בתשובה לרון בן-יעקב, 23/03/11 19:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תראה, איני רוצה להיגרר להסברים על המניעים של רוצחי הילדים באיתמר. איני אוהב את מה שעושים קרוביהם וחבריהם של נרצחי איתמר וצר לי מאוד על מה שקרה שם. זהו סוג מסויים של צביעות מצדי (אני מוכן לקבל כל מונח מוצלח יותר שתוכל להציע) אבל אני רוצה לדבוק בה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הגרוע, הורסים רכוש ערבי. או שאולי אתה מתכוון למעשה הזוועה האמיתי להם-המשך "הבנייה הבלתי חוקית"?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על שלילת זכותם הפוליטית להשפיע על גורלם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אנא ממך, אל תשווה אותם לאבותיך בגלות אדום! סבא שלך לא רצח לא רק ילדים פולניים, אלא אפילו לא חיילים פולניים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבריהם של הנרצחים באיתמר לא שוללים את זכותם הפוליטית של הפלסטינים להשפיע על גורלם. כולנו שוללים, כרגע. בפועל, הכוונה. זה לא משהו שהמתנחלים מצטיינים בו במיוחד, יותר מאחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בטח מצטיינים בו פחות מכל הפלמחניקים שחיים על אדמה ערבית שדודה. ובטח פחות ממנהל הסניף הירושלמי של שלום עכשיו, שחי בבית ערבי שדוד (על הבית הזה אפילו אפשר לראות את שם הדייר הקודם ושנת הבניה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שוב צודקת. איני מנסה לשחק את הרשע מן הקושיות ש"הוציא את עצמו מן הכלל" אלא שלדעתי זה החלק הפחות משמעותי של התמונה. א. אני רואה עצמי כחלק ממיעוט קטן במדינת ישראל המתנגד להתנחלות ביו"ש מטעמים עקרוניים ומוסריים ("זכותם הפוליטית של הפלסטינים להשתתף בקביעת גורלם"), ויודע שאין בכך כדי לפטור אותי מן האחריות הלאומית המשותפת. (לכן במקום לתמוך בחזרה לקווי 67, אני קורא לסיפוח חלקים מיו"ש לישראל, לא מתוך אידיאולוגיה אמונית אלא מתוך רצון שישראל תתייצב באופן אמיתי בפני המחיר של האידיאולוגיה הזו). ב. מצד שני הרוב הגדול במדינת ישראל אינו תומך באופן עקרוני ומוסרי בהתיישבות שם, הוא פשוט לא מתנגד לה מספיק. המתנחלים ותומכיהם גם הם מיעוט (אמנם גדול מזה שלי), אלא שעצמת רצונם ומסירותם לנארטיב שלהם (שלא לומר קנאותם) מכריעה את הרצון הפושר והלא מוחלט של הרוב. הרוב הזה עד עתה אף פעם לא התנגד באופן אידיאולוגי לפשרות טריטוריאליות או הסכמי שלום ואין סיבה לחשוב שיש שינוי מהפכני בכיוון הזה. ג. אמרי מעתה שהאידיאולוגיה של המתנחלים היא הכובלת את סיזיפוס הישראלי לסלע הפלשתיני יותר מאשר "דעת הציבור" שלהערכתי עויין את הערבים יותר מאשר אוהב את גבעות איתמר ועפרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האזרח הפשוט רוצה רק שלושה דברים: שביתו לא ייהרס, שבטנו תהיה מלאה, ושלא יחללו את כבוד אשתו" (מקיאוולי, "עיונים"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הנה עוד פעם אתה משנה את ההגדרה. מה שאתה לא אוהב זאת תגובת הקרובים בשם הזעזוע, וזה שונה לגמרי מ''זעזוע אוטומטי'' שאני מניח גם אתה וגם אני, וכן, גם הקרובים והחברים של הנרצחים (כולל של הילד מוחמד א דורא האומלל), מרגישים. להרגשה אוטומטית כזאת של תיעוב וזעזוע קשה לייחס צביעות. אתה מדבר על מעגל שני ושלילי של תגובות, ושם האוטומטיות כבר נגועה בחישובים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK בערך. אני מודה שהחלפתי סוסים באמצע הטיעון. תחילה קישרתי בין ה"זעזוע האוטומטי" וצביעות ואח"כ ייחסתי לעצמי וריאציה מסויימת של הצביעות הזאת ואמרתי שאני מתעקש לשמור עליה. יש כאן שני דברים קרובים אך לא זהים. אנסה לסדר את הטיעון שלי. א. אני אכן חושב שיש משהו לא אותנטי בגינוי הקבוע של רצח אזרחים וילדים ע"י קבוצות וגורמים פוליטיים (איני מדבר כלל על קרובי הנרצחים ובני משפחותיהם). מאחר וגורמים פוליטיים הנמנעים באופן קטגורי מן העוולה הזו, הם משהו נדיר במיוחד, אני מוצא שהגינויים האלו מקומם לרוב במחלקת "טובל ושרץ בידו". ב. בצד הנאמר לעיל, אני מוצא צורך לקיים גם ברמה הציבורית (ולא רק האישית) דחייה קטגורית ולא מותנית של האקטים האלה. לכל הפחות אנו חייבים ואפילו באופן אוטומטי להתיחס בשלילה מבחינה אתית למעשים האלו. גם כאשר נאלצים לנקוט באמצעים האלו בבחינת "ההכרח בל יגונה" יש לזכור שעדיין מדובר בפשעים מוסריים. האמירה של גולדה מאיר על כך שאינה יכולה לסלוח לערבים על שגרמו לנו להרוג בהם יש בה בו-זמנית מידה מסויימת של צביעות ומידה אחרת של אמת. ג. האמביואלנציה והסתירה הפנימית הזו אין בהם כדי לזכות את ציבור המתנחלים ותומכיהם הממהרים תדיר להצביע על אופיים הבלתי אנושי של אוייבינו בעודם טובלים ושרץ הטראנספר/אפרטהייד בידם. ד. כפי שטוענת נועה ו. אפשר למצוא נסיבות מקלות/צידוקים/הסברים.הבדלים מהותיים בין מקרים שונים. בהקשר הזה העליתי את פרשת מוחמד א דורא האומלל באמת. המקרה הזה הוא מייצג את מידת האי ודאות, הטענות, הכזבים וכזבי הנגד שיש ברוב הארועים הללו (בפרשת הזוועה הזו לא ודאי אפילו אם הילד חי או מת). מסיבה זו אני רואה צורך בשלילה מוסרית גורפת של כל המעשים הללו בלי קשר לנסיבות ולהקשר שלהם. מכאן גם סירובי לרדת להבדלה בין "מתו" ל"נרצחו". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |