|
||||
|
||||
''בלי שום הבנה אמיתית של ההפרעות'' אני לא יודע מה כוללת ''הבנה אמיתית'', אבל בגדול הפסיכיאטריה מטפלת בהפרעות אותם אנחנו לא מבינים (בין ''בכלל לא מבינים'' ל''אולי קצת מבינים''). לאט לאט הידע שלנו על מבנה המח הולך וגדל, אבל בפסיכיאטריה שואלים האם אפשר לטפל בהפרעה, ולא מדוע היא מתקיימת. ובשביל למצוא את הטיפול הנכון צריך להצליח לסווג אותה. |
|
||||
|
||||
אכן אפשר לטפל בבעיות גם אם לא יודעין את מקורן או למה הן קיימות. הבעייה היא שבחלק גדול לא רק לא מבינים את מקור הבעייה אלא עצם קיומה של הבעייה נובע מהגדרה שרירותית שלא מבוססת על הבנה אמיתית של מה נחשב לבעייה. למשל, אחת ההפרעות החדשות היא של אנשים שסובלים מדיכאון בעקבות אבל של מות אדם אהוב. על סמך מה קובעים שזו בעייה בדיוק ולא תהליך טבעי של התאבלות? כשאין הגדרות מדויקות למה נחשב הפרעה ומה לא אז מתקבלות כל מיני הגדרות שרירותיות כאלו. |
|
||||
|
||||
טוב, לא קראתי את ה DSM-5, אבל ב DSM-4 רשום בקריטריונים של הפרעת דכאון חמורה (Major Depressive Disorder): The symptoms are not better accounted for by bereavement, i.e., after the loss of a loved one, the symptoms persist for longer than 2 months or are characterized by marked functional impairment, morbid preoccupation with worthlessness, suicidal ideation, psychotic symptoms, or psychomotor retardation אני מסכים שיש הגדרות שרירותיות, אבל המטרה העיקרית היא סיווג לשם טיפול.
|
|
||||
|
||||
אבל הופך עכשיו להפרעת דיכאון מאג'ורית שזה נשמע מגוחך לגמרי. ומה שאתה אומר זו בדיוק הבעייה. למה צריך לטפל באבל או בהרבה תופעות טבעיות אחרות? הארץ גם כתב על זה כתבה אתמול: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-... |
|
||||
|
||||
אבל יכול להיות טבעי. כשהוא גורם למישהו לא לתפקד למשך זמן ממושך מדי, הוא הופך להיות "הפרעה" (אני לא יודע מהו המושג המקצועי המדוייק): אם מישהו לא מתפקד במשך ימי השבעה על אמו או אחיו, זה די מובן. אם גם לאחר שנה הוא עדיין שבר כלי, כדאי לעשות משהו בנידון. |
|
||||
|
||||
אם כי לא ברור בדיוק מתי. הרי צפוי שאדם לא יתפקד בזמן אבל ומי יכול לקבוע כמה זמן זה "טבעי"? בכל מקרה, נראה שההגדרות רחבות מדי. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח שההגדרה מוגזמת? איפה אפשר למצוא את ההגדרה המדוייקת מתוך ה־DSM-5? |
|
||||
|
||||
אבל לפי מה שרבים כותבים עליה (למשל כאן: http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMp1201794) מדובר באיבחון דיכאון אחרי שבועיים של אבל וזה נראה לרבים מוגזם. אבל השאלה היא כללית יותר, מה נחשב לאבל נורמלי ומה לא ולמה? האם אדם לא יכול להתאבל במשך שנה על מות של אהוב בלי להחשב לסובל מהפרעה כלשהיא? |
|
||||
|
||||
למה לא? לפי מה שראיתי רוב האבלים לא אמורים להחב מדוכאים. זה גם תלוי במידת האבל והפגיעה שלו בחייך. למה אבל נחשב בעיניך לנורמלי? פצע נחשב בעיניך לנורמלי? |
|
||||
|
||||
אבל כמספר המתאבלים כך מספר הדרכים להתמודד עם האבדן. בזה שקובעים כל מיני רשימות שרירותיות מחליטים בעצם שאבל מסוג אחד הוא לגיטימי ואחר לא. למה בעצם ועל סמך מה? |
|
||||
|
||||
ב- 2005 התפרסם מחקר שטען שמצב של אבלות או שכול מתמשך הוא מחלה הדורשת כלים טיפוליים חדשים. |
|
||||
|
||||
זו אותה טענה שמיוצגת בDSM והבעיתייות בה זהה. למה אבל יכול להחשב בגלל למחלה ועל מה מתבססת ההגדרה בדיוק? |
|
||||
|
||||
אני מניחה שהיא מתבססת בין היתר על ''תפקוד''. אלא שאופיו של התפקוד המצופה מהאדם הממוצע בחברה משתנה על פני זמן (מבחינת שעות העבודה, למשל). |
|
||||
|
||||
יש המון הבדלים אינדיבידואליים בתגובות של אנשים למות אהוב ומי יכול לקבוע מה לגיטימי יותר ופחות? בנוסף, נראה יותר שהאבל הוא טריגר למשהו אחר ולא הבעייה המרכזית. |
|
||||
|
||||
למיטב הבנתי, אף אחד לא ניסה לקבוע מה לגטימי ומה לא במקרה הזה, וזה עובד כך: אדם מגיע לפסיכיאטר (פסיכולוג \ רופא משפחה) ומתלונן *בעצמו* שהוא סובל מדיכאון שמפריע לו בחייו. הפסכיאטר מברר מה הסיפור, ומגלה שלפני שבוע אמו של המתלונן נפטרה. הפסיכיאטר מסביר למתלונן שהכל בסדר, נותן לו טישו ושולח אותו בחזרה הבייתה. אחרי שלושה חודשים חוזר אותו אדם, ומספר לפסיכאטר שכלום לא השתנה, ובגלל הדיכאון חברה שלו נפרדה ממנו ופיטרו אותו מהעבודה. הפסיכאטר בודק ב-DSM שלו, מגלה שזה כבר לא כ"כ נורמלי, ורושם לו כדור לקחת עם האוכל. מה המתולוגיה לפיה קובעים מתי לשלוח את המתלונן עם טישו, ומתי עם כדורים? לא יודע, אבל קל לי לדמיין כמה וכמה מתולוגיות סבירות לכך, אז אני לא מאד מוטרד. כנראה שמשתמשים באחת מהן. |
|
||||
|
||||
אתה הפכת את הסיבה והמסובב. רק בגלל שהחליטו שמשהו הוא הפרעה אז מטפלים בה כהפרעה. הייתי רוצה לראות קריטריונים קצת יותר מסודרים ועקביים שלוקחים בחשבון את האישיות של האדם ולא רק סט של כללי אצבע שנראים די שרירותיים. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שמטפלים בהפרעה כי רק מישהו החליט, באופן אבסטרקטי, שמדובר בהפרעה. צריכה להיות מעורבת איפשהו גם תלונה קונקרטית בתהליך. |
|
||||
|
||||
הפרעה פסיכיאטרית. |
|
||||
|
||||
מצטרף להמלצה על הכתבה של הארץ, היא נוגעת בחלק ניכר מהנושאים שעלו כאן. |
|
||||
|
||||
וצריך להתייחס אליה בזהירות. יש אבחון יתר של הפרעות מסויימות אצל ילדים גם מכיוון שזה מועיל להם בלימודים. העליה החדה באבחון האוטיזם היא גם בשל שינוי ההגדרה מאוטיזם חריף בלבד לקשת שלמה החל בהתנהגות נורמלית. וגם תוצאה של אבחון חסר בעבר. ההרגשה הכללית שאני מקבל מקריאת הכתבה הזו היא ''אני לא כתבתי את המסמך הזה ולכן אני לא מסכים לקביעות שבו''. |
|
||||
|
||||
מסכים בקשר לזהירות. למה אתה מתכוון ב"מועיל להם בלימודים"? |
|
||||
|
||||
כל מה שמאובחן ברמות גבוהות מדי ברמת אביב ג'. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי מה מאובחן ועוד פחות הבנתי במה האבחנה מועילה להם בלימודים. |
|
||||
|
||||
הפרעות למידה מסוימות מקנות הקלות בבחינות - תוספת זמן, למשל. |
|
||||
|
||||
אז אתה טוען שצפריר בעצם מסכים עם הכותב בהזכירו אבחון יתר בלתי-מוצדק1 בתגובה 616013. כי מרוח התגובה נדמה היה שצפריר לא מצדד בכותב. 1אני מרשה לעצמי לומר שזה בלתי מוצדק לקבל זמן בחינה נוסף עקב התחזות לבעל מוגבלות, לא בטוח שכולם יסכימו. |
|
||||
|
||||
אני אתן לצפריר להסביר את עצמו. רק ניסיתי להבהיר את כוונתו בביטוי ''מועיל להם בלימודים'' (ומקווה שלא טעיתי). |
|
||||
|
||||
הוא הרי היה שותף למדריך הקודם ואפשר היה לצפות שדווקא יגן על המדריך אבל הוא לא. זה נכון שיש הגדרות רחבות יותר היום אבל למה הן הכרחיות? תחשוב על הדור שלך או של ההורים שלך שבו היו מעט יחסית של איבחונים כאלו. אז אני מקבל שחלק מהילדים לפני דור או שניים לא אובחנו וסבלו אבל בסך הכל קשה שריבוי האבחנות והטיפולים שיפרו את איכות הלמידה של הילדים. אני חושב שיש רצון לסווג ולתייג כי זה יותר נוח לתת שם לדברים וליצור אשליה של טיפולים יעילים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |