בתשובה למשה דורון, 14/06/00 20:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
משהו שהציק לי הרבה זמן: אתה באמת מאמין בתמונה שמציירים חז"ל על התנ"ך? אתה באמת מאמין שדוד, שאול, וכל הברברים האלה היו תלמידי חכמים, ישבו בבתי מדרש ודנו בהלכות? ברור לי שחז"ל לא יכלו לתאר לעצמם אדם שאיננו או תלמיד חכם או חוטא גמור, אבל האם אתה, יהודי שחי במאה העשרים, מקבל את הפרשנות שלהם לתנ"ך? הפרשנות שעליה אומר שאול טשרנחובסקי, בשירו "לנוכח פסל אפולו", את הדברים הבאים: "אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו פגרי אנשים ורקב זרע אדם, מורדי החיים, מיד צורי שדי, אל אלוהי מדבריות הפלי, אל אלוהי כובשי כנען בסופה, - ויאסרוהו ברצועות של תפילין..." - האם פרשנות דלה כזו, פרשנות מילולית צרה, שאיננה מבינה את אשר היא קוראת, מקובלת עליך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהדיאולוגים שחז"ל מייחסים לדוד ובני תקופתו הם ציטוט רשמי מהפרוטוקול המלכותי, יתכן שתיאור מצב שכזה אפילו לא מתאר דבר שאירע בפועל אלא דרך להסביר רעיון כל שהוא. מה שאני בהחלט בטוח בו, זה צדקתם ואישיותם הנעלה של אנשים אלו. לגבי חז"ל (תקופת המשנה) אתה מקבל התייחסות שכזו, למרות שבתקופתם המוסר לא היה השיקול הדומיננטי שהכתיב את התנהגות העולם דאז. ולמרות זאת ברור גם לך שעולמם היה עדין בהרבה מהעולם שסביבם. מדוע אם כן אינך מסכים לקבל התייחסות שכזו גם אל דוד המלך? התשובה לכך היא פשוטה. חז"ל היו אנשי רוח, רק אנשי רוח, בתקופה בה המלכות לא היתה בידי ישראל, וגם אם היתה בידי ישראל, לא החכמים הם אלו שנתנו את הטון. חז"ל של תקופת המשנה לא התלכלכו בעניינים צבאיים, פוליטים, ומעשיים. תפיסת עולם המושפעת מהעולם הנוצרי, לא מצליחה לזהות עיסוק בחיי העולם הזה, כדבר טוב, היא בהכרח מקשרת את ה'עולם הזה' עם חטא שאי אפשר להמלט ממנו. לכן אתה לא מצליח לקבל את העובדה הפשוטה שאדם שעסק כל חייו במלחמות כדוד לא עשה זאת מתוך רגש אימפריאליסטי פרימיטיבי, לא תוך תאוות כבוד וגדולה ובטח ובטח שלא מתוך צמאון דם. כמובן שעיסוק כזה השפיע באופן מסויים על דוד והוא לא היה רשאי לבנות את בית המקדש בגלל ש"ידיו דמים מלאו", אולם מסתבר שגם אנו לא ראויים לכך ואפילו בלי שהתלכלכנו בדם, לכן בטח ובטח שלא נוכל לבוא בטענות לדוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. אינני נוצרי, אינני מאמין ב"עולם הבא", וכל מחשבותי נתונות לעולם הזה. אף על פי כן, אתה טוען שאני חושב שכל מה שקשור לעולם הזה, הוא בהכרח חטא (עוד מונח שאני לא מקבל). נמק. השאלה היא פשוטה: האם אתה חושב שהתמונה שציירו חז"ל של חיי אנשי התנ"ך היא תמונה נכונה ועובדתית, או שמא הם השליכו עליה את תמונת עולמם שלהם - ולכן התיאור שנתנו בהכרח לא יהיה מדויק? אני נוקט בעמדה השניה. ומה דעתך? או, ביתר תמצות: האם נוכל להבין את התנ"ך מתוך קריאה בו והשוואתו למקורות דומים, או שנוכל להבינו רק מכתיבתם של אנשים שחיו אחריו מאות רבות, ושהבנתם בו הייתה לקויה, הן מתוך תפיסת עולמם, הן מתוך אי הבנת השפה העברית (רוב היהודים דיברו אז ארמית או יוונית), והן מתוך שיטת ההיקש המוזרה שלהם, שנבנתה על "היקשי סמכות" מתוך התנ"ך, גם כאשר להיקשים הללו לא היה כל קשר לנושא האמור? או, בפשטות רבה עוד יותר: האם אנחנו באמת יכולים להניח שהאנשים המכונים חז"ל ידעו על מה הם מדברים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא נוצרי אך לתפיסת עולמך מה לעשות חלחלה אותה הכרה גם אם תתעקש מאוד. כמו שאתה לא חייב "להסכים" ליצירה ספרותית כדי להיות מושפע מהלך חשיבתה, כך אתה לא צריך "להסכים" לנצרות על מנת שזו תשפיע עליך. התמונה שחז"ל ציירו את אנשי המקרא היא לפעמים רק השלכה של אופן חייהם, וזה במקום בו העלילה איננה אמיתית אלא כלי להעברת מסר מסויים. אולם וודאי וודאי שבמקום בו הם תיארו דבר שהיה (עליו הם ידעו ממסורת או מקורות כל שהם) לא קיימת השלכה זו. אני מסכים שקשה לי לדעת לגבי כל תיאור מה הוא. לא נראה לי שלחז"ל היתה בעיית הבנת הנקרא יותר ממה שיש לי ולך, לאור העובדה שכל עיסוקם היה באותו מקרא ואף המשנה, שהועברה בעל פה באותם ימים לשונה היא לשון הקודש. את הדובדבן שבקצפת שמרתי לסוף: הטענה שחז"ל השליכו את עולמם על עולם הדמויות שחיו מאות שנים לפניהם, אולם אנחנו שחיים שלושת אלפים שנה מאוחר יותר יודעים להכנס לראש של אותה תקופה בדייקנות, אין בה הגיון יותר משחצנות לא מכוסה. המחקר הארכיאולוגי ו"מחקר הטקסט המקראי" אין להם שום קשר ולו הפעוט ביותר ליכולת שיפוט והכרעה לגבי אישיותם של אבותינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אנא הסבר את ההשפעה הנוצרית עלי. הנצרות עומדת בסימן חסד; תפיסת העולם שלי נוטה יותר לכיוון של דין. ב. האמוראים, לפחות, לא דיברו עברית. הם דיברו ארמית, פרסית, ואולי יוונית. העברית הפסיקה לשמש כשפה יהודית בשלב מאד מוקדם - מאה שניה לפנה"ס בערך - אבל בקרב שכבות האליטה היא המשיכה לשמש כשפה עד המאה הראשונה לספירה, פלוס מינוס. מקריאה פשוטה (היינו, לא קריאה שמניחה שכל מה שכתוב בו נכון, ואם המציאות לא מסתדרת, צריך לשנות את המציאות) בתלמוד עולה שרבים מהאינטיליגנציה היהודית של אותה תקופה פשוט לא ידעו עברית, והתקשו בפירושן של מילים פשוטות; ריש לקיש, למשל, לא ידע מה היא "שמיכה". כיוון שכך, בהחלט אפשר לומר שהייתה להם בעיה בהבנת הנקרא. ג. אנחנו יודעים הרבה יותר על תקופת התנ"ך ממה שידעו עליה כותבי התלמוד. המחקר שנעשה בתחום זה הוא עצום, הן בתחום ההסטוריה והארכיאולוגיה הן בתחום הבלשנות. אנחנו מסוגלים לתאר כיום, פחות או יותר, כיצד נראה יום בחייהם של תושבי המזרח העתיק ואת האמונות שלהם. מבחינה זו, הידע שלנו הרבה יותר מדויק מהידע של כותבי התלמוד, שהשליכו את מנהגי תקופתם והחברה המצומצמת שלהם - רוב היהודים נחשבו אז ל"עם הארץ", מילה שהמקבילה הלטינית שלה היא "פגאני" - אלף שנה לאחור ודימו שכל העולם, כל חברותיו וכל הדמויות בו מתנהגים כפי שהם עצמם מתנהגים. זו שגיאה בסיסית, שכבר ראשוני ההסטוריונים היוונים ידעו להמנע ממנה. הרוצה ללמוד על התנ"ך, מוטב וירחק מהתלמוד; הרוצה להבין אותו, מוטב ויקרא אותו ללא תרגום רש"י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מושגים כמו "חסד" ו"דין" בהקשר הזה הם סיסמאות שצריך ליצוק לתוכן תוכן. ההבנה הפשוטה מייחסת למושגים אלו משמעות של "סלחנות ופשרנות" לעומת "פרפקציוניזים ותקיפות". סביר להניח שכאן טענת שתפיסת עולמך לא קשורה לנצרות ומן הסתם זה נכון. ה"חסד" הנוצרי הוא למעשה פשרנות וחוסר "עמידה על". אדם שחטא, תקנתו שילך לכומר יתוודה ויחזור למנהגו הקלוקל. למה זה קורה? כי הנוצרים לא חושבים שאפשר באמת לתקן משהו בעולם הזה, לא באמת חושבים גם שאפשר לקלקל משהו בעולם הזה - העולם הזה מקולקל מיסודו (או מחטא אדם הראשון) והשאיפה היא בעיקר לברוח ממנו וכמה שיותר מהר. אצל הנצרות האידיאל הוא ה"נזירות". פתרון מקובל באירופה באלף שנה האחרונות- לפחות ברומנים למיניהם- כשמשהו לא מסתדר זה להכלא באיזה מנזר, אין שום התמודדות עם העולם, עם החיים. חוסר אמונה. יאוש. תפיסת העולם הזו מזוהה היום עם הדת. המחלה הזו שאפיינה בעיקר את האשכנזים בארץ, אלו שהיו חשופים לתפיסה נוצרית זו, היא זו שגורמת לשנאת הדת - שכן הדת נראית כסותרת את החיים. מי שבמוצהר אין לו ולדת כלום, היה אמור שלא לשנוא את הדת אולם ברוב המקרים זה לא קורה, באיצטלא של הגנה על אינטרסים כללים כאלו או אחרים מנהלים מלחמה ביהדות מכיוון שהיא נתפסת כזו שמוציאה את "טעם החיים". אצל מי שמנותק מהדת אמורות לכאורה להפתר התסביכים המדוברים, אולם התוצאה לרוב היא הפוכה. ב. אני די בטוח שאביי לא ידע מהם "אופניים" המילה "שמיכה" לא מופיעה בתלמוד ובמקרא ככה שאני באמת לא יודע מה אתה רוצה. ג. הרוב היו אולי עמי ארצות אך אלו שעסקו בתורה לא היו כאלו ככה שאני שוב לא מבין ת'טענה. בהערת אגב אוסיף שדווקא ההסברים שנתנו פה לגבי מלכי יהודה, הם אלו שמשליכים מציאות מוכרת מאירופה של המאות שנים האחרונות, על מה שהיה לפני שלושת אלפי שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון, בדקתי והמילה שמיכה מופיעה פעם אחת בלבד בכל המקרא וזה לגבי יעל אשת חבר הקייני שכיסתה את סיסרא בשמיכה. מסתבר שלא רק האמוראים לא ידעו מה זה אלא גם הפרשנים לפני מאות שנים. זו כנראה מילה שבמקור לא באה מן העברית, שלא הייתה בשימוש עד לשנים האחרונות ולכן האמוראים חלקו בפירושה, מסתבר על פי זה שאולי מה שאתה חושב שהוא שמיכה בכלל לא היה הדבר בו כיסתה יעל את סיסרא.... מה יצא לנו מזה? שהאמוראים חקרו פה מחקר בלשני, ואילו אתה בחוסר ידיעה משליך את הידוע לך על התקופה המקראית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או! בדיוק לתשובה הזו ציפיתי. יעל, לאחר שהיא מרדימה את סיסרא באמצעות חלב, מוליכה אותו למיטה, ומכסה אותו בשמיכה. כל בנאדם סביר היה מניח, אם כן, ש"שמיכה" היא משהו שמכסים בו מישהו שנרדם. לא כך ריש לקיש. המילה לא הייתה מוכרת לו; הוא לא ידע עברית. במקום להניח ש"שמיכה" היא חפץ, כמוזכר לעיל, או לומר "אני לא יודע", הוא שלף תירוץ מההפטרה ואמר שמשמעות המילה היא "שמי כה" - כביכול אומר יהוה שהוא ערב "שלא נגע בה אותו רשע". מעבר למיניות שחכמי התלמוד מכניסים לכל אירוע - הם טוענים, בין השאר, שאדם בעל את כל החיות, ושחווה שכבה עם הנחש, דברים שלא מופיעים בכלל בטקסט התנ"כי - יש כאן דוגמא לצורת החשיבה התלמודית: לא לפרש שום דבר בצורה הגיונית, אלא לעוות את המילה כדי למצוא לה פרשנות תיאולוגית. הרי פרשנותו של ריש לקיש לא עולה בקנה אחד עם קריאה סבירה של הטקסט; "ותכסהו בשמיכה" לא יכול להיות, *אלא למי שלא מבין עברית כהלכה ומחפש הסברים למילים בלתי ידועות*, התערבות אלוהית. הדוגמא הזו היא דוגמא קלאסית לכל צורת החשיבה התלמודית: ציטוט של שברי פסוקים, עיוותם, והגעה למסקנה אחרת. אי אפשר לקרוא כך טקסטים. לא אם מצפים שתהיה להם משמעות. ואנא, חסוך ממני את הזבל הפוסט מודרניסטי על כך שלכל טקסט אין משמעות\יש כל משמעות; לא אני ולא אתה מאמינים בהבלים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיון שלך במקרה זה הוא ההגיון של חכמים החולקים על ריש לקיש, אולם בא לא נמעיט את סברתו של ריש לקיש. מה ההגיון בכיסוי אדם רגע לפני נעיצת יתד ברקתו? הדבר האחרון שאפשר לטעון לגבי המחלוקת הזו היא שהיא נבעה מחוסר הבנת הנקרא זה פשוט לא רציני. הנושא פה במחלוקת הוא לא פירוש המילה שמיכה אלא פירוש זה הוא פועל יוצא מהמחלוקת לגבי יעל. חז"ל לא הכניסו פה שום דבר שלא היה במקור ולהזכירך: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" כל זה נוגע לעניין שבספר שופטים. לגבי כל התנ"ך. התנ"ך איננו רק סיפור הסטורי. החשיבות ההסטורית שלו היא מוגבלת. התנ"ך בראש ובראשונה הוא "תאולוגי" לכן חז"ל בפירושם דבר שונה מהפשט אינם מעוותים אותו אלא משתמשים בו בדרך של דרש רמז או סוד למטרות אלו. פעמים כגון בסיפור אדם הראשון, שאין כמעט אפשרות להבין את הפשט ולכן המשמעות כולה היא בדרך רמז דרש או סוד. ראית מימך נחש עם רגליים מדבר? כנראה שלא. יהיה זה מגוכח לטעון שבמקרה זה חז"ל מרחיקים את סיפור המעשה מן ההגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנצרות הרבה יותר מורכבת מהתמונה שאתה מצייר פה, אבל דוקטרינת הסליחה מסובכת מכדי שאסביר אותה בהודעה קצרה. הוידוי לא אמור לאפשר לך להמשיך לחטוא; המתוודה לא אמור לחטוא לאחר הוידוי, ויש חטאים שאין עליהם כפרה. התפיסה שלך היא תפיסה פרוטסטנטית, שנובעת מאותם ימים שבהם המחילה אכן הייתה נמכרת בכסף, והמטיפים הכריזו "שכאשר מצלצל המטבע בקערה, עולה הנשמה אל גן העדן". אבל הדוקטרינה הזו, שבאה בשעת השפל הגדול ביותר של הכנסיה, שברה את הכנסיה וכמעט הרסה אותה, ושוב איננה מקובלת על אף זרם. אלכסנדר הששי, יוליוס השני ודומיהם הם מאכל תולעים זה חמש מאות שנים. עם זאת, התפיסה הנוצרית אכן רואה את העולם - עקב החטא הקדמון - כנתון לשלטונו של השטן. שים שתפיסה כזו מקובלת גם על זרמים מסוימים בקבלה, ושיש הקבלה עמומה לתפיסה הנוצרית על יחסי מין בקביעה שבהוצאת זרע לבטלה, נולדים אלפי שדים. שנאת הדת בישראל אקוטית בהרבה משנאת הדת בארצות אחרות, וזאת משום שהדת מעורבת בפוליטיקה, היא לא אסתטית (לפחות לא במונחים המערביים של המילה), וקיימת תחושה עזה של כפיה דתית. אף אחד לא מדבר במונחים ניטשיאניים על הדת כ"שלילת החיים", מפני ששלילת החיים היא אכן תפיסה נוצרית-קתולית (וגם גנוסטית-מאכיאנית-קתארית, אבל בוא לא נכנס לזה.) היהדות איננה שוללת חיים, אבל היא אוסרת על החיים הטובים, ואנשים שאינם מאמינים באלוהים אינם מוכנים לקבל את ההגבלות הללו. מי שרוצה לאכול הכשר בד"צ, שיבושם לו, אבל למה נאסר על מי שאינו מאמין ביהדות לאכול, או לשתות, את מה שהוא רוצה? אשר למלכים - הבעיות הקשורות למלוכה העוברת בירושה נכונות תמיד, הן באירופה של הרנסנס והן במזרח הקדום. כשהירושה עוברת בירושה, הבן תמיד ירצה לראות את אביו נאסף אל אבותיו במהירות האפשרית. זו דרך העולם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |