 |
|
 |
||
|
||||
 |
התחושה שלי היא שהעדפת סריף בספרים היא משתי סיבות: * שמרנות מוציאים לאור, * שליטתם של "אמנים" בעיצוב טיפוגרפי ורצונם בעיצוב "אמנותי" של הפונט על חשבון איכות הקריאה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך. גופן טקסט רץ צריך להיות כל-כולו קריא ומתאים לטקסט רץ, והיצירתיות - את זה תכניס בכריכה. תן דעתך לסדרת "עם הספר" של ידיעות. שמחתי כשיצאה, וחיכיתי שיצא ספר שאין לי אותו בספריה (ובגרסא יותר רצינית). כשיצא "אגדות הזוהר", קניתי. לא פתחתי אותו בחנות (טפשי, אני יודעת). בבית גיליתי שמסיבה כלשהי1, הספר הודפס עם פונט כותרות בתור פונט טקסט רץ. בלתי קריא לאורך זמן, מציק ומעייף את העין. 1 מעצב על סמים? דב אייכנולד, מנכ"ל ידיעות אחרונות, נימק ש"התייעצנו עם בעלי מקצוע שבחרו בפונט, מתוך הנחה שהוא מתאים לבני נוער שמורגלים בקריאה על מחשב". ובכן - טפשי. א. בני נוער אינם סך כל קוראי הסידרה. ב. כשהקריאה על מסך החלה להתפשט, רוב רובם של הקוראים היו מורגלים בקריאת טקסט מודפס, בספרים ובעיתונים. ובכ"ז - הפונט המועדף על מסך הוא סנס-סריפי (אריאל, למשל), בעוד שהפונט המועדף לדפוס טקסט רץ הוא סריפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגבתי בעניין זה בתגובה מפורטת ל דובי קננסיגר (?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סנסריף לא קריא יותר, אלא יותר נוח לקריאה על מסך מחשב. התגים של הסריף מסייעים בזיהוי אותיות, למרות שהם לא מתמודדים טוב עם גופנים קטנים במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא נכון שהשפיצים ("תגים") הכרחיים כדי לבדל היטב את האותיות זו מזו. עיצוב טוב של סנסריף יכול לבדל אותיות הרבה יותר טוב. הבידול טוב יותר כאשר הוא נעשה באמצעות "הקווים הגדולים" של האות במקום בעזרת השפיצים. קריאת שפיצים מכבידה על העיניים בקריאה ממושכת מהסיבה הפשוטה שהם קטנים מדי. בעברית אני לא יכול לתת דוגמא לפונט סנסריף מוצלח שישמש לקריאה, כי אין כזה (מבין המפורסמים לפחות). יש לי דוגמא לפונט סנסריף באנגלית נוח לקריאה ממושכת שאני מחפש לינק אליו, הפונט הזה ניקרא HALL FETICA (מכיוון שהוא פונט חופשי לא פתרו עד הסוף את בעיית הקרנינג שלו, אבל זו אמורה להיות בעיה פתירה ללא קושי אילו רצו). גם הפונט ARIAL מעולה כל עוד מדובר בגדלים לא קטנים (פונט HALL FETICA נראה מצויין אפילו בגודל 6 פוינט בעוד ARIAL לא נראה טוב בגודל זה, אם כי זו אולי בעיית רזולוציה במסכי מחשב). יש בעיקר בעיה אחת עיקרית בעיצובי סנסריף באנגלית והיא שרובם לא מבדלים טוב בין l לבין I (הכוונה ל- L "נמוך" בהשוואה ל- I "גבוה"); בשאר האותיות הבידול בדרך כלל סביר. אין שום סיבה טובה לבידול הגרוע בין l לבין I . (הערה: מצטער אם ה- l וה- I נראים בתגובה זו אותו דבר, אני מקווה שהכוונה שלי ברורה). לדעתי, הסיבה לפופולריות של סנסריף במחשב אינה רק הרזולוציה הנמוכה במסכי מחשב, אלא העובדה שפונטים למחשב אינם כפותים לשמרנות של תעשיית הדפוס. המעבר וההתנסות במחשב קלים בהשוואה למעבר וההתנסות בתעשיית דפוס, לכן אין את מכשול השמרנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהתכוונת ל: ממשק ההדגמה מועיל למדי. מעניין שהם מאפשרים רק מספר מצומצם של גדלים. האם רק לגדלים הללו הגופן מותאם היטב? אם הוא מותאם לגודל 6 נקודות, מוזר שהם לא מנסים להדגים את זה. ואגב, בגופן הזה הם הגדילו לעשות. לא רק שיש בלבול בין l ל־I אלא גם בינן לבין 1. לפחות | קצת יותר גבוה ולכן נראה שונה (אבל בולט מהשורה. זה מקובל?) גם 0 ו־O דומים מדי ברוב המשקלים. במשקל המתאים אפשר לבלבל גם בין NN ל־M. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שזה קשור לשמרנות. או אולי בעצם כן: בעיצוב מוצר, יש נטיה לשמר בהתחלה את העיצוב של המוצר-הקרוב-ביותר הקודם. למשל - הסלולרים הראשונים נראו כמו אלחוטי. במקררים במשך עשרות(!) שנים הדגם השכיח היה שהירקות למטה, והמקפיא למעלה, כי במקרר קרח שמים את הקרח למעלה, תחתיו את הדברים הדורשים קירור מירבי, ולמטה, רחוק מהקרח, הירקות. וזה, אף על פי שפותחים את מגירת הירקות הרבה יותר מהמקפיא וצריך להתכופף. באנגליה, עד היום, הדגם השכיח של כיור הוא עם שני ברזים - חם וקר, והרוצה להתרחץ או לשטוף כלים, יסתום את הכיור בפקק וישטוף עצמו או כליו בהתאם לשיטת השימוש במוצר הקרוב-הקודם: הגיגית. סריפים מקורם בצורת הכתיבה הידנית, עם ציפורן או עם נוצה טבולות בדיו. כשכותבים כך, נוצרים סריפים. והסריפים עברו גם לדפוס, אף על פי שלא היה בהם צורך. במחשב, לעומת זאת, הם מעיקים. לא שפונטים למסך אינם כפותים לשמרנות של תעשיית הדפוס, אלא שבראשית ימי המחשבים, ואפילו בראשית ימי המחשבים הביתיים, פשוט אי אפשר היה ליצור סריפים (תחשוב איך נראו אותיות במחשב לפני ימי חלונות העליזים). כשכבר אפשר היה, זה עדיין נראה רע. וכשיכולת התצוגה השתפרה - כבר נוצר הרגל לסנסריפים, ובאמת שבמחשב זה נראה פחות טוב. אגב, גודל 6 הוא לא בשביל קריאה. המינימלי, גם בדפוס, הוא 8, וגם זה נחשב לקטן במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בספרי קריאה (למשל לסימון "לינקים" להערות בטקסט הראשי או בהערות שוליים). בספרי עיון עם נוסחאות ודיאגרמות (שכוללות טקסט) צריך לרדת לעיתים עד לגודל 5 או 6 פוינט. אבל זה לא שייך לדיון הנוכחי, כי לפי מה שהבנתי הפונט "רץ" יועד לספרי קריאה ודומיהם. לגבי סאנסריף עברי קריא (כטקסט ממושך). יתכן שמצאתי כזה אבל לא הספקתי לבדוק אותו מספיק כדי לחוות דעה. בכל אופן תוכלי להסתכל בו בעצמך, מדובר בפונט שניקרא "יס" שמצאתי אותו (כנראה) באתר של מתכנן הפונט "רץ". (ניחוש שלי: הפונט נימכר לשימוש בלעדי לחברת YES שמשדרת טלוויזיה דרך לווין, לא הספקתי לבדוק את הניחוש.) לגבי שאר דברייך לא יכול להגיב כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש גופן סאנסריפי כ"כ קריא, למה לא משתמשים בו? המצב הוא הרי הפוך: משתמשי מחשב רגילים להשתמש בגופנים סאנסריפיים. יותר ויותר עבודות עיצוב והפקה נעשות היום ללא צורך במעצב מקצועי כבעל הכישורים ההכרחיים (כל אחד יכול ליצור ולהדפיס מודעה, לדוגמה). ומכאן היינו מצפים ליותר ויותר השפעה של ה"בורים" לעומת ה"מעצבים השמרנים". אם היה גופן כזה הייתי מצפה לכך שהוא היה זוכה להצלחה. אפשר לשלב אותו במסמך במחשב ולהדפיס אותו אח"כ ללא נזק. המצב האידאלי. הוא גם היה זוכה לחיקויים (לא העתקות. עוצרים בגבול ההעתקה. אבל לומדים מה הופך אותו לקריא ומיישמים בצורות שונות). מכיוון שלא ראיתי שזה קורה, אני מנסה להבין למה. למה אנחנו תקועים עם Arial ושות', כדברייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדיר מאוד שאנשים משתמשים בגודל פונט 9, 11 או 13. במה הם נופלים מ-8, 10 ו-12? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? אני משתמשת באריאל 11 באופן קבוע לצורך כתיבה או קריאה ישירות מהמחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיצוב משתמשים גם באלה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |