בתשובה לדב אנשלוביץ, 01/01/21 9:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה תעשה? באמת, מה תעשה? למשל: תודיע על העלאת הקנסות במידה גדולה, בעיקר כלפי מוסדות ומי שחוזר על העברה שוב ושוב (מה שטוב לג'וינט בטח טוב גם לזה). כאשר ראש הוועדה מטרפד את זה, העבר את הסמכות לוועדה אחרת, בדיוק כפי שעשית עם הגב' שאשא ביטון. למשל: רתך את הכניסות לכמה בתי כנסת, בתי מדרש וישיבות שמפרים את ההוראות (כן, גם לאולמות ארועים במגזר הכללי על עבירה חוזרת). למשל: הטל סגר כללי של ממש, כולל אכיפה בלתי מתפשרת, על ערים ושכונות בהן הפעילות הזאת קורית בתדירות גבוהה. למשל: בטל מיידית את בל ההעברות הכספיות למוסדות מפיקי חוק (אני לא בטוח כמה זה ישים משפטית, אבל זה בכלל נשקל?). מכל מקום, הרבה יותר קל להגיד מה אסור לעשות: אסור ללמד ציבור גדול ומאורגן שבידיו הכח להפר במאורגן הוראות וחוקים בלי להיענש1. נגד המחלה הממאירה שאתה מפיץ בדרך זאת לא יימצא שום חיסון. ______________ 1- אגב, כך חשבתי גם כשהדרוזים בבית ג'אן החליטו ששמורות טבע הן לא בזין שלהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו יושבים כאן ומנהלים את העולם בעזרת מקלדת. אני בטוח שאם תהיה שם, הדברים ייראו לך יותר מורכבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה, כמובן, מאד משכנע. רק ביבי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני יכול להעיד מסביבתי שהממאירות מתפשטת כהרגלה בסוף גם מחוץ לאיזורי הגידול שלה. בסגר הנוכחי, בניגוד לקודמים, אני רואה חנויות רבות פתוחות בניגוד להוראות. נמאס לאנשים להיות הפראיירים היחידים, והשיעור של העלמת העין ממגזרים ידועים בסגר הקודם נלמד והופנם היטב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך שכחתי? למשל: להודיע שראש מוסד שמפר את ההנחיות, לאחר שהוזהר יועמד לדין באשמת הפצת מחלות בציבור, עבירה שהעונש עליה מגיע לשבע שנות מאסר (סעיף 218 לחוק העונשין: "העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו מאסר שלוש שנים, עשה את המעשה במזיד דינו מאסר שבע שנים"), ובמקרה הצורך לממש את האזהרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו קאטו הזקן אשוב ואספר את העניין הבא עד שיקלט. לפני כמה שבועות, התפרסם באחד העיתונים מאמר בו עיתונאי חרדי ניסה להסביר לחילוניים כי אפילו אם ירצו הפוליטיקאים לנתק את התמיכה בחינוך החרדי, הם לא יכולים לעשות זאת. והנה מעשה בלעם. זה מה שהבנתי מתוך המאמר א. באופן רשמי, אין דבר כזה תמיכה (למעשה מימון) בחינוך החרדי. העברת הכספים, נעשית דרך כספים ייחודיים (לשון מכובסת של מפלגתיים) המועברים למאות עמותות וארגונים שונים המתוארים כחינוך תורני וכדומה. ב. נראה כאילו הפוליטיקאים החרדים אינם מעוניינים בערוץ חוקי של תמיכה בחינוך שלהם. סיבה אחת היא כדי להמנע מפיקוח ורגולציה (לימודי חובה). סיבה שנייה כדי להעלים את הסכומים מן הציבור החילוני. סיבה שלישית כדי לקשור את מצביעיהם הקליינטים אליהם ואל שלוחיהם המנהלים את העמותות ומחלקים את הכסף. מסקנה אחת מכל המשחתה הזו, אין שום צורך לשלוח את השוטר אזולאי להלחם בהפרת החוק החרדית, כאשר לאות סולידריות הפוליטיקאים גם דוקרים אותו בגבו. את התוצאה אנו מכירים (תסגור כשאני בא ותפתח אחרי שאני הולך). אין כל צורך לחוקק חוקים, לתקנן תקנות ולענות לבג''צים כדי לחסל את החינוך החרדי. מחר בבוקר, אם ירצה בכך השלטון, אפשר ליבש את הכספים הייחודיים האלו ומאות אלפי ילדי חרדים יצטרכו ללמוד בממלכתי דתי או בחרד''לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר על דבר שאמרתי כבר בעניין החינוך החרדי והדרך להתמודד איתו. לדעתי החינוך החרדי זה סוג של כלוב רוחני שמנהיגי העדה יצרו כדי שצאן מרעיתם לא תיפרוש מהעדה למקומות אחרים (חילוניים או דתיים מתונים). אין שום דרך אפקטיבית לתקן את החינוך החרדי, כי מי שמנהל את החינוך החרדי יסרס כל תיקון. לפיכך הדרך היחידה לפתירת בעיית החינוך החרדי היא שהמדינה תיזום רשת חינוך מקבילה בכמה מסלולים: א. מסלול דתי ממלכתי דומה למסלול הדתי ממלכתי היום. ב. מסלול דתי-תורני דומה למסלול לימודי של "בית יעקב". ג. מסלול חילוני. שלושת המסלולים אמורים להיות באווירה שמתאימה לחרדים, אבל בלי לוותר על לימודי ליבה ברמה איכותית. אפשר להוסיף מסלולי השלמה של הכשרה מקצועית. כמו כן צריך לאפשר לכל חרדי שירצה בכך גישה לאינטרנט פס רחב בעלות מיזערית (צריך לכפות תקשורת קווית לכל בית חרדי, אם רשת 5g תיפרש לאפשר גישה אליה במקום ברשת קווית). אסור שהמנהיגות החרדית תימנע גישה של החרדים לעולם שמחוץ לעדה. מניעת הגישה היא דרך לכלוא את בני העדה בגטו רוחני. צריך גם לאפשר לחרדים מסלולי יציאה מהעדה בעניינים כלכליים. למשל הקמת פנימיות קדם צבאיות שיאפשרו שירות צבאי במקצועות טכניים כולל החתמת קבע לחיילים טובים. צריך גם לאפשר מימון דירות מגורים בישובים קהילתיים ממלכתיים (לא דיור שניתן רק בחסות של מנהיגי העדה החרדית). לדעתי ההצלחה מובטחת ותדמה לדרך בה תנועת ההשכלה באירופה רוקנה את רוב בתי המידרש. הדגש בפתרון שאני מציע הוא מניעת היכולת של מנהיגי החרדים לכפות על בני העדה אורח חיים חרדי באמצעים כלכליים. אמנם הפתרונות הללו יקרים אבל הם יחזירו את ההוצאות בכך שיצמצמו מאוד את אורח החיים הטפילי של עדת החרדים. יקח עשרים שנה למשל כדי שהעדה החרדית תיכנס לתנועת יציאה בשאלה המונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלחברת הכנסת תמר זנדברג יש פתרון כלשהו. מעניין מהן הקריטריטונים לעצם מהות השאלה והאם יהיה פיקוח על כך שמקבל סל הקליטה הוא באמת חוזר שאלה ושלא יצוצו אצלו פתאום תשובות כלשהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי הבוקר על הקלות שבה מתקבלת השחיתות בארץ. אני לא מדבר על נתניהו (שהתמיכה בו אמנם מייצגת את התופעה יפה) אלא על אמות המידה הציבוריות בכלל. הרי מסמוס קביעת קוד אתי לחברי ממשלה התחיל בממשלת אולמרט (ולא נגמר עד היום). אני רוצה להאמין שפעם זה לא היה ככה. לא שלא היתה שחיתות אלא שהיא לא התקבלה יפה בציבור. פעם אנשי ציבור היו מתאבדים עוד לפני שהועמדו לדין (עפר, לוינסון), או מוקעים (ידלין). חשבון הדולרים של רבין עשה רעש עצום ואילץ אותו להתפטר. מתי החל להתחולל השינוי? נראה לי שבשנות התשעים. אולי זה מתחיל עם משפטו של השר אריה דרעי. דרעי שמר על זכות השתיקה 3 שנים מ 90' עד 93' וספג על כך ביקורת ציבורית נוקבת. כאשר הוגש נגדו כתב אישום ב 93' המשיך לכהן כשר הפנים, ואז קבע בג"ץ את הלכת דרעי-פנחסי שאלצה אותו להתפטר ולהסיר את חסינותו. אבל במהלך המשפט (94'-99')צברה פופולריות הטענה שהאליטות הישנות- האשכנזיות, החילוניות והמבוגרות מתנכלות למזרחי הצעיר והחרדי. ב 1995 אולץ שמחה דיניץ לפרוש מכהונתו בסוכנות היהודית עקב הגשת כתב אישום נגדו, שבו הואשם שהציג הוצאות פרטיות כהוצאות בתפקיד. הוא הורשע בסעיף אחד במחוזי והורשע באחר, אבל זוכה מכל אשמה בערעור בעליון. נראה שאז עוד היתה רגישות ציבורית מסוימת לשחיתות, אבל כבר לא אצל מצביעי ש"ס שהעניקו לה 10 מנדטים ב 96'. ב 99' הורשע דרעי בלקיחת שוחד לא באורח חד פעמי אלא כ"מי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים". אבל אז כבר התקבל פסק הדין בזעם, הרב יוסף הכריז שהוא זכאי, ובבחירות מעט אחרי פסק הדיו תנועת ש"ס קיבלה 17 מנדטים. אפשר גם לראות את השינוי שהתחולל ביחס לאריק שרון: ב 2002, כששרון כבר היה ראש ממשלה אהוב, כותב משה נגבי (במסגרת ביקורת על ספרו של עוזי בנזימן "אמת דיברתי"): "אלא שדווקא ברגע המתוק של הוכחת צדקתו בבית המשפט המחוזי מזדקר לעיני בנזימן, ולעיני הקוראים, הלקח העגום והמדכא וגם החשוב ביותר של הספר: נכותה המוסרית של החברה שלנו כה חמורה - ואולי חלילה סופנית - עד כי בכלל לא אכפת לה מהיושר ומהיושרה של מנהיגיה. לא כך נראו הדברים בתחילת המערכה. אז ראו בתוצאות המשפט את המפתח הגורלי לעתידו הציבורי של שרון. בנזימן אף מציין שרבים (ובהם עו"ד מוזר ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן) ייחסו חשיבות לליבון התביעה דווקא בגלל ההשפעה שתהיה לפסק הדין על מימוש או סיכול שאיפותיו של שרון להגיע לראשות הממשלה. זה גם היה הנימוק שבעזרתו ניסו לגייס את העדים. והנה גם (ודווקא) לאחר שבית המשפט קבע חד-וחלק שהוכח העדר היושר של שרון - לא רק שזוהרו לא הועם, אלא הוא צעד מחיל אל חיל, עד שמימש את חלום ראשות הממשלה. לנוכח ההשפעה האפסית שהיתה לפסק הדין הקשה על הקריירה של שרון, נתפס הערעור עליו כאנטי-קליימקס. ואכן בית המשפט העליון עשה הכל כדי לשכנע את שרון לוותר על הערעור. משנכשל הניסיון הזה, אימץ בית המשפט העליון את השורה התחתונה של פסיקת המחוזי, קרי: דחיית תביעת הדיבה, וחיובו של שרון בתשלום הוצאות המשפט לבנזימן ול"הארץ" - אך נמנע במפגיע מלאמץ או לדחות את קביעתו הנחרצת של השופט טלגם כי הוכח ששרון רימה את בגין והממשלה. ההימנעות, שלא לומר ההתחמקות, של הערכאה העליונה בישראל מקביעת מסמרות לכאן או לכאן בסוגיה הזאת נראית תמוהה ואפילו מקוממת. בנזימן מסביר אותה בכך, ששרון הגיע לערעור כבר כראש הממשלה. ואולם לטעמי, דווקא כאשר מדובר בראש ממשלה מכהן, הצורך הנורמטיווי ללבן את יושרו ויושרתו, ולאשר או להפריך את העוולות שיוחסו לו (הן במאמר והן בפסיקת המחוזי שאישרה אותו), גדול שבעתיים. אינני גורס שבית המשפט העליון היה צריך ליזום דיון בשאלה זו ביוזמתו, אך משהיא הועלתה בפניו - ביוזמת שרון עצמו שחפץ בטיהור שמו - הוא איננו אמור להתעלם ממנה." כלומר שב 1991, כאשר כתב בנזימן ש"מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו" במלחמת לבנון, עדיין היתה לזה (או לפחות כך חשבו הסמולנים) חשיבות ציבורית גדולה, אבל ב 1998, כאשר בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הדיבה של שרון, כבר לא היתה לכך חשיבות ציבורית גדולה, וב 2001 שרון נבחר ברוב גדול. בתחילת שנות התשעים גם הגיעה העליה הגדולה של אנשים שגדלו בברית המועצות הקומוניסטית, שם לרמות את השלטון היתה מצווה, והמשטרה נתפסה כאויב. כך נוצר רוב לחשדנות נגד מוסדות המדינה. סרטי הבורקס היו המבשרים של המרד של המזרחיים באליטה האחוסלית, אבל יצא שגם המוסר של סרטי הבורקס הפך למוסר השליט במדינה, והקומדיה הפכה לטרגדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה רושם שהכל מתחיל בשנות ה90. 1 . כח 17 של שס כזכור לך התאפשר בגלל 2 פתקי ההצבעה,מה שמסביר למה עד עצם היום דרעי מחבק את ביבי ללא הרף ומצהיר שרק ביבי. ה17 מנדט -ובהתאמה גם העשרה מנדטים הקבועים -הם החלק המזרחי דתי/מסורתי של הליכוד משנות ה80 שהעדיף את הרב עובדיה על הרבנים שמיר/נתניהו/שרון ולכן כאשר ניתנה לו האופציה של גם וגם, הוא מימש אותם וזאת בלי קשר למצב המשפטי של דרעי. חשוב לזכור שעד היום הכח הפוליטי של שס יונק מדמותו של הרב עובדיה -גם לאחר מותו-ולא מאף אחד אחר כולל דרעי. 2. קשה לנתק את שרון מהמצב הבטחוני בישראל בתחילת העשור/המאה וזהו ההקשר המשפטי/בטחוני בעניין שלו. אני לא זוכר מי הכשיר את שרון יותר ; 'הציבור' שמחל לו כי הוא 'ניצח' את הטרור , או 'השמאל והתקשורת' בגלל ההתנתקות . אני חושב שהאחרונים נתנו את החותמת הסופית . אם מתאמצים אפשר לראות קווי דמיון בין ליברמן לשרון. שניהם בחודש התשיעי ואף יותר והשמאל הנאור ותקשורת המינסטרים התעקשו ומתעקשים שחנהל'ה בכלל בתולה. 3.לדעתי הלא מנומקת , ההשתלבות המהירה יחסית של העלייה מרוסיה בתחילת שנות ה90 מעידה יותר על החברה הקולטת מהחברה הנקלטת. שכן לדפוק את המדינה ולקחת את מה שיש כי מחר אולי יגמר , זה משהו שהעולים לא המציאו אלא למדו מהישראלים. אני חושב ומאמין שהאמון במערכת המשפט בישראל עדיין במצב סביר וטוב ולמרות הפרסומות אנחנו עדיין על התחנה הנכונה. גם הפוליטיקה הישראלית ולמרות הבינוניות שלה היא עדיין המראה שלנו ואנחנו בסדר גמור. באמת. מה שכן , התחושה הקשה היא שהאמון של האזרח בעיקר במשטרה ובפקידות הבכירה במגזר הציבורי שואפת לאפס ברמות קשות ומעוררות דאגה וזהו שורש הרקבון. אנחנו חיים עם פקידות שבעה ושמנה באופן חולני שמרוויחה יותר מהמגזר היצרני והיא עושה הכל כדי לשמור על התזרים הקבוע של הראשון לחודש ,גם אם היא בכלל בבית בשעות אלו בגלל החלת וצועקת על השוכרים שלא ישכחו לשלם את שכר הדירות שהם רכשו מהכסף הציבורי ואם בכל זאת צריך לקבע מסמר על לוח השנה בשאלה ממתי השחיתות קיבלה כשרות, הייתי מציע לראות את התפרצות המוגלה בתחילת שנות ה2000 ובהתאם לעליית השכר במגזר הציבורי ולא בשנות ה90 התמימות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |