 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתם אותי כל כך נכון, המאמר לא בא להבהיר את עמדתי בנוגע לטלוויזיה, או בנוגע ל"מציאות מקבילה" לחים האמיתים שלנו. אני שאלתי שאלה. בגדול, שאלתי משהו בסגנון "האם קיים אושר"? לפני כמה שנים טובות, כתבתי משהו בסגנון, אך באותו זמן זה היה על ספרים ולא על הטלוויזיה, אז כל מי שטען שאני יוצא נגד הטלוויזיה, טעות בידו, וכך גם הוספתי בפסקה האחרונה במאמר. לפניכם הקטע הבא: "הוא ראה אותה וידעה שהיא היחידה. זה בא לו בהפתעה כמו אסימון שנפל בטלפון ישן. אחרי שנים שהוא איתה ידע שהיא לא בשבילו לפתע. הייתה לבושה בבגדי כלה, כמו לקוחה מסרט הוליוודי קלאסי בכיכובה של אדרי הפבורן, השמיים היו כחולים ללא עננים והשמש חיממה אותי במתינות. בסיפורים זה תמיד זה בא בהפתעה, הגיבורים תמיד עוברים חוויות כדי להגיע לאמת היחידה ותמיד מוצאים את השביל הנכון שהוכן מבעוד מועד במיוחד בשבילם. אף פעם לא מדברים על הדברים הרגילים כל כך של החיים המסריחים האלה כל כך, על הימים שעוברים ומתבזבזים כי שוב לא עשית כלום, כי שוב קמת בבוקר והלכת לעבודה או לצבא או לביה"ס או סתם טיילת בשדרות רוטשילד בתל אביב אחרי שחיפשת עבודה בכל חור אפשרי ופקססת את הקורות חיים שלך לכל משרד כוח אדם אפשרי, לא מדברים על השעות המתות שאין לך מה לעשות בהם בין יציאה ליציאה או על הזמנים האלה בבוקר שלא מבינים מי האידיוט שהמציא אותם, אותם זמנים שאתה לא יודע אם לפתוח את העיניים או לעצום אותן בחזרה, אין אפילו מילה אחת על החלומות שאתה לא רוצה לקום מהם כי הם הרבה יותר טובים מהחיים שלך, לא מספרים על הזמנים העוברים ולא חוזרים, לא מספרים על הספר שקנית כי רצית שיהיה לכם אותו טעם ספרותי והתברר לך שכנראה היא לא מבינה כלום מהחיים שלה. לא מזכירים את כל הקניות הרעות, את הדיסקים שקנית כי זאת המוזיקה הכי טובה, ששמעת אולי פעמיים ולא מזכירים את המכנסיים האדומות שבחנות ישבו עלייך כל כך טוב ועכשיו אין לך אומץ לצאת איתם בפומבי, לא מספרים לנו על הרגעים הבאמת קשים של האכזבות הגדולות, אף סופר לא מצליח להעביר במילים תחושות כל כך קשות של מוות של חבר קרוב, או כאב מפרידות, יש את הסופרים שמתקרבים ויש את אלו שאפילו לא מנסים, אבל תחושות אי אפשר לכתוב ואי אפשר לשמור, אי אפשר לקחת איתך תחושות בבקבוק למקרה שתצטרך אותם מאוחר יותר, אי אפשר להקליט אותם ואח"כ לצפות בהם שוב, אם אתה קורא סיפור מספר פעמים הוא לא באמת נעשה יותר טוב בכל פעם שאתה קורא אותו, אתה נעשה יותר טוב. אף אבא לא יספר לילדים שלו שכל זה לא שווה כלום ושבמילא אתה תמות בסוף ולא תיקח איתך שום דבר לעולם שמעבר, ששום ניצחון בתחרות או מילים שכתבת, או שיר שפרסמת לא באמת יביאו לך תהילת עולם, אף אמא לא מספרת לך שלא תאכל עם המלכה ארוחת צהריים ושלא תהיה ראש ממשלה וכוכב קולנוע מפורסם, אף אחד לא באמת מודה שאתה לא צריך לעבוד קשה, להתחתן, להוליד ילדים ולטייל בחו"ל כדי להגשים את עצמך, אין אח בוגר שיבוא ויגיד לך "תעזוב אותך מהכל, תחיה בנאדם, תחיה, תעשה חיים, אל תעבוד, אל תלמד, תטייל, תצחק, תעשן, תבלה. רק תבלה", אף פסיכולוג לא יגיד לך שתחושות הדיכאון האלה אומרות שאתה אדם נורמלי ואתה באמת צריך לפחד ואתה באמת צריך להיות בדיכאון כי החיים באמת מסריחים ואולי לחלק הם טובים, אבל הרוב סתם מזייפים את זה. בחיים אתה לא מוצא את האחת והיחידה, מבחינתי כולן יכולות להיות היחידות. בחיים אתה לא מגלה שום דבר להפתעתך בבום רציני כזה שכאילו נופל לך האסימון, החיים הם לא כמו סיפור ובטח לא כמו סיפור קצר עם פואנטה, כי לחיים אין פואנטה, הם סתם עוד משהו שנמצא שם כדי להעביר לאלוהים את הזמן ואף אחד לא מודה שאין אלוהים, כי אז אולי היה לכל החיים האלה סיבה. אף פעם לא ראיתי בחורה וזה היה נראה כמו בהילוך איטי, מעולם לא התאהבתי במבט ראשון, לא קרה לי שהייתה לי הרגשה רעה שמשהו הולך לקרות ולא חלמתי שמשהו נורא קרה ולמחרת גיליתי שהבן שלי מת בתאונת דרכים. הריונות זה דבר כואב לא מושלם, הפרידות קשות ולעולם לא יהיו פואטיות, חתונות זה כורח המציאות לא דבר נורא רומנטי, עבודה זה לא דבר כיפי ובטח שלא דרמטי, לימודים זה לא מתוך בחירה או רצון, טיול למזרח לא מביא לך את השלווה, השתחררות מהצבא לא פותרת אותך מהדיכאון, אורגיות קורות למעטים מאוד, סרטים כחולים זה פיקציה, כסף זה חתיכות של נייר שעוברות מיד ליד אבל בלי זה אי אפשר לחיות למרות כל מה שאנשים מתיימרים חושבים, אין אחד שהוא מיוחד ולכולם יש תחליף." בכוונה לא הרחבתי את המאמר ובמכוון לא עסקתי בכל הנקודות שהעלתי, קיוויתי שאולי יוכלו לתת לי תשובות, משהו שהטלוויזיה שלנו לא ממהרת לעזור לי בו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא הבנתי מה השאלה. או ליתר דיוק, השאלה שלך נראית לי כהיתממות. האם קיים אושר? כן או לא. האם אושר הוא בהכרח ה"אושר" כפי שמוצג בספרים ובטלוויזיה? לא, כמובן שלא. תראה, די משעמם לראות תכנית טלוויזיה על בחור צועד בשדרות רוטשילד. רובנו, מגיל מסויים ומעלה, מבינים שמה שהטלוויזיה, הקולנוע והספרים מוכרים לנו הוא לא שיקוף של המציאות, אלא בידור, חוויה. העצוב הוא שלמרות שאנחנו יודעים את זה, אנחנו עדיין רואים סרט על מערכת יחסים מושלמת ומלאת תשוקה, וחושבים לעצמנו שמערכת היחסים שלנו נופלת מזו הקולנועית. כמה טוב שאז אנחנו נזכרים שזה רק סרט, אחרת באמת היינו אנשים אומללים מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם נפלתי על תוכנית טלטאביז וצפיתי בה למשך כמה דקות לראות על מה המהומה. במשך דקות ארוכות כל מה שראו על המסך זה תמונת נוף עם גבעה, דלת וכמה שבילים, כשמדי פעם מופיע אחד הטלטאביז, הולך ממקום אחד לאחר, והקריין אומר ''טינקי ירד מהגבעה ונכנס לבית'' או משהו כזה. דקות שלמות של זה. אז מסתבר שיש מי שימצא הליכה בשדרות רוטשילד דבר מעניין למדי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלטאביז אף מגדילים לעשות ומשדרים את אותו סיפור פעמיים ברצף. פעמיים !!! מסתבר שלפני גיל שנתיים ילדים אוהבים לראות אותו דבר שוב ושוב ושוב... גם אם זה טלטאבי יורד מגבעה ונכנס לבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שגם אחרי לקיחת הממ... חומרים משני תודעה מסויימים 1 הטלטאביז יכולים להתגלות כשוס רציני. 1איזו הגדרה נפלאה! ____ העלמה עפרונית, לא לוקחת אפילו אנטיביוטיקה. אה לכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שאתה מתכוון יותר לשאלה "מה עושים עם הפחד ממוות", אם אני קורא נכון בין השורות (התשובה שלי, אגב, היא: מדחיקים). לשאלה "האם קיים אושר", מה שבטוח (מנסיון) הוא שקיימת תחושת אושר, ואפשר להשיג אותה במגוון דרכים. for each his own. סקס וזוגיות אלו דרכים מקובלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אנחנו קצת סתומים, אבל ההרחבה הפכה משהו חביב להתרעמות שדומה כאילו נלקחה בעצמה מסרט לא טוב במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לדבר על הימים האלו ששולחים (שוב) קורות חיים לאלף מקומות ומקבלים (שוב) תשובה שתודה אבל לא תודה? אני יודעת שקיימים דברים כאלו. אני חיה דברים כאלו. יותר מזה- כבר עברו לי ימים שאפילו לעלות לקומה השנייה ולשלוח קורות חיים שכבר מוכנות אין לי כוח. SO WHAT? אני מצטערת, אני לא ממש מעוניינת לראות עוד מישהו יושב מול המחשב, או מול הטלויזיה, או מול השולחן, או במיטה ובגדול- מעביר יום שלם בלי לעשות שום דבר. את זה יש לי מספיק בשביל עצמי.ואני מעריצה את החברים שלי שמצליחים לעשות פרצופים מתענינים כשאני מספרת להם על עוד יום שעבר בלי לעשות משהו מעניין באמת. אז שאני גם אדליק את הטלויזיה שתראה לי את זה? גם אני עוד לא ראיתי את המישהו שילך לי מול הפרצוף בהילוך איטי,ואם זה יקרה, אני אהיה מאד מודאגת ואלך לאופטמיטריסט לבדיקה. אבל כן יצא לי לפגוש מישהו, ולהרגיש את הבטן מתהפכת לי, ובדיוק באותו הרגע גם היה את השיר הכי מדהים בעולם ברדיו, וכל שאר העולם שתק (טוב, הם ישנו, אבל זה לא רלוונטי) והכל היה נפלא ומקסים ומיוחד. 1 אבל אתה יודע מה? אניגם לא חושבת שעל זה שווה לעשות סרט. כי בכנות, למרות הפסקול היפיפה,והדמויות הראשיות המרתקות (כלומר, אני) אני לא ממש חושבת שזה היה מעניין מישהו. אבל לפעמים כן יוצא לי לחיות איזה רגע שיכול היה לצאת מאיזה סרט, או סיטקום אמריקאי חצי משעשע. קורה. והעובדה שסרטים מראים לנו כל יום דברים שלנו לא קורים כל יום, נותנים לי איפשהו את הידיעה שיום אחד כן יקרו לי דברים מרתקים משלי. למה? ככה. אני לא חושבת שאני אקום יום אחד בבוקר ואהיה רייצ'ל גרין. אני כן יודעת שיום אחד אני אמצא אהבה. 1עד שהוא זרק אותי, פחות משבוע אחר כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלמתי, כמו שבחורה חכמה אחת אמרה לי פעם: אם את מרגישה שבחיים שלך אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות, פשוט תדמייני לעצמך שיש מישהו שמחזיק מצלמת קולנוע מאחורי הכתף שלך ושאיזה צ'כי זקן בכיסא מתקפל צועק לו הוראות במגאפון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמרתי שאני מרגישה שבחיים שלי אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות? זה שאין לי חיים, זה עניין אחר... (נו, אפילו אותי זה לא הצחיק.) ואני אולי בחורה פחות חכמה, אבל תמסור לה בשמי, שאם היא מרגישה שבחיים שלה אין כלום חוץ מריקנות וסתמיות, אז שתזיז את התחת שלה, ותפעל בנידון. לדמיין צ'כי, זקן או צעיר לא ממש יעזור לה. _____ העלמה עפרונית, בכושר ואחרי מקלחת קסומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויש, לא התכוונתי שאת, אני או היא מרגישים באופן קבוע שבחיים שלנו אין שום דבר חוץ מריקנות. חס ושלום, מה פתאום, אלוהים ישמור, טפו טפו טפו! התנסחתי בצורה די לא ברורה, ואני באמת מתנצל. התכוונתי שגם לכוכב הקומדיה הקלילה המקסים והאופטימי ביותר יש כל כמה עונות פרק של "כקקמ"א מבואס, נכון מפתיע?", ואז שימושי מאוד לזמן את הצוות הצ'כי. אני מוצא שזה נותן פרספטיבה, ובמקרה הגרוע משעשע, לפחות בפעמים הראשונות. נסי ותהני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב, שמן הראוי, שהמדיום החזותי יציג גם אופציות חיים אחרות. שיראה, שאפשר גם אחרת - אפשר גם להיות אשת קריירה, רווקה, שחייה החברתיים לא סובבים סביב שיחות עם החברות שלה על גברים. אפשר לחיות ולשמוח בלי למצוא ''אהבה.'' אפשר לחוות רגעים קלים ולא מחייבים של אינטימיות, מדי פעם, ולא לראות בהם את המרכז. איזושהי תפישה של מטרה או תכלית שבמרכזה לא עומד זוג נאהבים נצחיים, שפרידתו היא אכזבה וכאב איום מנשוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחייך, אתה נותן יותר מדי קרדיט למי שזה לא יהיה. אין מה לעשות, סיפורי אלף לילה ולילה על דייטים נוראיים, הם הטובים ביותר. שיחות אל תוך הלילה על בנים זוועתיים- אין משעשעות מהם. בדוק. מתח מיני, התרגשויות של התאהבות בדיוק בהתחלה, כל התוכניות לגבי "איך-לגרום-לו-לשים-לב-אליי-בלי-שהוא-יידע-שבכלל- מעניין-אותי-שהוא-ישים-לב-אליי" או לחילופין, לתכנן 38 פעמים מה בדיוק לומר לו (כשכבר מחליטים להיות בחורה מודרנית ולתפוס יוזמה) הם יותר מעניינים מלשמוע על ראיון עבודה.1 מה לעשות? ויש סרטים שמדברים על אופציות אחרות. אני פשוט לא מצליחה לזכור כאלו כרגע. אני בטוחה שיש.2 וגם אם לא, אז מה? 1 אני מניחה שהדוגמאות שאני כל פעם מביאה, די מצביעות על מה קורה לי בחיים כרגע. טוב, אז אני לא מוצאת עבודה, אז מה? אני גם לא ממש מחפשת. אה לכם! 2 לא נשמע אמין במיוחד, הא? אבל הזכרון שלי הוא באמת לא משהו שאפשר להסתמך עליו יותר מדי. אז יאללה- לעסק. כל מי שזוכר סרט עם "אופציה אחרת" שיכתוב ויגאל אותי מייסורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלמה, אין סרטים עם אופציות אחרות (וזה לא רע בכלל, כל עוד אנחנו לא לוקחים אותם מי יודע מה ברצינות. אאאהההה, אין כמו קיטש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוצמזה, עכשיו אנחנו יודעים שגם הזיכרון שלך לא משהו... חייבים להיות סרטים כאלו. חייבים. אנשים מושלמים1! אנשים מושלמים לא מדבר על מציאת אהבה! 1 סרט ניו-יורקי על איזה שוטר (דה-נירו) וכמה דראג-קווינ'ס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק שאני רואה סרטים לפי איכות החתיכים שבהם, וכל הסרטים האלה מדברים על אהבה, אז זה לא אשמתי. אנשים מושלמים לא מדברים על מציאת אהבה, כי הם כבר מצאו אותה. חכמים גדולים.''סיינס'' לא מדבר על מציאת אהבה (אבל זה סרט מה זה דפוק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אנשים מושלמים" זה שם של סרט. חשבתי שזה היה ברור מההערה למטה, אבל כנראה שלא. _____ העלמה עפרונית, חושבת שדברים ברורים, אבל כנראה שהם לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יכולת הקריאה שלי. תמיד זו אני, תמיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא עניין של מושלמות. סדרות המיועדות לרווקים ורווקות יראו אנשים מחפשים אהבה. סדרות המיועדות לבעלי משפחה יראו אנשים רבים עם ילדיהם על הכנת שיעורי בית (למשל, "משפחת קוסבי"). סדרות המיועדות לפעוטות יראו אנשים נכנסים ויוצאים דרך דלתות בהתרגשות גדולה, כמו שכבר נאמר כאן. אני מוצא שהחיים שלי מורכבים בעיקר (מבחינת החשיבות שאני מייחס להם) מדחיקת מרפקים בצלעות החבר'ה בבית-הקפה הקבוע תוך כדי תחקור הנ"ל בנוגע לג'ינג'ית החדשה והתחכמויות עם המלצרית, בדיוק כמו בנגטיב של "סקס בעיר הגדולה". כמו-כן יש לי גם קצת חילוקי דיעות מקצועיים בעבודה נוסח "פרייז'ר", ואפילו שיחת נפש מרגשת עם חבר או חברה טובה סטייל "חברים" פה ושם. זה בטח אומר שאני רווק או משהו, ואולי לכן אני מוצא את "משפחת קוסבי" ו-"טלטאבי'ז" משעממות להחריד. חוסר ריאליזם? איפה? אני רק יכול לומר שנראה לי שסדרות נוטות להתמקד יותר בחיים החברתיים/רומנטיים של גיבוריהן ולא במקצועיים בגלל שכל אחד יודע את הפרטים וההתלבטויות הקשורות ב-"החבר שלי נטש אותי, איזו באסה" עד לאנחה האחרונה, מה שאי אפשר לומר על "אני צריך לעשות בדיקות לתוכנה החודש, איזו באסה", אם להביא דוגמה עכשווית. חוץ מזה – אין טענות. טלוויזיה ריאליסטית לחלוטין, ואם לא הייתי מוצא שהחיים שלי מעניינים הרבה יותר אולי אפילו הייתי צופה בה מדי פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סרטים עם אופציות אחרות - תבדקי למשל את "חתונתה של מיוריאל", סרט אוסטרלי מקסים (עם טוני קולט הנפלאה). מיוריאל השמנמונת הברווזונת, שכל חייה חלמה על שמלה לבנה וחתן יפיוף, מגלה שיש דברים חשובים יותר: כנות רגשית, חברות אמיתית, אחווה, יצירתיות... כל מיני זוטות כאלה :-) ואגב, השעות היפות ביותר שביליתי בחיי עם החברות שלי, הן אלה שבהן השיחה התמקדה בסיעור מוחות לאיזה רעיון מטורף, או ניתוח משותף של יצירת אמנות. באמת-באמת, עם כל כמה שבנים מעניינים, אני מצטערת לומר זאת (אבל זו לא המצאה שלי) - התמקדות במתח מיני גוזלת הרבה מהיצירתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוזלת מהיצירתיות? אני לא כל כך בטוחה... אני והחברות שלי פיתחנו הרבה מאד דרכים סופר יצרתיות לפרש כלום כהצהרות אהבה.1 1"זה שהוא אמר לך שלום כשראית אותו ברחוב, זה רק בגלל שהוא מתבייש לספר לך מה הוא באמת מרגיש, וזאת הדרך שלו לרמוז לך שהוא מחכה שתפגיני יוזמה ותגידי לו בעצמך שבלללה" (נו, זה שהיינו יצירתיות לא אומר שלא היינו שטחיות לפעמים) _____ העלמה עפרונית, בתובנות שלא מוסיפות לה שמץ של כבוד, אבל היא לא יכולה להמנע מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגידי, יש לך גם פירוש למי שלא אומר שלום ברחוב? כי יש כמה לי כמה חברות שמחכות לתשובות ולי נגמרו המילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא אומר שלום = הוא לא יכול להכיל אותך כרגע (מסר מובלע: יום יבוא והוא יוכל) 1. 1 מתוך "ניו ספיץ"' בע"מ, לנשים שיודעות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, נדמה לי במעומעם שעניין ההכלה עובד הפוך, אבל אולי זכרוני המטושטש בוגד בי שוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רואה? בדיוק בגלל מחשבות כאלה רובכם עדיין לא בוגרים מספיק מכדי להכיל אותנו. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתח מיני הוא אחד המנועים המשמעותיים ליצירתיות הן אצל גברים והן אצל נשים. לא היחיד כמובן, אבל בהחלט לא ניתן לזלזל בו. מתח מיני גם בהחלט עומד במוקד של כמות ניכרת של יצירות אמנות מכל תקופה שהיא - פרוזה, שירה, מחזה, אמנות פלסטית, מוסיקה... מה לא, בעצם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליחה להתעמק בזה עכשיו, אבל יש לי הרגשה ששתינו צודקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא חושב שאהבה ואינטימיות זה הדבר הכי משמח שיכול להיות? ברור שאפשר בלי זה, אף אחד לא מת מחיי רווקות, אבל בסופו של דבר למצוא אהבה זה הדבר הכי מדהים שאנחנו יכולים לקבל. איפושהו זאת כן התכלית שלנו (רגע, לא?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה אינטימיות? חוויותי בתחום זה יעלו גיחוך בזווית פניכם. האם למצוא אהבה זה יותר מדהים מלמצוא פריצת דרך שתשנה לחלוטין את תחום המחקר לו הקדשת את חייך? האם למצוא אהבה זה יותר מדהים מלהבין לפתע, שבזבזת שנים מחייך בהדחקת מחשבותיך ועמדתך האמיתיים, והכרה בהם הופכת את חייך למלאים ובעלי מובן יותר? אין לי מושג. אני לא יודע מה זה הדבר המוזר הזה שכולם מדברים עליו, האהבה. אני יודע מה זו התאהבות, infatuation, ואני מניח שאם זה הדדי, זה יכול להיות מהנה מאד. האם זו אהבה? בכל מקרה, לומר שזו התכלית שלנו נראה לי קצת תמוה. מי מחליט על התכלית? האם לא אנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שאנחנו מחליטים על התכלית. בעצם, זה תלוי למה אתה קורא ''תכלית''.אחד מהתכליות של חיינו היא לאהוב ולהיות נאהבים, זה צורך בסיסי של האדם. זאת דעתי, בכל אופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצורה יבשה משהו, אפשר לומר שכמו שאר היצורים החיים, תכלית קיומנו היא להמשיך את קיומנו. ככה שגם האדם בנוי במטרה להמשיך את הגזע. מערכות יחסים מעניינות אותנו, כי הן הדרך הטובה ביותר להמשיך את הדורות הבאים. >או משהו כזה< ________ העלמה עפרונית, בהודעה חד פעמית, ודי מנוגדת לתפיסתה הרומנטית והנאיבית את העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין צורך לבין תכלית. אנשים גם צריכים, באופן בסיסי הרבה יותר, אוכל ומים. האם גם זו תכלית שלהם? כמובן, שהטענה שלאדם יש צורך בסיסי לאהוב ולהיות נאהב היא טענה שקשה לבסס. לאדם יש צורך בסיסי לחבור לחברה, כנראה, ולכן הוא בונה חברות. האם זו תכליתו? הערבוביה הזו נראית לי מוזרה. אישית, לי נראה שאנשים הם הנותנים לדברים תכלית. למשל, יהודי (במובן הדתי של המלה) רואה את תכלית היהודי בקיום מצוות, עבודת האל. נוצרי רואה את תכלית האדם בהכרה בקיומו של ישו, ובהקרבתו למען חטאי האנושות. הינדואיסט רואה את תכלית האדם בהשגת קרמה חיובית, כדי שנשמתו תתגלגל לקסטה גבוהה יותר כשימות, עד שלבסוף יגיע לרמה האלוהית. לא ראיתי נסיון מוצלח למציאת תכלית אובייקטיבית לאדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... הבנתי למה אתה מתכוון. עכשיו גרמת לי לתהות מהי באמת התכלית שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכלית שלנו היא להמציא לעצמנו תכלית ולדבוק בה עד שנמאס, ואז להמציא אחת אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי מסייג ואומר, "מהי באמת התכלית שלנו לפי ראות עיני." אבל זה רק אני. בכל מקרה, מה שלום הקרמה שלך? ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אחד מהתכליות של חיינו היא לאהוב ולהיות נאהבים, זה צורך בסיסי של האדם" - "צורך", משמע שהוא משמש למטרה מסוימת. כלומר שהוא אמצעי. זה בדיוק *ההיפך* ממה שאני קורא 'תכלית'. -------------- God eat God, בחלקיק שניה של זמן פנוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בסדר, בסדר. אם צורך הוא אמצעי, אז הוא אמצעי למה? כלומר, הבנתי למה צורך הוא לא תכלית. לא הבנתי למה אתה קורא לצורך "אמצעי". ---------------- תפסיק להעתיק מהעלמה עפרונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צורך כמו שתיה, הוא *אמצעי* לשרידה, למשל. אם אני חש בצורך להיתכסות, הרי שההתכסות היא *אמצעי* להגן עלי מהקור, למשל. וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חביבי, כמו שכתבת, ההתכסות עצמה היא האמצעי. היא לא הצורך. הצורך שלך הוא להתכסות, והשתמשת בשמיכה כאמצעי לסיפוק צורך זה. את המילה צורך אתה לא יכול להחליף במילה אמצעי. ------------- את הסרקזם הקליל שלך הבנתי ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השמיכה אינה ההתכסות. היה לי צורך לאותה תחושת התכסות. ואז עשיתי את אותה התכסות: התכסתי. היה לי *צורך* בהתכסות. ההתכסות הזו היתה *אמצעי* להימנע מהקור. מה הבעיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שאתה רואה במילים *צורך* ו*אמצעי* אותו דבר, וזה לא. השמיכה היא כ ן ההתכסות. את הצורך שלך (להתכסות) סיפקת בעזרת אמצעי כלשהו (השמיכה). הדוגמא שנתת עכשיו (חוץ מארבעת המילים הראשונות) מבהירה את דברי: הרגשת צורך להתכסות, והשמיכה שימשה כאמצעי להימנע מהקור. הצורך והאמצעי הם שני דברים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער - אני פשוט לא מבין אותך: האם הבגד הוא ההתלבשות?! אגב, מה ההבדל אצלך בין צורך לתכלית? הרי אם אני צריך משהו, זה לשם משהו: אם אני צריך סכין, זה כדי לאכול. אם אני צריך שמיכה, זה כדי להתכסות. בגלל זה אני משתמש במלה 'צריך', כי הדבר אותו אני צורך - משתמש - משָמש (מהווה לי כאמצעי) לשם איזו תכלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מבין אותי, אבל נראה לי שאני מתחילה להבין אותך. אם יש לי *צורך* באכילה, הסכין הוא *אמצעי* לסיפוק הצורך הזה, וכאן זה שני דברים שונים. אם אתה מדבר על ה*צורך* בסכין, שאתה מתכוון לצרוך אותו לשם תכלית מסויימת (אכילה) - אז הסכין ש*צרכת* אכן מהווה לך *אמצעי*. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם "עזבנו", אבל אני רואה אצלך זהות בין 'צורך' ל 'תכלית', לכן שאלתי ואשאל שוב, מה ההבדל ביניהם, לשיטתך. הנקודה שלי היא, שכדי שתהיה משמעות שונה בין המילה 'תכלית' למילה 'צורך', יש לתת להן משמעויות שונות. משמעותה של המילה 'תכלית' תהיה בפשטות 'מטרה', להבדיל מ 'האמצעים', שאינם אלא הדברים שבעזרתם ניתן להגיע לאותה מטרה1. 'צורך', יהיה הדבר שאותו אנו 'צריכים' לשם תכלית כזו או אחרת. בעצם השימוש במילה זו, אנו נבהיר שיש לצורך הזה איזו תכלית, להבדיל מהשימוש במילה 'תכלית', שרק תהווה הכוון טלאולוגי של 'האמצעים'. וודאי שתתכן 'תכלית' *שהיא גם* אמצעי לתכלית גבוהה יותר, אבל זה לא יובן בהכרח מהמשפט, שרק מדבר על כך שאותה תכלית היא 'הכוון טלאולוגי'. כאמור, ברגע שאנו אומרים 'צורך', אנו כבר מביעים בכך את כוונתנו, שהוא עצמו משָמש למשהו. ------------------------ 1 כלומר, ההבדל בין 'תכלית' ל 'מטרה' יהיה רק בהקשר השימוש באותן מילים: הן מילים נרדפות, אולם כאשר אנו משתמשים ספציפית במילה 'תכלית', אנו מדגישים את ההבדל בין 'המטרה' ל 'אמצעים'. באותה מידה, נוכל כמובן להחליט שזה יהיה הפוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכותך שברתי שיא. את התגובה הזאת קראתי יותר פעמים ממה שאני קוראת את התגובות של רב"י ואלכסנדר מאן. ההבדל שלי בין צורך לתכלית : יש לי צורך במשהו כדי להגשים תכלית כלשהי. אתה כותב שמשמעותה של המילה תכלית תהיה בפשטות מטרה, להבדיל מהאמצעים שבעזרתם ניתן להגיע אליה. יופי, אני מסכימה איתך. עדיין, לא הבנתי למה אתה מחליף בין צורך לאמצעי. לא יודעת אם זה אתה או אני - בכל אופן, אבדתי כאן ואני פורשת אבלה וחפויית ראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כשאנחנו מסכימים? (אני הרי מסכים לחלוטין עם "ההבדל שלי בין צורך לתכלית : יש לי צורך במשהו כדי להגשים תכלית כלשהי". הרי זה בדיוק אומר, שצורך תמיד מוגדר כאמצעי למשהוא!1) בכל מקרה, לי היה נחמד מאוד. -------------------- 1 כזכור: תגובה 95067 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההחלטה הזאת שרירותית משהו. יש לך צורך באכילה? אולי יש לך צורך במשהו אחר (המשך הקיום, לדוגמא, או הפסקת תחושת הרעב) והאכילה היא רק אמצעי לסיפוק הצורך הזה? אפשר בהרבה מקרים לתת שרשרת של צרכים-אמצעים שכל "צורך" בה (מלבד האחרון) אינו אלא אמצעי לסיפוקו של צורך אחר. סביר שמכאן גם נגזרה המילה ב"אמצעי" כפשוטה. גם לגבי האבחנה של המהGeg עבור "תכלית" המצב דומה, דהיינו מה שהוכרז כ"תכלית" יכול להיחשב בד"כ גם כשלב ביניים עבור תכלית אחרת (מטא-תכלית?). בסופו של דבר מה אנחנו יודעים על התכלית האמיתית שנמצאת בסוף הדרך? קיום? התרבות? עבודת ה'? לכן אני מוצא שהעיסוק בשאלות האלה לא מוביל לשום מקום (אולי אשתמש בפטור שקיבלתי במקום אחק גם לעניין זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה התוספית שמתחת לשורה זו: ------------------------- אה, ואגב, אני ראיתי בזה סרקזם קל-מאוד. לא חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציטוט חופשי ומעוות אמת: "אהבה אני יכול לעשות כל לילה, אבל לזכות במונדיאל זה פעם בחיים" (הוגה הדיעות וחלוץ נבחרת בראזיל באותה עת, רונאלדו, קובע מסמרות בסוגיה הנידונה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את חמודה. סתם שתדעי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שחוו אהבה ממבט ראשון, שהעבודה שלהם היא כיף, הלימודים הם מתוך רצון. אתה כן יכול להיות ראש ממשלה, ואתה כן יכול להיות מפורסם. החיים יכולים להיות יפים, הם טובים יותר מכל ספר. אם זו ההרחבה למאמר, אולי באמת פיספסתי משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשאלה כאן היא בעצם, למה אנו שואפים ואיך הטלוויזיה (או כל מדיום לצורך העניין, כולל ספרים) משפיעה על עיצוב השאיפות האלו. כמו שהעירו כבר רבים, אף אחד לא הניח שהנושא הוא תפיסת העולם הבדיוני שבטלוויזיה כמציאות. אולם בימינו, חלק משמעותי מהמידע שמגיע אלינו (מציאותי ובדיוני) עובר דרך מדיומים שונים- מידע המעצב את תפיסת המציאות שלנו. לכן בהכרח יש למדיום השפעה על שאיפות ורצונות, השפעה שלא ניתן להתעלם ממנה. דרך המדיום הטלוויזיוני עובר עלינו רק מידע שמנסה להיות מעניין (אחרת לא היו מראים לנו אותו, זה פוגע ברייטינג), ובזה גם תוכניות בדיוניות. אני מניח שכנראה יש לזה השפעה גם עלי- האם אני מצפה שחיי יהיו מעניינים? השאלה המעניינת אותי היא- כיצד כדאי לי לעצב את הרצונות והשאיפות מחיי בעולם כפי שהוא כיום? באיזו דרך משפיעים (או מנסים להשפיע) המסרים שמעבירה אלי החברה המערבית, ומה טיב ההשפעה הזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרומתי הצנועה לדיון בנוגע לקריאת ספרים,היא דברים שאמר בשעתו דקארט (על המתודה), שבקריאת ספרים אנחנו יכולים לבחור לשמוע מה יש או היה לאנשים לאמר על החיים,(בייחוד כאלה שכבר לא חיים היום) ,אנשים יחידי סגולה באיכויות האינטלקטואליות,ויותר מזה בחלק מהספרים שלהם מרוכזות התובנות היותר מוצלחות שלהם,ודברים מהסוג הזה בדרך כלל לא מגיעים לטלוויזיה גם בתוכניות היותר איכותיות שישנן. בכלל, יש איכות נוספת בספר ששרד את מבחן הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאהבתי באשתי ממבט ראשון. יש לי ילד מקסים. אני לא מת על העבודה שלי. אז מה? אה, כן... ואין לי טלוויזיה (אבל יש לי דויד במחשב ואת כל הסרטים של האחים כהן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז זו לא בדיוק תגובה לכותב המאמר, אלא סתם פרשנות אישית. מראש אני מתוודה שכמו רוב בני האדם אני נוטה לראות באחרים את עצמי, ולכו ההגיגים הללו מזכירים לי רעיונות הקרובים אלי ומעניינים אותי. משעה שאמרתי זאת, הרי שנראה לי שכותב המאמר איננו יוצא כנגד הטלוויזיה (אז זאת הוא אף אומר בעצמו), ודבריו גם אינם נראים לי טריוויאליים או כלקוחים מסרט גרוע. הכותב מביע מה שניתן לכנות בשם "יסורים קיומיים". הקיום האנושי לכשעצמו מטריד אותו, ואין בטענות כגון "אבל אני דווקא אוהב את אשתי ונהנה בעבודה" או בדוגמאות על דייויד אחד ש"עשה את זה" בכדי לסתור את דבריו. נראה כי הוא מנסה לשים את האצבע על מה שאחד הסופרים האהובים עליי - אלבר קאמי - מכנה בשם "האבסורד" שבחייו של אדם. הפער הבלתי ניתן לגישור בין חוסר המשמעות של המציאות ובין תודעתו של האדם, אשר איננה מסוגלת להשלים עם חוסר המשמעות הזה. האדם מטבעו מחפש משמעות, רוצה לדעת למה. ברגעים הנדירים של צלילות ומודעות, האדם זועק כנגד הקיום כולו ודורש תשובה - והעולם שותק. אני מסוגל להעלות בדעתי דוגמאות אחדות, אשר רובינו חווינו או מסוגל לדמיין, אשר נראה לי כי מעבירות את תחושת האבסורד הזו. למשל, המצב השכיח מאוד של גבר הרוצה אישה אשר לא רוצה בו (או להפך לקוראות שבינינו). מדוע בעצם לא תאהב אותי בחזרה מישהי שאני אוהב? ה"פתרון" הוא פשוט למדי, גם אם לא מבחינת כל הפרטים הטכניים. בסופו של דבר, אדם אשר איננו שוגה באשליות יסכים כי ברוב המקרים זה נובע מאיזה צרוף DNA מקרי אצלה או אצלי. אולי זה הגובה, הצבע, השער, ריח שנקלט בתת-מודע, סימטריה של הפרצוף, או כל אחד מאותם גורמים אשר במשך מליוני שנים של אבולוציה התעצבו להשפיע על בחירתנו המינית הרבה יותר מכל מעטה דק של תרבות או בחירה מודעת. אדם הגיוני מבין זאת, ומרגע שהבין זאת והינו ישר עם עצמו, לא יוכל לברוח מן הידיעה. אולם ידיעה זו איננה מהווה -תשובה- לגבי שום אדם נורמלי. אני מבין שהתשובה לזעקתי היא "סתם כך, סידור אקראי של כימיקלים", אולם אין זה מניח את דעתי. מבחינתי, זו איננה "סיבה". זה סתם תיאור פיזיקלי, אנומרציה של תופעות, ולא הסבר אמיתי. אני יודע שהסבר "אמיתי" איננו בנמצא, ואולם אין זה מקל על הכאב. אני אוהב אותה. היא לא אוהבת אותי. כל הפיזיקה שבעולם לא תסביר לי את חוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה. אדם קרוב נהרג. זו דרכו של עולם - איש איננו בן-אלמוות. מדוע נהרג? משום שהיה בכביש הלא נכון בזמן הלא נכון. שוב עניין של פיזיקה - דחיסות הרקמות בגוף האדם והמבנה המכני של המכונית, תנאי מזג האוויר ומרחק בלימה, זמן ההגעה של אמבולנס. עובדות יבשות ומיותרות מבחינתי. סתם נהרג, ללא שום סיבה, ללא שום תכלית, ללא כל משמעות. אני מבין את כל התופעות הפיזיקליות אשר הביאו למותו, אולם אין זה מהווה אפילו תחילתה של תשובה. למה נהרג? למה זה הגיע לו, למה זה הגיע לי? אני מבין כי "סתם" זו התשובה היחידה אשר מציעה לי המציאות, אולם אינני מסוגל לקבל זאת בשלווה סטואית ולהמשיך הלאה. הדוגמאות הן לרוב של מקרים קיצוניים המטלטלים את האדם, אולם לכל אדם אשר איננו מאמין באל או בקיום שלאחר המוות מזומנים לעיתים רגעם אלו של מודעות - בהם הוא מבין שחייו אינם שונים בהרבה מאלו של סיזיפוס, אשר עמל ללא הפסק על דחיפת סלעו במעלה האולימפוס. אנו עובדים, נהנים, מציבים לעצמנו מטרות, מגלגלים את הסלע שלנו מעלה מעלה, מי מהר יותר ומי לאט. אולם זהו מרוץ אשר סופו נקבע מראש, גם בשביל דייויד בואי. נראה לי שמה שהכותב מנסה לשים עליו את האצבע זו העובדה שברוב הסרטים האנשים לאו דווקא מאושרים יותר - הרי לא מעט סרטים מתארים דווקא סבל בל-יתואר וכאב "גדול מהחיים" - אלא בעלי משמעות הנעדרת מהחיים עצמם. לדברים הקורים בסרטים יש סיבה או תכלית במרבית המקרים, תהא זו סיבה צודקת או מעוולת, ינצח הטוב או הרע, לרוב אין המציאות בסרטים -אדישה- כל כך. היא הגיונית, לטוב או לרע. היא מגיבה, מתייחסת, היא איננה משאירה את האדם בודד כל כך, המודע היחידי מול עולם שותק וחסר כל הגיון, הסבר, או משמעות. ב-רוב- הסרטים, דרך אגב. כמובן שניתן לעשות טלוויזיה אחרת, או ספרים אחרים. הרי כל הרעיון הזה עצמו מקורו בספרים, ולא חסרות תוכניות טלווזיה המציגות אף הן את מצבו של האדם בעולם ה"אבסורדי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדיק אחד בסדום. ולא סתם צדיק, גם חכם. לא שנתת לי תשובה, אבל לפחות נתת לי עוד כמה שאלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אזהרה: אבל אני לא יודעת עד כמה אני אהיה נקודתית כאן. בתור אחת שדי מכורה למה שמכונה "רומן משרתות" (מאה שבעים ומשהו ספרים אנד קאונטינג) די חורה לי כל העניין הזה של האשמה: איכשהוא תמיד האשמה נופלת על מי שקורא (וככל הנראה גם על מי שכותב) רומנים כאלה שהם, נכון, אני מודה, ברובם שבלוניים. גבר פוגש אישה; גבר מתאהב באישה; אישה מתאהבת בגבר; יש משבר; הם לא יודעים מה לעשות; הם מוצאים פתרון שמאפשר לגבר להיות עוצמתי ומסוקס ולאישה להיות יצירתית ורכה, וזהו, הם ממריאים לעכר השקיעה. יש מי שטוען שספרים כאלה מוכרים אשליות לקוראים שלהם (בואו נהיה כנים: לקוראות שלהם). את התשובה הכי טובה לטענה הזו מצאתי לפני כמה שנים בספר של Jude Deveraux שנקרא Remembrance. ג'וד דוורו הזו היא אחת הסופרות המוכרות (תרתי משמע: ידועות ועושות כסף) ביותר בארה"ב כיום, ובספר הגיבורה היא סופרת של, נכון ניחשתם, רומנים רומנטים. בכתב ההגנה הקטן שמושחל שם אחת הטענות היא למה אפאחד לא חושב שגברים שקוראים ספרי ריגול ומתח יתחילו לעקוב אחרי השכנים שלהם עם נשק אוטומטי? רק נשים טיפשות מספיק בשביל לקנות אשליות בארבע דולר שישים? מה שאתה אומר כאן, בעצם, זה שאנחנו קונים לוקשים מהטלוויזיה, מהפרסומות, מהספרים. שאין באמת תיאור אמיתי שמשקף את המציאות. הבנתי נכון? שאף סופר לא יכול (או גם אם הוא יכול, הוא לא מסוגל) לתפוס את ההרגשה ה"מציאותית" וה"אמיתית". לא מסכימה איתך בכלל, אילן. לא מזמן קיבלתי ספר ליומולדת שנקרא "כל הדרך הביתה" של מירי רוזובסקי (מצוין מצוין מצוין). היא תופסת רגעים ומלמדת אותך איך להרגיש אותם, ברוך, בכעס, בחמלה. הכל. והיא בטח לא היחידה (רוצה שמות? וויל, קארבר, וזה רק כי את שניהם אני קוראת באינטנסיביות לאחרונה). זה זה. אושר? שמת לב פעם כמה יצירות בבמה חדשה יש שקוראים להן אושר? אושר זה דבר שמעסיק את כולם, לאו דוווקא כתוצר של אשליה שנובעת מצפיה במוכרי-אשליות, אלא כאידאל. אני חושבת שכיום אושר הוא בערך האידאל היחיד שעוד אנשים מאמינים בו ומצהירים על כך בלי להתבייש. אולי כי לא משלמים דמי חבר ולא מפגינים עבורו. בכיתה י"א במסגרת ההכנה לבגרות כתבתי חיבור, משהו על חיפוש עצמי ומציאת אושר. על איך שאנשים נוסעים למזרח, או מתחתנים או מצטרפים לכת בשביל להיות מאושרים. כן, גם אז הייתי פלצפנית. יכול מאד להיות שאנשים חיים באשליות, מציירים להם בראש תמונה ואומרים: ככה אני רוצה. ויכול להיות (למרות שאני סקפטית) שאין דבר כזה אושר, אבל אם גם את התקווה הזו יקחו ממני (ואני עכשיו מדברת רק בשם עצמי, למרות שנדמה לי שיש עוד ארבעה או חמישה שיסכימו איתי) מה ישאר לי? אם כבר ציטוט.... "I worked too hard for my illusions just to throw them all away" (Guns and Roses( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה רושם שאתה עדיין מרגיש (ולא אדיש) - ככה שיש עוד תקווה בשבילך. אם כתבת כדי לקבל תשובות, אני יכול לעשות לך טובה, ולשלוח אותך לקרוא שני ספרים קצרים וחכמים (כן..אני מצטער, גם אני שונא שאיילים שולחים אותי לסטימצקי, אבל באמת כדאי לך) : "הטאו של פו" ו"באדולינה". הנה טיזֶר או שניים מהטאו של פו: "דרך חיים שמוסיפה לומר "מאחורי הפנייה הבאה, אחרי השלב הבא" פועלת נגד הסדר הטבעי של הדברים, כך שבסופו של דבר כל כך קשה להיות מאושר וטוב לב, שרק מעטים מגיעים למקום שבאופן טבעי היו בו בתחילת הדרך - שמחים וטובי לב - והשאר מוותרים, ונושרים בצד הדרך, מקללים את העולם שבעצם לא אשם" (מזיכרון) "מה אתה עושה פו?" "זה יום יפה, אני מקשיב" "למי?" "לשתי הציפורים שמצייצות ולסנאי הזה שיושב שם" "למה שלא תפתח רדיו, תלמד משהו?" -קלאק'- "שישה מטוסי בואינג התנגשו מעל שמי ניו-יורק" "הממ..." -קלאק'- "מה למדת מזה?" שאל פו "לא יותר מדי. מה הציפורים בחוץ אומרות?" "שזה יום יפה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלוויזיה היא סוג של אמנות. להוליווד יש איזהשהוא קוד אסתטי שכולנו מכירים (מסעדה, טבעת חתונה בלה בלה בלה) אתה רואה בקוד הז את האושר ואני חייבת לשאול: האומנם? הקוד האסתטי הזה באמת מתאים לך?זה באמת נראה לך כמו האושר? כי לי זה לא. בעיניי זה מנותק ושטחי ואם הייתי צריכה לחיות באחד הסרטים האלה הייתי מתאבדת מתסכול שכולם מתנהגים באופן מושלם ולא מבינים אותי בכלל. והאושר? הוא ממש לא מצוי באמנות של יוצרים אחרים. במיוחד לא באמנות הישנה והעבשה של הגרועים שבהם. אני יוצרת לעצמי את חיי, זה יותר יפה מקיטש. תנסה לחשוב על זה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |