בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 07/09/22 5:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא מסכים אתך. השיר בעיניי יצירת מופת, יהלום כפי שהגדיר ערן צור. ראה תגובה 751883 בוא ננסה אחרת. לרגע היה נדמה לי שהשיר שאתה בחרת הובא כדי להסביר מדוע ערן צור אינו בנבחרת שלך. לא הכרתי את השיר. הוא חדש יחסית לפרפרי תעתוע, כרמלה גרוס וואגנר, תמונה אימפרסיוניסטית ונשל הנחש, היצירות והעיבודים הקלאסיים של צור. אני לא יכול להגיד שאני מופתע. לערן תמיד היתה נטייה להתגססות. אולי ירושה מיונה וולך (אני חברה שלך) ואולי גם חיקוי של לו ריד. וזו אחראית לכמה מן הרגעים המביכים של הזמר. אלא שערן צור אינו פרחח ואינו פלצן כפי שכתב אריק. ערן צור הוא אמן בלוז ורוק שהוא במקרה גם אדם אינטלגנטי. כאן נכנס לתמונה הביטוי הקולע "אין שכל, אין בעיות". בוא נודה על האמת. רוב זמרי הרוק ניחנים בחוש קצב וחלקם גם ברגישות, אבל אינטלגנציה אינה הצד החזק שלהם. לכן המאזין מכנה אותם "אמיתיים" או "אותנטיים". ערו צור הוא אדם אינטלגנטי ולא זו בלבד הוא גם יוצר וכותב "אמיתי". כאדם הוא עבר ארועים לא קלים בחייו והוא כנראה רוצה שיצירתו תשקף אותו ואת חייו ולא איזו תדמית אמנותית מזוייפת או שקרית. אם לא רוצים להכריז על תחום מבצעי הרוק כנקי מאינטלקט, ערן צור חייב להיכלל בין המובילים. האם "יש לנו אהבה" הוא הימנון לאהבה הביתית היומיומית? היית מאמינה? איזו נחמה. והנה באות המילים "נכון את לא שלי/אבל עכשיו/בחושך את איתי" ומעוררות תהייה וחשד. האם צור מתאר בגידה? ומה זה אור כסוף וחלבי? גם מתחכם וגם פלצן? האזנה לפודקסט שיר אחד מגלה את האמת האמנותית והמרגשת. לב השיר הוא במילים "דימיון הופך למציאות". השיר אינו בלדת אהבה שגרתית אלא תיאור נוגה של כיסופים ושיר לאהבה בלתי ממומשת. יש ביצוע של אמיר דדון שאיש לא חולק על איכות קולו, לשיר הזה. איכשהו דוקא קולו הגבולי והמוגבל של צור משרת את השיר ומגן עליו מפני סנטימנטליות וקיטש. ועכשיו תכניס את האזכור בפזמון ל"על חורבות האהבה" של המלחין המצרי ריאד אל סונבאטי והזמרת אום כולתום ותחליט האם מדובר בשגרה ופלצנות או ביצירה ייחודית ויוצאת מן הכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני בוודאי לא אמרתי על ערן צור "פלצן", אולי מישהו אחר כאן אמר את זה. אין לי המון מה להתווכח, אין ספק שירדת לעומקו של השיר הרבה יותר ממני. אבל אני אדגיש שוב במה דנה הכתבה שלי, וגם התגובה שלי למעלה: בשירה, ולא במובן של המילים אלא במובן של הפקת הקול. אני אקבל בשמחה את דבריך שמדובר ביצירת מופת במילים, בלחן וברפרנסים; אבל גם אצלך אני לא רואה טענה שהוא שר כאן (שוב, במובן הקולי) יותר יפה או יותר משכנע מבשירים אחרים שלו. את "הג'ינס הנמוכים" שבחרתי למאמר בחרתי - אני מקווה שבסוף הבנת - דווקא בתור השיר שבו הוא שר הכי טוב כזמר רוק, כלומר ניסיתי "ללכת לקראתו" ככל האפשר במונחי הכתבה. באמת לא הכרתי את השיר לפני כתיבת המאמר, פשוט חרשתי את צור ביוטיוב ובשיר הזה הזדקפו אוזני - למשמע השירה שלו, בהחלט לא בגלל איכויות המילים והלחן בשיר. הנקודה שבאמת מגרה אותי למחשבה בתגובה שלך הוא השאלה האם יש ניגוד מובנה בין אינטליגנציה לשירת רוק מוצלחת (לטעמי). הייתי רוצה לחשוב שלא, אבל... יש כמה זמרים וזמרות שאני שומע בשירה שלהם מחשבה ואינטליגנציה: קופצים לי לראש חווה אלברשטיין, שלומי שבן, מאיר אריאל ורונה קינן, אולי גם אהוד בנאי?. כולם בנקודות מסוימות ובמידות שונות התקרבו לרוק, אבל אף אחד מהם אינו ממש רוקר, בוודאי שלא רוקר מוצלח. ערן צור נשמע הכי אינטליגנטי מכולם, ויותר מכל אלו הוא גם רוקר. וזה כמעט מצליח להתשלב מצוין, אבל - שוב, לטעמי הסובייקטיבי לחלוטין לא עד הסוף. יכול להיות שהמחשבה לא נותנת לרגש ה"פרימיטיבי" לצאת במלוא תפארתו, והרגש הזה הוא מה שאני אוהב לשמוע בשירת רוק. אולי שלום חנוך הצליח יותר - עם רק קצת פחות אינטליגנציה-נשמעת והרבה יותר רגש מתפרץ ("על פני האדמה", "הדרכים הידועות"). אם אני עובר על הרשימה שלי במאמר, הייתי מציין גם את אלי מגן ב"פתחי לי את הדלת" ואת יהודית רביץ ב"איזו מין ילדה" ואחרים שלה מאותה תקופה שלה ככאלה שגורמים לי לחשוב שהם חושבים משהו ולא רק מרגישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמרתי שערן צור פלצן. לא שיניתי את דעתי עליו. פלצן יכול להיות אמן (לא חסרות דוגמאות, נראה לי שזאת אפילו הנורמה), ואפילו אמן דגול (דאלי, וורהול), אבל הוא לא יכול להיות רוקר. לרוקר אסור להיות פלצן כי תנאי הבסיסי לרוק הוא כנות. לכן הגנאי הגדול לרוקר הוא ''פלצן''. להגיד (נניח על פינק פלויד וג'נסיס אמרו לא מעט) שהם פלצנים זה לומר שהם רוקרים מזויפים, או לא רוקרים בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נושא מעניין. הפלצן לא מודע לפלצניותו. הוא חושב שהוא ''אותנטי''. קחו לדוגמה את צביקה פיק ואביב גפן. שני כוכבי פופ אדירים, כל אחד בתקופתו, ויש ביניהם הרבה קווי דמיון (בהופעה, בבומבסטיות של המוסיקה), אבל אחד מהם הוא לטעמי מגדולי הפלצנים (אם לא ה) במוזיקה הישראלית, והשני לטעמי אותנטי, ולכן זכאי גם לתואר ''רוקר''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין כמוך את המונח "פלצן". אולי תבאר אותו. אני אפילו לא בטוח שאני מבין את "אותנטי" ו"כן" (מה שהעם אומר "כנה", ותיכף הפלצנות שלי בלהקפיד על "כן" תסבך אותי). האם אלו מונחים נרדפים מבחינתך? לפחות "כן" אני חושב שאני מבין; אבל אם מקשרים את זה למודעות, אני לא חושב שמישהו יכול להיות לא-כן (הנה, הסתבכתי) ולחשוב שהוא כן כן. למשל, האישיות בישראל שהתואר "פלצן" נדבק אליה הכי בחוזקה היא אייל שני. כמעריץ-משועשע שלו אין לי בעיה להסכים שהוא פלצן, אבל אני חושב שהוא כן, שהוא באמת מאמין בהגיגים שלו, ולפעמים גם אני מצליח להבין למה הוא מתכוון (או לפחות נדמה לי) ולהזדהות עם זה במידת-מה. אם אני חושב שהוא כן, האם זה אומר שמבחינתי הוא לא פלצן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... קשה. זה דבר די ערטילאי, אחרת היתה לו מלה אמיתית ולא רק סלנג. אני גם רוצה להבחין בין השימוש הכללי ב"פלצן" לבין השימוש ברוק. פלצן הוא התרגום שלי ל wanker הבריטית. בעוד שהשימוש הרגיל מתורגם ע"י גוגל ואחרים באופן לא מוצלח כ"אידיוט"- מלת העלבה מקטינה, שמידת הגסות שלה קלה (ארה"ב) עד בינונית (בריטניה), בקרב חובבי הרוק1 זה היה העלבון האולטימטיבי בין חובבי תת הז'אנרים השונים. עלבון שמתייג את הלהקה או האדם השנואים כאנטי תזה לרוח הרוק. הפלצן הכללי הוא אדם מלא חשיבות עצמית שמדבר שטויות בלי שהוא מודע לכך. לדוגמה- כל מיני פרשנים בטלוויזיה. הפלצן ברוק הוא בעצם אותו דבר, אבל כיוון שחשיבות עצמית חסרת כיסוי היא 'יהרג ובל יעבור' ברוק, הטחת העלבון הזה נטענת במטען רגשי ענק. האותנטיות של הרוקר יוצרת את החיבור של הקהל אליו. הוא מספר סיפור שהם מזדהים איתו. דוגמה מייצגת לדעתי- ברוס ספרינגסטין. כשהוא שר את the river זה הכי אמיתי שיש. אף אחד לא יכול לקרוא לו wanker. לקריאה נוספת: ספינל טאפ -------- 1 בשנות השמונים והתשעים, אני לא מעודכן בתקופות מאוחרות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבושתי, עליי להודות שכלל לא קלטתי את נושא הדיון. את ה"שירים הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק הישראלי" קלטתי, אבל איכשהו ההמשך, "מהזווית הצרה של הביצוע הווקאלי" חמק ממני. אני מקווה שזה לא חטא גדול מדי מפני שבזכותו נאמרו כמה מילים על יוצר ברוק הישראלי שמעט מדי מתיחסים אליו. לגבי קולו של ערן צור (אני מניח משהו גבולי בין טנור לבס) ולא הרמוני מאד, אבל אני אוהב את חיתוך המילים המאפשר להבין כל מילה ומילה. לגבי עניין הרוק האינטלקטואלי, אכן נושא מעניין, גם אחרי שבוב דילן זכה בפרס נובל לספרות (היי, זה שרבין, פרס ועראפאת זכו בפרס נובל לשלום, לא אומר שיש שלום במזה"ת). אתה חשפת את הבלוף שלי (ניסיתי לפשט דיון ארוך) ובודאי שיש גם רוק אינטלקטואלי ולא בהכרח פלצני כפי שאומר אריק. השאלה היא, האם יש זרם מעמקים משורשיו החילוניים והבידוריים של הרוק'נרול בדרום האמריקני השחור המקשים מאד על רוק אינטלגנטי ודורשים ממנו להיות לכל היותר נוסע סמוי? זה סיפור ארוך המתחיל בדלתא של המיסיסיפי (הרוק'נרול היה הניגוד של מוזיקת הגוספל והספיריצ'ואלס ונוגן במוסדות בידור הרבה פחות קדושים מן הכנסייה השחורה), עובר מהפך אצל וודי גאטרי, ג'והני קש ובוב דילן, ממשיך אצל קורט קוביין ונירוונה ואולי משלים מהלך אצל REM בדרום ארה"ב. צריך לחשוב על זה. נ.ב. הייתי בהופעה של ברי סחרוף מטעם ועד העובדים המאורגנים שלנו. בהופעה התארח אהוד בנאי עם זמנך עבר ועיר מקלט. אהוד בנאי הוא רוק על מלא, לפחות כשהוא שר עם ברי סחרוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, הצלחת להזכיר את שתי הלהקות הכי אוברייטד (לדעתי) באותו משפט. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על טעם ועל ריח. על זה בדיוק כתבנו. ברוקנרול כאשר אתה מנסה להגיד משהו תמיד יהיו כאלו שלא יאמינו לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות מבחינתי, כאן זה פחות הענין של אם אני מאמין להם או לא, ויותר הענין שיש (או אין) לי בצורה שבה הם מבטאים את מה שהם רוצים לומר. בטח כבר אמרתי כאן שההופעה של REM היתה הגרועה שראיתי בימי חיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, שמעתי על הופעה אחת של בוב דילן בישראל ... אני לא חסיד גדול של הופעות. בעיקר צפיפות ופלייבקים מוגזמים. לעומת זאת, יש לי עניין במה שאמנים מנסים להגיד ביצירותיהם. REM היא החשוד המיידי לפלצנות. לדעתי בעיקר מפני שטווח הנושאים שלהם קצת יותר רחב. והיא לדעתי, דוגמא מצויינת למה שקרוי רוק אלטרנטיבי או רוק קולג'ים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי גם שם. REM היה יותר גרוע, ולטובת דילן נזקפים שני דברים: א. להקת החימום שלו - תום פטי ושוברי הלבבות (הה) היו מעולים. את REM חיממה איזה להקה מתחילה, רדיוהד. היה סאונד מזעזע ולא משהו בכלל. התאים מאד להופעה הראשית. ב. בשלושה שירים בהדרן דילן הזכיר למה הוא דילן ואיהז כיף היה יכול להיות אם הוא לא היה מחכה להדרן כדי להגיע לפארק. אני אציין בגילוי נאות, למרות הבושה, שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את 'לאורך מגדל השמירה', והוא היה גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תארת את נירוונה כ"אוברייטד". אחרים תארו את קוביין כ"דובר של דור שלם". אני רוצה להזכיר כאן סופר בריטי (שגם הוא זוכה לתיאורים לא מחמיאים). ניק הורנבי התיחס בספרו about a boy (ששמו הוא רפרנס לשיר about a girl של נירוונה) להערצת קורט קוביין ע"י הנוער. הורנבי מציין את קוביין כסמן של אותנטיות וכנות אבל גם נביא של ניכור והתאבדות. הורנבי מתאר את ההערצה העיוורת לכוכבים כמוהו, כשלב האחרון של הילדות. הוא קורא לקוראיו בני דור ה-X לנטוש את עבודת האלילים הזו ולהתבגר אל החיים עצמם. כאשר זמר רוק אלטרנטיבי מגיע להיות רפרנס כזה בספרות, התיאור כאוברייטד נשמע מחמיר יתר על המידה. וחוצמזה לדעתי ראוי לדבר בזכות הרוק האלטרנטיבי בכל מקום ובפרט בישראל החוגגת בחוף של טרפטוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה להם אלבום אחד גדול. באמת גדול. הנפילה משם ל In utero הפלצני היתה עצומה. לעשות מקוביין דילן של שנות ה 90 (דובר של דור שלם!) זה מוגזם. אם כבר דובר של דור בתחילת שנות התשעים באמריקה אז מטאליקה! תחשוב על ביוויס ובאטהד כמייצגי הדור... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנקודת המבט הצרה שלי, כשאני אומר 'אוברייטד' אני לא שופט כלל את ההשפעה או האמירה התרבותית\סוציולוגית\ציבורית, אלא את המוזיקה (בעיני כמובן). מהבחינה הזו, נירוונה משעממת בעיני, והשיר הכי טוב שלהם הוא בכלל של בואי (וזה לא שתגידו שהם עשו לו הנדריקס סטייל, השאירו אותו בערך כמו שהוא). בתור להקת גיטרות, יש להם ריף אחד מוצלח וסולואים חסרי מעוף אם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בקולות עסקינן, אני רוצה להכניס עוד פנינה שמצאתי בחזקת יצירה לא מוכרת ולא מוערכת מספיק. בתקליט התשמע קולי אמנים שונים מבצעים כיסויים לשירי החלונות הגבוהים. בין הרצועות תפס את אוזני הביצוע של יובל דיין לבובה זהבה של שמוליק קראוס בעיבוד פיוז'ן מזרחי של גיא מנטש ויהל דורון. אני מניח שבשמיעה שטחית קשה להתמכר לקסם הביצוע. המעבדים, מבצעי פופ רוק בעצמם הלכו כאן על משהו קצת שונה וקלעו לטעמי בשני חיצים. ראשית, הליווי המזרחי האלקטרוני שהלחינו לשיר קלע להעדפתי לפיוז'ן מזרחי שאינו מחוייב לכללי האותנטיות והמסורת ומתאים במיוחד לקול הדבש של יובל דיין שהוא ההעדפה השנייה שלי. אני מודע היטב למגבלותיה של יובל דיין כזמרת, אבל הקול המעושן עדין שלה עושה לי את זה ומתאים במיוחד לזמרה בנוסח הערבי הקלאסי. עם כל ההסתייגויות, זמרת שקולה מצליח לתפוס אותי בכל פעם שהיא מצליחה לדלג מעל משוכת התמלילים הלא מספיק איכותיים והקול הרועד. ולא צריך גם להיבהל מההשוואות עם אדל וגוון הקול המאד פופולרי היום. יובל רחוקה מהיכולות הטכניות של אדל, אבל את צבע הקול יש לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אסתפק ב"נחמד", אבל זה ביצוע נחמד. מסכים שהקול שלה יפה, הייתי מוותר על המשחקים על המלודיה כמו ב"בוא מהר גרש החושך". העיבוד המזרחי (נאו-מזרחי?) במעברים נהדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבר הראה לי הקלטת טלפון נייד של אדל מהופעתה במינכן. זה היה רק שיר אחד אבל נדמה לי ששוב השתנה לה הקול והיא היום רוק יותר מאי פעם. האיימי ויינהאוז הנהדר שהיה לה בטונים הנמוכים, האיכות השברירית והרמוניות הרוקבילי, כמו ב-chasing pavements הנפלא נעלמו. האבידה הזו הביאה אותי לחפש את מקורות הגוספל ברוק ובדרך גיליתי משהו מפתיע. You'll Never Walk Alone מוכר לי כהימנון איצטדיונים של אוהדי קבוצת הכדורגל של ליברפול ואחרות. הייתי בטוח שזה שיר של "ג'רי והפוסעים", הלהקה השנייה של בריאן אפשטיין (אמרגן הביטלס). גם היא מליברפול. והנה התברר לי שזה בכלל רוג'רס והמרשטיין, מהמחזמר קרוסל. רשימת גרסאות הכיסוי של השיר נראית כמו רשימת who's who של זמרי הפופ והרוק של המאה ה-20: אלביס פרסלי, פרנק סינטרה, מריו לנצה, לואי ארמסטרונג, פרי קומו, נינה סימון, ג'ודי גרלנד, שירלי בייסי, דוריס דיי, ריי צ'ארלס, טום ג'ונס, ארת'ה פרנקלין, שלושת הטנורים, ג'וני קש ואלישה קיז. בכל זאת הגרסה של ג'רי מרסדן בסגנון המרזיביט היא הידועה ביותר. אם אני מחפש איזה ביצוע הכי השפיע על מרסדן, אני מוצא שהגרסה הכי קרובה היתה גרסת הגוספל של ףףמהליה ג'קסון (הזמרת השחורה שב-1963, מעל מדרגות מציבת לינקולן, קראה ללותר קינג: tell them about the dream, Martin!). אני מניח, שהקשר נוצר בגלל ששניהם (ג'רי מרסדן ומהליה ג'קסון) היו זמרי קונטרהאלט. אבל הקשר הוא עמוק יותר: הקשר שמוביל משורשי הגוספל נשחור אל הרוקנרול ואל מוזיקת הביט, הביא את הגרסה הליברפולית אל הנקודה של שלמות המילה, הלחן והביצוע, הנובע משאיבה ממסורת ושורשים ארוכים. לכן כשאתה כותב על רוק אינטלגנטי, זה לא אמור להיות רוק אינטלקטואלי במילים. רוק אינטיליגנטי הוא רוק שמכיל גם בתוכנו המוסיקלי מסורת ושורשים המשתרעים הרבה מעבר לקונטקסט הרגעי של ביצוע השיר. משהו בנוסח האמירה של אייזק ניוטון: "הרחקתי לראות, מפני שניצבתי על כתפי ענקים". לכן את האינטלגנציה לא בהכרח צריך לחפש במילים. היא נמצאת לא פחות במוזיקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |