 |
|
 |
||
|
||||
 |
למשמעות המעניינת של אותה קישורית פה למעלה "הטקסט כתמונה"? איני מתכוון למשמעות פואטית, כי איני רואה שם כזאת, אלא למה שנובע ממנה פשוט סמנטית ופילוסופית. הטקסט כתמונה: כלומר אותם סימנים גרפיים שרירותיים אינם מתחברים על פי כללי הדקדוק בצורה שמעניקה להם משמעות אלא משמשים כסימנים אייקונים: כאלה המייצגים מציאות בדרך של חיקוי, כמו כל ציור או תמונה. לומר על הטקסט שהוא תמונה פירושו לבטל את מעמדם הלשוני של הסימנים הגרפיים ולהעניק להם מעמד ציורי. כעת הם יישפטו בעוד שקודם נשפטה המשמעות שהם יוצרים, והם יישפטו על סמך הדמיון שלהם לאובייקט המחוקה, כמו שכל ציור נשפט על סמך מידת החיקוי שלו את האובייקט המחוקה. אולם, וזה המעניין פה, סימנים גרפיים אינם מחקים שום אובייקט, אלא מסמנים אותו בדרך של מוסכמה שרירותית. האם טקסט יכול להיות תמונה? נראה לי שלא, אלא אם כן זה צילום של טקסט אחר אבל זה צילום מדוייק, העתק מלא ולא פעולת חיקוי שעצם קיומה הוא אמנות או לפחות מקור להנאה. האם ניתן להביט בטקסט ולהתעלם מתכונותיו הלשוניות ולהעניק לו תכונות אחרות במקומן: גודל, צבע, דיוק? האם ניתן לדכא את הקונבנציות שרכשנו באשר לאופן שיש לנהוג בטקסט ולנהוג כלפיו לפי קונבנציות אחרות, ציוריות למשל? ישנה אמנם "כתיבה תמה" ו"קליגרפיה" אבל גם אז היופי הוא רק ערך נוסף למשמעות הלשונית שהסימנים מייצרים. "הטקסט כתמונה" מזכיר לי וגם דומה לדעתי ל"החיים כמשל" של פנחס שדה או "הפנים כהפשטה" של וולך. איך חיים יכולים להיות משל למשהו, הרי הכול, אם כבר, הוא משל לחיים? איך פנים, שהם המסמנים הכי ספציפיים והכי קונקרטיים שלנו יכולים להיות הפשטה של משהו? אם ניתן לנהוג בטקסט כבתמונה אז גם ניתן לנהוג מוסר באגרטל ולחפש את האסתטיקה שברעיון מופשט ואת הלוגיקה שבכיסא וכן הלאה. האם ניתן להשתחרר מעריצות הקונבציות שהוטבעו בנו, מהאופן שאנו רגילים או מורגלים לתפוס את המציאות ולתפוס אותה גם בצורות נוספות? האם הצורות שאנו רגילים בהן נובעות מקיומו של החומר או מושתתות עליו בתפיסתנו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אור, איך החיים יכולים להיות משל למשהו? אתה שואל. יש לזכור שהדמות שאיתה מזדהה שדה יותר מכל בספרו זה הוא ישוע הנוצרי. מבחינתו לעולם הזה אין ממשות: "העולם הזה אין לו יסוד, והמקרים אין להם מציאות. וחכמת העולם וכבודו הם כמו אדי בוקר, והאושר והיפעה וחן-הטבע הם רק צל. רק קפיצת דג. האדמה שותקת. יקום הכוכבים שותק. בן האדם לבדו. תמיד לבדו, לבדו לגמרי. לבדו בתוך האינסוף. לבדו לפניך [אלוהים]... שמחתי, חלמתי, ידעתי יסורי לב קשים. שרתי והתלוצצתי. באתי בזוהמה, עברתי דרך תעלות שופכין. נסעתי לארצות זרות. שמעתי שירת נשים. לבי יצא לקסם שירתן. ידעתי כליון נפש. ראיתי נופים בחורף. ראיתי עוני וענות. ראיתי אושר, ידעתי אהבה. אבל, אלוהים! מה היה המובן של כל זה, הערך של כל זה, מה נותר מכל זה?" יש אפוא, לפי שדה, חוסר ערך מובנה בחיי האדם כפי שהם מוכרים לנו מהמציאות הארצית - הם צל עובר, הם אינם ברי קיימא, הם מתנדפים כלעומת שבאו. שדה מתאר בספרו רגשות שתוכנם רליגיוזי במובהק. אך מי שאינו יכול להזדהות עם רגשות אלה, ועם סוג ההתפעמות העזה שהם מתארים, מי שמחובר מדי לחיים הארציים, לבנק, למקום העבודה, לסופרמרקט או לדגל המדינה, יתקשה לחוש מדוע החיים בעבור שדה הם משל. משל הוא סיפור, הוא בדיה המגלה לנו משהו על הממשות, על המציאות (הנמשל). בשביל שדה לחיים אין ממשות אך הם משל המגלה לו משהו על אלוהים. כל ההתנסויות בחייו שהוא מספר עליהם בספר - ילדותו בפנימיה, שרותו בצבא, חיי המצוקה שלו בירושליים, אהבתו לנערה כזו ואכזבתו מאחרת - לכל אלה אין מובן משלהם בעיניו, אין להם ערך כשלעצמם, אך הם בעיניו משלים: "מן ההכרח לגלות את אהבתך. מן ההכרח להגיע, דרך המשלים והנסיונות והמצוקה והשתיקה ויסורי הלב, אל אהבתך. מן ההכרח להיאהב. מן ההכרח שתאהבני, אלוהים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, רגע, לא התכוונתי לתוכן ספרו של פנחס שדה פשוט כי, אני מתוודה, לא קראתי אותו. התכוונתי לכותרת שירו כדוגמה למקרה נוסף כגון זה של ''הטקסט כתמונה''. מצטער על ההטעייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להתחיל מג'ספר ג'ונס, בדיוק הייתי בתערוכה שלו. אבל גם בלעדיו, טיפוגרפיה, או עיצוב אותיות, היא לא בדיוק ענף אומנותי נידח. השימוש הנרחב ביותר בטיפוגרפיה נמצא בפרסומות או בשמות מותג. הדוגמא הכי מפורסמת היא כמובן קוקה קולה - וקיימים מקרים נוספים רבים בהם מנסים להתאים את המראה הוויזואלי של הטקסט עצמו, בלי לוותר על תוכנו המילולי, למשמעות שלו (וזה מזכיר, כמובן, קליגרפיה מסורתית - ערבית, יפנית, וכדומה). אני אישית רואה אסתטיקה רבה בסמלי הכתב, והסגנונות השונים מרתקים בגלל שהם מותחים את גבולות העיצוב תוך שמירה על מאפייני האות הטופולוגיים. אותי אישית נושא עיצוב האותיות מאוד מעניין, וניסיתי את כוחי בעניין, אבל יותר התעניינתי בעיצוב של מילים (אני יכול לפשפש איפשהו ולהעלות משהו). בהקשר של השירה, וביחס לתגובה אחרת שלך בדיון זה, אני רוצה להוסיף שמזמן מקנן בי החשד שאחת מהפונקציות העיקריות של כתיבה בשורות קצרות היא הגברת האפקט הוויזואלי של האותיות. כאשר כותבים בשורות ארוכות צורת האותיות כבר לא מקיימת מגע עם שטח חלק, בניגוד גמור לשיר, שחלק גדול מאוד מאותיותיו מתפתל ונעלם בדף הריק. הוספת הניקוד, כמו זו הריגורוזית של דג אנונימי, מדגישה את המימד הזה של השיר. גם דפים של ספר הם אובייקט מאוד אסתטי בעיני, ולא מעט פעמים אני בוהה בהם בלי לקרוא. אז אנחנו מאוד שונים - אני חושב שהטקסט כבר משמש כתמונה. נ.ב. אחד מספרי האומנות האהובים עלי הוא ספר של תמונות של גרפיטי על רכבות ניו יורק. הם לא ציירים מדהימים (המרחק בין קרונות בחניה הוא חצי מטר, כך שאי אפשר ללכת אחורה ולראות את הציור הכולל), אבל עיצוב הטקסט שלהם הוא אומנות עילית בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
של הטקסט. כלומר, ייפויו של הטקסט הלשוני, ערך מוסף לתוכן הלשוני. אני אכן מסכים כי יש בכך אלמנט אסתטי, פה אין ויכוח, אולם אני כיוונתי למשהו אחר: הניסיון לעקור מסימני הלשון את משמעותם הסמנטית, את מהותם הבסיסית כסימנים ולהחליף את אלה בתמונות, במראות. "א" אינו סימן לשוני כלל אלא ציור של משהו שקיים באמת. קיימים לא מעט ציורים המכילים בתוכם מילים אולם מילים אלו משמשות כמילים לכל דבר ולא אינן תמונה. דבר דומה אבל חלקי נעשה במשוואה מתמטית: האותיות מאבדות את כוחן כסימנים לשוניים אמנם אבל זוכות להיות מסמנים מסוג אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משורר וצייר, שילב הרבה בין טקסט ואיורים (הכול שלו), והעימוד אצלו הוא כך שהטקסט נמצא באמצע האיור, כך שהדף כולו הוא היצירה. ולעתים יש יש דמויות שמשולבות באותיות- כמו כאן, במלה SONGS http://www.blakearchive.org.uk/cgi-bin/nph-dweb/blak...@Generic__BookTextView/225;cv=java;pt=478;lang=he (להקליק על "פלייט 1". וכשהפלייט מתגלה, יש מתחתיו אפשרות הגדלה).
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלא מעט מהשירים של של סילרסטיין, אי אפשר להבין את השיר מבלי האיור הנלווה אליו. ראוי לציין גם את המתרגמים של ספרי השירה לילדים שלו, ששכחתי איך קוראים להם, ועושים עבודה מדוייקת להפליא. _______ העלמה עפרונית, אפוצה לחלוטין, ותוהה באיזה שלב של היום היא סוף סוף תוכל להשלים פערים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |