוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.אשר שכטר טען כי אין קיום לשירה אלא אם היא מעוררת בקוראיה תגובה משמעותית כלשהי, כמו זעזוע, עצב, או אי נוחות. אשר שכטר טען גם כי הנעמת זמנו של הקורא היא עניין מסוכן, היות והוא אינו זקוק לשירה לשם כך. לכן, לשירה שמנעימה עם קוראיה אין קיום משל עצמה, היא מתמזגת יחד עם מדיומי הבידור האחרים, ומנתקת עצמה מתחומי היצירה האמנותית. אשר שכטר טען שנועם הוא אישור של דבר קיים, בעוד ש"הרעדת המיתר הפנימי" הנחוצה אל לה, חלילה, לאשר את הקיים, לשביעות רצונו של הקורא, כי אז היא מבטלת את עצמה. 2.אכן, הבחילה היא תמיד בעלת ערך (כל עוד היא תוצאה של כשרון אומנותי מן המעלה העליונה, כמובן), היות והיא מעמתת אותך, כקוראת, עם עולם שאינך מוכנה להתמודד איתו. ההדחקה שלך לא תשנה את העובדה שהוא קיים, והשירה חייבת להזכיר לך זאת. אם לא, כמו שנאמר קודם, אובד הגבול בין אמנות לאוננות. 3.אשר שכטר טען כי העולם כעור מיסודו היות והוא אינו יודע היכן למצוא יופי, והוא עדיין מכער עצמו ככל שיוכל ברדיפה אחר "יופי". על השירה להסיר את היריעה בתנועת קריעה מהירה מעל ה"יופי" המזוייף וה"כיעור" המזוייף, וליצור לעצמה מושגים חופשיים משלה. אשר שכטר לא התכחש לקיומו של יופי, אלא טען שגם אזכורו בשיר יוצר אי-נוחות, היות וידוע גורלו. ואם לא, כדאי לספר. 4.לדעתו הצנועה של אשר שכטר שירה המתחנפת לנמעניה סופה שתתמזג איתם כליל, ולכן שוב, תאבד מהרלוונטיות שלה. 5.דעתו של אשר שכטר שונה מטעמו האישי, ישנם די והותר משוררים ראויים לפי הקריטריונים שהציג מבלי שיתאימו לטעמו האישי. אשר שכטר גם לא אמר לבני אדם לא לכתוב, אלא לברור טוב יותר מה הם בוחרים לבטא, ומדוע. 6.אני מוצא את דבריו של אשר שכטר מובנים לחלוטין בדיון זה. זוהי תגובה גם לתגובתך הקודמת (תגובה 146352): -זיהוי נקודות המחלוקת היה מובן מאליו, לפחות עבורי, למן תגובתי הראשונה. ואם אצלך לא, עכשיו שגילית אין זה בהכרח מסיים את הויכוח. -אני מסכים, אל תנסו. -מדוע שפתי כל כך קשה להבנה? אני מאמין שבתגובותי באייל היו תגובותי נהירות בהחלט. ולבסוף, ציטוט של צלאן את פסקאל: "גבירותי ורבותי, מקובל היום לטעון כנגד השירה שהיא "סתומה". הרשוני כבר כאן – וכי לא נפתח כאן פתח פתאומי? – הרשוני לצטט כאן פסוק משל פסקאל, פסוק שמצאתי זה לא כבר אצל לב שסטוב: Ne nous reprochez paz lo manqué de clarte car nous en faisons proffesion!"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא את תגובותיך האחרונות, בעיקר תגובה 146359 ברורות ורהוטות. ההודעות המוקדמות יותר, שלא להזכיר את המניפסט, היו מעבר להבנתי המוגבלת, והמעט שכן הבנתי היה דוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזרה? נדמה לי שאני מזהה reproach ו- clarity ואף profession (או professionality?) מכאן אני יכול להסיק משמעות אפשרית אחת, לפחות, אך יהיה זה אווילי לא לחכות לתשובת יודעי דבר. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזהה גם את car אם זה עוזר לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אל נא תבואו אלינו בטענות על חוסר בהירות (או, אם לשמור על הקשר לדבריו של צלאן 'סתימות' - א.ש), זהו מקצוענו.'' וגם אני, לצערי, איני דובר צרפתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הטעם בהבאת משפט בצרפתית לקהל שאינו דובר צרפתית? האם אין זה חלק מאותה חוסר בהירות שדובר בה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני שכאן אין עליך לבוא אלי בטענות, אלא לשמעון זנדבנק, מתרגם נאום 'המרידיאן', הטקסט שממנו לקוח הציטוט. היות והנאום הוא במקורו, בגרמנית, והציטוט מובא בצרפתית, אני יכול להבין את בחירתו של המתרגם העברי להשאיר את הבדלי השפה כשהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אנסה לבחון אם שינית מעמדותיך הקודמות בתגובה זו, אלא אתייחס לזו כלשונה. 1.אשר שכטר טען כי אין קיום לשירה אלא אם היא מעוררת בקוראיה תגובה משמעותית כלשהי, כמו זעזוע, עצב, או אי נוחות. אשר שכטר טען גם כי הנעמת זמנו של הקורא היא עניין מסוכן, היות והוא אינו זקוק לשירה לשם כך. לכן, לשירה שמנעימה עם קוראיה אין קיום משל עצמה, היא מתמזגת יחד עם מדיומי הבידור האחרים, ומנתקת עצמה מתחומי היצירה האמנותית. אשר שכטר טען שנועם הוא אישור של דבר קיים, בעוד ש"הרעדת המיתר הפנימי" הנחוצה אל לה, חלילה, לאשר את הקיים, לשביעות רצונו של הקורא, כי אז היא מבטלת את עצמה. ==> ההבדל ביננו הוא שאני סוברת שניתן להרעיד מיתר פנימי גם באמצעות יופי (אם כי, זה קשה בהרבה). בנוגע ליתר, אני מסכימה עם דבריך. גם בעיני, שירה טובה היא כזו המעוררת בקוראיה תגובה משמעותית כלשהי. 2.אכן, הבחילה היא תמיד בעלת ערך (כל עוד היא תוצאה של כשרון אומנותי מן המעלה העליונה, כמובן), היות והיא מעמתת אותך, כקוראת, עם עולם שאינך מוכנה להתמודד איתו. ההדחקה שלך לא תשנה את העובדה שהוא קיים, והשירה חייבת להזכיר לך זאת. אם לא, כמו שנאמר קודם, אובד הגבול בין אמנות לאוננות. ==> הסוגריים שהוספת הם משמעותיים ביותר. לדעתי, הבחילה אינה בעלת ערך *בפני עצמה*. 3.אשר שכטר טען כי העולם כעור מיסודו היות והוא אינו יודע היכן למצוא יופי, והוא עדיין מכער עצמו ככל שיוכל ברדיפה אחר "יופי". על השירה להסיר את היריעה בתנועת קריעה מהירה מעל ה"יופי" המזוייף וה"כיעור" המזוייף, וליצור לעצמה מושגים חופשיים משלה. אשר שכטר לא התכחש לקיומו של יופי, אלא טען שגם אזכורו בשיר יוצר אי-נוחות, היות וידוע גורלו. ואם לא, כדאי לספר. ==> אני מוכנה להסתפק בתחושה עמוקה, מה שצוין לעיל כ"הרעדת מיתר פנימי". איני זקוקה דווקא לאי נוחות בשביל לקרוא לשירה - שירה. (למרות שזו הדרך הקלה יותר). "מושגים חופשיים משלה" הוא מונח מעורפל בעיני. 4.לדעתו הצנועה של אשר שכטר שירה המתחנפת לנמעניה סופה שתתמזג איתם כליל, ולכן שוב, תאבד מהרלוונטיות שלה. ==> האם שירה שמדברת בשפה של קוראיה, שירה שהיא בת פענוח, היא בהכרח שירה מתחנפת ? בעיני - בהחלט לא. השירה צריכה להשתמש בכלים הניתנים לפענוח על ידי הקוראים, אחרת היא חסרת משמעות. אין הדבר אומר שהיא צריכה להתחנף לקוראים. 5.דעתו של אשר שכטר שונה מטעמו האישי, ישנם די והותר משוררים ראויים לפי הקריטריונים שהציג מבלי שיתאימו לטעמו האישי. אשר שכטר גם לא אמר לבני אדם לא לכתוב, אלא לברור טוב יותר מה הם בוחרים לבטא, ומדוע. ==> ניסוח זה עדיף בהרבה על הקודם. 6.אני מוצא את דבריו של אשר שכטר מובנים לחלוטין בדיון זה. ==> :-) אני מוצאת אותם מובנים לעיתים. הם מובנים למדי בתגובה זו, פרט לאותו מקום שציינתי. זוהי תגובה גם לתגובתך הקודמת (תגובה 146352): -זיהוי נקודות המחלוקת היה מובן מאליו, לפחות עבורי, למן תגובתי הראשונה. ואם אצלך לא, עכשיו שגילית אין זה בהכרח מסיים את הויכוח. ==> אכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צעד נכון, כמובן שלא שיניתי. 1.לא אמרתי שלא ניתן "להרעיד מיתר פנימי" באמצעות יופי. טענתי שההנעמה לא מרעידה שום מיתר פנימי, היות והיא מאשרת כל דבר קיים, ולא מביאה עמה חידוש. לכן, היא מיותרת. יופי אינו בהכרח מנעים. למה את ממשיכה להתעלם מההבהרות שהבהרתי בעניין? 2.הסוגריים שהוספתי מובנים מאליהם. שני דברים, ושניים בלבד, מסוגלים ליצור בחילה מאמנות: יצירת אמנות מעולה, לפי הקריטריונים שציינתי זה מכבר, או יצירת אמנות חסרת טעם, בינונית, שאין בה כלום והיא אינה *יוצרת* דבר. 3.ברור שאלו מושגים מעורפלים ביותר, היות ומשמעותם חכירת שדה סמנטי חדש. 4. מה היא "שפת קוראיה"? האם היא שפתם של עדרי ה"יוצרים" של במה חדשה שודאי נשרו מבית הספר בשלביה הראשונים של למידת השפה העברית (או יותר גרוע, אלו שמיצו את שנות לימודיהם עד סופן)? לכל שירה קוראיה, השאלה היא למי, ובאיזה אופן, את בוחרת לפנות. שירים כמו אלו שהבאתי מאוקפי אינם שירים בעלי משמעות, אלא שירים שבכדי להתחנף כמה שיותר לקוראיהם (כאן, על ידי דרישת מינימום מאמץ לקראם), הם מבטלים כל יסוד שירי-אמנותי שבהם. הם כל כך נהירים שהם שקופים, ולכן, כמו שאמרתי, חסרי משמעות ונוחים להתעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אולי להשוות את הלהט שמתעורר בוויכוח בין אשר שכטר לטלי וישנה בנוגע למהות השירה לוויכוח אחר שמתרחש כעת בחינוך הממלכתי-דתי על שיטת ה"רבדים". הארץ: הצופה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת :"ההנעמה לא מרעידה שום מיתר פנימי היות והיא מאשרת כל דבר קיים, ולא מביאה עימה חידוש". יש לך קביעות מדהימות. לא התרשמתי כי יש לך מיתרים מכל סוג שהוא ומלבד השתעשעויותיך ה"פלספניות" לא נראה לי כי תוכל לתרום משהו ממשי לקוראי ואוהבי שירה, שלא לדבר על כותבי שירה, וכאן אף אשמח להכריז כי איבדתי כל עניין בתגובותיך מעוררות הפיהוקים ובודאי שלא אטריח את עצמי יותר בלהגיב למשהו שתכתוב בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע, דומני שלסוגך כיוונתי בדברי כנגד הביצה הספרותית בישראל. אין צורך לומר יותר מכך, לכן, לא אוסיף. תמיד טוב, כאשר אתה מערער על קביעה מסויימת, לומר משהו ראוי, להעלות טיעון-נגד. זה עדיף מאשר לשכשך בציניות מתוקה, חופשית מכל חובה אינטלקטואלית. מושג מתועב, "מחשבה", הלא כן? "וכאן אף אשמח להכריז כי איבדתי כל עניין בתגובותיך מעוררות הפיהוקים ובודאי שלא אטריח את עצמי יותר בלהגיב למשהו שתכתוב בעתיד." דומני שכבר אמרת משהו בסגנון לפני תגובה או שתיים. בהצלחה. אני כמובן, מצפה למענה בקרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, "שפת קוראיה" (כניסוחה של טלי) - בגדול - היא שפה שאוהבי שירה (קרי: קוראי שירה, והללו מעטים להחריד, לצערנו) מסוגלים להבין, כש"להבין" אינו כמובן הבנת אוצר המילים אלא פיענוח תמונות ואחיזה בקצות חוטי האסוציאציות וזיהוי הקשרים תרבותיים ואחרים. לשון אחר: שפה שקוראה ייתפס לה מחד גיסא ויוכל לפענח, ברב או לפחות במעט, את בניין העל הנבנה באמצעותה מעליה - מאידך גיסא. המשורר אינו כותב ל"עדר" כלשהו, אבל גם אינו משוחח רק עם עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי, ישנו גבול מסויים, ממנו הלאה הופך השיר מתוך רצון התחנפות לקוראו, ל"מובן" כדי כך שהוא מאבד משיריותו והופך לפזמון - שקוף, נעלם, ולכן, מיותר לחלוטין. השירה לא חייבת לבטל עצמה בפני הקורא כדי לזכות באהבתו בכל מחיר. כמובן, ישנו גבול גם מן העבר האחר. עוד אינני לטריסט (אקדים מענה לשואלים עתידיים ואציין כי הלטריסטים היו קבוצה קיצונית כדי כך שכתיבתם לא "דיברה" בשפה משל מעצמה, אלא יצרה לעצמה שפה משל עצמה, מדי שיר. כלומר, כל שיר היה נכתב במילים ואותיות פרי דמיונו של מחברו). השאלה היא מהם "אוהבי שירה". הם נבדלים לפי אלפי הבדלות שונות, המבדילות את אופני, יכולות ורצונות ההבנה שלהן באינספור דרכים. וזאת מבלי להזכיר ולו במילה את השלכות כל הנאמר בדיון זה על המושג "שירה", וכמובן, על "אוהבי השירה" באשר הם. לבסוף, אני מוצא את פאול צלאן בעל רלוונטיות עצומה לדיון הזה. לכן, אני גם מוצא לראוי להביא כאן כנספח את נאום 'המרידיאן' שלו (גם כי צוטטתי פסוק ממנו קודם וראוי להביאו בשלמותו). מראש אתנצל על אורכו לאלו שזה יפריע להם: "המרידיאן נאום לרגל קבלת פרס ביכנר, 1960 גבירותי ורבותי! האמנות, ודאי תזכרו, היא ישות מאריונטית, יאמבית-מחומשת-רגליים, וכן – תכונה זו אף מוכחת מיתולוגית ביחס לפיגמליון וליציר כפיו – חשוכת-ילדים(1). בדמותה זו היא משמשת נושא לשיחה המתנהלת בחדר, כלומר לא בקוֹנְסיֶרזֶ'רי(2), שיחה שיכולה היתה, כך אנו חשים, להימשך עד אין-סוף, אלמלא נקטעה. אלא שנקטעה (3). האמנות שבה ומופיעה. היא שבה ומופיעה ביצירה אחרת של גיאורג ביכנר, ב"ווייצק", בין אנשים אחרים, עלומי שם, ואם יותר לי להשתמש בביטוי שטבע מוריץ היימן לגבי "מות דאנטון" – ב"אור ברק חיוור אף יותר". אותה אמנות עצמה מופיעה שוב בזירה, גם בתקופה זו השונה כל כך, והיא מוצגת ע"י רופא אליל, והפעם כבר לא בזיקה לבריאה ה"יוקדת", "סואנת" ו"קורנת" כמות באותה שיחה (4), אלא בצד עולם היצורים וה"לא כלום" שעולם-היצורים "לובש" – האמנות מופיעה הפעם בדמות קוף, אבל היא אותה עצמה, זיהינו אותה מייד על פי ה"מעיל והמכנסיים" (5). והיא, האמנות, מופיעה לפנינו אף ביצירה שלישית של ביכנר, ב"ליאונצה ולנה" , הזמן והתאורה שוב אינם מוכרים פה, הלוא אנחנו שרויים ב"מנוסה לגן עדן" , "כל השעונים ולוחות השנה" עומדים אלה "להתנפץ" ואלה "להיאסר" – בקרוב, אבל קצת לפני כן מוצגות עוד "שתי בריות משני המינים גם יחד", "שני אוטומטים מהוללים הגיעו" , ואיש אחד, המכריז על עצמו שהוא "אולי השלישי והמוזר בשניהם" , קורא לנו "בקול צורם" להתפעל ממה שעינינו רואות : " לא כלום זולת אמנות ומכאניזם, לא כלום זולת קרטון וקפיצי-שעון" (6). הפעם מוקפת האמנות פמליה גדולה יותר מאשר עד כה, אבל, וזה בולט מייד לעין, היא שרויה בתוך שלה, היא אותה אמנות עצמה, אותה אמנות שכבר הכרנו. ואלריו (7) אינו אלא שם אחר לכרוז שביריד. האמנות, גבירותי ורבותי, על כל מה ששייך לה ועוד ייתווסף לה, האמנות היא גם בעיה, ובעיה, מסתבר, בעלת כושר השתנות, אריכות ימים וחוסן ימים, כלומר: נצחית. בעיה המאפשרת לבן תמותה , קאמיל, ולאחד שלא יובן אלא לאור מותו, דאנטון, לשזור מלים יחד. טוב לדבר על אמנות. אבל כשמדובר על אמנות, יש תמיד גם ממישהו הנוכח ו..אינו מקשיב כראוי. ליתר דיוק, מישהו השומע ומטה אוזן מביט... ואחר כך אינו יודע במה דובר. אבל שומע את המדבר, "רואה אותו מדבר" (8), קולט וחש את הלשון והדמות, ובה בשעה – מי יוכל לפקפק בכך כאן, בתחום היצירה הזאת? – בה בשעה גם את הנשימה, דהיינו, את הכיוון. המדובר – הלוא אתם יודעים זאת מזמן, הלוא היא באה אליכם מדי שנה בשנה, זו המצוטטת לעיתים קרובות כל כך, ולא במקרה לעיתים קרובות כל כך – המדובר בלוסיל. אותו דבר שקטע את השיחה מתקדם בלי רחמים, מגיע איתנו אל כיכר המהפכה, "הקרונות באים ונעצרים" (9) . הנוסעים נמצאים פה, כולם עד אחד, דאנטון, קאמיל, כל השאר. בפי כולם, אפילו כאן, מילים, מילים אמנותיות, הם מציעים אותן לכל דיכפין, מדובר – מדי פעם אין ביכנר צריך צריך אלא לצטט (10) – מדובר בהליכה משותפת למוות, פאבר אף טוען שהוא מת "פעמיים" (11), כולם על הגובה – רק כמה קולות, "קולות אחדים", אלמוניים, סבורים שכל זה "כבר היה פעם והוא משעמם". וכאן,כשהכל נגמר, באותם רגעים ארוכים כשקאמיל – לא, לא הוא, הוא עצמו, אלא אחד שבא איתו – כשקאמיל זה מת תיאטרלית , כמעט אפשר לומר יאמבית, מת מוות שרק שתי סציות אחר כך אפשר לחוש אותו בחינת מותו שלו, מתוך דברים זרים לו, קרובים לו כל כך, כשסביב קאמיל מכריזים פאתוס ומיכתם על נצחון ה"מאריונטה" וה"חוט", או-אז שבה ונמצאת שם לוסיל, העיוורת לאמנות, אך אותה לוסיל שבשבילה יש בלשון משהו אישי וקליט ומוחש, שבה ונמצאת שם עם "יחי המלך!" (12) הפתאומי שלה. לאחר כל אותן מילים שנאמרו על הטריבונה (הלוא היא הגרדום) – איזה פסוק! זהו פסוק-הנגד, הפסוק המנתק את ה"חוט", הפסוק ששוב אינו מרכין ראש בפני "התגרים וסוסי המצעד של ההיסטוריה", זהו אקט של חופש. צעד. ודאי, דבריה נשמעים – ולאור מה שאני מעז לומר על כך עתה, כלומר היום, אולי לא מקרה הוא – דבריה נשמעים תחילה כתמיכה ב"משטר הישן". אבל – הרשו נא למי שגדל גם על כתבי פטר קרופוטקין וגוסטאב לנדאואר להדגיש דבר זה במפורש – אין המדובר פה בשבועת-אמונים למלכה ולאתמול ראוי לשימור. זוהי שבועת-אמונים להוד מלכותו האבסורד, המעיד על נוכחות האנושי. דבר זה, גבירותי ורבותי, אין לו שם הקבוע במסמרות לעד, אבל אני סבור שהוא...השירה. "...הא, האמנות!" (13) עיניכם הרואות : נתקעתי בדבריו אלה של קאמיל. אפשר, אני מודע לכך בהחלט, לקרוא מילים אלה כך וגם אחרת, אפשר לשים בהן דגשים שונים: את הדגש האקוטי של העכשווי, את הגראויס של ההיסטורי- גם התולדותי-ספרותי, את הסירקומפלקס – סימן השתהות – של הנצחי. אני שׁם בהן – אין לי ברירה – אני שם בהן את הדגש האקוטי. האמנות – "הא, האמנות" – יש לה, מלבד כושר ההשתנות שלה, גם סגולת ההימצאות בכל מקום: גם ב'לנץ' אפשר לשוב ולמצוא אותה, גם שם היא מופיעה – הרשו לי להטעים זאת – כאפיזודה, כמו ב'מות דאנטון'. "ליד השולחן שוב היתה רוחו של לנץ מרוממת: דיברו על ספרות, הוא היה בבית.." "...והתחושה שביצירה יש רוח-חיים, עליונה היא על שני אלה, והיא קנה-המידה היחידי בענייני אמנות.."(14) נברתי והעליתי שני פסוקים בלבד, מצפוני הרע ביחס לגראוויס אוסר עלי שלא להפנות מייד את תשומת לבכם לכך – פיסקה זו יש לה קודם כל רלוונטיות תולדות-ספרותית, יש לדעת לקראה יחד עם השיחה המובאת לעיל, מתוך 'מות דאנטון', כאן באה על ביטויה תפיסתו האסתטית של ביכנר, מכאן מגיעים, מעבר לפרגמנט 'לנץ' של ביכנר, אל ריינהולד לנץ, מחבר ה"הערות על התיאטרון", ומעבר לו, כלומר מעבר ללנץ ההיסטורי, עוד אחורה מזה, אל "Elargissez l'art" , הפורה כל כך מבחינה ספרותית, של מרסיה (15), פיסקה זו נשקפת למרחוק, אל הנטוראליזם, אל גרהרט האופטמן, כאן יש מה לחפש ולמצוא גם את שורשיה החברתיים והפוליטיים של יצירת ביכנר. גבירותי ורבותי, העובדה שאינני משמיט כל זאת אומנם משקיטה את מצפוני, אם כי זמנית בלבד, אבל עם זאת היא גם מראה לכם, ומתוך כך שבה ומטרידה את מצפוני מחדש, מראה לכם שאינני יכול להיחלץ ממשהו, הנראה לי כקשור באמנות. גם כאן, ב'לנץ', אני מחפש דבר זה, אם מותר להפנות את תשומת לבכם לכך. בפי לנץ, כלומר בפי ביכנר, מלים של - "הא, האמנות!" – בוז עמוק כלפי ה"אידיאליזם" ו"בובות העץ" שלו. כנגדם הוא מעמידם – וכאן באות השורות הבלתי נשכחות על "חיי הפחוּת שבפחוּתים", ה"צמרמורות", ה"רמזים", "הבעת הפנים הדקה שבדקה, הבלתי מורגשת כמעט" – כנגדם הוא מעמיד את הטבעי והייצרי (16). ואת תפיסת האמנות הזאת הוא מדגים באמצעות החוויה הבאה: "כשעליתי אתמול במעלה הבקעה, ראיתי שתי נערות יושבות על אבן: האחת קלעה את שערה, השניה סייעה בידה; והשיער הזהוב גלש, ופנים חיוורות רציניות, ועם זאת צעירות כל כך, ולבוש השחורים, והשניה שקודה בתשומת לב שכזאת. הציורים היותר יפים, היותר אינטימיים, של האסכולה הגרמנית הישנה אינם נותנים מושג כלשהו על כך. יש שאתה רוצה להיות ראש-מדוזה כדי להפוך קבוצת דמויות כאלה לאבן ולקרוא לבריות שיבואו לראות." גבירותי ורבותי, שימו לב: "אתה רוצה להיות ראש-מדוזה" כדי...לתפוס את הטבעי בחינת טבעי באמצעות האמנות!. אתה רוצה, נאמר כאן כמובן, ולא אני רוצה. זוהי יציאה מן האנושי, יציאה לתחום מופנה אל האנושי ומאויים – אותו תחום שבו דמות הקוף, האוטומטים ואתם...הא, גם האמנות, שרויים, כמדומה, בבית. כך מדבר לא לנץ ההיסטורי, אלא לנץ הביכנרי, הקול קול ביכנר: האמנות, בעיניו, קיים בה גם כאן משהו מאויים. גבירותי ורבותי, שמתי את הדגש האקוטי; איני רוצה להטעות לא אתכם ולא את עצמי: בשאלה זו ששאלתי על טיב האמנות והשירה – שאלה אחת מני רבות – בשאלה זו ברור שפניתי אל ביכנר מטעמים אישיים, אף אם לא רצוניים, כדי לחקור את טעמיו-הוא. אך שימו לב: אי אפשר שלא לשמוע את "קולו הצורם" של ואלריו כל אימת שהאמנות מופיעה. אלה הם - קולו של ביכנר דוחף אותי להשערה זו – עניינים מאויימים נושנים. העובדה שאני מאריך היום בעקשנות שכזאת בעניין זה, באה כנראה מן האוויר – האוויר שמוטל עלינו לנשום. האין בו בגיאורג ביכנר – חובתי לשאול עכשיו – האין במשורר זה של עולם-היצורים איזו הטלת ספק, אולי רק בחצי קול, אולי רק חצי-מדעת, אך הטלת ספק שאינה פחות קיצונית משום כך, או קיצונית ביותר דווקא משום כך – איזו הטלת ספק באמנות, הטלת ספק מן הכיוון הזה? הטלת-ספק שכל שירה בימינו חייבת לחזור אליה כדי להמשיך ולשאול? במילים אחרות – מילים הפוסחות על כמה עניינים – האם מותר לנו, וזה מה שקורה עכשיו במקומות רבים, האם מותר לנו לקבל את האמנות כמשהו נתון, אקסיומה מוחלטת, האם מוטל עלינו, אם לבטא את הדבר באופן קונקרטי לגמרי, לחשוב קודם כל את – נאמר – מאלארמה בעקביות עד הסוף? הקדמתי את המאוחר, חרגתי החוצה – לא די רחוק, אני יודע – אני חוזר אל 'לנץ' של ביכנר, כלומר לאותה שיחה אפיזודית שהתנהלה "ליד השולחן" כש"רוחו של לנץ היתה מרוממת". לנץ העריך בדיבור, "רגע בבת-צחוק, רגע בכובד-ראש". ועתה, לאחר שנסתיימה השיחה, נאמר עליו, כלומר על זה העסוק בשאלות האמנות, אבל בה בשעה גם על לנץ האמן: "הוא שכח עצמו לחלוטין." אני קורא מילים אלה – ולנגד עינַי לוסיל. אני קורא: הוא, הוא עצמו. מי שהאמנות לנגד עיניו וברוחו– אני מדבר על הסיפור 'לנץ' – שוכח את עצמו. האמנות יוצרת ריחוק מן העאני. האמנות תובעת כאן ריחוק מסויים בכיוון מסויים, דרך מסויימת. והשירה? השירה, החייבת כמובן ללכת בדרך האמנות? משמע שבאמת נפתחת כאן הדרך לראש-המדוזה ולאוטומט! אינני מחפש עכשיו פתח מוצא, אני רק מוסיף לשאול, באותו כיוון עצמו, ומכאן, דומני, גם בכיוון המותווה בפרגמנט 'לנץ'. אולי –אני אך שואל – אולי השירה הולכת, כמוה כאמנות, עם אני ששכח את עצמו, אל אותו מאויים ונוכרי, והיא שבה – אבל היכן? באיזה מקום? כיצד? בתור מה? – ומשתחררת? כי אז היתה האמנות הדרך שהשירה הייתה חייבת לעבור – לא פחות ולא יותר. אני יודע, יש דרכים אחרות, קצרות מזו. אבל גם השירה רצה לעיתים לפנינו. La poesie, elle aussi, brule nose tapes. אני נפרד מן השוכח-עצמו, העוסק באמנות, האמן. בלוסיל, סברתי, פגשתי את השירה, ולוסיל קולטת וחשה את הלשון בחינת דמות וכיוון ונשימה: אני מחפש, אף כאן, ביצירתו זו של ביכנר, אותו דבר עצמו, אני מחפש את לנץ עצמו, אני מחפש אותו – בחינת אדם, אני מחפש את דמותו: לשֵם מקומה של השירה, לשֵם השחרור, לשֵם הצעד. לנץ של ביכנר, גבירותי ורבותי, נשאר בגדר פרגמנט. היש צורך, כדי לגלות איזה כיוון היה לו לקיום זה, לחפש את לנץ ההיסטורי? "קיומו היה לו נטל הכרחי. הוא חי לו כך..". כאן הסיפור נקטע. אבל השירה, כמוה כלוסיל, מנסה לראות את הדמות בכיוון הילוכה, השיר רצה קדימה. ידוע לנו לאן חי לו, כיצד חי לו. "המוות", כך נאמר בספר של יעקב מיכאל ריינהולד לנץ, שראה אור בלייפציג ב1909, פרי עטו של מ.נ רוזאנוב, מרצה באוניברסיטת מוסקבה, "המוות הגואל לא התמהמה. בלילה שבין ה23 וה24 במאי, 1792, נמצא לנץ באחד מרחובות מוסקבה ללא רוח חיים. הוא נקבר במימונו של אציל פלוני. עד היום לא נודע מקום מנוחתו". הוא חי לו כך. הוא: לנץ האמיתי, הביכנרי, הדמות הביכנרית, האדם שנגלה לנו בדפיו הראשונים של הסיפור, אותו לנץ ש"הלך בהרים ב20 בינואר" (17), הוא ולא האמן והעסוק בשאלות האמנות, הוא בחינת אני. אולי נמצא לנו עכשיו המקום בו היה הנכר, המקום בו יכול אדם להשתחרר בחינת אני, אני מנוכר? וכי נוכל למצוא מקום כזה, צעד כזה? "...רק לפעמים לא נעם לו שאינו יכול ללכת על הראש." מי שהולך על הראש, גבירותי ורבותי, מי שהולך על הראש – השמיים תהום תחתיו. גבירותי ורבותי, מקובל היום לטעון כנגד השירה שהיא "סתומה". הרשוני כבר כאן – וכי לא נפתח כאן פתח פתאומי? – הרשוני לצטט כאן פסוק משל פסקאל, פסוק שמצאתי זה לא כבר אצל לב שסטוב: "Ne nous reprochez paz lo manqué de clarte car nous en faisons proffesion!" זוהי, נדמה לי, הסתימות, אולי לא סתימות לשירה, אך מכל מקום הסתימות שנועדה לה לשירה, נועדה לה לצורך פגישה, מתוך איזה מרחק או נכר, שאולי היא עצמה מחוללת. אבל אולי יש, וזאת באותו הכיוון עצמו, שני סוגי נכר, והם צמודים זה לזה. לנץ, כלומר ביכנר, צעד כאן צעד אחד רחוק יותר מלוסיל. "יחי המלך" שלו כבר אינו מילה, אלא היאלמות נוראה, היא עוצרת – לו וגם לנו – את הנשימה והמילים. שירה: אולי משמע תפנית-נשימה (18). מי יודע, אולי השירה עוברת את הדרך – גם את דרך האמנות – לשם תפנית נשימה כזאת? אולי עולה בידה, מאחר שהניכר, כלומר התהום וגם ראש-המדוזה, התהום וגם האוטומט, משתרעים כמדומה באותו כיוון – אולי כאן עולה בידה להבדיל בין נכר לנכר, אולי דווקא פה ראש-המדוזה מצטמק, אולי דווקא פה האוטומטים מכזיבים – לרגע קצר וחדפעמי זה? אולי משתחרר פה עם אני – עם האני המנוכר ששוחרר פה ובדרך זו – עוד דבר אחר? אולי נהיה השיר מכאן ואילך הוא עצמו... והוא יכול עתה, באורח זה נטול האמנות, המשוחרר מאמנות, ללכת בדרכיו האחרות, כלומר גם בדרכי האמנות – ללכת בהן שוב ושוב? אולי. אולי מותר לומר, שבכל שיר כתוב וחקוק ה"20 בינואר" שלו? אולי חידושים של שירים הנכתבים היום הוא בדיוק כך: שמנסים כאן בדרך הברורה ה ביותר לשמור את זכרון התאריכים הללו? אבל האין אנחנו כולנו מתייחסים על תאריכים כאלה? כתובים וחתומים מכוחם? ולאלו תאריכים מייחסים אנו את עצמנו? אלו תאריכים כתובים וחתומים בחיינו(19) ? אבל השיר הלוא הוא מדבר! הוא שומר את זכרון תאריכיו – אבל מדבר. ודאי, מדבר תמיד בענייניו-הוא, ענייניו שכל כולם רק הוא עצמו. אבל אני סבור – וסברה זו לא ייתכן שתפתיע אתכם עכשיו – אני סבור כי מאז ומעולם היתה אחת מתקוות השיר לדבר דווקא באופן זה גם בעניין נוכרי – לא, מעתה שוב אינני יכול להשתמש במילה הזאת – לדבר דווקא באופן זה גם על עניין אחר, אולי, מי יודע, על עניין אחר לחלוטין. "מי יודע" זה שהגעתי אליו עכשיו, הריהו הדבר היחידי שאני יכול להוסיף מצדי כאן והיום על התקוות הישנות. אולי, אומר אני עכשיו לעצמי, אולי ניתן לשער – ניתן שוב ושוב לשער - אפילו מפגש בין ה"אחר לחלוטין" הזה – אני נזקק כאן למילת עזר ידועה – ובין איזה "אחר" לא מרוחק מדי, "אחר" קרוב עד מאוד. השיר מתמהמה או תולה תקוות – מילה המתייחסת לעולם-היצורים בלבד - במחשבות כאלה. איש לא יידע לומר עד אנה יימשך פסק-נשימה זה – התקווה והמחשבה. ה"מהיר", שכבר היה מעודו "בחוץ", צבר מהירות; השיר יודע זאת; אבל הוא חותר בדבקות אל אותו "אחר", שהוא בר-הישג בעיניו, משהו שיש לשחררו, אולי משהו ריק, ובתוך כך מופנה – כמו, נגיד, לוסיל – אליו, אל השיר. אין ספק, השיר, השיר כיום, מראה – ודבר זה כרוך, נדמה לי, רק בעקיפין בקשיים הבלתי-מבוטלים של אוצר המילים, במפלי התחביר המהירים יותר, או בנטיית יתר לאליפטיות – השיר מראה, אין לטעות בכך, נטיה עזה להיאלמות. הוא מכריז על קיומו – הרשוני, לאחר כל אותם ניסוחים קיצוניים, להוסיף גם את זה – השיר מכריז על קיומו בשולי עצמו; כדי שיוכל להתקיים, הוא קורא עצמו ומחזיר עצמו בלי הרף מן הכבר-לא שלו אל העדיין שלו. העדיין הזה הן יכול להיות רק דיבור. כלומר, לא סתם לשון, וכנראה גם לא "תואַם" שמקורו במילה (20). אלא לשון מוצאת-לפועל, משוחררת בסימן אינדיווידואציה, שהיא אמנם קיצונית, אבל אותה שעה גם מודעת לגבולות שהלשון פותחת בפניה. העדיין הזה של השיר הן יימצא רק בשירו של מי שאינו שוכח כי הוא מדבר מזווית קיומו, מזווית יצריותו. או-אז יהיה השיר, אף ביתר בהירות משהיה עד כאן, לשונות של יחיד שלבשה דמות, ובתמצית מהותו הווה ונוכחות. השיר בודד. הוא בודד והוא בדרך. מי שכותב אותו, נשאר נתון לו בכליו. אבל האין השיר שרוי דווקא משום כך, כלומר כבר כאן, בפגישה- בסוד הפגישה? השיר עורג אל אחר, הוא זקוק לאותו אחר, זקוק לְמִנֶגֶד. הוא מחפש אותו, הוא מפנה עצמו אליו. בשביל השיר העורג אל האחר, כל דבר, כל אדם הוא דמות האחר הזה. תשומת הלב שהשיר מנסה להקדיש לכל מה שהוא פוגש, חושיו הדקים לפרטים, לקווי המתארף, למיבנה, לצבע, אבל גם ל"לצמרמורות" ול"רמזים", כל אלה, נדמה לי, אינם הישג של העין המתחרה במכשירים, ההולכים ומשתכללים מדי יום, אלא מעשה ריכוז הזוכר את זכרון כל תאריכינו. "תשומת הלב" – הרשו לי לצטט, בעקבות ואלטר בנימין במסתו על קפקא, פסוק משל מאלְבְּראנש – "תשומת הלב היא תפילתה הטבעית של הנפש". השיר נעשה – באילו נסיבות! – לשיר של מי שקולט עדיין וחש, שמופנה אל התופעות, שמפנה להן שאלות ומוען אותן; הוא נעשה לשיחה – ולעיתים קרובות לשיחה נואשת. רק במרחב השיחה הזאת מכונן עצמו הממוען, מתגבש סביב האני המוען והמכנה אותו בשם. אבל אל ההווה הזה מביא עימו הממוען, שכמו נעשה אתה על ידי כינויו בשם, גם את אחרותו. גם בכאן ובעכשיו של השיר – הרי לשיר עצמו יש תמיד רק ההווה היחיד הזה, החדפעמי, הדייקני – גם באי אמצעיות וקירבה זו הוא משתף בשיחה את עצמם עצמותו של האחר. את זמנו. כשאנחנו מדברים כך עם הדברים, הרינו שואלים תמיד גם את השאלה על המנַיין ולאן שלהם, שאלה "הנשארת פתוחה", "שאין לה סוף", המצביעה לעבר הפתוח והריק והחופשי – הרינו שרויים הרחק בחוץ. השיר, אני סבור, מחפש גם את המקום הזה. השיר? השיר, על ציוריו והטרוֹפִּים שלו? גבירותי ורבותי, וכי על מה אני מדבר בעצם, כשאני מדבר מכיוון זה, במילים אלה על השיר, יותר נכון, על השיר? הרי אני מדבר על השיר שאינו קיים! השיר המוחלט – לא, אין כדבר הזה, אי אפשר שיהיה כדבר הזה! אבל יש ויש עם כל שיר אמיתי, עם השיר חסר התביעות ביותר, ישנה שאלה זו שאין לדחותה, תביעה זו שלא נשמעה כמותה. אם כך, מה הם הציורים? המוחש ומה שיש לחוש פעם אחת ויחידה, שוב ושוב פעם אחת ויחידה, שרק עכשיו ורק כאן. והשיר, משמע,הוא המקום שאליו מבקשים כל הטרופים והמטאפורות ללכת אד אבסורדום. חקר הטופּוֹי? ודאי! אך לאור מה שטעון חקירה : לאור האוּ-טופיה. והאדם?ועולם היצורים? לאור זה. אילו שאלות!אילו תביעות! הגיעה העת לחזור. גבירותי ורבותי, אני בסוף – אני שוב בהתחלה. Elargissez l'Art שאלה זו קרבה ובאה עלינו עם המאויים הישן שבה, עם המאויים החדש. הלכתי איתה אל ביכנר, חשבתי שאמצא אותה שם שוב. גם תשובה מוכנה היתה לי, פסוק-נגד "לוסילי", ביקשתי להעמיד משהו כנגד, להתקיים עם הסתירה שלי: להרחיב את האמנות? לא. אלא לֵך עם האמנות למקום הצר שבתוך תוכך. ושחרר את עצמך. גם כאן, בנוכחותכם, הלכתי בדרך זו. והדרך היתה מעגל. האמנות, כלומר גם ראש-המדוזה, המכאניזם, האוטומטים, הנכר המאויים, הקשה כל כך להבנה, ובסופו של דבר אולי הוא אחד – האמנות מוסיפה לחיות. פעמיים, כשלוסיל קרה "יחי המלך" וכשהשמיים נפערו כתהום תחת רגלי לנץ, נדמה כי באה תפנית-הנשימה. אולי גם כשניסיתי לחתור אל אותו דבר רחקו ופנוי, שנתגלה לבסוף לעיון רק בדמותה של לוסיל. ופעם אף הגענו, מתוך תשומת הלב המוקדשת לדברים ולעולם היצורים, לקירבותו של משהו פתוח וחופשי. ולבסוף, לקרבתה של האוטופיה. השירה, גבירותי ורבותי, אותה הכרזת אינסוף על כל התמותה והשווא! גבירותי ורבותי, הרשוני, כיוון שחזרתי להתחלה, לשאול שוב לאותו עניין, בכל הקיצור ומכיוון אחר. גבירותי ורבותי, לפני שנים אחדות כתבתי מרובע קטן. הנה הוא: "קולות ממשעול הסירפד: \\ בוא על ידיך אלינו. \\ מי שבודד עם המנורה, \\ אין לו אלא יד לקרוא מתוכה" (21). ולפני שנה, לזכר פגישה מוחמצת באנגאדין, העליתי על הכתב סיפור קטן, בו הולכתי אדם בהרים "כמו לנץ" (22). בשתי הפעמים כתבתי עצמי מתוף "20 בינואר", מתוך ה"20 בינואר" שלי. נפגשתי...עם עצמי. האם הולכים איפוא, כשחושבים על שירים, האם הולכים עם שירים בדרכים כאלה? האם הדרכים האלה אינן אלא דרכי-עקיפין, דרכי-עקיפין ממך אליך? אבל בין כל הדרכים האחרות הרבות כל כך יש גם דרכים בהן הלשון נעשית, יש פגישות, דרכֵי קול אל אתה קולט וחש, דרכים יציריות, אולי שרטוטי קיום, משלוח עצמך אל עצמך בחיפוש אחר עצמך...כעין שיבה הביתה. גבירותי ורבותי, אני מגיע לסיום, מגיע, עם הדגש האקוטי שחייב הייתי לשים, אל סיומו של.."ליאונצה ולנה". וכאן, לגבי שתי המילים האחרונות ביצירה זו, ראוי שאזהר. ראוי שאזהר שלא אקרא, כקארל אמיל פראנצואז , המהדיר של 'המהדורה הביקורתית הראשונה של כל כתבי גיאורג ביכנר וכתבי היד מן העזבון' , שראתה אור לפני שמונים ואחת שנה בהוצאת זַאוּאֶרלֶנְדֶר בפרנקפורט על נהר מיין, ראוי שאזהר שלא אקרא, כבן ארצי שנמצא לי מחדש קארל אמיל פרנצואז, את המילה "Commode" כ"Kommendes!"י(23). אבל דווקא ב'ליאונצה ולנה' – האין שם אותן מרכאות המחוייכות באין רואה אל המילים, המבקשות אולי שיובנו לא כרגלי-אווז, אלא כאוזני ארנבת (24), כלומר כמשהו, המטה אוזן לא בלי פחד אל מעבר לעצמו ולמילים? מכאן, כלומר מכיווּן ה"Commode", אבל גם לאור האוטופיה, אני לוקח עלי עכשיו של טוֹפּוֹס: אני מחפש את מחוז מוצאם של ריינהולד לנץ וקארל אמיל פראנצואז, שפגשתים בדרך לכאן ואצל גיאורג ביכנר. וכן מחפש אני – שהרי אני שרוי שוב כאן, במקום שבו התחלתי – את מקום מוצאי שלי. אני מחפש את כל אלה כשאצבעי שאינה מדייקת, משום שהיא נטולת מנוחה, כשאצבעי על המפה – מפה, יש להודות מייד, של ילדים. מקומות אלה הם בבל יימצא, אינם בנמצא, אבל אני יודע היכן היו צריכים להימצא, ומה גם עכשיו, ואני... מוצא משהו! גבירותי ורבותי, אני מוצא משהו, המשמש לי נחמה פורתא על שהלכתי בנוכחותם בדרך בלתי אפשרית זו, בדרך של הבלתי אפשרי. אני מוצא כל מה שמקשר ומוליך, כמו השיר, לפגישה. אני מוצא משהו – כמו הלשון – בלתי חומרי, אבל ארצי, אדמתי, משהו מעגלי, משהו העובר על פני שני הקטבים ושב אל עצמו, ובתוך כך, למרבה השימחה, מצטלב אפילו עם הטרופים (25). אני מוצא...מרידיאן. איתכם ועם גיאורג ביכנר ועם מדינת הֶסֶן שבתי ונגעתי בו, כמדומה, זה עתה. ___________________ 1.צלאן מתייחס כאן למערכה ב', תמונה 3 מתוך 'מות דאנטון' לביכנר. קאמיל דמולן משוחח עם דאנטון על אמנות התיאטרון ומדבר בין השאר על המאריונטה ש"פרקיה רועשים בכל פסיעה ביאמבים מחומשי-רגליים", ומוסיף : "ידעו היוונים מה הם אומרים כסיפרו שפסלו של פיגמליון אמנם קם לתחיה, אך לא העמיד ולדות". 2.הקונסירז'רי היה בית-מעצר לחקירות בפאריס של ימי המהפכה. תמונות אחדות במחזה מתרחשות שם. 3.כשבאים להודיע לדאנטון שהוועד לבטחון הסיפור החליט לעצרו. 4.על מעריצי התיאטרון הגרוע אומר דמולן: "את הבריאה היוקדת, סואנת, וקורנת ונולדת מחדש כל רגע סביבם ובתוכם, אינם רואים ואינם שומעים". 5.בתמונה 3 מתוך 'וויצק' לביכנר מציג כרוֹז ביריד קוף לפני הקהל ואומר: "ראו את הבריאה כמו שברא אותה אלוהים: כלום, לא כלום. ועכשיו תראו את האמנות: הולך זקוף, מעיל לו ומכנסיים." רגש, פסוק או מושג שהולבשו "מעיל ומכנסיים" על-ידי המחזאים, מופיעים גם בדבריו של קאמיל דמולן. 6.כל הציטטות – מן התמונה האחרונה של 'ליאונצה ולנה' לביכנר. הדמויות בקומדיה זו כולן מעין בובות או אוטומטים של קרטון וקפיצים, הפולטים דברי שנינה ריקים. 7.ואלריו הוא אותה דמות ב'ליאונצה ולנה' המכריזה: "לא כלום זולת אמנות ומכאניזם" וגו'. 8.לוסיל, אשת קאמיל דמולן, נוכחת בשיחה הנ"ל, וכששואל אותה קאמיל לדעתה, היא אומרת: "לא כלום,אני אוהבת לראות אותך מדבר" 9.'מות דאנטון', מערכה ד', תמונה 7, בה מוצאים להורג דאנטון וחבריו. 10.ב'מות דאנטון' מרבה ביכנר לצטט מנאומיהם של הדמויות ההיסטוריות. כשישית מהטקסט של המחזה היא קולאז' של ציטטות היסטוריות. 11.פאבר ד'אנגלנטין נפרד לשלום מדאנטון במילים: "כל טוב,דאנטון. אני מת פעמיים". 12.המחזה מסתיים בקריאה 'יחי המלך!' מפי לוסיל; מיד היא נתפסת ומובלת למעצר "בשם הרפובליקה". 13.מדברי קאמיל דמולן בשיחה הנ"ל על האמנות. 14.הציטטות הן מתוך הסיפור 'לנץ' לביכנר, פרשת שגעונו של המשורר יעקב מיכאל ריינהולד לנץ(1751-1792) בעת שהותו בבית הכומר אוברלין ליד סטראסבורגץ במילים "שני אלה" (בציטט השני) מתכוון לנץ ליופי ולכיעור: רוח-החיים שביצירת האמנות חשובה יותר מיופיה או מכיעורה. 15. "הערות על התיאטרון" מאת י.מ.ר לנץ רא אור ב1774: Du theatre ou nouvel מאת המחזאי הצרפתי לואי-סבאסטיאן מרסיה ראה אור ב1773. 16.בהמשך דבריו על חשיבות תחושת החיים ביצירה האמנותית, אומר לנץ: "רוצים דמויות אידיאליסטיות, אך כל מה שראיתי מבחינה זו אינו אלא בובות של עץ. אידיאליזם זה הוא יחס-הבוז השפל ביותר לטבע האנושי. נסה פעם להשתקע בחיי הפחות שבפחותים ולמסור אותם, על כל הצמרמורות, הרמזים, הבעת הפנים הדקה שבדקה, הבלתי מורגשת כמעט.." 17. במילים אלה נפתח הסיפור 'לנץ'. 18. Atemwende : שבע שנים אחר כך קרא צלאן לספר שיריו בשם זה. 19.פיסקה זו עשויה משחק-מילים מורכב ובלתי-תרגים הסובב סביב השורש כתב (schreiben). משורש זה גזר כאן צלאן את המילים, zuschreiben, herschreiben, einchreiben. 20.אף זה משחק-מילים בלתי-ניתן לתרגום: "דיבור" (Sprechen), "לשון" (Sprache) ו"תואם"(Entsprechung) שורשם אחד. הכוונה, כנראה, שהשיר הוא בבחינת דיבור חי, לא לשון ככושר כללי(langue), אלא כדיבור בפועל (parole); לא, איזה מסמן ה"תואם" אידיאה, אלא "נוכחות". ויש לציין כי ל-"entsprechung" יש גם מובן-לוואי בלתי מקובל של "פיצוץ דיבור" או "ביטול דיבור" ('ent' הוא פּרֶפִיקס של ביטול). 21. השיר מופיע בקובץ 'סורג שפה'. 22.הכוונה ל'שיחה בהרים'. 23.'ליאונצה ולנה' מסתיים בדברי ואלריו :"...ואז נשתרע בצל ונבקש מאלוהים מאקארוני, מלונים ותאנים, גרונות מוסיקליים, גופים קלאסיים ודת נוחה!" את המילה commode (נוחה) קרא העורך פרנצואז כKommedes(עתידה לבוא). 24. גם "רגלי אווז" וגם "אוזני ארנבת" הן מילים נרדפות ל"מרכאות בגרמנית". 25. משחק מילים: האזור הטרופים ו"טרופים" במובן של פיגורות לשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, למה כל כך קצר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכותב מאמרים שלמים בתגובות שאינם מובנים באותה המידה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שלא יתקבל רושם לא נכון על צלאן, הוא ידע גם את אמנות הקיצור. את היית מותי: בך יכולתי לאחוז, כשנשמט ממני הכל. (פ.צלאן) 1 מוקדש לאשר שכטר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''פעם, כשהמוות משך המונים, מצאת בי מקלט.'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוזרת על בקשתי מ תגובה 146420 - אנא, בין כל המטא-דיבור על מטא-שירה, האם אתה (או מישהו, למען השם) יכול לתת דוגמה? לא צריך פואמה. רק שיר. רק שיר. לא דיבור על שיר, לא פלפול על שיר. תן לי שיר שאתה חושב שהוא שירה אמיתית. שהוא "היא". תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד, "שיר האהבה של ג'. אלפרד פרופרוק" לת.ס אליוט. שני, "אזור" של אפולינר. שלישי, "יללה" של אלן גינסברג. רביעי, "הצרה" של פאול צלאן, וגם שירו הזה: "כּוֹרְמִים חופרים בָּשָּעוֹן חֲשוּךְ-הַשָׁעוֹת, עֹמֶק אַחַר עֹמֶק, אתה קורא, הבלתי-נִרְאֶה, מְזַמֵּן אֶת הָרוּחַ לִגְבוּלָהּ, אַתָּה קוֹרֵא, הַפְּתוּחִים נוֹשְׂאִים אֶת הָאֶבֶן מֵאֲחוֹרֵי הָעַיִן, הִיא יודעת אוֹתְךָ, בַּשַּׁבָּת." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. נראה לי שאנחנו צריכים כאן "אדם סביר" שיטען למידת הבנתו/הנאתו מהשיר :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה, לא כדי לסתור אותך, אך האם באותה מידה לא ניתן לשאול "אדם סביר" למידת הבנתו\הנאתו מ"הזמרת הקרחת" של יונסקו, "ארץ הישימון" (האם תחת שם זה היא תורגמה לעברית?) של אליוט, או Finnegan's Wake של ג'ויס? האם תשובתו בהכרח תפחית מאיכותן של יצירות אלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהו המספר המינימלי של "אנשים סבירים" שמבינים יצירה מסוימת, הדרוש כדי להפוך חפץ מסוים של כתמי דיו (או פיגמנטים, או חתיכות שיש, או אוסף תנועות ומחוות גופניות) ולקבל תיוג של "יצירת איכות"? אם המספר המינימלי של "אדם סביר" הוא אפס, כמה "מומחים" דרושים? השאלה איננה קנטרנית והיא קשורה לתגובה 146339. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להסביר את השיר הזה (בפחות מחמש מאות מילים)? תודה מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שתגובה 146888 מספקת את המענה הולם לשאלתך. תשובתי, כמובן, אינה קנטרנית. אני פשוט מנסה לרמוז שהשאלה עצמה ברת שינוי, והתשובה כמותה, לובשת אינספור צורות. השאלה הזאת, בהחלט כבדת משקל, אינה מחפשת תשובות, אך זוכה לרבות, מפי יותר מדי משיבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. אם אתה כבר שואל, בעיני יצירת אמנות מעולה יכולה להחזיק הרבה רבדים, ויכולה לדבר בדרך זו גם אל ''האדם הסביר'' וגם אל כותבי הדוקטורט, ברמות שונות כמובן. אבל זה לא קריטריון להגדרת האיכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפי שאלה בעלת חשיבות עצומה לרלוונטיות הדיון הזה. מהו, או מיהו, "האדם הסביר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הגדרה משפטית - נאמר ש''האדם הסביר'' יהיה אדם השייך לתרבות המקומית (או התרבות שמתוכה נכתב השיר), שיש לו השכלה ממוצעת (או ממוצעת ומעלה) אבל אין לו כל הבנה במטא-אמנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש מישהו, כלשהו, בעולם, או באתר זה, או בכלל, שאינו אשר שכטר, ושמוכן לבוא ולומר שהוא מבין משהו משיריו של מר שכטר? אתגר. בואו לכאן והשמיעו את קולכם. (דרך אגב, כנראה יש לפחות אחד כזה - תומר ליכטש, עורך ראשי של "דג אנונימי?" שפרסם את שיריו של מר שכטר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קוראת שם עברית אלא חידת חמיצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השארתי זו כשאלה פתוחה. אם לא תתקבל תשובה לשאלתי, אתחזק בדעתי ששירתו של מר שכטר מיועדת לאדם אחד - הוא עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלחתי לזהות שני משחקי לשון-שפה וקצת אסוציאציות. אבל לא הצלחתי להרכיב את השיר לכדי רעיון שלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 43331 "אתחזק בדעתי ששירתו של מר שכטר מיועדת לאדם אחד - הוא עצמו" עוד נכונו לך הפתעות. אין טעם להסביר עתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההפתעה היחידה שעולה על דעתי היא שגם אתה לא מבין את השירים שלך. במחשבה שניה, זאת לא תהיה הפתעה מאד מרעישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהצד השני, מכיוון ששירתו של מר שכטר *מיועדת* אליו עצמו, ואליו בלבד, הרי שיש לו הצלחה מרשימה של 100% בקרב קהל היעד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שירתו מיועדת אליו בלבד, למה להטריד בה את האחרים? שידקלם אותה לעצמו בראש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חייבים להודות, וזה בלי טיפת ציניות, שייתכן ששירתו של מר שכטר מובנת ברמה כלשהי לאנשים שפשוט אינם פוקדים את האייל. ברור מהודעותיו של הנ''ל שכשהוא מעוניין בכך הוא מוציא תחת ידו טכסטים בהירים ומנוסחים היטב, כך שהערפול בהודעותיו האחרות, שיריו והמניפסט שלו כנראה מכוון. אולי הכוונה היא לסנן נודניקים כמונו מהשיח שהוא רוצה לקיים עם הקומץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלחת להפריד כיעור מיופי ויופי מכיעור, פקח את עיניך, הם בלתי נפרדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הרי זאת היתה טענתי לכל אורך הדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובא אלי ואמר היה זה הסוף כיוון שאני לאן אתה הולך בשביל מות כל ארצה אהובה ולה ידיים ענוגות מאין כמותן על מנת לשמש כיסוי לכלי הדם, לפצעי העדרות האחר גרומות מינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אקצר בדברי: כן. (ועם זאת אני מחסל את האפשרות לכל תרומה לדיון על שירתי מצדי, מסיבות שלא אפרט כאן ועוד יובהרו בעתיד, מעל במות אחרות, שמורות לדיונים אחרים) "I have never been able to stand someone meddling with the lines of a great poet from a semantical, historical, archeological or mythological point of view -
"lines of poetry are not explained. (Antonin Artaud) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |