בתשובה לkozmo, 27/08/23 8:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני כן רוצה לומר, ש"בתקופה כזו" אני דוקא מרגיש שהרגשות כה טעונים, שהתגובות שלי נוטות דוקא להיות בוטות וקיצוניות מהרגיל, ולא יותר "מאחדות וסולידריות" כמו שכתבת. זה עוד הישג של הממשלה, שהביאה רבים למצב הישרדותי של הילחם או ברח, רמות הכעס, התסכול והחרדה שאני רואה סביבי מרקיעות שחקים. זה מן הסתם לא מהדברים שממתנים שיח1, אינטרנטי או אחר. 1 כבר סיפרתי כאן שנפצעתי משיח אלים בהפגנה בירושלים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1 חושבני שלא (או שהחמצתי). פרטים יתקבלו בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מנחש נכון את כוונתו של הפונז, גם לי יש שיח אלים בדרך חזרה מההפגנה הביתה, אבל הוא רק מנסה לחטוף לי את הדגל. כבר נתקלתי בחיי בשיחים אלימים שתקפו ופצעו את גופי, אבל לזכותם אציין שלרוב אני הייתי הצד היותר תוקפני (אני מסתכל עלייך, עופרית הכף my nemesis). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהפגנה הראשונה (שאני חוויתי) מול הכנסת, חלק מההמון היה למעלה בגן הורדים1, ושם הצלחתי לקבל שריטה נאה מאד משיח ורדים כה אלים, שהצליח לפצוע אותי אפילו דרך מכנסיים ארוכים ועבים למדי. אני נושא עד עכשיו את הצלקת בגאון :) 1 מאז הוא כבר גודר ובהפגנות הוא מאכלס עשרות שוטרים ומג"בניקים וסוסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה, חביב :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל לא, הייתי בין עשרות אלפי אנשים בצפיפות רבה, וכאמור אלפים מהם היו בגן הורדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני במוד שישי. ׳מזמזם שיר ישן, נפצע בעורפו מעץ השסק׳ , גבר הולך לאיבוד. גברים שנפצעים מוורדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי מזלזל בורדים - היסטורית, גברים רבים מאד איבדו את חייהם במלחמות הורדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גוזם שיח ורדים אחת לחודשיים, והוא לא נעים בכלל. הוא מגיע לגובה 3-4 מטר, וקוץ "בוגר" חדר לי דרך סוליה של נעל ספורט. מאז אני נזהר כשאני מטפל בגזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלחמות השושנים או הוורדים? תמיד חשבתי הגיע מהשושן ולא מהוורד. Rosette (design) ויקי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בוורד. אבל אפילו הקפדנים של ויקיפדיה התייאשו מתיקון השגיאה הזו: שיחה:שושנת יורק הלבנה [ויקיפדיה] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את מה שאתה כותב. יש בנו אלימות מטורפת שמשוחררת בכתיבה, אבל לא באמת מניחה את דעתנו. אם בשחרותי, הייתי שם פס על מה שאחרים אומרים וכותבים, כיום אני נחרד מכל שאני כותב וממה שאחרים כותבים. שירתי נהפכה לכתיבה אלימה בה האחר הוא ארור מיום היוולדו, ומותו היא ברכה לאנושות. אני מעל חצי שנה משוחח עם אחרים בדחילו ורחימו ומנסה להבין מיהם בטרם אפתח את פי. משפחתי הקרובה הרוסה ממלחמות ירושה. משפחתי הרחוקה הרוסה ממלחמות פנימיות. אני מנתח דעות פוליטיות על סמך מילה ואפילו חצי מילה תגזור את גורלו ואת גורל יחסינו. אין כאן שולחן משותף שבו ניתן אפילו לדבר עליו. אם בעבר ייחסתי אלימות זאת לריחוק שהקורונה כפתה עלינו, או לכסף והשפע שזכינו לו מן ההפקר, כיום אני מכיר בכך שהרוע הוא בן בית קבוע, ורק היינו צריכים את הטריגר לחשוף אותו. אני לא מאשים אף אחד. אני לא מוצא תוחלת במציאת האשם. אבל אני בהחלט מודע למתרחש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחזק את ידיך להמשיך לכתוב. באייל אני מגיב רק כשנדמה לי שיש לי משהו קוהרנטי לומר. לכן לפעמים תגובות שעוררו בי מחשבה נותרות מיותמות מתגובה. לפעמים אני פותח לשונית חדשה ובה כמה מלים, ואחרי יום יומיים מחליט לסגור אותה. התגובות האחרונות שלך אודות השינוי בתפיסת הקשר עם האל ביהדות עוררו בי סדרת אסוציאציות שבסופן התחלתי לבדוק כמה חרדים מכל סוג בכלל יש בארץ. הן נותרו ללא מענה מצדי (ואולי גם יישארו כך) משום שלא היה לי מה לתרום לנושא. זה לא אומר שהן לא תרמו לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. סליחה שהתבכיינתי כמו אמא של שבת, אבל זה היה מתבקש מבחינתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |