בתשובה למיץ פטל, 27/09/02 0:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן המאמר מתאר דבר מה שלמרות שהנושא כבר נלעס ונטחן פה ושם, אין זה אומר שהיא בהכרח תואמת מציאות. אני חושב שעצם המחשבה שהטלויזיה היא דימוי ואנחנו נשבים בו בלה בלה בלה, היא עצמה דימוי שבנינו לעצמנו. בכל אופן, הפסקא השניה שלך מראה מדוע אני לא צופה בסדרות וקומדיות "אמריקאיות" - שמקורן איננו בהכרח ארה"ב, אלא יכול להיות גם ישראל או בעוונותינו אנגליה, במיוחד זו של העשור האחרוון. אם אתה מחפש, למשל, קומדיות שאולי קשורות קצת יותר למציאות, או שמראות טיפוסים שאינם כלילי שלמות, יופי ונעורים, אז לסדרות האנגליות הוותיקות יש כאן יתרון ברור. מופיעים בהן, בתפקידים ראשיים ולא רק כדמויות משנה סטריאוטיפיות ונלעגות, זקנים וזקנות (כך ממש) Waiting for God או One foot in the grave. קומדיות מצבים רומנטיות שהדמויות הראשיות הם זוג בגיל העמידה As time goes by (דיים ג'ודי דנץ' ובעלה ג'ופרי פאלמר), או אהבתם של רואה חשבון מבוגר ומורה גרושה צעירה ממנו Butterflies. אולי הקומדיה המפורסמת ביותר שגיבוריה הם אנשים מקרן הרחוב (לא למשוך את ההשוואה יותר מדי) היא Dad's army או קומדית זקנים משעשעת בשם Last of the summer wine. אחת הקומדיות הכי מצחיקות היא The vickar of Dibley והכוכבת שלה היא שחקנית שמנה מאד -דואון פרנצ') בתפקיד הכומר של כפר קטן. ראה ותהנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואל לנו לשכוח את סרטיו של וודי אלן - שם הם מתבלבלים במילים, מתעטשים, מתגרדים וכיו"ב. ואם כבר "אל לנו לשכוח", הרי שאותה שקריות טלוויזיונית והביקורת עליה גרמה להצפת הטלוויזיה האמריקאית ב reality shows. אנשים אמיתיים הם תמיד קצת מכוערים, קצת קטנוניים, מתעטשים ומתבלבלים, ובהתאם זוכות תכניות המציאות לאחוזי צפיה גבוהים, ואף הולכות ומתרבות בקצב מפחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהישרדות, עד כמה שידיעתי מגעת, קרתה מגמה הפוכה של ליהוק משתתפים חתיכים יותר מעונה לעונה. אחרי שבעונה הראשונה היה זקן, שמן ועוד כמה סתם, בפרק שראיתי מ"הישרדות ארבע-מרקסס (איפה זה?)" יש רק בני עשרים וקצת שכל אחד מהם יכול לפאר פרסומת להלבשה תחתונה. בעיני זה לא בהכרח רע-אם כבר צריך לראות אנשים חצי לבושים עושים שטויות, עדיף שיהיו חתיכים, צעירים ומתוחים. את השאר יש לנו במראה כל יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת את "האצילות מחייבת" (לא זוכרת איך הוא נקרא באנגלית). אבל הבעיה עם הקומדיות האנגליות היא, שהן פשוט עשויות בתפרים גסים - הקצב שלהן איטי מדי (טיימינג, טיימינג זה הכל בקומדיה!) והן מלאות בצחוקים מוקלטים, אלמנט שפשוט לא עובר טוב, גם בקומדיות אמריקאיות. אותי לפחות הן לא מצחיקות מספיק, בגלל הסיבות האלה. אולי מצער לומר את זה, אבל סיטקום אמריקאי בינוני עושה את העבודה טוב יותר מאשר סיטקום בריטי משובח. אפילו ב - Are you being served? היו כמה בדיחות נפלאות, וטיפוסים משעשעים, אבל עדיין הקצב לא איפשר להתגלגל על הרצפה מצחוק ולמחות דמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתכוונת ל-keeping up appearances עם פטרישה רטלדג' בתפקיד גברת בוקה (באקט)? אני אוהבת את הסדרה הזאת. וגם את "הכמרית מדיבלי", שהזכיר רון. אבל נכון שבשנים האחרונות יש יותר סדרות מצחיקות טובות אמריקאיות, מאשר בריטיות- פרייזר, חברים, מלקולם באמצע... הסיטקומים הבריטים נתקעו מתישהו בסגנון שטאנצי מסויים, שלא מתפתח, והסימן הרע הוא- שאפשר פה-ושם ממש לנחש מה תהיה התשובה המצחיקה (?) שתישמע בעוד רגע... אבל בסאטירה הם טובים- בעיקר החומר של סמית'-אנד-ג'ונס, רואן אטקינסון, וצוות "לא חדשות השעה תשע". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. דווקא סדרה משעשעת, אם כי היא לא החליטה בדיוק מה היא רוצה להיות - קומדיה של טעויות, סלפסטיק, סיטקום או כולם יחד. ובנוסף, היא איטית מאוד. לטעמי, הסדרה הבריטית המצחיקה ביותר היתה ונשארת ''המלון של פולטי''. שם העירוב של כמה סוגי הצחקות רק תרם, בגלל הקצב המהיר יחסית ובגלל הרעיונות המבריקים - טירוף זה דבר שאי אפשר להמציא בכוח. או שישנו, או שאיננו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם טרוף, אז אין כמו הקרקס המעופף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הדור התזזיתי חסר הנשימה ומחפש טרוף מסגנון !hit me !hit me לבין זה המשתרך מה ומחפש את עצם השימוש בשפה. פולטי הוא דוגמא יפה לראשון, אם כי הצחקות וורבליות לא חסרות שם. את השני ייצגו אולי as time goes by שמאופיין באיטיות יומיומית, רמת נשכנות בינונית, שפה עילאית ומשחק מושלם. בצרוף, אולי, ל"כן אדוני השר" שם השפה משחקת בתפקיד הראשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חייבים לצרף לרשימה את הסרט "ונוס" עם פיטר אוטול המקסים ולסלי פיליפס. מה שארומה ואגינלית יכולה לעשות לבני שיבה וגבורה. (ולא לשכוח את קורינה ביילי ריי ששרה כמה שירים בפסקול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה בפרשנות המאמר. אני חושב שצריך להפריד כאן בין שתי סוגיות. הראשונה נוגעת לדימוי של הצופה כיצור פסיבי, שמאמץ את דרכי ההתנהגות והערכים כפי שהם מוצגים בטלוויזיה. בזה אני נוטה להסכים אתך שהדימוי לא משקף את המציאות, וההודעה שלך ממחישה את זה. לאנשים יש צרכים שונים, שמובילים לציפיות שונות, שמובילות לסלקטיביות בבחירה של תוכניות טלוויזיה. הדגש כאן הוא על כך שהתוכניות באות למלא את הצרכים של האדם, או, במילים אחרות: באופן בסיסי, אופי האדם קובע באילו תכניות הוא יצפה ולא התכניות שהוא צופה בהן קובעות את אופיו. הסוגיה השנייה נוגעת לתוצאות-הלוואי של הצפייה הזאת. גם אם נניח שהאדם בוחר במה לצפות, התכנים שמועברים באמצעות הטלוויזיה מצטרפים לכלל התכנים שהוא קולט מהסביבה ומעצבים את עולמו. אבל, בניגוד לתכנים שמועברים בתקשורת בין-אישית לסוגיה, קיים פער הכרחי בין תכנים אלה לאלו של הסביבה הטבעית שהוא חי בה. הקושי לעשות אינטגרציה בין תכנים עם פער גדול בניהם הוא הנושא שהמאמר מדבר עליו. הוא לא מתייחס לצופה כאל יצור פסיבי, אלא כיצור פעיל שמנסה לגשר בין עולמות. ----- החוויה האישית שלי שונה לחלוטין מהתיאורים במאמר. הבחורות שאני פוגש הרבה יותר יפות ומושכות מאלו שבטלוויזיה, האושר ואפילו השעמום שלי הרבה יותר מעניינים (אותי בלבד, אז מה?), ובכלל, במפגש עם אנשים אמיתיים יש עוצמה שלפעמים מבריחה אותי אל הטלוויזיה רק בשביל להירגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק בקומדיות בולט ההבדל בין הפקות בריטיות לאמריקאיות, אלא גם בדרמות. אצל הבריטים מככבים בסדרות ובסרטים שחקנים רבים שהם ממוצעי מראה, ואף מכוערים ממש. האמריקאים מפחדים להציב מכוערים בתפקיד כלשהו, ובמיוחד בתפקיד ראשי, ובמיוחד-במיוחד בתפקיד ראשי נשי. דוגמה: "חייה ואהבותיה של אשה-שטן*" לפי הספר של פיי וולדון. בסרט האמריקאי כיכבה בתפקיד רות (האשה המכוערת שנבגדת ומתנקמת) רוזאן באר. היא אכן די שמנה, אבל לא הייתי אומרת שהיא מכוערת. זאת כאשר היצירה קוראת בפירוש לאשה /מכוערת/, ויש לזה משמעות בהתפתחות העלילה. בסדרת הטלוויזיה הבריטית כיכבה בתפקיד רות שחקנית בשם Julie T Wallace, שהיא בהחלט מכוערת, והמאפרים כיערו אותה יותר ע"י הוספת שומות שעירות על פניה. חיפשתי את תמונות שתי השחקניות לצורך התגובה, ובעוד שאת רוזאן קל מאוד למצוא, לא מצאתי במנועים השונים אף תמונה של ג'ולי וואלאס. לכן גם הבאתי את שמה באנגלית, שמא מישהו ירצה לחפש. אם תצליח, מישהו, תביא את התמונה לכאן, טוב? *לדעתי צריך היה לתרגם she-devil כ"שדה", ולא כפי שתורגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לינק א מראה את וואלאס כפי שהיא בחיים. (ב''חייה ואהבותיה של אשה שטן'' רות שמנה יותר, ומכוערת יותר). לינק ב מראה אותה באחת התחפושות שרות עוטה על עצמה במהלך הנקמה שלה בבעלה ואהובתו, ולכן לא ממש ממחישה את הכיעור שלה. תודה רבה על שני הלינקים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |